יום ד' כ"ג ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תמוז תשס"ו

הלכות נדרים

מתוך העלון קול צופייך 365



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

סוד הנצחון במלחמה
בימים אלו נלחמים כדי להכריע את האוייב שלא יזיק לנו יותר, ועל כן בפתיחת השיעור נביא את דברי דוד המלך ע"ה שתלה את נצחונו בתפילה שהתפלל, בשמירת המצוות ובדבקותו בכל משפטי התורה. וכך אמר (תהלים פרק י"ח): "…קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת. בַּצַּר לִי אֶקֲרָא ה' וְאֶל אֱלֹקַי אֲשַׁוֵּעַ, יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו וכו' וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם וכו' יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי וכו' כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹקָי. כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסִיר מֶנִּי. וָאֱהִי תָמִים עִמּוֹ וָאֶשְׁתַּמֵּר מֵעֲוֹנִי". וכיון שקיים דברים אלו, הוא ממשיך ואומר: "הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל וַיִּתֵּן תָּמִים דַּרְכִּי. מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי. אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי. וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם".
ומובא במדרש "שוחר טוב" (על תהלים פרק י"ח): מה שכתוב כאן "אמחצם" הכוונה "אחליטם - כמאי דאת אמר לצמיתות לחלוטין". והכוונה "לצמיתות" כמו שכתוב בויקרא (כה, ל) "וקם הבית אשר בעיר וכו' לצמיתות לקונה אותו לדרתיו לא יצא ביובל", ופירושו לחלוטין - וכך יתקיים באויבינו, בלי אבדות נוספות בגוף בנפש וברכוש שלנו.


הלכות נדרים

מי מתיר את הנדר?
פרשת השבוע פותחת בענייני נדרים והתרתם (במדבר ל, ב) "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'". וכותב רש"י: "ראשי המטות - חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל". מכאן אנו למדים שעיקר החינוך מתחיל בגדולים ובמחנכים. ועוד אומר רש"י: "ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם, ואחרי כן נגשו כל בני ישראל. ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות", עכ"ל.
וכך פסק מרן בשו"ע (יו"ד סי' רכח ס"א), וההגדרה של "יחיד מומחה" היא: מי שיודע הלכות נדרים על בוריים.

גאונותו של הגר"א

מסופר על הגאון מוילנא, שביקשו ממנו לשבת בהרכב של שלושה כדי להתיר נדר, ואמר להם שימתינו לו שעתיים. כשחזר, שאלו אותו מה עשה באותו הזמן, ואמר להם שלמד את כל מסכת נדרים עם כל הראשונים והאחרונים עד הלכה למעשה בשו"ע כדי שיהיה בגדר של "הדיוט שמבין בהלכות נדרים". מכאן רואים את גאונותו של הגר"א, ואת החשיבות שראה בעניין של התרת נדרים.

לא יחל דברו – ככל היוצא מפיו יעשה
כתוב בפרשה (במדבר ל, ג) "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". הפשט הוא, שמוטלת עליו חובה לקיים את נדרו. גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א, דרש על פסוק זה: שמי שנזהר שלא לחלל את דיבורו – זוכה שככל היוצא מפיו יעשה, וכמובא במעשה עם ר' יהושע בן לוי, וכדלהלן.

זהירותו של ריב"ל בנדרים
כתוב בגמרא (כתובות ע"ז ע"א) שרבי יוחנן אמר שיש להזהר מזבובים הבאים על "בעלי ראתן" (אנשים החולים במחלה מדבקת) שמא יעבירו את מחלתו לאדם אחר. רבי זירא לא היה יושב אפילו במקום המרוחק מאותו חולה אם הרוח שעוברת שם עברה דרך החולה. רבי אלעזר לא היה נכנס לאוהל של אותו חולה. רבי אמי ורבי אסי לא היו אוכלים ביצים מהאזור של החולה שמא הם נגועות במחלה.
רבי יהושע בן לוי היה מחבק את החולה ויושב ולומד תורה לידו, והיה אומר: כתוב (משלי ה, יט) "אילת אהבים ויעלת חן" - אם חן מעלה על לומדיה, בודאי שהיא גם תגן על לומדיה.

ובהמשך הגמרא (כתובות דף ע"ז ע"ב) מספרת: "כי הוה שכיב (כשהגיעה שעתו להפטר מן העולם - רש"י) אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה (ציוו על מלאך המות לקיים את רצונו של רבי יהושע בן לוי, ולא לנהוג בו כבכל נפטרי עלמא). אזל איתחזי ליה (הגיע אליו מלאך המות ונראה אליו בגלוי, ואמר לו שבא ליטול את נשמתו). א"ל אחוי לי דוכתאי, אמר ליה לחיי (ביקש ריב"ל ממלאך המות שיראה לו את מקומו בגן עדן, והסכים). א"ל הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא, יהבה ניהליה (שוב ביקש ממנו שיתן לו את חרבו שבה הוא נוטל נשמות, שמא יפחיד אותו בדרך, והסכים גם לכך). כי מטא להתם דלייה, קא מחוי ליה, שוור נפל לההוא גיסא (כשהגיע ליד החומה, הרים אותו מלאך המות מעל החומה והראה לו את מקומו בגן עדן, ומייד קפץ ריב"ל למקום שהראה לו). נקטיה בקרנא דגלימיה, א"ל בשבועתא דלא אתינא (החזיק אותו מלאך המות בגלימתו כדי לעכבו, ונשבע לו ריב"ל שלא ישוב אליו). אמר קודשא בריך הוא אי איתשיל אשבועתא ניהדר אי לא לא ניהדר (לא רצו בית דין של מעלה לדון בפרשייה זו, והקב"ה בעצמו התערב ואמר שאם פעם בחייו נשאל ריב"ל על שבועתו, גם עתה יתירו לו את שבועתו, ואם לא נשאל על שבועתו, גם עתה לא יישאל על שבועתו ויישאר במקומו בגופו, וכך היה). על זה היה דורש מרן הרי"ח הטוב בעל הבא"ח זיע"א, אם אדם מקיים בעצמו "לא יחל דברו" - ששמר כל מוצא פיו ואפילו לא נשאל ולא התחרט על מה שנדר או נשבע, אזי יקיימו בו במידה כנגד מידה "ככל היוצא מפיו יעשה" (ועיין שו"ע יו"ד סי' ר"ג, סעי' ג').

ענוותנותו של ריב"ל
עוד מספרת הגמרא שם על ענוותנותו של ריב"ל, וז"ל: "מכריז אליהו קמיה פנו מקום לבר ליואי פנו מקום לבר ליואי (כשנכנס ריב"ל לגן עדן, הכריז אליהו הנביא לפניו "פנו מקום לבן לוי פנו מקום לבן לוי). אזל אשכחיה לר' שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא (בדרכו למקומו, ראה ריב"ל את רבי שמעון בר יוחאי שהיה יושב על שלושה עשר מדרגות רוחניות). אמר ליה (רשב"י) את הוא בר ליואי? אמר ליה (ריב"ל): הן. (א"ל רשב"י) נראתה קשת בימיך? אמר ליה (ריב"ל) הן. (א"ל רשב"י) אם כן אי אתה בר ליואי (אין אתה ראוי לכרוז זה שאני שומע, שכן אם היית צדיק, לא היתה נראית הקשת בימיך). ואומרת הגמרא: "ולא היא, דלא הואי מידי, אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי (הגמרא מעידה על ריב"ל שבאמת לא נראתה הקשת בימיו, אלא שלא רצה להתגאות בכך).
ולכאורה, הרי בשמים אין ענין של גאוה? אלא שכל זה באדם שמת ונשמתו עולה, אבל כאן הרי ריב"ל נכנס חי בגופו לגן עדן, ובו עדיין שייכים ענייני העולם הזה ולכן לא רצה להתגאות.

שבחי אדם לאחר מותו
כשנפטר מורנו ורבנו הגאון הרב עזרא עטיה זצ"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף', ביקשו ממני להכין את נוסח המודעה, וכתבתי 'רב רבנן', כלומר הרב של כל הרבנים הספרדים בארץ ובעולם. משראה זאת חכם נתן סלם זצ"ל, שהיה גיסו, אמר לי: הרי בחיים חיותו לא היה מסכים שיכתבו עליו כך? אמרתי לו: בחיים לא היה מסכים, אבל אחר מיתה ודאי יסכים. אמר לי: מהיכן יש לך חידוש זה? באותו רגע נכנסו דודי ראש הישיבה הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, והרה"ג בן ציון אבא שאול זצ"ל, ואמרתי להם: תגידו מה אמר הרב כשהיינו יושבים בספריה של הישיבה. ואמרו לי, כשנפטר מורו ורבו חכם אברהם עדס זצ"ל שהיה בעל רוח הקדש, רצה הרה"ג עזרא עטיה להספידו ולומר עליו "בעל רוח הקדש" וכו', ואחר כך אמר לעצמו הכיצד אספיד אותו כך, הרי אם היה שומע זאת בחיים חיותו, היה כועס עלי. ותוך כדי לבטים ראה הרה"ג עזרא עטיה זצ"ל בהקיץ את רבי אברהם עדס שאומר לו "אול אול" (בערבית פירושו "אמור אמור") - קום ותאמר מה שאתה רוצה ואל תחשוש כי בשמים אין גאוה. כששמע זאת חכם נתן סלם זצ"ל, אמר: אם כך העניין, תוסיף למודעה עוד שבחים, והוספתי.

"ולא ידע ואשם ונשא עוונו"
עוד אנו למדים מפרשתנו על חובת הזהירות במאכלים, שאפילו על שוגג חייבים מחילה וכפרה. וכך כתוב בפרשה על נדרי האשה שאביה או בעלה מפר: "וה' יסלח לה". ונשאלת השאלה, מדוע האשה צריכה כפרה ובמה חטאה? אומר רש"י: "וה' יסלח לה - במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר. ואם המופרים צריכים סליחה, קל וחומר לשאינן מופרים".

ואומרת הגמרא (קידושין פא ע"ב, ונזיר כ"ג ע"א): "רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי (כשהיה מגיע רבי עקיבא לפסוק זה "אשה הפרם וה' יסלח לה" – באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה, היה בוכה), אמר, ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה. כיוצא בדבר אתה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו, כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב, אמרה תורה ולא ידע ואשם ונשא עונו, מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה. איסי בן יהודה אומר, ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים" ("שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עון" - רש"י).

ומאידך, מגמרא אחרת אנו רואים שטבעו של ר"ע היה שאינו ממהר לבכות. הגמרא במכות (דף כ"ד ע"ב) אומרת: שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם (משמע שגם רבי עקיבא קרע את בגדיו). כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים, והוא החל מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק ? אמר להם: מפני מה אתם בוכים ? אמרו לו: מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ? ולא נבכה ?! אמר להם: לכך אני מצחק, דכתיב 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון תחרש', בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו.

וקשה, הרי אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, והתורה הרי אומרת "ולא ידע ואשם", ומדוע צריך מחילה וסליחה? אלא, כאן שונה הדבר כיון שהמחשבה היתה כרוכה עם מעשה שהרי הוא אכל, ועל זה צריך כפרה למרות שבפועל לא נעשה איסור. ועל זה היה בוכה רבי עקיבא.

אל תהי רגיל בנדרים
וכתוב בשו"ע (יו"ד סי' ר"ג סעי' א'): "אל תהי רגיל בנדרים. כל הנודר, אף על פי שמקיימו, נקרא רשע ונקרא חוטא". ואומרת הגמרא בנדרים (דף כ' ע"א): "אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות". ופירשו התוספות (שם): "דחמירי טפי דכתיב בו (שמות כ') לא ינקה". ועוד אומרת הגמרא (שם דף עז ע"ב): "כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא. אמר רב זביד: מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא', הא לא חדלת איכא חטא" (ועיין עוד בנדרים דף ט ע"א שטוב שלא לנדור כלל).

צדקה לעני - כסף מזומן ולא צ'ק
עוד כותב מרן (שם בסעי' ד'): "צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לידור. אלא אם ישנו בידו, יתן מיד, ואם לאו, לא ידור עד שיהיה לו. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר: בלא נדר", עכ"ל.
והנה, כתוב " זה יתנו כל העובר על הפקודים", וידוע שכל היכא שכתוב "זה" היינו מורה באצבע, וכמו שאמר לו הקב"ה למשה רבנו ע"ה "החודש הזה לכם ראש חודשים", או "זה יתנו" לענין מחצית השקל, וכן "וזה מעשה המנורה" – שהראהו הקב"ה כל דבר, כיון שהתקשה בהבנת הדברים. ואפשר לבאר בדרך רמז, שאם יש לאדם כסף מזומן, נחשב הדבר בגדר "זה" - ויכול לתת צדקה, אבל אם אין לו כסף מזומן לתת, לא ידור. ועל זה כתוב (דברים טו, י) "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך". ומזה נלמד גם, שלא לתת לעניים צ'קים, כי אין לו אפשרות לקנות עם צ'ק אוכל למחייתו, וגם בבנק ישאלוהו שאלות מיותרות ומביכות. אשר על כן, הטוב ביותר הוא לתת לעניים כסף מזומן ולא צ'ק, וזהו שכתוב " זה יתנו" - מזומן דוקא. גם בפורים, מי שנותן לחברו מתנות לאביונים, לא יתן צ'ק, אלא כסף מזומן שיוכל מייד לקנות לעצמו אוכל לסעודת פורים, כי הבנקים סגורים אחר הצהרים בפורים.

נדר גדול נדר לאלוקי ישראל
למרות שחז"ל מזהירים להתרחק מנדרים, וכך נפסק להלכה בשו"ע (שם), ישנם נדרים שהם טובים ומועילים, וכך כתוב בגמרא (נדרים ח' ע"א): "מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך'. והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, אלא הא קמ"ל דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה. ואמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלקי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, מאי קמ"ל, דאפי' זרוזי בעלמא. היינו דרב גידל קמייתא, הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה", עכ"ל הגמרא. כלומר, כל אדם מישראל מושבע ועומד ללמוד תורה, ועל פניו נראה שמי שנשבע ללמוד פרק או מסכת מסוימים, אין זה תופס, על זה הגמרא אומרת, שכיון שיכול כל אדם לפטור עצמו בקריאת שמע, או באמירת "תורה ציוה לנו משה" וכדו', על כן כשנשבע ללמוד פרק מסוים, זו שבועה טובה ומומלצת, כי על ידי זה יזרז עצמו ללמוד ביתר שאת.
והנפקא מינה היא, שבנדר זה – אינו יכול לבטל את קביעותו. ואם למשל הוא רגיל ללמוד בכל ערב, ובערב אחד חיתן את בנו בשעטו"מ, חובה עליו להשלים את מה שחיסר, כיון שזה נדר שחל עליו, ומשום כך נקרא "נדר גדול נדר לאלוקי ישראל".

נשבעתי ואקיימה
חז"ל אומרים "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב ע"א). יצר הרע היה בא ואומר לדוד המלך ע"ה: מדוע אתה לומד תורה כל היום, והרי אתה מלך, ותפקיד המלך לעסוק במלחמות ובמשפט העם? וכששמע זאת דוד המלך, מיד נשבע שהוא ישב וילמד תורה, וכיון שנשבע הוא חייב לקיים זאת, וזהו שכתוב "נשבעתי ואקיימה" (תהלים קיט, קו).

בדורו של הרב חיד"א ע"ה היו עשרה גאוני עולם כדוגמת הרש"ש ומהרימ"ט ועוד, שעשו ביניהם שטר התקשרות, ובו כתוב שאם אחד מהם יהיה חולה כולם יבואו לבקרו, ואם אחד מהם ימות, כולם אחראים ללמד את בנו תורה, וכן אם אחד מהם ימות כולם ילמדו עליו סנגוריה בשמים, וכל הרבנים חתמו על שטר זה. ועוד היה כתוב בשטר, שאם אחד מהם ידבר באמצע הלימוד עליו לתת פרוטה לצדקה. ואומר הרב חיד"א, שענין נתינת הפרוטה זה בשביל להבריח את היצר הרע.

נדרים לכונן דרכיו ולתקן מעשיו
עוד כותב מרן בעניין נדרים, וז"ל (שם, סעי' ז'): "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח. כיצד, מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתיים או שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר הַשִּׁכְרוּת לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון, ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים, כולם דרך עבודה לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. ואע"פ שהם עבודה, לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם, בלא נדר", עכ"ל.
המקור לכך מדברי מהגמרא בנדרים (דף ט ע"ב): "אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה, אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'", עכ"ל הגמרא.

יקדים לומר "בלי נדר"
כשנודר לצדקה, יקדים לומר "בלי נדר". לדוגמא, אם רוצה לתת עשרה שקלים לצדקה, לא יאמר "אני אתן עשרה שקלים לצדקה בלי נדר", אלא יאמר "בלי נדר אני אתן עשרה שקלים לצדקה". והיינו טעמא, משום שבצדקה, כיון שהוציא מפיו ואמר שיתן עשרה שקלים לצדקה, לא יועיל מה שיאמר אחר כך "בלי נדר", ועל כן יקדים לומר "בלי נדר", ואחר כך יאמר מה שהוא רוצה לתת לצדקה.

נדר ולא קיים - פנקסו נפתחת
גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" זצוק"ל כותב בעניין החומר שבענייני נדרים, והחיוב שיש אדם לקיים את כל מוצא שפתיו, וז"ל (פרשת ראה, א'): "עניני הנדרים, האחד הם נדרי צדקה או שאר דבר מצוה של לימוד וכיוצא. והב' הם נדרי איסור שאוסר על עצמו דברים המותרים, כגון שלא יאכל שלא ישן שלא ילך שלא ידבר שלא יהנה וכיוצא בזה שהם נדרים של רשות וכל הנודר ואינו מקיים עובר בלאו ועשה דכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, וכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית. לפיכך, יזהר האדם שלא ידור שום נדר, שלא יבא למעול בהם. ואמרו חכמים, המאחר נדרו שלא לקיימו ולא התירו, הרי זה פנקסו נפתחת ומדקדקין במעשיו אם הם כדאי להגן", עכ"ל.

נדר בלבו
נחלקו הפוסקים בעניין מי שנדר בלבו ולא הוציא בשפתיו. הנה במקום אחד כותב מרן בשו"ע (חו"מ סי' רי"ב סעי' ח') שמהפסוק (דברי הימים ב', כט, לא) "וכל נדיב לב עולות", משמע שיש נדרים בלב, ומי שנדר בלבו להביא עולות, או שנדר בלבו להתחייב לצדקה, חייב לקיים את נדרו.
ואילו בהלכות נדרים, מרן פקפק בדבר, וז"ל (יו"ד סי' ר"י סעי' א'): "אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים".
וכיון שבענייני נדרים עסקינן שחמורים הם, ראוי להחמיר, ומי שנדר בלבו יקיים את נדרו ויצא ידי חובת כל הספקות, ותבוא עליו ברכת טוב.

הנודר בחלום
החולם בלילה שהוא נודר נדר לצדקה, חייב לקיים את נדרו. וכך כותב מרן (שם סעי' ב'), וז"ל: "הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה. ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ), ויש לחוש לדבריהם. מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי, יתרנו בשלשה כשאר נדר", עכ"ל. ולפי כללי הפסיקה, כשמרן כותב הלכה ב"סתם ויש" - הלכה כסתם. אבל כל היכא שמרן מגלה דעתו שהלכה כמו ה"ויש", ועל כן חייב לקיים את הנדר שנדר בחלום (ועיין לבא"ח ראה אות טו).
והטעם שנדר שנודר אדם בחלום צריך לקיימו הוא משום שאין אדם חולם אלא מהרהורי לבו שחשב במהלך היום, ומסתמא שחשב על הנדר ביום, ולכן חייב לקיימו, וכמו שאמרנו לעיל שנדר שנודרים בלב צריך לקיימו.

אין אדם חולם אלא מהרהורי לבו
ידועים דברי חז"ל בגמרא בברכות (דף נו ע"א) שאדם עשוי לחלום במה שמהרהר ביום. והגמרא מביאה על כך שני מעשים, וז"ל: "אמר ליה קיסר לרבי יהושע ברבי חנניא, אמריתו דחכמיתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי (אומרים עליכם שאתם חכמים, תאמר לי מה אחלום הלילה). אמר ליה, חזית דמשחרי לך פרסאי וגרבי בך ורעיי בך שקצי בחוטרא דדהבא (אמר לו רבי יהושע שהוא יחלום שהפרסים יעבדו בו עבודת פרך). הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא (זה מאוד הרשים את הקיסר, וחשב על זה כל היום, ובלילה חלם כפי שהרהר כל אותו היום). אמר ליה שבור מלכא לשמואל, אמריתו דחכמיתו טובא אימא לי מאי חזינא בחלמאי (אמר שבור מלכא - מלך פרס לשמואל: תאמר לי מה אחלום בלילה). אמר ליה חזית דאתו רומאי ושבו לך, וטחני בך קשייתא ברחייא דדהבא, הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא (אמר לו שמואל שיחלום שהרומאים לקחוהו בשבי, וישעבדו אותו לטחון גרעיני תמרים בריחיים של זהב. דבר זה הרשים את המלך עד מאוד וכל היום הוא הרהר בזה, וחלם על כך בלילה), עכ"ל הגמרא.
וכנגד זה, כשסיפר יוסף הצדיק את חלומותיו לאביו, כתוב (בראשית לז, יא) "ואביו שמר את הדבר", ולכאורה למה לא חשש להרורי הלב שביום? אלא ידע יעקב אבינו שחלומותיו של יוסף הם מצד הקדושה ולא מצד הרהורי הלב, ולכן ידע שיתקיימו.

נדר בעת צרה
האם מותר לאדם לנדור בעת צרה ?
כתוב אצל יעקב אבינו (בראשית כח, כ) "וידר יעקב נדר לאמור אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אני הולך" וכו' – משמע שמותר לנדור בעת צרה (עיין לשו"ע יו"ד סי' ר"ג סעי' ה'. ולתוס' בחולין דף ב' ע"ב ד"ה 'אבל', ולבא"ח ראה אות ג').

החיד"א כותב, שאדם שנמצא בעת צרה, ויודע שלא יוכל לקיים את נדרו, לא ידור. וידועה הסגולה שמי שנמצא בשעת צרה ידור לכבוד רבי מאיר בעל הנס, ויאמר "אלקא דמאיר ענני" ג' פעמים ויועיל לו. וישתדל כל אדם שנדר לכבודו של רבי מאיר בעל הנס, או לכבודם של צדיקים לשלם את הנדר מייד ובמזומן, והטעם הוא, שכיון שכבר שילם את נדרו, אזי רבי מאיר או שאר הצדיקים חייבים לו, ויעתירו בעדו.

אלהא דמאיר ענני
הגמרא בעבודה זרה (דף יח ע"א) מספרת על אחות אשתו של רבי מאיר שנתפסה ונלקחה לבית הסוהר, וביקש רבי מאיר לפדותה בכל מחיר, ונתן תרקבא דדינרי (חצי סאה של דינרים) לשומר תמורת פדיונה, ואמר לו שבמחצית הסכום ישחד כל מי שילשין עליו. אמר לו השומר, ומה אעשה כשיגמרו הדינרים, הרי יתפסו אותי וישליכוני לכלוב ובו כלבים עזי נפש? אמר לו רבי מאיר שיאמר "אלהא דמאיר ענני" ויינצל מכל רע. אמר לו השומר, איך ידע שכך יהיה? זרק ר"מ אבן על הכלבים שהיו שם ומיד הם באו לטורפו, אך הוא אמר 'אלהא דמאיר ענני' ולא קרא לו מאומה. כשראה כך השומר הוציא אליו את אחות אשתו הכשרה והצנועה. לאחר זמן שמע הקיסר מה שעשה אותו סוהר ששחרר את אחות אשתו של ר"מ, וציוה לתלותו. והנה כשקשרו את החבל סביב צוארו, אמר הסוהר 'אלקא דמאיר ענני' ולא הצליחו לתלותו. התפלא הקיסר ושאל אותו לסוד העניין, וסיפר לו השומר את כל המעשה.
ור"מ אמר לאותו שר לכוון כמו שהוא עצמו מכוון. וכיצד ידע אותו הגוי המשוקץ לכוון כוונות נעלות ונשגבות כאלו? אלא הוא כיוון לדעת רבי מאיר. כך גם כל אדם יאמר בשעה שהוא אומר "אלקא דמאיר ענני" שהוא מכוון על דעתו של ר"מ ושאר צדיקים. ושואל המהרש"א (שם): "ויש לדקדק היאך ייחד ר"מ שמו של הקב"ה על עצמו בחייו, שהרי אמרו אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם וכו' ? וי"ל: דלא אמר אלהא דמאיר וכו' רק לסימן בעלמא על שמו ולא נתכוין כל עיקר על שמו רק נתכוין אלהא דמאיר לארץ ולדרים עליה הוא יעננו" וכו'.

תרומות ומעשרות במחשבה
מכל גידולי הארץ – חייבים להפריש תרומות ומעשרות. ואם אינו בקיא בסדר ההפרשה, יטול שיעור כלשהוא לתרומה, וחלק מעשר למעשר ראשון או שני או עני – ויאמר "הריני מפריש על דעת מה שכתוב בסידור 'קול אליהו' (בעמוד תתק"ח – 908), או על דעת מה שכתוב בלוח של תרומות ומעשרות, ובזה יוצא ידי חובה.
והראיה, אם הועיל לאותו הגוי לומר שדעתו כדעת רבי מאיר, על אחת כמה וכמה שיועיל לכל אדם לומר שמפריש כמו שכתוב בסידור שלנו.

נענע – לענין מעשרות
יש המגדלים בחצר ביתם עשבים או ירקות שונים, כגון בצל ירוק או נענע וכדו' (באופן שאין בו תולעים), והם חייבים בתרומות ומעשרות. יש מקרים בהם יכול להפריש תרומות ומעשרות, לא רק על מה שקטף כעת, אלא גם על מה שעתיד לקטוף, והוא שהביא שליש.

זאת ועוד, אם מניח נענע בכוס תה רק כדי שיתן טעם ואחר כך זורקו – יש לעשרו בלי ברכה. אבל אם אוכל את הנענע בסלט וכדו' – יש לעשרו בברכה (כמובן ביום חול כי בשבת אסור לעשר).

הכנסת עלי נענע לכוס תה בשבת
יש להזהר בשבת שלא להכניס עלי נענע לכוס התה אם היד סולדת בו, כיון שעלי הנענע נחשבים 'קלי הבישול'. אבל אם אין היד סולדת בו – מותר. ומה טוב מערב שבת להרתיח את הנענע בתה.

ליבון והגעלה
ידוע מה שאמרו חכמי המוסר, רבים המגעילים ומעטים המבינים - לא כל אחד יכול להגעיל כלים לעצמו וכל שכן לאחרים, ללא ידיעה ובקיאות קודמת בפרטי ההלכות, ועל כן חובה להקדים ולשאול רב כיצד יש לנהוג ולעשות בכל דבר.
פעם הייתי בערב פסח במקום מרכזי שבו היה דוכן להגעלת כלים, והיה שם דוד גדול ומתחתיו קיטור, ומהמים עלו בועות של רתיחה. והנה אני רואה שהאחראי על ההגעלה לקח כלים והכניסם בידיו לתוך המים המבעבעים, ותמהתי מאוד, האם זה מעשה כשפים ?! כיצד הוא מצליח להכניס את ידיו בחופשיות למים הרותחים? ניגשתי לבדוק, וניסיתי לנגוע בקצה אצבעי במים וגיליתי שהבועות שבמים נבעו מכך שהקיטור היה מנענע את הסיר כל הזמן, ולא מחמת שהמים היו רותחים.
ולמעשה: יש לדאוג שהמים יהיו רותחים כל הזמן, והסימן לכך הוא שיעלו המים בועות של רתיחה. וכן יש להניח את הכלי כמה שניות במים, כדי שיקלוט היטב את חום הרתיחה, ואין להסתפק בהכנסה של הכלי לשניה קלה, וגם לא לזמן ארוך. ולמגעילים בביתם – אנו ממליצים שיכניסו למים חומר פוגם כגון "אמה" (נוזל לניקוי כלים).

אם בשגגה השתמש במזלג בשרי למאכל חלבי - יש מי שאומר שצריך ללבן את המזלג, ויש מי שמצריכו הגעלה. ואם המזלג עשוי מחומר שאינו חזק דיו, כגון: מאלומיניום, הרי שהליבון יעקמו, ועל כן ימתין עשרים וארבע שעות ואחר כך יגעילנו כי אז הוא 'נותן טעם לפגם'.
במיקרוגל ותנור - יש להזהר מאד לשמור על ההפרדה בין בשר לחלב, ואכמ"ל.

צריך הנודר לבא בעצמו ולא מועיל שליח
וכתוב בבא"ח (ש"ש ראה אות כח): "צריך הנודר או הנשבע לבא בעצמו לפני המתירים ולא מהני על ידי שליח, וכן נמי אם כתב בכתב ידו שמתחרט לא מהני".

בספר שופטים מובא נדרו של יפתח, וכך נאמר (שם בפרק יא) "וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי. והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה". ואכן יפתח הצליח במלחמתו, והנה כששב לביתו יצאה בתו היחידה לקראתו. וכתוב "ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו". ואומרים חז"ל, שאמר יפתח כיון שנדרתי – אני לא אלך אל פנחס שיתיר לי את נדרי, אלא פנחס יבא אלי. ופנחס היה אומר, אם יפתח רוצה להתיר את נדרו הוא צריך לבא ולבקש שיעשו לו התרה. אך יפתח לא בא. ויש לשאול מדוע לא עשה שליח? אלא מכאן למדו חז"ל שאין שליחות בהתרת נדרים, ורק אשה יכולה לעשות את בעלה שליח וכדלהלן.

אם המתירים אינם מבינים את לשון הנודר
ועוד כתב בבא"ח (שם): "ואם המתירים אין מבינים לשונו כיון שהוא עצמו עומד לפני המתירים יכולים לשמוע דברו מן המתורגמן. גם צריך שיגיד הדבר שהוא שואל עליו התרה להמתירים מיהו אם גילה רק לאחד מהם סגי".
אם הנודר דובר אנגלית בלבד, ושלשת המתירים דוברי עברית, יביאו מתורגמן שיתרגם דבריו לרבנים.

הפרת נדרי אשתו
בעל אינו יכול להתיר את נדרי אשתו. אבל אם כבר היו יושבים שלשה רבנים ביחד להתיר נדר של אדם אחר, והאשה מינתה את בעלה שליח להתיר את הנדר שלה – רשאי הוא להתיר את נדרהּ בפניהם, ועליו לדעת שצריך לפרט הנדר. ועל כן, בהתרת נדרים שעושים בערב ר"ה או בערב כיפור, אם האשה אינה יכולה לבא לבית הכנסת, תמנה את בעלה כשליח להפר את נדריה, כי בלאו הכי יושבים המתירים. אבל להושיב בי"ד מיוחד להפר את נדריה – אינו יכול.

פתח וחרטה
הנודר צריך שיפרט נדרו לפני המתירים ויאמר "נדרתי נדר כזה וכזה ואני מתחרט עליו ומבקש להתירו". והמתירים מנסים למצוא פתח וחרטה לנדרו.

אם מתבייש לפרט את נדרו
אם מתבייש לספר את נדרו, די שיספר את תוכן נדרו לאחד מהדיינים (שו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ד).

ומעשה באדם אחד שנהג תמיד להפריע לנו בשיעורים על ידי שאלות שונות ומשונות. פעם אחת אשתו כעסה עליו ואמרה לו שעליו לנדור שלא יפריע יותר לרב אליהו בשיעורים, וכן עשה. והנה יום אחד העברתי שיעור והוא היה מוכרח להפריע בשאלות, ואמר כי ברצונו לערוך התרת נדרים.
שאלתי אותו: מה נדרת ? והוא שתק, כי התבייש לספר על מה נדר, ולבסוף סיפר את שאירע. אמרתי לו: אתה רוצה שאני אתיר לך את הדבר הזה ?! תישאר עם הנדר שלך ואל תפריע !

מדוע השביע יעקב את יוסף?
יעקב אבינו קורא ליוסף לפני מותו ומצוה אותו על כמה עניינים, בעיקר שלא יקבר במצרים (ועיין רש"י פרק מ"ז פסוק כ"ט כמה נימוקים לזה), ואף רצה להשביע אותו בנקיטת חפץ בשבועה חמורה שיקיים את דבריו עד תום. אמר יוסף לאביו וכי אינך מאמין שאקיים את דבריך, עד כדי כך שאתה צריך להשביעני בנקיטת חפץ? אמר לו יעקב, איני חושש שלא תקיים את דברי, אלא אני חושש שפרעה מלך מצרים יערים עליך, ויצוה אותך להתיר את השבועה, ולכן עלי להכין תשובה לכך, שהרי אתה יוסף נשבעת לפרעה שלא תגלה שהנך יודע שבעים לשונות וגם את לשון הקודש, ואז אם יאמר לך פרעה להתיר את שבועתך שנשבעת לי, תאמר לו א"כ אני אתיר גם שבועתי שנשבעתי לך שלא אגלה שאני שולט בשפה אחת יותר ממך (עיין ברש"י פרק כ"ד פסוק ב' למה הכוונה "תחת ירכי").

מדוע לא נשאל יוסף על שבועתו?
כשביקש יוסף מפרעה להעלות את אביו לקבורה בארץ ישראל, פרעה סירב לבקשתו כי חשש שמא ילך ולא יחזור. אמר לו יוסף והרי נשבעתי לאבי שלא אקברנו במצרים. אמר לו פרעה, תעשה התרת נדרים ושבועות. אמר לו יוסף, דע לך שבנוסח של התרת הנדרים והשבועות אומרים תשע פעמים "מחול לך ומותר לך" וכו', וזה מתיר לנו את כל הנדרים והשבועות שנדרנו או נשבענו, וזה כולל גם מה שאתה השבעת אותי שלא אגלה שאני יודע שפה אחת יותר ממך. נבהל פרעה ואמר לו אם כך, אל תעשה שום התרת נדרים ותעלה את עצמות אביך כאשר השביעך (ועיין בדברי רש"י בראשית פרק נ' פסוק ו').
יוסף אומר לפרעה אם אני אתיר את השבועה שנשבעתי לאבי, אני אתיר גם את השבועה שנשבעתי לך. ויש לשאול, הרי מהדין אדם שבא להתיר שבועה חייב לפרט את הנדר לפחות לפני אחד מהמתירים (עיין לשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ד, וז"ל שם "קודם שיתירו לו צריך לפרט להם את הנדר והסיבה שבשבילה נדר, ואם לא פירט אין התרתן התרה. ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי") והרי כשהוא יפרט למתירים הוא עובר כבר על השבועה שלא יספר לאחרים פרטי השבועה ? פעם אחת ישבתי עם הרה"ג שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל ושאלתי אותו את השאלה הנ"ל, והוא תירץ: אולי מדובר תוך כדי דיבור, או שניתן לומר שלפני מתן תורה לא היו צריכים לפרט את הנדר, ונשאר בצ"ע.

הנהגה טובה
הנוהגים לצום בימים מסוימים בשנה - יש הנוהגים לצום בימי השובבי"ם, או בערב ראש השנה או בערב ראש חודש. ואם פעם אחת לא צם מחמת חולי וכדו' - יש מי שאומר שעליו לעשות התרת נדרים. ויש מי שאומר כיון שלא בא לבטל מנהגו לגמרי, אלא כעת לא צם מחמת אונס – אינו צריך התרת נדרים (עיין לבא"ח ש"ש ראה אות י"ז).

תיקון חצות בימים אלו - מי"ז בתמוז עד ערב תשעה באב נוהגים לומר תיקון חצות בחצות היום, חוץ מיום שישי ושבת. ואם נהג לאומרו ג' ימים רצופים, נחשב הדבר כנדר. אבל אם אמר מתחילה "שנוהג כן "בלי נדר" או חשב זאת בליבו – אין זה נחשב כנדר.

נשים בתקיעת שופר - נשים פטורות מתקיעת שופר כיון שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. ואשה שנהגה לבא לבית הכנסת ביום ראש השנה ולשמוע תקיעת שופר, ופעם אחת נמנעה מלבא לבית הכנסת וכגון: שהלכה ללדת וכדו' – יש מי שאומר שעליה להביא תוקע שיתקע לה במקום בו היא נמצאת. ואם אינה יכולה, תעשה התרת נדרים מיוחדת בערב ראש השנה (עיין בא"ח נצבים יז). ועל כן טוב שתאמר שעושה כן "בלי נדר", שאם פעם אחת תמנע מלבא, לא תצטרך לטרוח ולעשות כנ"ל.
ויש מי שאומר כיון שלא באה לשמוע קול שופר מחמת אונס, אינה חייבת לעשות התרת נדרים.

נרות שבת - יש נשים שנוהגות להדליק נרות שבת כמנין בני הבית, אך מהדין די בהדלקת שני נרות. ואם מתארחת בבית הוריה או בבית חמותה, אינה חייבת להדליק כמספר הנרות שמדליקה בביתה אלא די שתדליק שני נרות, ואין בביטול מנהגה משום הפרת נדר, דאנן סהדי שמה שקבלה עליה להדליק נרות כמנין בני ביתה, זה רק כשנמצאת בביתה ולא כשמתארחת אצל אחרים.

הדלקת נרות שבת בבית מלון
בדרך כלל הנהלת המלון אינה מרשה להדליק נרות בחדרים מטעמי בטיחות, ומקצים מקום בלובי המלון שבו כל הנשים מדליקות. לדעת האשכנזים - יכולות כל הנשים לברך באותו המקום כי זה תוספת אורה. ולדעת הספרדים – אם כולם מדליקים באותו מקום, האשה שמדלקת תחילה תברך, ושאר הנשים ידליקו בלי ברכה (שו"ע סי' רס"ג סעי' ח').
ועל כן אנו אומרים לנשים המתארחות בבית מלון בשבת, שיקנו פנס כיס ובו סוללה חדשה ויניחוהו על השולחן בחדרם, ויברכו עליו "להדליק נר של שבת" וידליקוהו. והבעל יעשה קידוש בחדר, או שלאחר הסעודה יבואו לחדר ויהנו מאור הפנס. אבל על אור חשמל אי אפשר לברך – כי אין הדבר בידו, שהרי יכולה להיות תקלה במערכת החשמל והוא יכבה.

זכור ושמור
כשיצאו רשב"י ובנו מהמערה הם ראו אנשים שחורשים וזורעים, ואמרו הכיצד הם מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, וכל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה: להחריב עולמי יצאתם, חיזרו למערתכם. לאחר שישבו במערה עוד י"ב חודשים, יצאה בת קול ואמרה להם: צאו ממערתכם. וכשהם יצאו, היה זה בערב שבת, והם ראו אדם זקן רץ ובידיו שתי אגודות הדסים. אמרו לו: לשם מה זה ? אמר להם: לכבוד שבת. אמרו לו: ולא די לך באגודה אחת ? אמר להם: אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רשב"י לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל (שבת דף ל"ג ע"ב)

בערב שבת, כשחוזר לביתו מבית הכנסת, יביט בנרות השבת, ואף על פי שאשתו מדליקה הרבה נרות, יביט בשני נרות דוקא, ויכוין בלבו שאחד כנגד זכור, ואחד כנגד שמור (בא"ח ש"ש נח אות א')

יש שעושים נר של שעווה הכרוך משני נרות קלועים ביחד, זכר למה שאמרו חז"ל 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו' (ב"ח ומג"א). אבל אנו לא נוהגים כן (ועיין למגן אברהם סי' רס"ג ס"ק א').

איסור עשיית מנורה בת שבעה קנים
ידוע, שאסור לעשות כלים כדוגמת הכלים שהיו במקדש (עיין לרמב"ם פ"ז מהל' בית הבחירה ה"י).
ולכן אסור לעשות מנורה ממתכת ובה שבעה קנים (אם היא מעץ – מותר), ואין הבדל אם שבעת הקנים בשורה אחת או בעיגול. ועל כן יש להזהר שלא לקנות פמוט לשבת שבו שבעה קנים, אלא יש לקנות ששה או שמונה קנים (ועיין בשו"ע יו"ד סי' קמ"א סעי' ח', ובאר היטב ופתחי תשובה שם).

ומעשה היה לפני כמה שנים בחנות גדולה בבעלות חרדית שעשו מבצע ומכרו פמוטים בני שבעה קנים. וכשאמרו לי זאת, אמרתי לבעלי החנות שאסור למכור זאת, כי אסור להחזיק מנורה בת שבעה קנים כמו המנורה שהיתה במקדש. כששמעו שאסרתי, אמרו שאני מחמיר, ולא רצו להתייחס לדברי. אמרתי להם תלכו לבית הדין שלכם ותשאלו אותם. רב אחד בעדה החרדית שנהג להתייעץ עימי תמיד, שאל אותי מדוע אני מחמיר בענין הפמוטים. אמרתי לו הרי כתוב במפורש בשו"ע שאסור. מששמע הרב את דברי, אסר להם למכור את אותם מנורות.

פעם הביאו מנורה בת שבעה קנים לבית הכנסת 'רבן יוחנן בן זכאי' בעיר העתיקה, והרבנים אסרו להם. והציעו להוריד ממנה קנה אחד, אבל כיון שהוקדשו כל שבעת הקנים אי אפשר להפחית מהמנורה משום "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", אלא עליהם להביא את המנורה לאומן על מנת שיוסיף קנה אחד, כך שתהיה בת שמונה קנים, וכן עשו (עין ברכ"י סי' קמ"א ס"ק ח').

נס חנוכה שמונה ימים - למנורה בת שמונה קנים
ואומרים משמו של הרב בן ציון קו'ינקא ע"ה, וי"א משמו של הרב קוק זצ"ל, שלפי זה אפשר לתרץ את קושיית הב"י, מדוע מדליקים בחנוכה שמונה ימים, הרי נס פך השמן היה שבעה ימים ? אלא כל זה בכדי שנוכל להדליק במנורה בת שמונה קנים, כי אם נדליק שבעה ימים נעשה חנוכיה בת שבעה קנים וזה אסור.

נסיעה או טיסה סמוך לשבת
אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, אם הולך לדבר הרשות (שו"ע סי' רמ"ח סעי' א'), וה"ה לגבי טיסה, וכל זה שמא יהיו עיכובים. אבל אם רוצה לעלות לארץ ישראל – מותר (עיין לשו"ע שם סעי' ד').

נידוי או חרם על עצמו
יש אנשים שמוציאים מפיהם כל מיני דברים ולא שמים לב לחומרא שבדבר. ואם אמר "חרם עלי" או "נידוי עלי" – יש בעיה כיצד להתיר זאת, ועליו לשאול שאלת חכם המומחה בהלכה.

שבועה בתקיעת כף
בעריכת חופה לחתן ספרדי אנו נוהגים להשביעו בתקיעת כף (לאשכנזים יש חרם דרבנו גרשום), ואחר כך הוא חותם על הכתובה. ולכאורה יכול החתן לטעון אני חתמתי בכתב ולא אמרתי בפה ואם כן אין פה נדר בשבועה שאני מתחייב לכל מה שכתוב בכתובה. אבל אנו אומרים לו, כיון שיש שני עדים חתימתו נחשבת כאמירה.
פעם היה אדם שלגלג על המנהג שמשביעים את החתן שבועה חמורה בתקיעת כף. כששמע זאת הרה"ג בן ציון אבא שאול זצ"ל, כעס מאד. אמרתי לחכם בן ציון זצ"ל: מדוע כבודו כועס, הרי אותו אדם בודאי לא מתפלל בחג השבועות. אמר לי חכם בן ציון: והרי הוא אדם נכבד, הכיצד אינו מתפלל בשבועות ? אמרתי לו שכוונתי לכך, שאותו אדם אינו שם ליבו למה שאנו אומרים בשבועות. הרי בפתיחת ההיכל אנו אומרים "נוסח כתובה" בינינו לבין הקב"ה, ושם כתוב שהקב"ה נשבע לנו שלא יחליפנו באומה אחרת – "ונשבע החתן לקיים כל דבר להמונו וכו' נשבע ה' בימינו" – וכך אנו נוהגים בעת עריכת חופה, להשביע את החתן (ראה במחזור 'קול יעקב' לחג השבועות עמוד 252).

תקיעת כף בסיום עסקא
יש שעושים שותפות עסקית ביניהם, ולאחר שהסכימו על התנאים הם לוחצים יד אחד לשני. האם לתקיעת כף זו יש דין של שבועה או שאין בזה כלום ? י"א, שיש לזה דין של שבועה (עיין לבא"ח ראה אות ל"ג).

נדר על חברו
נדר שנודר על חברו, כגון שאמר "אני נודר עליך שלא תאכל" וכדו' – אין בו כלום. אבל אם ענה חברו 'אמן', מעלה עליו כאילו נדר בעצמו.

נדר לבית הכנסת
בבית הכנסת "מוסיוף" שבשכונת הבוכרים בירושלים, היו ביום שבת כעשרים וחמשה מניינים לתפילות בזה אחר זה, והעולים לתורה היו מתנדבים לבית הכנסת, ובמוצאי שבת היה הגבאי כותב על פי זכרונו מי התנדב. פעם אחת בערב ראש השנה לפני התרת נדרים, אמר הגבאי ר' מולא אברהם הכהן ע"ה, לכל הקהל: "רבותי, אתם כעת עושים התרת נדרים, אבל מה שנדרתם ל'מוסיוף' אתם חייבים לשלם, ולזה התרת נדרים לא תועיל"!

לא יכפול את דבריו
יזהר לא לכפול את דבריו, כי יש מי שאומר שזה נחשב כנדר. למשל, אם חברו הזמינו לאכול עימו ואמר לו: "איני רוצה לאכול – איני רוצה לאכול", וחברו לחץ עליו שיבא עימו – אסור לו ללכת, משום שדבריו נעשו כנדר, ויש להזהר בזה.

ועל כן אדם צריך להזהר בדיבורו, ולא ידור כלל, ולא יתרגל בנדרים ושבועות שלא יהא פנקסו פתוח.
ואומר האבן עזרא: לפני שאדם מוציא מילה מפיו, הוא שולט עליה, אבל אם כבר יצאה מפיו, היא שולטת עליו. ואם אדם נזהר בדיבורו, אזי "ככל היוצא מפיו יעשה". ויהי רצון שהקב"ה ישבית כל אויב ומתנקם, וחרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה, ועם ישראל ישב בארצו שקט ושאנן ואין מחריד, אמן.














חזרה למעלה