מוצ"ש כ"ה אלול ה'תשע"ד
דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תמוז תשס"ו

הלכות תענית

מתוך "קול צופייך"



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה


חמשה דברים אירעו בי"ז בתמוז
הגמרא בתענית אומרת (דף כו ע"ב - כז ע"א):
"חמישה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה דברים בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל (רש"י גורס "והועמד צלם בהיכל", ולא קאי על אפוסטמוס אלא על מנשה מלך ישראל שהעמיד צלם בתוך בית המקדש, ועשה צלם עם ארבע צדדים, ואמר ברשעותו שמכל צד שתבא השכינה יהיה הצלם מולה, כל כך היתה רשעותו גדולה בתחילה).

שבירת הלוחות
והגמרא שואלת (שם, כח ע"ב):
"מנלן, דתניא בששה לחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר בשבעה בו וכו' דכתיב, ויקרא אל משה ביום השביעי, וכתיב ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, עשרים וארבעה דסיון ושיתסר דתמוז מלו להו ארבעין, בשיבסר בתמוז נחית, אתא ותברינהו ללוחות" (הרי ששבירת הלוחות היתה בי"ז בתמוז),

עכ"ל הגמרא (והקב"ה הסכים על יד משה ששבר את הלוחות, למרות שעל פניו אין במעשה זה מעשה גבורה או חשיבות, ועל זה מביאים חז"ל משל למטרוניתא אחת שהמלך כעס עליה וחשד בה שהיא עושה מעשים מקולקלים ורצה להורגה. היה למלך אהוב אחד שלימד סנגוריה על המלכה, ואמר לו המלך והרי היא נשואה, ודינה למיתה. אמר לו אותו אהוב, מנין לך שהיא נשואה, ואמר לו המלך הרי כתובתה בידך (שהפקיד את הכתובה אצל אותו אוהב). מייד הלך וקרע את הכתובה, ובא ואמר למלך והרי אין אצלי שום כתובה, על כן תנצל מן המיתה. והנמשל, התורה היא "כתובה" ו"ברית" בינינו לבין אבינו שבשמים, ורצה משה לשבור את ה"כתובה" כדי שלא ישלוט בהם כעסו של הקב"ה. כמו כן, בל נחשוב שהסנפירינון שמהם היו עשויים הלוחות היה חומר קל לשבירה, שכן מצאו פעם דוגמתו, ולא הצליחו לשוברו, והיה הפטיש והסדן נשבר והסנפירינון לא זע ולא נע, ובכל אופן משה הצליח לשוברו, ואין זאת אלא שהמעשה היה רצוי לפני הקב"ה).

מתי הובקעה העיר?
עוד אומרת הגמרא (שם):
"הובקעה העיר בשבעה עשר הוה, והכתיב בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר, וכתיב בתריה ותבקע העיר וגו', אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה, דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו", עכ"ל.

ובאמת, היה מן הדין ראוי לצום ביום ט' בתמוז וגם ביום י"ז בתמוז, האחד בגלל הבית הראשון, והשני בגלל הבית השני, אלא שחז"ל לא גזרו כן שלא להטריח על הציבור (ב"י משם הרמב"ן שם, וכה"ח ס"ק י"ב).

ומובא בירושלמי, שגם בחורבן ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז, אלא שמפני הצרות טעו בחשבון (תענית פ"ד ה"ה, ועיין תוס' ר"ה י"ח ע"ב ד"ה זה).

מטרת התענית - יום של חשבון נפש

הרמב"ם מבאר שעיקר סיבת התעניות היא לעורר הלבבות ולזכור את האירועים שבעטיים הן נקבעו, וז"ל (פ"ה מהל' תעניות ה"א):
"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה , ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתוודו את עונם ואת עון אבותם" וגו'.

יום צום הינו יום של חשבון נפש, כל אחד בינו לבין עצמו, לדעת שעוונותיו ועוונות אבותיו גרמו לצרות הללו, ועל ידי זה יבוא להיטיב דרכיו ולשוב בתשובה שלמה. ואף הנביא אומר (ישעיהו נ"ח ד) "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁו". ועל כן, ראוי ביום הצום לקרא ספר תהלים או ספרי מוסר, בדברים המשברים את הלב ומעוררים לתשובה, ולא יעשנו יום מנוחה וטיול, או ינצלנו אפילו לדברים המותרים כגון להתרחץ או להסתפר. ולא יעביר את הצום באדישות, אלא ישים על לבו את המאורעות שבגללם נקבע התענית, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, ויראה כיצד הוא יכול להוסיף בלימוד ובקיום מצוות ומעשים טובים. ואם אינו עושה כן, הרי שלא מילא את חובתו כראוי.

בית שני חמיר לן
ועוד כותב הרמב"ם (שם):
ואלו הן וכו' ושבעה עשר בתמוז וחמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל".

מדקדוק לשונו של הרמב"ם אנו למדים שבית שני חמיר לן ועל כן נקבע יום י"ז בתמוז ולא ט' בתמוז.

מה בין בית ראשון לשני - הרמב"ם מחדש שגם בבית שני צמו ביום ט"ב. אך לדעת רוב הפוסקים והמג"א (בסי' תקנ"ב ס"ק י"א) לא צמו ביום ט"ב בבית שני (ישנה מחלוקת בין הגירסאות ברמב"ם האם צמו ביום ט"ב בבית שני או לא. בגירסא שלנו כתוב שצמו, אך יש גירסה ברמב"ם, שמשמע שלא צמו בט"ב בבית שני).

ועיין להרמב"ם בפירוש המשניות (המודפס בסוף מסכת ר"ה בד"ה על ששה חודשים), שכותב:
"ובבית שני לא היו מתענים לא בעשרה בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא מי שהיה רוצה מתענה ומי שלא היה רוצה לא היה מתענה וכו'. ואע"פ שהיה הרשות בידם שלא להתענות בתשעה באב כמו שזכרנו, היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שאירעו בו כמו שיתבאר בתענית", עכ"ל.

כי בבית שני חסרו כמה דברים, הארון, שני לוחות הברית ועוד, לכן השמחה לא היתה שלמה.

הכרזה על התענית
מנהג הספרדים להכריז בשבת שלפני י"ז בתמוז וי' בטבת על הצום אחרי קריאת התורה לפני "אשרי" להודיע לקהל באיזה יום יחול הצום, ויש לכך נוסח מיוחד (עיין לשו"ע סי' תק"ן סעי' ד' ולחונים עליו. ונוסח ההכרזה מובא בסידור 'קול אליהו' בעמוד 546). האשכנזים לא נהגו בזה (רמ"א שם). ומכל מקום טוב שגם אחינו האשכנזים יכריזו בשבת על יום התענית (ולאו דוקא בנוסח של הספרדים), או שיתלו מודעה ובה מועד התפילות ביום התענית, כי יש הרבה אנשים הבקיאים בלוח השנה הלועזי ולא העברי, ועלולים לשכוח.

זמני הצום
קיים הבדל משמעותי בין צום עשרה בטבת לצום י"ז בתמוז, כיון שימי טבת קצרים וגם קר, לא מרגישים את הצום כל כך, אבל ימי תמוז חמים, והצום קשה יותר. היה פעם יהודי אחד שרצה לנסוע לאמריקה ביום י"ז בתמוז, ואמרתי לו שזו טיפשות, שהרי המטוס נוסע לתוך היום הקודם בחבל ארץ זה, ונמצא שהצום ייארך אצלו למעלה מ- 20 שעות. על כן, יעצתי לו שיעשה הפסקה באירופה, ושם יפתח את הצום לפני המשך הדרך, או שיסע אחרי צאת הצום.

אכילה ושתיה קודם עמוד השחר ביום התענית
מותר לאכול בלילה שלפני התענית עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן שנת קבע, אבל אם ישן שנת קבע - אסור אח"כ לאכול או לשתות.
ואם קודם שישן עשה תנאי או חשב שאם יקום לפני עמוד השחר יאכל או ישתה: לפי הפשט - מותר לו לאכול או לשתות. ולפי הקבלה גם אם התנה או חשב, שתיה - מותרת, אבל אכילה - אסורה. ואם חושש שלא יצליח לצום אם לא יאכל לפני עמוד השחר - אזי גם לפי הקבלה רשאי לאכול, כי אכילה לפני עמוד השחר היא רק חומרא.

הפטורים מן הצום
מעוברות ומניקות, זקנים, או חלשים - פטורים מן הצום, ואף לא יתחילו לצום, אך יאכלו רק כדי קיום הגוף, ולא מעדנים (עיין לשו"ע סי' תק"ן סעי' א'. ולשו"ע בסי' תקנ"ד סעי' ה' - שם משמע שדעתו כרמ"א שמעוברות ומניקות פטורות מן הצום, עי"ש).

קטן - בארבע הצומות לא חייבים לחנך את הקטן להתענות שעות ורק ביום כיפור מרגילים אותו בכך. ומ"מ יאכל רק לקיום הגוף ולא מעדנים.
והבריא בגופו, לא יפרוש מן הציבור ויצום, וכל המשתתף בצער הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור.
פעם ראיתי ביום י"ז בתמוז ברחוב יפו אדם נכבד עם ציציות בחוץ, שמלקק גלידה ברחוב. פניתי ואמרתי לו: אולי כבודו שכח שהיום צום? אך הוא אמר לי, אני לא שכחתי, אלא שאני לא חש בטוב ולכן אינני צם. אמרתי לו אם כך תאכל בצנעא, ורק דברים לקיום הגוף, ולא מעדנים כמו גלידה או שוקולד.

שכח שהוא יום תענית ואכל או שתה
מי שאכל שלא בהיתר ביום תענית ציבור בין בשוגג בין במזיד, חייב להשלים את התענית גם לאחר האכילה (שו"ע סי' תקס"ח סעי' א'), ולא יאמר כיון שעשיתי כבר איסור ואכלתי, אמשיך באכילה, כי כבר אמרו חז"ל (ברכות דף נ"א ע"א)
"מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף" ?!,

ועל כן גם אם אכל או שתה בטעות - ימשיך בתענית. וישאל שאלת חכם מהו התיקון שעליו לעשות על מנת לתקן את אשר עיוות (עיין כה"ח תקמט ס"ק ז', וכה"ח תקנח ס"ק י"ב).

חתן וכלה
חתן וכלה שחלה התענית בתוך שבעה ימי המשתה שלהם - חייבים להתענות (ורק בתענית אסתר מקילים).

ברית מילה
א. כשחל ברית מילה בי"ז בתמוז - אין דוחים את הברית אלא מלים את התינוק בזמנו.

ב. מברכין את ברכת היין בברית, ואומרים לקטן שלא צם שמכוונים לפוטרו, והוא שותה. ואת סעודת הברית עושים במוצאי התענית.

ג. אין אומרים תחנון כשיש ברית מילה בבית הכנסת או אם אבי הבן או הסנדק או המוהל נמצאים בתפלה, וכן אם יש חתן בבית הכנסת, אבל את הסליחות השייכות לתענית, אומרים.

להרבות בסליחות ביום התענית
נוהגים להרבות בסליחות ביום תענית (שו"ע סי' תקס"ו סעי' ד').
ועל כן לאחר אמירת וידוי ונפילת אפים נוהגים לומר סליחות מענין התענית, וכן אומרים "והוא רחום" וכו'.

אמירת "עננו"
לדעת הרמב"ם (פ"א מהל' תעניות הלכה יב) ורש"י: בליל התענית אומרים 'עננו' בערבית, אע"פ שעדיין אוכלים (עד עלות השחר), אבל בערבית במוצאי התענית לא אומר 'עננו', אע"פ שרשאי אח"כ לאכול, וכן דעת השו"ע. וישנם כיום כמה עדות הנוהגות כן (חלק מהתימנים הנוהגים כרמב"ם, והתוניסאים הנוהגים כמנהג ג'רבה. ועיין בשו"ע סי' תקס"ה סעי' ג' שבתענית ציבור אומרים "בכל תפילותיו", ועיין לגאון שם, ולמש"ב וכה"ח ס"ק טו"ב שהביאם).

ולמעשה, למנהג הספרדים : כיום בין יחיד ובין הש"צ, אומרים 'עננו', בשחרית ובמנחה. ובתפילת ערבית של מוצאי הצום לא אומרים בו עננו למרות שעדיין צמים. ולדעת האשכנזים היחיד אומר 'עננו' בתפלת מנחה בלבד, והש"צ אומרו - בשחרית בחזרה, ובמנחה בתפלת לחש ובחזרה.
היחיד אומרו ב"שומע תפילה", והש"ץ אומרו בין "גואל ישראל" ל"רפאנו" בברכה בפני עצמה.

עלייה לתורה למי שלא צם
א. בתענית אין עולה לתורה, לא בשחרית ולא במנחה, אלא מי שמתענה. אשר על כן, מן הראוי למי שלא צם, לומר לגבאי בית הכנסת לפני התפילה שלא יקרא לו לעלות לתורה.

ב. אם קראו למי שאינו מתענה כגון: זקן או חולה, לעלות לתורה - יש מי שאומר שרשאי לעלות כיון שהוא אנוס, ויש מי שאומר שימנע ולא יעלה, וכן נוהגים (כה"ח שם ס"ק מ"ד).

ג. מה טוב שהגבאי ישאל ויברר לפני התפילה באופן אישי, את מי שהוא רוצה להעלות לתורה, אם הוא צם או לא. ובתענית יחיד לא יפרסם שהוא צם, והמפרסם עצמו כדי להתפאר - נענש על כך (עיין לשו"ע סי' תקס"ה סעי' ו', ולכה"ח שם ס"ק ל"ו, ומש"ב שם ס"ק יד). אבל בתענית ציבור רשאי לומר שהוא מתענה ולא שייך כאן גאוה, כיון שיש חיוב לצום.

ד. אין שליח ציבור אומר "עננו" בחזרה כברכה בפני עצמה ואין מוציאין ס"ת אלא אם כן יש בבית הכנסת עשרה שמתענין (שו"ע תקסו, ג'), ולדעת המשנה ברורה צריך לכתחילה שבעה. ואנו פוסקים שדי בששה (וכך מובא בכתב יד של הרב מהר"מ בן חביב. ועיין לכה"ח סי' תקס"ו ס"ק ל"ב), וצריך הש"ץ להיות אחד מהצמים.

הפטרה במנחה
יש עדות שקוראים הפטרה ביום י"ז בתמוז (ובשאר צומות). ספרדי המתפלל במניין של אשכנזים ביום התענית, לא יעלה לתורה שלישי כדי שלא יצטרך לבוא לידי ברכה על הפטרה, כי אין מנהגנו להפטיר ביום התענית. ובדידי הוה עובדא שהתפללתי במניין של אשכנזים בצום, ולא שמתי לב שאצטרך להפטיר, וכשכיבדו אותי להפטיר, אמרתי בלבי שאני מברך כדי להוציא ידי חובתם את עמי הארצות שבקהל. ובר מן דין, כיון שישנם כמה קהילות שגם אצל הספרדים מפטירים בצום, אין זו ברכה לבטלה, ומ"מ לכתחילה, לא יעלה.

נשיאת כפים במנחה
א. בכל השנה, אין הכהנים נושאים כפיהם בתפלת המנחה, אבל בצום י"ז בתמוז נושאים כפים גם במנחה. ואומר מרן בעל הבא"ח זיע"א, שנושאים כפיים דוקא עד חצי שעה לפני השקיעה, ומוסיף ואומר שנהגו להקל מפלג המנחה והלאה שהוא זמן של שעה ורבע לפני השקיעה (עיין לבא"ח תצוה אות כ"ג, ולשו"ת 'רב פעלים' ח"ד או"ח סי' ה').

ב. המתפללים מנחה גדולה לא נושאים את כפיהם (י"א משם החזו"א שמותר לכהנים לשאת כפיהם גם כשמתפללים מנחה גדולה, ולכן לכהנים הנושאים כפיהם במנחה גדולה, יש על מה לסמוך, ואנו לא נוהגים כן).

ג. אחינו האשכנזים בחו"ל נהגו שהכהנים לא נושאים כפיהם בימי החול בכל השנה כולה, אלא רק במוסף של יו"ט (וכן הובא ברמ"א סי' תקס"ו סעי' ח').

בארץ ישראל, נוהגים אחינו האשכנזים שהכהנים נושאים כפיהם כל יום בתפילת שחרית, וכן במנחה ביום תענית, וכך מנהג הספרדים, חוץ ממנחה ביום כיפור שאז הכהנים אינם עולים לדוכן מכיון שמתחילין מנחה מוקדם כדי להספיק להתפלל נעילה לפני השקיעה.

בפעם הראשונה שהייתי בחו"ל ביקרתי אצל האדמו"ר מחב"ד זצוק"ל, ואמרתי לו שבבית הכנסת "שערי ציון" של הספרדים עושים כל יום נשיאת כפיים בשחרית, ואילו אצלם לא נושאים כפיים בימות השבוע. אמר לי הרב לו הייתי יודע כן, הייתי בא להתפלל אתם כדי לקבל ברכה. כי ידע הרב את ערכה העצום של ברכת כהנים, שזוכים להתברך מאת הקב"ה - "ואני אברכם". ומטעם זה, אין אומרים לכהנים "חזק וברוך" ברדתם מהדוכן, כי אם אומרים להם "חזק וברוך" מראים כאילו שהתברכנו מהכהן, ומברכים אותו על כך, ואין הדבר כן, כי אנו רוצים להתברך מאת הקב"ה דוקא.

אמירת "רבון העולמים" במנחה
במנחה של יום התענית, אומרים ב"אלוקי נצור" - קודם "יהיו לרצון" השני:
"רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ממנו ומתכפר לו, ועכשו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני (ברכות יז ע"א). יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי" (נוסח זה מובא בסידור 'קול אליהו' בעמוד רנז - 257).

אנו הנהגנו שביום התענית לאחר מנחה השליח ציבור אומר קטע זה בקול כדי להוציא אחרים ידי חובתם. ודבר זה לא חידוש שלנו אלא הובא בגמרא בברכות וכדלעיל (ועיין לשו"ע תקסה, ד', ולכה"ח שם ס"ק כא, כב).

מכות וצרות כנגד קרבנות
היה רב אחד שקבל על הדברים, והיה אומר: מה אתם מחדשים חידושים שלא נמצאו ולא נשמעו? ואמרתי לו, הרי נמצא דוגמתו בשו"ע לגבי דם ניקוף ודם מרצה. והנה, אדם שהולך ברחוב וקיבל מכה ויצא לו ממנה דם, מייד מתרעמים על גורמי הנזק, ומאשימים את זה שהניח את הזכוכית או את הברזל ברשות הרבים וכד', ואין נכון לעשות כן, אלא עלינו "לנצל" הזדמנות זו ו"לקפוץ" ולומר שזה ייחשב כדם קרבן ודם ניקוף.

ומעשה היה, בזמנו של הרה"ג חכם אברהם ענתבי הראשון זצ"ל, בסַפָּר אחד שעבד בערב סוכות עד שעה מאוחרת, וכשבא לביתו אמרה לו אשתו: 'מדוע באת כל כך מאוחר הרי אפילו לא בנית סוכה', וזירזה אותו מייד לבנות סוכה. אמר לה הספר: 'בואי ונבנה ביחד את הסוכה', וכן עשו. והנה כשחתך את הסכך, נחתך ונפצע כמה פעמים, וכעס על אשתו ואמר לה שזה "בגללה". אמרה לו אשתו: 'אל תכעס, במקום זה, תאמר על כל מכה ופצע שהם במקום דם קרבן', ומנתה על כל מכה ומכה קרבן אחר, עד שאמרה את כל הקרבנות. והנה הגיע אדם זקן לביתו וביקש לאכול דבר מה, ואמר לו הספר שאין לו מה לתת לו לאכול, ואם רצונו לאכול, שילך לרה"ג חכם אברהם ענתבי. הספר לא הספיק ללכת לבית הכנסת והתפלל ביחידות בביתו את תפילת ליל החג. ולאחר זמן, הגיע חכם אברהם ענתבי בעצמו לאותו ספר, ואמר לו: 'היה אצלך זקן אחד'? אמר לו הספר: 'כן, ושלחתי אותו אל כבודו'. אמר לו הרב: 'טיפש אתה, הרי היה זה אברהם אבינו האושפיזא קדישא הראשון שבא בזכות כל המכות והפציעות שנפצעת ואמרת על כל אחד ואחד שזה כנגד קרבן אחר'. מכאן ילמד כל אדם כמה חשוב עניין זה לומר על כל פגיעה שזה כנגד קרבנות.

אכילת בשר ושתיית יין בליל ובמוצאי התענית
מותר לאכול בשר או לשתות יין בלילה שלפני התענית, ויש מחמירים. ובמוצאי התענית - יש אוסרים ויש מתירים, ונהגו להחמיר.

אבל אם התענית היא ביום ראשון וליל התענית הוא מוצאי שבת, אין להחמיר בכך ורשאי לאכול בשר בסעודה רביעית.

חיוב הצום מדאורייתא או מדרבנן ?
נחלקו האחרונים, האם הצום שאנו צמים כיום, חיובו מדברי קבלה שהם כמו דאורייתא, כי בתנ"ך כתוב "צום הרביעי" וכו', או שחיוב הצום הוא מדרבנן.

שמחנו כימות עיניתנו
כתוב (תהלים צ, טו) "שמחנו כימות עיניתנו" - כשיבא המשיח כל הימים הללו יהפכו לטובה.
וכשיבא המשיח הוא יאמר: מי שצם ביום י"ז בתמוז - יום זה יהיה לו ליו"ט. ומי שלא צם - יהיה עליו לשבת 'שבעה' ביום זה.

וכשנקיים יו"ט זה, אולי תהיה הלכה שיש לברך "שהחיינו" על בגד או פרי חדש, כי בימים אלו לא ברכנו "שהחיינו". וכשיבא המשיח יבואו עימו משה ואהרון והם יאמרו לנו מה לעשות.

ואמרו דרך רמז, כתוב "אך טוב לישראל" - א"ך ימים שמי"ז בתמוז לט"ב יהפכו לטוב לישראל.
ויהי רצון שכל ההלכות שאמרנו, יהיו בבחינת תורה לשמה להלכה ולא למעשה, והקב"ה יהפוך לנו את הימים הללו לימים טובים, כמאמר הנביא (זכריה ח יט)
"כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

ונזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

חזרה למעלה