יום ה' כ"ו כסליו ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כ"ד אייר תשס"ו

דיני ברכות


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יוסף בן יעקב רייכר ז"ל

כיצד משלימים מאה ברכות בשבת?
הגמרא אומרת (מנחות מ"ג ע"ב): "תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה אלוקיך שואל מעמך" (דברים י, יב). ודרשו חז"ל אל תקרי מה אלא מאה. (עיין רש"י ותוס' שם בגמ', ועיין לטור ושו"ע סי' מ"ו סעי' ג', ובמש"ב שם ס"ק י"ד באורך)
וקשה, כיצד ישלים מאה ברכות בשבת, שכן אפילו אם יברך על פרי העץ והאדמה וברכת הריח וברכה אחרונה, הרי לכל היותר 4 ברכות, וכיצד יכולים להשלים למאה ברכות? והנה, הרמב"ם - בגירסא שלפנינו - אומר שיכול לאכול פרי ולאכול שיעור המחייבו בברכה אחרונה, יברך עליו ברכה אחרונה, ושוב יטול מאותו המין ויברך שוב, וכן הלאה. אבל בנוסח הרמב"ם של הוצאת 'פרנקל' או של 'הרב קאפח' הושמט דין זה, כיון שזו ברכה שאינה צריכה, ואולי גם לבטלה. והדרך היא לברך על פרי ברכה ראשונה ואחרונה, ויטול מין בשמים ויברך עליו את ברכתו, אם זה "עצי בשמים" או "עשבי בשמים" או "מיני בשמים", וכך יאסוף ברכה לברכה וישלים מאה ברכות (עיין לרמב"ם פ"ז מהלכות תפילה הלכה יד, טו, טז).

ברכת הבשמים
ציפורן - הרב בא"ח מביא שנהגו בשעה שעלו להשתטח על קברו של יחזקאל הנביא ולא היה להם הדסים, אז היו לוקחים צפורן (מסמרים), והיו מברכים עליו "עצי בשמים".
יש עדות שבכל מוצ"ש החזן מברך "מיני" בשמים, כי החזן יודע שלא כולם בקיאים בסוגי הבשמים ובברכתם, ולכן היה מברך על הכל "מיני" להציל ממכשול. יש הבדל בין ברכת הפירות לברכת הריח, שבברכת הפירות אם בירך על מין שברכתו "העץ" "בורא פרי האדמה" יצא שכן העץ גם יוצא מהאדמה. אבל בבשמים אם נוטל מין שברכתו "עצי בשמים" ומברך עליו "עשבי בשמים" לא יצא, שכן אין עצים בכלל עשבים.
בשמים בבית אבל - הרב חיד"א כותב של"ע ול"ע בבית האבל לא נהגו לברך על הבשמים במוצ"ש כלל - וזה מנהג טעות, וצריכים לברך כמו כל מוצאי שבת. ואומר הרב בא"ח ע"ה שבבגדאד נהגו כן לברך על בשמים לעשות נחת רוח לנפטר. והטוב ביותר הוא שלא להכניס את הבשמים לבית האבל, אלא להניח אותם בכניסה לבית האבל, ושם יברכו, ולא בחדר פנימה.

שיעור מזונות המחייב ברכת המזון

אם אכל סופגניות המטוגנות בשמן, אפילו בכמות גדולה של כמה וכמה ביצים – מברך לאחריהם ברכת 'מעין שלש', כי אין למטוגן ומבושל דין של פת המחייב ברכת המזון. אבן אם אכל דבר אפוי כגון: ביסקויטים או קרקרים מלוחים כשיעור, יש לברך לאחריהם ברכת המזון.
ובעניין שיעור האכילה המחייב ברכת המזון, ידועה המחלוקת בין הרמב"ם לרש"י, שלדעת הרמב"ם השיעור הוא 3 ביצים שהם כ- 180 גרם, ולדעת רש"י השיעור הוא 4 ביצים שהם כ- 240 גרם (וסימנך, רמב"ם - 3 אותיות = 3 ביצים; רש"י - 4 אותיות = 4 ביצים. הרמב"ם שמו משה- 3 אותיות, ורש"י שמו שלמה – 4 אותיות).

ברכה על בננה ועל פפאיה
יש החושבים שכיון שברכת "שהכל" פוטרת הכל, אז מתעצלים מללמוד היטב הלכות ברכות, כיון שאומרים שלכל היותר אם לא ידעו את ברכתו של מין מסויים, יברכו עליו "שהכל", אבל לכתחילה חובה ללמוד היטב הלכות ברכות כדי לדעת את הברכה הראויה של כל פרי ופרי. ויש באמת פירות שטועים בברכתם. לדוגמא, בננה - ברכתה אדמה, למרות שגודלת על עץ גבוה, ומי שלא יודע את ההלכה, עלול לטעות בזה. כמו כן, ידועה ומפורסמת המחלוקת בברכת הפפאיה , שלדעת הבא"ח מברכים עליו "אדמה", ואילו חכמי ואשכנז אומרים שברכתו "העץ", ויש שנמנעים מלאוכלו. ולמעשה, אין לנו אלא דברי מרן בעל הבא"ח שהאריך בנושא זה, והיה הראשון שדן בו, וכל הספרים המדברים בעניין הפפאיה, "גנבו" את מקור הדברים מספרו של הבא"ח, והרחיבו את הדברים כפי חכמתם (עיין ב"רב פעלים" ח"ב שאלה ל').

(גם בעניין מעשר כספים, כל הספרים "גנבו" את מקור הדין מספרו של הרה"ג שלמה לניאדו זצוק"ל.
"גניבת" דברי תורה - ידוע, שאין "בעלות" על דברי תורה, וממילא אין מושג של "גניבת" דברי תורה, אבל מכל מקום טוב לומר כל דבר בשם אומרו, וזה מסוגל להביא גאולה לעולם, וכמו שחז"ל דרשו (במגילה טו.) על הפסוק "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". צא ולמד כמה הגמרא מאריכה להביא שמועות בשם אומרם, ולפעמים מזכירה כמה וכמה שמות של אמוראים שאמרו בשם קודמם, עד הזכרת שמו של הראשון שאמר את השמועה. וידוע, שכל צדיק וצדיק שאומרים דבר בשמו, שפתותיו דובבות בקבר. ואם אינו יודע בדיוק אלו ראשונים אמרו כך וכך, יכול לומר ראיתי בראשונים או באחרונים, ואם יודע בדיוק, יאמר בשם אומרו).

חתיכות לחם מטוגן ומבושל
לדעת מרן הבא"ח, לחם מפורר שטיגנוהו בשמן עם ביצה, וניכרת צורתו, לא איבד את ברכתו, ומברכים עליו המוציא וברכת המזון, ואפילו אם החתיכות פחות מכזית. ואם אין לו צורת פת ולא ניכר בו שהיה לחם - מברכים עליו מזונות. הדבר היה מצוי בזמנם שלא היו משופעים בעושר, והיו אוספים את שאריות הלחם של שבת, ומערבים אותם בשאריות החמין של השבת, ועושים מזה "מעדנים" ומטעמים, והיו אומרים שלאוכל של שבת טעם מיוחד גם בימות השבוע. אני מכיר רב אחד שמקפיד לבצוע על י"ב ככרות, ואינו לוקח לחמניות קטנות אלא חלות גדולות, וכשאני שואל אותו מדוע הוא "מבזבז" על לחמים גדולים, הוא עונה לי שאדרבה כיון שכל הוצאות שבת הקב"ה אומר "לוו עליי ואני פורע", אז זו זכות לאכול "על חשבונו" של הקב"ה.

עוגה בסוף הסעודה
על עוגה בסוף הסעודה מברכים "בורא מיני מזונות", בתנאי שכבר שבע מהסעודה, שאז העוגה לא מחמת הסעודה. אבל אם הוא עדיין רעב, אזי העוגה היא חלק מהאוכל, ולא מברכים עליה, כיון שברכת המוציא של הלחם פטר אותה כמו את שאר המאכלים שבסעודה.

גלידה הנתונה בגביע או קרמבו עם ביסקויט
ברכתם שהכל, וברכה זו פוטרת גם את הגביע או את הביסקויט שטפלים לקרם או לגלידה. ואנו רגילים ללמד את הילדים, שיפרידו את הביסקויט של הקרמבו מתחילה, ויאכלו את הקרם בנפרד, כך שברכת שהכל שעל הקרם לא תפטור את הביסקויט, ועל הביסקויט יברכו בורא מיני מזונות.

גביע גלידה מקמח תפו"א
כיום מייצרים את הגביע של הגלידה מקמח תפו"א, וברכתו שהכל. ואפילו אם גמר לאכול את הגלידה, ונשאר לו כרבע מהגביע בלבד, גם אם יש בפנים עדיין מעט גלידה, לא יברך על הגביע כלום. וגם אם הגביע ריק לגמרי, לא יברך עליו שהכל בנפרד, שמאחר וברכתו 'שהכל' נפטר בברכה שבירך על הגלידה.

לחם עם בשר
יש שעושים לחם עם בשר מעליו (הנקרא בלשון ערבי "לחמא בלעג'ין")- לחם זה לא איבד את ברכתו ומברכים עליו "המוציא" כי הבשר שעליו טפל ללחם עצמו. כמו כן, יש המכניסים הרבה תבלין בבצק, ויש חשש שמאבדים את ברכת הלחם שלו, ואולי ברכתו מזונות.

פיצה - כמו כן, יש לברר לפני שאוכלים פיצה בדבר המוצרים שבבצק, שמא ברכתו "המוציא" או "מזונות".

עוגת שקדים - פעם הייתי אברך, והגיע אליי אורח חשוב, והלכתי לשוק 'מחנה יהודה' לקנות עוגת שקדים, והיה שם בעל חנות ירא שמים גדול שמכר מיני מאפה, וביקשתי ממנו חמישים גרם של עוגת שקדים. התפלא המוכר מה אני אעשה עם חמישים גרם? לאחר ששילמתי, אמרתי לו עכשו שאני לא יכול להתחרט שכן כבר שילמתי לך, תאמר לי בבקשה מה המוצרים שבעוגה, וכמה קמח שמת בה. נבוך היה אותו מוכר, אבל הודה ואמר לי שהוא כמעט ולא שם קמח, והמעט שבו אינו אלא לדבק. או אז ידעתי שהברכה על אותה "עוגה" היא "שהכל", כי אחרת אם הקמח בא להזין מברכים "מזונות".

לדר - לדעת הרמב"ם הברכה על "לדר" היא כברכתו המקורית - בורא פרי העץ. ומיהו, אנחנו לא פוסקים כן אלא יש לברך על "לדר" "שהכל" מספק.

"פירֵה" תפו"א מרוסק - לדעת הרמב"ם ברכתו "בורא פרי האדמה" (עיין לרמב"ם פ"ח מהלכות ברכות הלכה ד'), ולדידן מברכים עליו "שהכל". ואנחנו ממליצים להשאיר חתיכת תפוח אדמה שלמה שאינה מרוסקת, ועליה יברך "בורא פרי האדמה", ויפטור את כל הפירה.

ברכה על "חלקום" ו"זלאביה" - הרב בא"ח כותב שעל ה"חלקום" מברכים בורא מיני מזונות, וכן על ה"זלאביה", אבל בימינו עושים את הממתקים הללו מקמח תפוחי אדמה, ועל כן ברכתם "שהכל".

לחם טפל לחריפות, ודבש חלבי מגלידה
אדם שאוכל מאכל חריף ביותר, וחייב להעביר את המאכל על ידי אכילת לחם, אינו מברך על הלחם מאומה, שהוא טפל למאכל החריף, שאינו אוכל מהלחם אלא בשביל להעביר את החריפות. (הגמרא בב"ב דף כג. מביאה שהעורבים מריחים דם של הקזת דם ומקלקלים את הדקלים ואת התמרים ואמר רב יוסף "אפיקו לי קורקור מהכא". ועוד, שהיו דבורים מהכוורת אוכלים פלפל ומקלקלים את הדבש). פעם אחת היה מעשה בקריית מלאכי, שהיתה הפסקת חשמל גדולה שאילצה את המפעל של גלידה לזרוק את כל הגלידה שנמסה והתקלקלה. נמשכו לשם הדבורים ש"הריחו" מתיקות, והיו אוכלים מאותה הגלידה, ולאחר מכן גילו שהדבש שבכוורת שלהן היה בצבע לבן, ולא ידעו ולא הבינו את פשר העניין, עד שהתקשרו אליי ואמרתי להם "דבש וחלב תחת לשונך", שמא יש בזה מרכיבים של חלב? ובדקו ומצאו שאכן כך היה. אמרתי להם שלא לאפשר מכירת אותו הדבש, כיון שיש עדות שמבשלים בשר עם דבש, ואותו דבש יש לו דין של "חלבי" לכל דבר. והראיה לכך, שכן הדבש לא נאסר באכילה למרות שיצא מהדבורים שהם שקץ, כיון שהדבורים לא מפרישות כלום מעצמם אלא שואבות את האבקן, ומעבדות אותו ומוציאות ממנו דבש.

דברי מאפה חלביים – יש לעשותם בצורה מיוחדת
דברי מאפה הנילושים בחלב יש לעשות להם צורות מיוחדות לסימן היכר שהם חלביים, כדי שלא יבואו לאכלם עם בשר. ולכן האופים לחם עם חמאה בחג השבועות, צריכים לעשותו בצורה מיוחדת, כדי שלא יבואו לאוכלו עם בשר ולהכשל בבשר וחלב. כמו כן, עוגות שלא ניכר בהם שהם אפויות עם חלב, צריכים לעשות להם סימן היכר מיוחד שהיא עוגה חלבית, כדי שלא יבואו לידי מכשול. וזה ההבדל הגדול בין מאפה ביתי ליבן מאפה שקונים בחוץ, שכן בבית אפשר לעשות צורות שונות ומיוחדות למאפים חלביים וכדו', אבל במאפים שנמכרים בחוץ לא יכולים לשלוט על בעלי החנויות, כי יש העושים, לדוגמא, בורקסים עם גבינה בצורת משולש, ובורקס עם תפוחי אדמה בצורת מרובע, ויש שעושים להיפך, ולכן צריכים לעשות סימן והכר, כגון לחתוך את הבורקס כך שהגבינה שבהם תבלוט ולא יבואו לאוכלם עם בשר חלילה. כמו כן, יש העושים "סמבוסק" אם הרבה בשר, ויש שעושים אותו פרווה עם חומוס בלבד, ולכן צריכים לעשות סימן בולט להיכר שלא יבואו לידי מכשול. והדבר חמור מאוד, עד כדי שהחיד"א שואל איך מותר לאכול בורקס עם גבינה בכלל, והרי מרן פסק שאסור לאפות אותם ללא הכר מיוחד, והתיר כי הגבינה היא בעין (עיין לשו"ע יו"ד סי' צ"ז, וכה"ח ודרכי תשובה שם).

כתיבת הברכה על גבי אריזת המוצר או לא
פעם חשבו לבקש מהמפעלים המוכרים מוצרים ארוזים בשקיות, כגון במבה או ביסלי וכדו' שיכתבו ע"ג האריזה מהי הברכה הראויה לברך על המוצר. אבל לאחר מכן ביטלנו את הרעיון, שכן היו צריכים לכתוב: "לדעת הרב מרדכי אליהו ברכתו כך, ולדעת רב אחר ברכתו כך" וכן הלאה, ואחרי כן היתה שאלה אם מותר לזרוק את השקית לפח שכן יש בזה דברי תורה, ויצא שכרנו בהפסד. ולכן, כל אחד ישאל את רבו מהי הברכה הראויה לכל מאכל.

ספק בברכה
הרב מרן בעל הבא"ח אומר ככלל, שכל היכא שנתקל אדם בדבר שיש לו ספק בברכתו, יברך על מין אחר שברכתו ודאי "שהכל" ויפטור את המינים שבספק.

לפטור את כל המשקין הבאים בסעודה
כמו כן, יש דין שאם אדם רוצה לשתות מים בסעודה, יש אומרים שהמים טפלים לאוכל, ולא מברך עליהם. אבל אם שותה מיץ או קולה הדין שונה. והטוב ביותר הוא לברך על דבר אחר שברכתו ודאי שהכל, כגון סוכריה וכדומה, או שישתה קודם הסעודה מעט מים (פחות משיעור המחייב ברכה אחרונה), ויכוון לפטור בברכת שהכל את כל המים שישתה בסעודה.
ועל כן בסידור 'קול אליהו' (בעמוד ת"י – 410) כתבנו בנוסח "לשם יחוד" שלפני הקידוש "והריני מתכוין לפטור כל המשקין שבסעודה", ואז יוצא מכל הספקות אם שותה מים או שאר משקים בתוך הסעודה או לפני ברכת המזון. כמו כן מובא שם "הנה אנחנו באים לקיים מצוות עשה דאורייתא לקדש את השבת בדברים, ולקיים מצוות עשה מדרבנן לקדש על היין" וכו' ויזהר בזה, שאם אומר להיפך, עלול להכשל ב"בל תוסיף" או "בל תגרע".

ברכה על שוקולד ועל סוכר
שוקולד - גם בשוקולד יש מחלוקת, ולדעת כמה פוסקים יש לברך עליו בורא פרי העץ, שכן השוקולד הוא טחינה של אגוזי קקאו שברכתם בורא פרי העץ, וכל עיקר נטיעתם וגידולם הוא לשם כך. ואנחנו קי"ל שכיון שלא רואים את צורתו של הפרי כלל, ברכתו "שהכל".
סוכר - הרמב"ם (פ"ח מהלכות ברכות ה"ה) דן בשאלה מה מברכים על סוכר, י"א שברכתו 'אדמה', וי"א שברכתו 'העץ' כיון שמקורו של הסוכר הוא מקני סוף וכו' ויש סוכר שעשוי מלפת וברכתו לכאורה 'אדמה', ומסקנת הרמב"ם לברך על סוכר "שהכל", וכן נוהגים.

ולכן אומר בעל הבא"ח שמדברי הרמב"ם ישנה נ"מ הלכתית בענין ברכות, כי סדר הקדימה בברכות הוא: עץ, אדמה, שהכל. אבל אם מונחים לפניו תפוח עץ, בוטנים וקוביית סוכר – יקדים לברך "שהכל", כיון שאם יברך "העץ" או "האדמה" י"א שפטר את הסוכר, וכך יש לנהוג למעשה (עיין לבא"ח פרשת פנחס אות ט"ז).

ברכה על "אש תנור" יבש
על "אש תנור" שאופים אותו יבש וכוססים אותו, יש לדעת את ברכתו. היה רב אחד בעיר שליד בגדד ששמו "חכם נתן", והוא היה רגיל לאכול "אש תנור" יבש, והיה מברך עליו "המוציא". לימים פגשתי חכם זה וראיתי שהוא מברך על "אש תנור" יבש "המוציא" ואמרתי לו שיש לו דין של "כוסס" וברכתו "מזונות". ואותו חכם ביטל את דבריי ולא קיבל. הלכתי להרה"ג ח"ר ניסים כ'דורי זצ"ל שאומרים עליו שהוא שני למרן בעל הבא"ח, ואמר לי ללכת לשאול את חכם סלמן חוג'י עבודי זצ"ל, וכששאלתי אותו אמר לי שזה תלוי מי האוכל, כי יש הרגיל בזה מאוד וזהו לחמו, הוא יברך על "אש תנור" יבש ברכת המוציא, ואילו למפונקים יותר שרגילים לאכול לחם רך, יברכו על זה "מזונות".

בירך מזונות ואכל כשיעור, אם יברך ברכת המזון
הלכה היא שאם אוכל "פת הבאה בכיסנין" כשיעור, חייב לברך ברכת המזון, ועל פחות משיעור זה - מברך מזונות ולאחריו ברכת 'מעין שלש'. והשאלה היא, מה הדין אם נמשך ונגררה תאוותו עד שאכל כשיעור, האם יברך ברכת המזון למרות שבתחילה לא נטל ידיו ובירך על זה מזונות? הדין הוא, שסוף אכילתו קובעת, ועל כן יברך ברכת המזון.


אכל מלפפון בסלט ובסוף הסעודה
יש האוכלים סלט ירקות ויש בו מלפפונים ושאר ירקות, ובסוף הסעודה אחרי ששבע מגישים מלפפון בנפרד. ונשאלת השאלה האם כיון שאכל ממינו בתוך הסלט לא יברך עליו, או שמא כיון שעכשו שבע יברך עליו בנפרד? העצה הטובה בזה היא לאכול את המלפפון אחרי ברכת המזון, כדי שיצא מכל הספקות.

קישואים שונים
יש מינים שונים של קישואים, ויכול לברך על כל מין "שהחיינו" בנפרד, כי נחשבים לשני מיני זנים שונים.

הוצאת כבושים מתוך הצנצנת בשבת
יש שמכינים כבושים בבית, ומכניסים אותם בתוך צנצנת, ולפעמים מוציא מלפפון אחד ורואה שאינו כבוש דיו, ומחזיר אותו לצנצנת, ויש להזהר בזה בשבת, כיון שזה נקרא שעושה "כבשים" בשבת. כמו כן, יש המשמרים כבושים בקופסה המיוחדת לכך, שיש לה כעין בית קיבול עם רשת שנשלף מהקופסה, יש להזהר מזה בשבת מאוד, כי יש בזה משום בורר בכלי שהוא חמור מאוד.

תמר להמתיק כוס תה
הרב "מלאכת שלמה" עדני כותב, שאם אוכל תמר כדי להמתיק את הכוס תה, לא יברך על התמר שכן הוא טפל לכוס תה, ואיבד את ברכתו. והעצה הטובה בזה היא, שיקח תחילה תמר, ויאמר שהוא מגלה דעתו שהוא רוצה לאכול תמר בפני עצמו, ויברך עליו כדין, ואחר כך יברך על התה, ויאכל מהתמר כדי להמתיק את התה והרויח את שתי הברכות.

עלי נענע בתה בשבת
יש להזהר בשבת שלא להכניס עלי נענע בתה כל עוד התה חם בכדי שהיס"ב, כיון שעלי הנענע נחשבים קלי הבישול, ומתבשלים אפילו שלא בכלי ראשון ושני, וראוי להחמיר בזה מאוד.

קנקן לתמצית תה שבפיו רשת
קנקן של תמצית עלי תה שיש רשת בפיו, מהווה בעיה של בורר בשבת. לדעת הבא"ח: אסור למזוג מקנקן זה כי הרשת עוצרת את עלי התה, והעושה כן עובר על איסור בורר דאורייתא. ואין להקשות הרי המזיגה נעשית באופן שבורר אוכל מתוך הפסולת ולא להפך, כי כל ההיתר של הוצאת אוכל מתוך פסולת זה דוקא אם בורר ביד, אבל אם הבררה נעשית על ידי כלי המיוחד לברירה, אסור מדאורייתא (ועיין תורה לשמה סימן קט"ו). לדעת החזו"א אין שום איסור להשתמש בקנקן עם רשת לתה בשבת, ומותר לכתחילה להשתמש בו בשבת, כי לדעתו הרשת לא נקראת כלי המיוחד לבררה אלא זה חלק מהכלי עצמו.
והנה, למרות שאין לנו להכניס עצמנו בין הרים גדולים וענקים אלו, אבל חיישינן להחמיר כדעת מרן בעל הבא"ח, שכן הרב "בית מנוחה" כותב שהוא חושש לו לאיסור דאורייתא, ולכן יש להזהר בזה ביותר. והעצה בזה היא, לפתוח את חורי הרשת מהקנקן מערב שבת, ואז עלי התה יכולים לעבור דרך הרשת, ואין בזה ברירה כלל.

קפה שחור בכלי המיוחד לכך
יש כיום כלי מיוחד להכנת קפה, שבו מכניסים את עפר הקפה לתוך מיכל קטן, ושופכים עליו מים חמים, וממנו יורדים המים לתוך הקומקום - ואין להשתמש בכלי זה בשבת.

הבטה בנרות שבת - סגולה למאור עיניים
מובא שהמביט בנרות של שבת, זו סגולה להחזיר את מאור עינייו. ויש בזה כמה פירושים, אבל יהיה אדם בגדר "תמים תהיה", ויסתכל בנרות ללא כוונות נוספות ויועיל לו. וזה סגולה לבטל את הנזק שנגרם כתוצאה מפסיעה גסה שנוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו של האדם.

ברכה על אורז
לדעת הספרדים, בין אם האורז מבושל אחד אחד, או בין אם הוא צ'ורבה דהיינו כעיסה, ברכתו בתחילה מזונות, ולבסוף בורא נפשות.
אחינו האשכנזים מכינים אורז דליל, וי"א שאינם יודעים לבשל כראוי, אך אני מלמד עליהם זכות שעושים זאת כדי לצאת מידי ספק, כי כתב במשנה ברורה שיש נ"מ בין אורז שהוא כעיסה לאורז שהוא נפרד, לענין הברכה, וכשהאורז מבושל ביותר ברכתו מזונות לכל הדעות (עיין למש"ב סי' ר"ח ס"ק כ"ה).

ברכה על כדורי פלאפל
הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל היה אומר שהוא מברך על כדורי פלאפל ברכת "מזונות", כיון שזה מלא בקמח. פעם היה לפניו יהודי בעל דוכן פלאפל, ואמר לו שיבוא אליו לראות כיצד הוא מכין את הכדורים. כשבא אליו הרה"ג בן ציון ראה שהוא טוחן את החומוס דק דק, אבל מכניס מעט מאוד קמח רק כדי לדבק, ואמר לו שעל פלאפל כמו שלו הברכה היא שהכל. והיה רב אחד שכתב שהפיתה טפלה לפלאפל, שהעיקר זה הפלאפל, אמרתי לו שעליו לאכול פלאפל בלי פיתה כדי שלא להסתבך בספקות.

ברכה על קציצות בשר ודגים ועל שניצל
חובה לברר לפני כל דבר שאוכל מה הרכיבים שיש בו כדי שידע מהי הברכה הראויה לו. גם אם אוכל קציצה של בשר וחושב שברכתה שהכל, ידע שאולי יש בו לחם או קמח במידה כזו שזה משביע ולא רק לדבק, וברכתו מזונות, ולכן חובה לברר כל דבר. כמו כן, קציצות הדגים הנקראות "געפילטעפיש" שרגילים האשכנזים לאכול, ויש בהם לחם טחון או קמח מצה, גם בזה יש לברר, שאם הקמח שבו הוא כדי להזין ולהשביע – יש לברך עליהם מזונות ולא שהכל. והיה רב אחד שאמר שכשאוכלים שניצל מצופה בקמח, צריכים לברך על הציפוי "מזונות", ועל השניצל מברך בנפרד "שהכל". ולדידן, קי"ל שהציפוי אינו להשביע וכד', אלא מטרתו היא שלא יתפורר השניצל, והוא בטל כלפי העוף עצמו של השניצל, וברכתו שהכל גם על הקמח של הציפוי.

שלא יתבזה בשר קודשים
אנחנו מקוים ומצפים שייבנה בית המקדש, ונאכל שם קרבנות זבחים ושלמים ומנחות, ויש קורבנות שהם בגדר של "למשחה בהם" ומבושלים ומטוגנים בצורה מיוחדת, והכהנים היו אוכלים פעם "מורבכת" ופעם "עם שמן", כל פעם דבר אחר, מה שהיה מזיק לפעמים לקיבתם. כמו כן, היו הולכים ברצפת בית המקדש בלי נעליים כדי שלא יהיה "הפסק" מהרצפה, כי צריכים להיות "מחוברים" לאדמת קדש של בית המקדש. והנה, כשהיו גובים מחצית השקל לצרכי ציבור בר"ח ניסן, היו לוקחים מזה חלק להחזקת רופא צמוד לכהנים, שהיו לפעמים מתקררים או מקבלים קלקול קיבה. ואמרו, שהיה כהן גדול אחד שהיה חכם ופיקח מאוד, שגידל כהנים רבים בביתו כדי שיאכלו מכל שארית הקרבנות, כך שאמרו שבתקופת כהונתו מעולם לא היה "נותר", שכל אותם כהנים היו ממונים לגמור את כל שאריות הקרבנות. יצאה בת קול ושיבחה במאוד את פעליו של אותו כהן גדול, שעשה דבר חשוב ביותר, שלא יישאר בשר נותר במקדש, למרות שהתורה קבעה שכל בשר נותר יש לשרוף, אבל מתוך חיבה והערכה שלא יתבזה בשר קודשים עשה כן (עיין פסחים דף נ"ז ע"א).

לדעת הלכות מעשה הקרבנות
אנחנו מתפללים ומצפים ומאמינים שהנה עוד מעט ייבנה בית המקדש, ויהיו קורבנות שונים, ויש מהם הנאכלים ליום ולילה, ויש מהם שנאכלים שני ימים ולילה אחד, ויש מהם עד חצות וכד', ועל כן חובה עלינו ללמוד את ההלכות הקשורות למעשה הקרבנות, שמייד עם רדת בית המקדש מוכן ומשוכלל מן השמים, נדע את המעשה אשר יעשון. ויהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן ואמן.


חזרה למעלה