ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת כי תצא תש"ס | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים כי תצא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אלול תש"ס

פרשת כי תצא תש"ס


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

פעם סיפר לי הרב צבי יהודה סיפור אישי. הוא השתתף באזכרה לר' חיים עוזר שהיה רבה של ווילנא, והיה שם רב אחד שהספיד אותו, סיפר בשבחו, ואמר שאצל ר' חיים עוזר היתה אהבת ישראל נכונה שלא קלקלה את השורה. השתמע מתוך דברי המספיד שהוא מתכוון לומר שר' חיים עוזר לא היה כמו הרב זצ"ל, שכביכול, מתוך שהוא אהב כ"כ את ישראל, הוא לא ראה את הדברים כמו שצריך, ולימד זכות על מי שלא ראוי. כביכול אצל הרב האהבה קלקלה את השורה.
הרב צבי יהודה מאד הצטער על כך, שבהספד על אדם אחד רומזים לביקורת על הרב, ומי יעיז לומר ביקורת על הרב?! המעשה קרה סמוך ל-ג' באלול, וכשהגיע יום ג' באלול, יום פטירת הרב, הרב צבי יהודה דיבר על הרב והתייחס לדברים.

נאמר בפרשה: "כי יקרה קן ציפור לפניך... שלח תשלח את האם" (דברים כב, ו), ואומרת המשנה במסכת ברכות: "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך... משתקין אותו 1 ". כלומר, אם אדם אומר 'על קן ציפור יגיעו רחמיך' - כמו שנתת מצוה כזו שיש בה מידת הרחמים על הציפור, כך תרחם עלינו. או שאומר 'על טוב יזכר שמך' - משתקין אותו. ומסבירה הגמרא מאי טעמא: שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזירות. מידותיו של הקדוש ברוך הוא אינן רחמים במובן האנושי, כמו שאנחנו מבינים אותן, אלא גזירות אלוקיות.

המשיך הרב צבי יהודה ואמר: כל מי שהולך בדרכו של רבונו של עולם, המידות שלו אינן רחמים של חולשה אנושית, אלא הן גזירות אלוקיות. זה תורה! הרחמים, אהבת ישראל וההסתכלות של הרב על כנסת ישראל, לא היו מבוססים על רחמים אנושיים, אלא על גזירות אלוקיות, אהבת ישראל של הרב היתה מתוך הסתכלות אלוקית פנימית בענינם של ישראל. "ומי שמדבר בצורה כזו על הרב משתקין אותו!".הרב צבי יהודה אמר את זה בקול חריף מאד, בצעקה.

את כל זה סיפר לי הרב צבי יהודה, אגב כך שמשפחת הרב שהספיד את ר' חיים עוזר מקפידה עליו, והוא חושב, שזה מפני שלאחר שהוא אמר על דברי אותו רב "משתקין אותו", כך היה בפועל, ואותו אדם שדיבר שלא כהוגן על הרב - השתתק.

הרעיון הזה הוא עמוק. מידותיו של הקדוש ברוך הוא אינן מידות של רחמים אנושיים, אלא הן חכמה אלוקית על אנושית. אלו גזירות מוחלטות. וכך היתה גם אהבת ישראל של הרב. אח"כ מצאתי את הרעיון הזה בספר אורות: " אהבת ישראל והעבודה של הסנגוריא על הכלל ועל הפרטים, איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד 2 " .
אנחנו ממשיכים את דרכו הגדולה של מרן הרב, דרך שלא כ"כ הובנה, ועדיין לא כ"כ מובנת לחלק גדול, ואולי אף לחלק הגדול בכמות, מת"ח שבארץ ישראל. הם לא יכלו בזמנו, ולא יכולים היום לעמוד על סוף דעתו.

הגמרא מספרת על רבי מאיר, שהיה מאיר עני חכמים, שלא יכלו לעמוד על סוף דעת 3 . ועוד מסופר עליו, שהלך לעבר שנה בעסיא, ולא היתה לו מגילה, אז הוא כתב את המגילה מלבו וקרא, והרי אסור לכתוב מגילה אלא מן הכתב, אלא שאני ר"מ ש"עפעפיך יישירו נגדיך" (משלי ד, כה), שכל התורה היתה לנגד עיניו 4 . כל התורה כולה נגד עיניו, ומפני גדלותו לא ירדו לסוף דעתו.

יש מדרגות מיוחדות של גדולים, שרק יחידים עומדים על סוף דעתם, ולפעמים לוקח דורות עד שהגדולה הזאת מתבררת, מובנת ומתפשטת. ואולם, בזמנו של מרן הרב, אף שלא עמדו על סוף דעתו, אלו שהכירו אותו, העריצו אותו הערצה אדירה.

ידוע שר' איסר זלמן מלצר, מגדולי התורה, בעל "אבן האזל" וזקן ראשי הישיבות בארץ ישראל, העריך מאד את הרב. מספרים שכשהוא ביקר אצל ר' חיים עויזר, הוא אמר: "אנחנו 'גדוילים' עד שאנחנו מגיעים לדלת של הרב. כשאנחנו עוברים את מפתן דלתו של הרב אנחנו מפסיקים להיות 'גדוילים'. אנחנו לא בסדר הגודל שלו". עוד מסופר, שר' איסר זלמן מלצר, שבנוסף להיותו למדן, היה גם צדיק, היה בהבראה יחד עם הרב בהר הכרמל, וראה את הרב מתפלל מנחה ביום חול בדביקות עצומה, ואז הוא אמר: "הלוואי שאני אתפלל נעילה, כמו שהרב מתפלל מנחה של יום חול בהבראה".
יש לנו דמות שאנחנו יכולים להתחנך לאורה.

זכירת יציאת מצרים

בפרשת השבוע מוזכרות שלש זכירות: זכירת יציאת מצרים, זכירת מרים וזכירת מעשה עמלק. יציאת מצרים נזכרת בפסוקים העוסקים בֵיחס לחלשים: " לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבל בֶּגֶד אַלְמָנָה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל-כֵּן אָנכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד, יז-יח), ואח"כ: "כִּי תַחְבּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:... וְזָכַרְתָּ כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-כֵּן אָנכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כד, כ-כב).

אפשר להבין את הפסוקים האלה בשני אופנים: אפשר להסביר שצריך לזכור שעבד היית בארץ מצרים, והוצאתי אותך משם - ועל כן תעשה את מה שאני מבקש ממך. כלומר, זכירת יציאת מצרים היא סיבה לקיום המצוה. אבל אפשר לפרש הפוך: אני מצוך לעשות את המצות הללו כדי שתזכור שעבד היית במצרים.

יש מצוות כמו מצות פסח, אכילת מצה וכד', שברור שענינן לזכור את יציאת מצרים. לעומתן מצות "לא תטה משפט גר יתום, ולא תחבל בגד אלמנה", "כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה", נראה לכאורה בפשטות, שזכירת יציאת מצרים מחייבת את המצוה הזו, ואין ענין בזכירה בפני עצמה. אבל אפשר להבין באופן הפוך, כמו שהזכרנו למעלה.
צריך לדעת שזכירת יציאת מצרים היא לא אמצעי, אלא מטרה. לא צריכים לזכור את יציאת מצרים, כדי להתעורר לעשות את רצונו של רבונו של עולם, אלא לזכור את יציאת מצרים מפני שצריך לזכור את הטובה האלוקית שרבונו של עולם עשה לנו. זו מטרה לעצמה - לזכור את הטוב האלוקי. לא לשכוח, שרבונו של עולם לקח אותנו מהמעמד הנמוך והנחות ביותר, מעמד של עבדים, המשועבדים למצרים.

חז"ל מעמיקים להסביר, ששעבוד מצרים לא היה שיעבוד רגיל. זה היה שעבוד גשמי ורוחני קשה ביותר, שא"א היה להשתחרר ממנו. היו במצרים כוחות כישופיים ואחרים, שכאילו קשרו את ישראל באזיקים גשמיים ורוחניים שא"א לברוח מהם, ולכן היו צריכים את עשרת המכות, וכל הניסים והנפלאות שהקדוש ברוך הוא עשה ביציאת מצרים. היציאה ממצרים היתה מופת עליון. היה צריך לנתק את כבלי השעבוד ניתוק אחר ניתוק, ולפרק קשר אחרי קשר כדי להוציא את ישראל ממצרים, ולהפוך אותם בבת אחת מעם של עבדים מושפלים, לעם ה'.

עצם הזכירה הזו היא כל כך גדולה ועצומה, שהיא מטרה לעצמה, ולא אמצעי למשהו אחר. נכון, שכפועל יוצא מהזכירה הזו האדם דבק ברבונו של עולם, וממילא, כמובן, הוא רוצה לעשות את מצוותו, אבל זה כבר בא מעצמו. אם יגידו לאדם: תזכור את יציאת מצרים, וכתוצאה מהזכירה הזו תתחייב במצוות מסוימות, אז לפעמים הוא ירצה להשכיח מעצמו את יציאת מצרים בגלל כל החובות. הזכירה הזו, היא ענין לעצמו - הכרת הגדוּלה והדבקות שלנו ברבונו של עולם, שבחר בנו מכל העמים. זהו היסוד והשורש.

זכירת מרים
זכירה נוספת בפרשה, היא זכירת מרים.
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד, ט). אנו מצווים לזכור שצריך לשמור על הדיבור, ולהשמר מלשון הרע אפילו לשם שמים. אף על פי שמדובר במרים הנביאה, אשה גדולה וענקית, שצריך יתר זהירות שלא להגיד דברים שלא לכבודה, בכל זאת רבונו של עולם משתמש בדוגמא הזו ע"מ לומר: ראו כמה צריכים להזהר. מרים ואהרן מדברים לשם שמים - יש כאן צורך בהשכנת שלום בין משה לציפורה, ולכן הם מכנסים התיעצות משפחתית. הם חושבים שמשה מתעלם מצפורה ומשאיר אותה אלמנה חיה, והם דואגים לה. הכל לשם שמים, אבל גם אם זה לשם שמים זו עבירה. צריך לדעת שגם לשם שמים אסור לדבר לשון הרע.

לפעמים אדם עוטף את הדיבור שלו ב"לשם שמים", כי זה דבר הנשמע. אם תבוא ותגיד: 'תראה איך פלוני החבר שלנו מתנהג, תראה מה הוא עשה' וכד', אז ברור לכולם שאתה בא להגיד דברים לא טובים, ואנשים לא אוהבים לשמוע את זה. אבל אם אתה אומר: 'בא נחשוב מה לעשות, איך אפשר לתקן את הבחור הזה. תראה מה עושה, הוא מסתובב במועדונים והולך ומדרדר, אולי אפשר לעשות משהו?', אז זה יותר נשמע. בעצם, אתה לא מתכונן לעשות כלום, וחבר שלך לא יכול לעשות, ושניכם לא יכולים לטפל בזה, אבל אתה מדבר כאילו לשם שמים. והרי אפילו אם זה לשם שמים, עדיין זה לשון הרע.
כלומר, התורה אמרה: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים", כדי להגיד לנו שנזהר מלעטוף את הדברים שלנו בכל מיני עטיפות. מותר לומר דברי ביקורת, בתנאי שאתה משתמש בהם לטובה באופן מידי. אם אתה מדבר ונשאר רק דיבור, זה אסור. אסור להוציא מילה לא טובה על אף אחד, כי כח הדיבור הוא חזק מאד. כח הדיבור הוא כח פועל, הוא פועל אפילו יותר מאשר מכה.

יותר טוב לתת סתירה למישהו, מאשר לדבר עליו לשון הרע. תן לו מכות, שבור לו את העצמות, אבל אל תדבר עליו לשון הרע. כמובן, אין הכוונה לשבור לו את העצמות, אלא להבין עד כמה גרוע הדיבור. צריך להביא את זה בחשבון. הרי בוודאי לא שייך לתת מכות למישהו, וכל שכן שאסור לדבר עליו לשון הרע. יותר חמור לפגוע עם הלשון, שזה דוקר לפני ולפנים! מכה או סתירה היא פגיעה חיצונית בלבד.
כמה פעמים יעצתי למורים של הילדים שלי, שאם הילד לא מתנהג טוב, עדיף לתת לו סתירה מלהעליב אותו. אל תגידו לילד 'אתה טיפש, אתה רע, אתה מושחת', במקום זה תתנו לו סתירה בפנים, זה חיצוני. אם אומרים לילד שהוא מקולקל, זה נכנס לראשו, והוא חושב 'אין מה לעשות, אי אפשר לתקן'. לעומת זאת, לקבל סתירה זה מאד מצער וכואב, אבל לא אמרו עליו דבר לא טוב.

היום הדבר הזה לא בא בחשבון, מפני שמורה שיתן מכה לתלמיד יכנס לבית הסוהר, ואפילו אבא שיתן מכה לילד שלו יענש. אבל התורה מדריכה אותנו, וחכמינו העמיקו להסביר, כי הדיבור לרעה הוא כח מזיק יותר מהמעשים, וצריך מאד מאד להזהר מזה. גם תוצאות הדיבור הן חמורות מאד - נגע צרעת. לא כתוב שאם אדם נותן מכה לחברו יבואו עליו נגעים, אבל המדבר לשון הרע נידון בנגעים. צריך לזכור את ה'זכירה' הזו.

זכירת עמלק
הזכירה השלישית: "זכור את אשר עשה לך עמלק". יש לנו שתי מצוות שכל אחת עומדת בפני עצמה: מצוות זכירת מעשה עמלק, ומצות מחיית עמלק, ואין קשר בין אחת לשניה. אע"פ שה"חינוך" אומר שנשים לא מחויבות ב'זכור', מפני שהן לא מחויבות ב'מחיה' 5 , מיד מקשה עליו ה"מנחת חינוך": הרי כל אחת משתי המצוות הללו עומדת בפני עצמה, ואין לפטור נשים ממצות זכירה, בגלל שהן לא שייכות במצות מחיה.
היום אין לנו יכולת למחות את עמלק באופן ממשי, מפני שאנחנו לא יכולים לזהות אותם, אבל הזכירה עדיין נשארת בעינה. אמנם אומרים בשם ר' חיים מבריסק, שכל הרוצים להכרית את ישראל, הם בגדר של עמלק, ולדאבונינו יש כאלה.

זכירת הדבר הזה, שיש עם בעל תוכן שלילי כזה שאין לו זכות קיום, היא בעלת משמעות לא רק לגבי אותו עם. חכמי הדורות האחרונים אמרו, שאפשר למחות את עמלק באופן רוחני יותר. כל אחד לחפש את הקלקול היותר פנימי שבעצמו, שיש לו תכונה מסוימת של עמלקיות, ולמחות אותו. אולי יצר המחלוקת יש לו גדר כזה, וצריך למחות אותו.

מלחמה
הפרשה מתחילה בענין מלחמה, באמצע הפרשה פעם נוספת, וגם בסוף הפרשה. בתחילת הפרשה מדובר על תכסיסי המלחמה. יש כל מיני מצבים תוך-כדי המלחמה, שצריך לדעת איך להתמודד אתם, התמודדויות צבאיות והתמודדויות רוחניות, ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. אח"כ: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י). צריך לדעת שמחנה מלחמה צריך להיות נקי מלכלוכים חומריים גשמיים, וטהור ונקי מלכלוכים רוחניים. "ונשמרת מכל דבר רע" - מכל דיבור רע 6 , ומכל דבר שמביא לידי רע, דהיינו הרהורים רעים 7 . המלחמה האחרונה בפרשה היא מלחמת עמלק. מצוה לעקור את הרע מהשורש. לא מספיק להלחם איתו ולנצח, אלא צריך למחות אותו! כשנלחמים עם רע, לא מספיק להשכיב אותו על הארץ, מפני שכל הזמן צריך להחזיק אותו שלא יתרומם, וכשלא תחזיק הוא יקום. צריך למחות ולעקור את הרע מהשורש, ואז נגמרת המלחמה.

חודש אלול
מרן הרב שלח לתלמידי הישיבה מכתב הדרכה בתחילת אלול, כאשר הוא לא היה בישיבה, (אולי זה אותו הסיפור שהרב נצטווה על ידי הרופא לנוח בהר הכרמל. אני לא יודע אם הוא נח שם, אבל הוא נסע שמה) והרב צבי יהודה היה מלמד אותנו את ההדרכה הזאת. "מראש חודש אלול הבא עלינו לטובה, ידעו את חובתם הגמורה לשמור תמידין כסדרם את משמרת הקודש של שעות הלימוד בהישיבה, ולהוסיף קדושה וטהרה בימים הקדושים הממשמשים ובאים בעזרת ה', בחשקת התורה והיראה, בדעת קדושים בינה, בשאר רוח כשאיפתינו הקדושה מכינוסינו היקר והחביב, כינוס לצדיקים בעה"י 8 ". זה מה שמצפה הרב מחבורת התלמידים המיוחדת שהיתה בישיבה.

"רצוני לזרז בזה למזורזים, שכמותכם ירבו בישראל, ולהזכירכם את הדברים היסודיים של אופי ההכנה, אשר אנו צריכים לעסוק בה להשלמתנו האמיתית בצאת השנה, ולהכין את עצמינו לאור ימי הקודש - יום הזיכרון, ימי התשובה בכלל ויום הקדוש יום הכיפורים, וימי השמחה - חג הסוכות, ושמחת תורה הבא עלינו לטובה בעה"י".

הרב אומר, שצריך להתכונן לכל חודש תשרי, ולא רק לימים הנוראים - ראש השנה ויום הכיפורים. צריך לעשות הכנות לכל הימים הקדושים הממשמשים ובאים: יום הזיכרון, ימי התשובה, יום הכיפורים, חג הסוכות, ושמחת תורה הבאים עלינו לטובה בעזרת ה'.

לשאוף!
ממשיך הרב, ומדגיש בפני התלמידים דברים יסודיים, שצריך לשים לב אליהם."יסוד כל טוב בעדינו ובעד כל ישראל, ובעד כל העולם כולו, שהננו כמו כן תאבים להאירם באור ה', הוא החפץ הנכון שנקבע בנפשנו לקדושה ולעילוי" . את המילים האלה הרב צבי יהודה לימד במשך חודשים ארוכים. על כל מילה היה כמעט שיעור. יסוד הכל, - 'יסוד כל טוב בעדינו', אבל לא רק בעדינו, אלא - 'בעד כל ישראל', ולא רק בעד כל ישראל אלא - 'בעד כל העולם כולו, שהננו כל כך תאבים להאירם באור ה'', יסוד הכל 'הוא החפץ הנכון שנקבע בנפשנו לקדושה ולעילוי'. כח הרצון.

"ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". את הביטוי 'חפץ' תרגמו חכמים ל'רצון'. "אמר רבי חנניה בן עקשיא: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'". 'חפץ' זהו הרצון העמוק.
הרבה פעמים עוסקים בביצוע ויישום השאיפות, והרב מדבר דוקא על הגדלת השאיפות, והגדלת הרצון. צריך להעצים את הרצון. מובן שעל ידי המעשים הרצון מתחזק, וכל מעשה טוב שאדם עושה מחזק את רצונו, אבל צריך להבין שהגדלת הרצון זה יסוד הכל, ובזה להתמקד. יסוד כל טוב הוא, שנקבע בנפשנו את החפץ לקדושה ולעילוי.

"שאיפת בהירות השכל והגברת הופעתו עלינו, שאיפת יושר הלב, שכל חמדת המידות הטובות קשורות בו", לשאוף את כל השאיפות הטובות. שֵׂכֶל בהיר, שלם, מעמיק ומתבונן, שאיפת יושר הלב - לשאוף להיות ישרים, ישרי לב, שזהו שורש המידות הטובות. שאיפת טהרת החיים, וטהרת המעשים הדיבורים וכיו"ב כל ערכי החיים הפנימיים והחיצוניים. צריך לטהר את החיים מכל צדדיהם, טהרה רוחנית, טהרת המחשבות, ההרהורים, הרעיונות והרצונות. ומהיכן אנחנו שואבים את כל אלה , - את כל השאיפות הללו, הלא מתוך אוצר החיים האמיתיים של התורה הקדושה, מעיין חיינו וחיי כל העולמים. מקור הכל - בתורה.

מוסיף הרב ומפרט את הדברים:"כל ענין שבתורה, בכל מרחביה שמתקשרים אנו בו ביותר דביקות, ביותר בהירות, כל הלכה הנקנית בקרבינו ביותר ברור על ידי שקידתנו, כל סוגיה שמתבררת לנו ביותר טעם וביותר הארה על ידי עמלנו הנפשי, כל מחשבה שבתורת ההלכה וההגדה, המוסר והיראה, שמתישבת יותר בנפשינו, הרי אנו נבנים על ידה ובונים על ידה את הכלל כולו, ואת כל היקום" . הרב רוצה ללמד אותנו את הערך של כל הלכה וכל ענין שבתורה, שמתברר לנו, ואפילו ענין אחד בודד, שעל ידי זה אנו בונים את הכלל כולו ואת כל היקום, "והננו מתקרבים בזה להשלמתנו האמיתית לתכלית החיים".

צריך לדעת את הערך הפנימי העצום של כל מעשה בודד, ובכלל, את חשיבות האיכות ולא רק הכמות. כאשר מגבירים את הרצון, ויש רצון מאד מאד גדול, אז כל מעשה נובע מתוך רצון פנימי עמוק מאד, והוא בעל עוצמות עצומות ואדירות. למעשה כזה יש כח השפעה גדול, והוא מרומם, מעלה, מתקן ומשפר אותנו, וגורר אותנו להמשיך בדרך ארוכה של מעשים טובים. מעשה כזה מתקן לא רק אותנו, אלא את כל הסביבה, את כל העולם, ואת כל היקום כולו.

"שלא ברכו בתורה תחילה"
המבט הזה הוא מבט בסיסי ויסודי, ובעצם חכמינו כבר אמרו את זה באמרם: "על מה אבדה הארץ, על שלא בירכו בתורה תחילה 9 ". לימדו אותנו חכמים לדעת, שיסוד כל קלקול, זה העדר גישה נכונה. אם אין ברכה בתורה בתחילה, אע"פ שאין גישה שלילית, אלא רק חסרה הגישה הנכונה - אין את ההכרה הגדולה בערכה של התורה, אז משתלשלות מזה ירידות נוראות ועצומות עד, ח"ו, "על מה אבדה הארץ".

"שלא ברכו בתורה תחילה" פרושו של דבר, שלא ברכו את הברכה הראשונה שמברכים כשעולים לתורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". הוסיף הרב צבי יהודה להעמיק בדבר והסביר, שאם אדם לא מבין את סגולת ישראל, וניגש לתורה לא מתוך הכרה שהתורה שייכת לעם ישראל ולסגולתו המיוחדת, אז הוא לא ניגש נכון אל התורה. התורה היא עליונה כ"כ, שרק ישראל שניטעה בהם הנשמה האלוקית המיוחדת, רק הם, עם העומק האלוקי המיוחד שלהם, מסוגלים לגשת אל התורה. זה ענינה של ברכה בתורה תחילה. כשחסרה ההכרה העמוקה בענינם של ישראל, וממילא בענינה של התורה, נמשכות מזה כל הירידות.

כאשר יש את ההכרות העמוקות הללו, ואדם ניגש מתוך הכרה פנימית לעינינה של תורה, כל התורה מתרוממת לשורשה ולמקורה העליון, והשפעתה על האדם ועל העולם היא עצומה. זו השפעה שונה לחלוטין, ואפילו בלימוד דבר אחד מהתורה. כלומר, אם אדם לומד תורה עם עומק הגישה לענינה של תורה, אז הלימוד היחיד והקטן הזה, הוא גדול ועצום לאין ערוך.

את כל זה אומר הרב כהדרכה לקראת ימי אלול, ואנחנו צריכים להכניס בתוכינו את ההבנה הזו. להכיר שיסוד הכל זה השאיפה, הרצון והחפץ לגדולות, לשלימות בכל המובנים, לטהר ולרומם את הכל: את כל המחשבות, את כל הדיבורים את כל המעשים, ומתוך השאיפות הכלליות, לדעת שכל פרט שאנחנו עושים זה חלק מהמגמה הכוללת, ובכל מעשה ומעשה כלול התוכן של הרצון כולו, והמעשה מקבל את העוצמה הפנימית הגנוזה ברצון.

"וכך כל ענין שבתורה שאנחנו עוסקים בו, אנחנו נבנים ובונים על ידו את הכלל כולו, ואת כל היקום, והננו מתקרבים בזה להשלמתנו האמיתית, לתכלית החיים, לרצון האמיתי של חי העולמים ברוך הוא החפץ להנחילינו את אור החיים בכל חוסנם ואמיתם".

שיהיה לנו חודש טוב, עם כל העוצמות הרוחניות, שהרב מדבר עליהן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il