ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהמלוכה ועד הממשלה ;">

דף הבית בית מדרש ציבור וחברה מדינת וממשלת ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ו

מהמלוכה ועד הממשלה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

הקדמה
ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, שהלכות מדינה ומלכות חוזרות לאכסניה שלהן בארץ-ישראל ושוב אנו עוסקים בסוגיות אלו הלכה למעשה. כאלפיים שנה לא עסקנו בסוגיות אלו למעשה ויש צורך לצלול למעמקי התהומות של תורתנו הקדושה ולהעלות מהם ראיות ואסמכתאות, חלקן מהמקרא עצמו, חלקן משרידים שנותרו לנו מהלכות מלכים דאז וחלקן בדרך ההיקש של דימוי מילתא למילתא, כדרכה של תורתנו הנצחית דליכא מידי דלא רמיזא בה. לשם כך יש צורך בשני מהלכים: א. למצוא את האסמכתא הנכונה שממנה ניתן להקיש לשאלה הנדונה; ב. צריך גם לעמוד על ההבדלים שבין שאלה שנידונה במקרה פרטי לבין שאלה דומה כאשר היא נידונה במישור הציבורי-הממלכתי.

משאול עד שאול
מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל החל במלאכה גדולה זו בעקבות מורו הגדול מרן הרב קוק זצ"ל, אלא שמרן הרב זצ"ל לא עסק בנושאים אלו לעומק ולרוחב כי השאלה עדיין לא היתה מעשית. הוא רק הניח את היסודות לבניין שהחל להיבנות אחריו עם קום המדינה על-ידי מורנו הגר"ש ישראלי בקבצי התורה והמדינה שערך ובמאמריו הגדולים שפרסם. מאמרו הראשון בקובץ הראשון שיצא בשנת תש"ט היה "סמכויות מוסדות מימשל נבחרים בישראל". שם הונחו היסודות למאמרים נוספים שלפיהם יש לציבור כוח להאציל סמכויות ממלכתיות לנציגיו הנבחרים. אין מקריות בתורה. שאול היה המלך הראשון בישראל, ורבנו הגר"ש ישראלי היה הראשון בין חכמי ישראל בדור תקומת המדינה שבירר את הלכות המלוכה בימינו עם התחדשותה של הממלכתיות הישראלית בע"ה.

מרן הרב קוק היה בעצם הראשון בדורותינו שנתן גושפנקא הלכתית לצורת השלטון הדמוקרטי בישראל. אלא שהוא לא ציין את המקורות מהם שאב את רעיונו. ואלו דברי הרב זצ"ל בשו"ת משפט כהן סימן קמד:
"וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל... אבל למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם".

תלמידו הגר"ש ישראלי ביסס את סברת רבו הרב זצ"ל בין היתר על סמך עיון בתנ"ך עצמו. יש כאן חידוש מעניין, החזרת עטרה ליושנה. מכיוון שאין די מקורות בתלמוד, הכרח הוא לחזור למקור הראשוני, לתורה שבכתב עצמה, זוהי תורת ארץ-ישראל המתחדשת. על סמך עיון בספר שופטים והקדמת האברבנאל לספר, שהסתמכה על דרשת הר"ן יא, יוצא שבהיעדר מלך בית-הדין ממלא את הפונקציה הממלכתית והשופט מייצג בכך את הציבור.

כתלמיד הנוקט בשיפולי גלימתו אני מרשה לעצמי להמשיך את קו המחשבה הבסיסי של מורנו הגר"ש ישראלי ולברר את מקור סמכותה של המלכות בישראל. אוסיף דוגמה להחזרת הסמכויות לכלל ישראל בעקבות ר ' מאיר שמחה מדווינסק בפרשת בוא:
"הטעם שאם אין ב"ד סמוך תליא רק בבני ארץ ישראל הוא דשיטת רבינו הרמב"ם בפהמ"ש (סנהדרין פ"א סמיכת) ובחבורו (ה' סנהדרין ד-יא) בהכרע כי אם רצו ישראל שבא"י לסמוך זקנים הרי הם מוסמכים א"כ בקידוש החודש סגי בחשבון בני א"י שחזינא שדין סמוכין יש לקיבוץ הכללי להסמיך זקנים כמו ב"ד סמוך א"כ חשבונם כדין חשבון ב"ד סמוך וזה נכון בס"ד. ועיין וראה כי דיני סמיכה המה דומים להלכות קידוש החודש ובזה סרו תמו הקושיות והמבוכות אשר העיר הרמב"ן וחשב להרמב"ם לטועה חלילה וכמדומה לי שבזה יהרסו גם דברי רלב"ח בקונטרס הסמיכה ואכמ"ל והענין עמוק וחתום באוצרות רבינו ולפענ"ד כמוש"כ ודו"ק".

בעקבות ר' מאיר שמחה נצעד צעד נוסף ונסתמך על המלך הראשון בישראל, שאול המלך.

מקור סמכותו של מלך

מי מינה את שאול למלך? התשובה הפשוטה היא: שמואל. אמת ששמואל משחו בשמן השמחה. אולם המתבונן בכתובים ימצא ש העם הוא מקור סמכותו של המלך. ואכן, במקרא מצינו בדרך כלל שהעם הוא הממנה את המלך ולפעמים גם הזקנים, שהם הסנהדרין. כגון במינוי שאול המלך (שמואל א פרק ח):
"וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם".

אולם שם בהמשך: "...שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם ...", ובפרק י:
שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ. וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר וַיַּנַּח לִפְנֵי ה' וַיְשַׁלַּח שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ.

וכן בדוד (שמואל ב פרק ה):

וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ... אַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל.

ובהמשך:
וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה' וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

מהמקרא עצמו קשה להסיק מי מינה את המלך, הזקנים או העם. והנה הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ה הל' יח) מגדיר את מקור סמכותו של המלך, בהקשר לדינא דמלכותא דינא:
"במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר".

ושם בהלכה יא הוא כולל בכלל זה גם את מלך ישראל (שלא כדעת הר"ן בנדרים כח א בשם התוס' שהבחין ביניהם עיין להלן). לעומת זאת בהלכות מלכים אין הוא מזכיר כלל את העם, אלא רק את בית-הדין של 71 ואת הנביא. לענ"ד אין כל סתירה בדבריו. בהלכות גזלה קבע הרמב"ם מהו מקור סמכותו של כל מלך בעולם, הן גוי הן ישראל. בהלכות מלכים פסק הרמב"ם מהי הפרוצדורה המעשית שבה מתמנה מלך ישראל, שהיא בית-דין של 71, ואם יש נביא יש צורך גם בו. בית-הדין אינו בא בהכרח במקום העם, הוא יכול לבוא בנוסף לעם. וכן דעת הרשב"ם ב"ב נד עמוד ב ד"ה והאמר:
"כל מיסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו".

והגר"א בחו"מ סי' שסט מציין מקור לדברי הרמב"ם במגילה יד א:
"אמרה לו (אביגיל לדוד): וכי דנין דיני נפשות בלילה? - אמר לה: מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה. - אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם. - אמר לה: (שמואל א' כ"ה) וברוך טעמך וברוכה את אשר כיליתיני היום הזה מבוא בדמים".

דוד סבר שמכיוון שנמשח בשמן המשחה על-ידי שמואל הנביא בשם ה', יש לו מלוא הסמכות לדון את המורד בו כמורד במלכות. אביגיל עידנתו על כך שעדיין לא הנפיק מטבעות ואם כן לא קיבל עדיין גיבוי מכל העם ואינו רשאי עדיין לדון דיני נפשות. דוד הודה לטענתה ולה. האבני נזר חלק יו"ד סימן שיב אות יב מבסס את הדברים:
"הנה עיקר משיחה דכתיב בדוד קום משחהו כי זה הוא. ומצינו שאחר שמת שאול והמליכו אותו אנשי יהודה עליהם חזרו ומשחו אותו שנית. ואח"כ כשהמליכו אותו ישראל עליהם חזרו ומשחו אותו כמבואר בכתוב [שמואל ב' ב' ה'] הנה משמע מכאן דאף שכבר נמשח עפ"י ה' לא הי' עליו דין מלך עד שקבלוהו עליהם ישראל. והי' טעון משיחה שנית. דאל"כ קשה לר"מ דהמושח למלכים חייב איך מעלו בשמן המשחה וע"כ שהי' טעון משיחה ג"כ... ובאמת מלך גופי' אף לאחר שהמליכוהו אם מרדו בו רוב ישראל אין עליו דין מלך. כמבואר בירושלמי פ"ק דר"ה ובהוריות דכל ששה חדשים שהי' דוד נרדף מאבשלום הי' מתכפר בשעירה כהדיוט. וקרא כתיב הוא ובניו בקרב ישראל. וכשמחלוקת בישראל היינו שאין רוב ישראל מרוצים בו. לא הוא ולא בניו מלכים".

וכן בחזרתו של דוד לכס מלכותו הוא מחכה להסכמה מחודשת של העם. עיין ש"ב פי"ט. וכן רחבעם הולך לשכם כדי לקבל את הסכמת העם להמלכתו. כבר האבן עזרא על בראשית פרק ל"ז פסוק ח עמד על ההבדל בין מלכות לממשלה:
"המלוך תמלוך או משול תמשול - אנחנו נשימך מלך או אתה תמשול בנו בחזקה".

מלכות היא מלשון הימלכות, התייעצות, הסכמה. בניגוד ללשון ימינו, בעברית העתיקה מלוכה היא בהסכמת העם בעוד שממשלה היא דיקטטורה המשתלטת על העם בניגוד לרצונו (וכן דעת הגר"א משלי כ"ג, שהוכיח זאת ממקומות רבים במקרא).

דינא דמלכותא בארץ-ישראל
לכאורה יש גם דעה שונה, והיא דעתם של בעלי התוספות שהובאה על-ידי הר"ן בנדרים דף כח עמוד א, שהמלך הוא הריבון על העם והוא אדון הארץ וכולם עבדים לו. וכך הוא מסביר את ההלכה הידועה "דינא דמלכותא דינא":
"וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה".

אולם עיון נוסף בדבריהם יביאנו למסקנה שונה. לדבריהם בארץ-ישראל אין דינא דמלכותא דינא. האם לדעתם בארץ צריכה לשרור אנרכיה? לית דין ולית דיין ואיש את רעהו חיים בלעו? התשובה היא - לא ולא! בארץ-ישראל, לכל הדעות , העם הוא מקור הסמכות. המחלוקת בין התוספות ובין הרמב"ם היא רק במלך גוי בחוץ-לארץ, אך בארץ גם התוספות מודים לרמב"ם שמקור הסמכות הוא העם, וכן כתב החתם סופר חו"מ סי' מד בהסבר דעת הר"ן:
"מ"מ נ"ל דלא פליג - אלא במיסים ומכס שמטיל בעל כורחם. ס"ל לא שייך לומר בני המדינה ניחא להו אלא משום שהוא אדון הארץ, וא"כ יש לחלק בין מלכי או"ה. אבל במנהגי ונימוסים כמו ב"ב נד: איך לקנות אדמות, מודה הר"ן דהטעם משום דניחא להו. ואין לחלק בין מלכי ישראל לאו"ה".

כלומר, מלך ישראל בארץ-ישראל מוגבל בסמכויותיו ואין הוא רשאי לנהוג כמלך גוי בצורה שרירותית כאילו הוא מקור הסמכות. עליו לדעת שהוא שליח ציבור, וכל סמכותו יונקת מן הציבור ולכן הוא רשאי לפעול רק לטובת הציבור ולא לטובת עצמו. גם המעיין בלשון הרמב"ם בהלכות מלכים ימצא שרעיון זה של טובת הציבור חורז את כל פרשת המלך לפרטיה (הל' מלכים פ"ד) . וכן כתבו התוס' סנהדרין כ עמוד ב, ד"ה "מלך":
"תימה למה נענש אחאב על נבות שלא רצה למכור לו את כרמו? וי"ל דבפרשת המלך כתיב יקח ויתן לעבדיו ולא את צורכי עצמו".

לעומת זאת על מלכות נוכרים אמרו חז"ל בצורת דו-שיח שייערך לעתיד לבוא בין הממלכות לבין הקב"ה:
"רבש"ע, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים - לעשות בהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי, שנאמר: ה' איש מלחמה" (עבודה זרה דף ב עמוד ב).

התורה והמדינה
שני צדי הקשת החברתית, הדתית והחילונית, למרבה הפרדוכס, נוהגים לעמת זו מול זו את התורה ואת המדינה. כאילו התורה שוללת מדינה דמוקרטית. והמדינה - מעצם היותה מסגרת דמוקרטית-אנושית - שוללת כביכול תורה מן השמים. הצגת הדברים בצורה דיכוטומית זו הינה מוגזמת ולעתים אף מעוותת והיא טומנת בחובה סכנה לעתידה של המדינה. לאור האמור אין סתירה מהותית בין השתיים. כפי שהוכחנו העם הוא מקור סמכותו של המלך. והעם מאציל סמכות בדרך דמוקראטית: "אחרי רבים להטות". פסוק זה נאמר בטרם היות אתונה בעולם.

לכל חברה דמוקרטית יש עקרונות יסוד מוסריים שמהם היא אינה רשאית לסטות, וסטייה מהם אינה חוקית. לעם ישראל מספר העקרונות האלו רב. ההבדל הוא לא רק כמותי, הוא איכותי. עקרונות אלו מקיפים את כל תחומי החיים - האישיים, המשפחתיים, החברתיים והלאומיים. גם העקרונות ההלכתיים של דיני הממונות הם מוחלטים. אין שום אפשרות לעקור חלילה את דיני הקניינים, הראיות, הנזיקין ודומיהם. אך אפשר לקבוע שנוהג מסוים מהווה קניין, וכמו כן להגדיל את תשלומי הנזיקין ולהוסיף עליהם בהוראת שעה קנסות ומאסרים ובמקרים מסוימים להסתפק בעדויות אחרות וכדו', אולם כל אלו צריך שייעשו על-ידי כללי השפיטה של התורה.

"דינא דמלכותא דינא" לפי האמור מכיל בתוכו שתי משמעויות שהן אחת: חיובית ושלילית. החיובית: התורה מכירה בחוקי המדינה. השלילית: אין למדינה סמכות להתערב בחוקי התורה או להגביל אותם. יתרה מזאת, ייעודה של המדינה לפי תפיסתנו הוא לשרת את ערכי התורה, בשמירת עם ישראל וארץ-ישראל וביישום רעיונות התורה, בעיקר במערכות החיים הציבוריים. חזון זה נראה רחוק כרגע, אולם עלינו לחתור למימושו. ואנו מאמינים באמונה שלמה שהוא בוא יבוא.
----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il