בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פנחס
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

מתי צריך להתפלל?

מתי צריך להתפלל?

undefined

הרב יוסף כרמל

תמוז תשס"ו
3 דק' קריאה
מצינו במדרש:
"אמר רבי שמעון בן לקיש פינחס הוא אליהו" (ילקוט שמעוני בלק רמז תשעא).

ננסה לברר קצת יותר לעומק את דרכו של אליהו בעבודת הבורא.

קנאותו של פנחס היא הפותחת את פרשתנו. קנאותו של אליהו מופיעה בהפטרה של הפרשה כאשר היא נקראת לפני שבעה עשר בתמוז.

שיאה של קנאות אליהו בהר הכרמל בשחיטת כשמונה מאות וחמישים נביאי הבעל והאשרה שנתמכו בידי אחאב ואיזבל (בהתאמה) (מלכים א י"ח יט). המטרה היא:
"וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאלוקים ה' הוּא הָאלוקים" (שם, שם לט).

אחרי ההחלטה להפסיק לפסח על שני הסעיפים יכול אליהו לבשר:
"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם" (שם, שם מא).

בכך באו אל סופן שלש שנות בצורת נוראית שגזרו רעב על הציבור, וכליה על עולם החי והצומח, ביוזמת אליהו. כמפורש בכתוב:
"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי" (שם, י"ז א).

מיד אחרי הבשורה על ירידת הגשם מספר לנו הנביא:
"וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אַל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו" (שם, י"ח מב).

פשט הדברים הוא כי שניהם עלו לראש הכרמל (עיינו ברד"ק שלא פירש כך). אחאב לחגוג את סיום התקופה הקשה ואליהו למטרה אחרת בלתי ברורה. רש"י ובעקבותיו שאר הראשונים מסבירים כי אליהו עלה לראש ההר כדי להתפלל על הגשמים . מקורו של פירוש זה כנראה בביטוי הכמעט יחידאי "וַיִּגְהַר". ביטוי זה מופיע בפרקנו ובסיפור החייאת בן השונמית בידי אלישע, תלמידו של אליהו. שם הוא מופיע פעמיים נוספות. כך מספר הכתוב:
"וַיָּבֹא (אלישע) וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה': וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד: וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו" (מלכים ב ד' לג-לה).

נשאלת השאלה, מדוע? הרי עצירת הגשמים הייתה יוזמה של אליהו? עוד קשה, הרי כבר בראשית הפרק הקב"ה הכריז:
"וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (שם, שם א).

אם כך תפילה למה ?
הרב נפתלי צבי יהודה ברלין ראש ישיבת וולוזין המכונה הנצי"ב משתמש במקבילה לביטוי אחר כדי להסביר את העניין.

במגילת שיר השירים מצוי פסוק קשה מאוד:
"רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים" ( ז' ו).

למה התכוון המשורר (שלמה)?
מסביר המדרש:
"אמר הקב"ה לישראל הרשים שבכם חביבין עלי כאליהו שעלה לכרמל הה"ד "ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכיו" ... "ודלת ראשך כארגמן" אמר הקב"ה הדלים שבכם חביבין עלי כדוד שנאמר (זכריה יב) "והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד"... אמר ר' ברכיה מלך אסור ברהטים זה משה דכתיב ביה (דברים לג) ויהי בישורון מלך אסור ברהטים שגזר הקב"ה עליו שלא יכנס לארץ ישראל בשביל מי בשביל רהטים של מי מריבה" (ויקרא רבה (פרשה לא ד"ה ד"א צו).

מסביר הנצי"ב את כוונת המדרש, וז"ל:
"אלא העניין שהורו לנו חז"ל עיקר גדול בתפילה.... קבע הקב"ה שיקדימו עבודת התפילה שהיא המוספת כח כנסת ישראל למעלה... ומשום הכי אפילו בזמן שרוצה הקב"ה להשפיע טובה בברור ואין השעה צריכה לעורר רחמי שמים מכל מקום כך רצונו יתברך שיתפללו מקודם, כי כך קבע מי שאמר והיה העולם יתברך...אם כך, אין נפקא מינא אם מתפלל אדם גדול כאליהו או הדיוט ורש בישראל". על פי זה, טעותו של משה הייתה שב"מי מריבה" לא התפלל אל הקב"ה שיצאו מים מן הסלע וסמך על הבטחתו ("הרחב דבר" במדבר כ' יג).

הביטויים "רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל" ו"וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אַל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל" מלמדים אותנו כי לעולם יתפלל אדם אל קונו, גם אם יש באמתחתו הבטחה ברורה, קל וחומר כשאין.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il