ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל ;">

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף בעקבות הגירוש ואנחנו קמנו ונתעודד Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אב תשס"ו

מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה

מצדיקים את הדין
קדמוננו עתרו "לא הן ולא שכרן" למרות מעלתם של ייסורים: "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו". במשנה באבות מובא: "אין בידנו לא משלוות הרשעים ואף לא מייסורי הצדיקים" המתפרש: "אין בידנו" - שאין בשליטתנו - ובעל כורחנו. אם נגזר עלינו סבל המתקרב לייסורי הצדיקים, הבה נקיים "ומתורתך תלמדנו". בעוד הכאב קרוב והאובדן של גוש-קטיף טרי בזכרוננו, יהי רצון שנזכה להניב את המירב האפשרי מתוך מקורותנו, ונשתדל לשאוב כוח להמשיך להיות נכונים לכל ניסיון שיעמיד בפנינו אדון הכול. אקווה להביע, בעזרת השם, מרחשי לבי על-אודות האסון הנורא של כניעת הצבא והמדינה לבני עוולה, מנוסת השלטון מפני טרור ומסירת חבל ארץ קדוש בידי פראי אדם, פירוק וחורבן של קהילות נאמנות ומוסדות קודש, והגליית אוהבי הארץ לארבע כנפותיה. מובטחים אנו בכך שחביבין יסורין ולפום צערא אגרא - אך מאידך הקושי מביא אותנו לשאת תפילה מעומק נפשנו "אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין..."

בפתח הדברים מחובתנו לא רק לדעת, אלא להשיב אל הלב ש"א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". אנו מצווים להאמין בתמימות - ותהא אשר תהא בחירתם הקלוקלת של בני אדם - שאין כל ברייה, כל ייצור או כל גורם בתבל, שיכול לפגוע בנו בלעדי השגחתו ועינו הפקוחה של בורא העולם ברוך הוא (כדבריו הידועים של נפש החיים שער ג',י"ב). זה דורש לא רק לקבל את הדין, אלא להצדיקו. כך מצינו בבבא קמא לח עמוד א: רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא (נפטרה בתו) אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזיל נינחמיה (רצו תלמידיו לשדל את עולא ללכת לנחם את האבל) אמר להו מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי? דגידופא הוא (מה לי ולנחמתם של הבבלים, שהוא גידוף), דאמריי מאי אפשר למיעבד, הא אפשר למיעבד עבדי (שאומרים מה אפשר לעשות, משמע שאם היה אפשר היו עושים). וכך פסק הרמ"א יו"ד שע"ו בהגהה: "אל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות כי אי אפשר לשנות, שזהו כגידוף, דמשמע אם אפשר לשנות - היה עושה, אלא יקבל עליו גזרת השם יתברך באהבה". עלינו לקבל את המציאות כהווייתה, ולאחר מעשה, לאחר שהתממשה גזירת החורבן, לסמוך ולבטוח כי בהמשך תצמח לנו תועלת, והקב"ה יהפוך הכול לטובה. עם זאת עלינו להסיק מסקנות ולפרש סוגיה זו, בדיוק כפי שאנו מחויבים לפענח את כל אירועי חיינו.

למרות שכלפי חוץ כל הסימנים מראים רק על אובדן וקלקול, המקום הבלעדי הניתן ליהודי להשפיע עלי אדמות הינו בבחירתו החופשית בין אמת לשקר, בין טוב לרע ובין אמונה לכפירה. זהו התיקון שלנו פה, וכל מגמת חיינו היא להכיר בעולם השקרי הזה: "וידעת היום והשבות אל לבבך - כי ה' (רחמים) הוא הא-לוהים (דין)". מקור הכוח, הרחמים, הטוב והשפע - הוא המקור של צמצום, דין וגזירה. זה יסוד מבחן היהודי בכל מקום ובכל מצב. והא-לוהים עשה שיראו מלפניו. כך מובן מקומם של המלים הללו אחר כל העבודה המפרכת והשתפכות הנפש בנעילת יום הכיפורים. יהודי מצווה מן התורה פעמיים בכל יום להכריז "שמע ישראל! ה' אלוקינו! ה' אחד!" - "אחד" הוא המקור של כל המבחנים, לטוב או לרע, שבהם אנו מתמודדים במהלך חיינו. לפי זה מובנת הגמרא במסכת יומא, המצטטת את הפסוק "ויחבקהו..." במפגש ההיסטורי בין יעקב ליוסף בהגעתו של יעקב למצרים. אחרי 22 שנה של סבל וגעגועים לבנו, מתקרב אל יעקב בנו יוסף, והתורה מגלה שיוסף חיבק את אביו אך יעקב לא השיב חיבוק מכיוון שקרא קריאת שמע. וכי אין לו זמן אחר מהרגע הקריטי הזה?! אלא אדרבא, ברגע שיא התרגשות ואושר המפגש הנכסף עם בנו, שנתלש ממנו ללא התראה, זה הזמן שבחר יעקב לקבל עול מלכות שמים ובריש גלי להודיע "ה' א-לוהינו" - מחוור לי שאתה המיטיב עמי כעת הוא זה שייסר אותי כל השנים הללו בתוכניות שרק אתה יודע את עומקן ולך ראוי לעבוד!

העובדה שלא איבדנו את האמונה, ולו במעט, היא הניצחון המוחץ, כפי שאנו מוצאים בתהילים פרק מ"ד:
(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל... כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי: (ח) כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ: (ט) בֵּאלוקים הִלַּלְנוּ כָל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה: (י) אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ: (יא) תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ: (יב) תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ: (יג) תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם: (יד) תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: (טו) תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּל אֻמִּים: (טז) כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי: (יז) מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: (יח) כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ: (יט) לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ: (כ) כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת: (כא) אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר: (כב) הֲלֹא אלוקים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב: ...

האם התפילות היו לשווא?

כוחות הביטחון הפקירו אותנו. תקופה ממושכת היינו מחויבים לעבור בצמתים שבהם עמדו רוצחים חמושים ברובים אוטומטיים ולא נכנענו. איימו עלינו, הזניחו אותנו, דרשו להפקיע את רכושנו, ולא נשברנו. מרגמות על בתים, חדירות ליישובים, ירי על הצירים וטילים על ילדים לא הצליחו לקפל אותנו. כשניצבנו מול הברירה לפגוע גופנית ביהודים או להיכנע, הפוסקים הכריעו לדינא שעד כאן מסירות הנפש על ארץ-ישראל ותו לא. על השלמת המצווה עד איפה שידינו מגעת ולא להיסדק בדרך - על כך יש להודות. כדבריהם ז"ל בבבא בתרא דף קכא עמוד א: תנן התם, אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה. הושלמה מצוות קרבן העצים. על כך אומר רבנו גרשום: מכאן שעושים יום טוב שמכאן ואילך היו עוסקין בתורה שפנויים למצוות אחרות...

אלא שהמלחמה על ארץ-ישראל טרם נסתיימה.

השאלה הנוקבת היתה: כיצד התפללנו ונראה כי לא התקבלו תפילותינו? זעקות ציבור בתוך ההתיישבות מחוצה לה, האם הן ירדו לטמיון? האם הוכח שהן לשווא?

במקורות ניתן לעמוד על סתירה בסיסית ביחס לתפילה. מחד גיסא דורשת הגמרא: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" שאם אדם התפלל וראה שתפילתו לא נענתה, ישוב ויתפלל ,משמע שהוא אמור להתפלל עד שהוא משיג תוצאות. לעומת זאת דרשה בבא בתרא קסד עמוד ב: אמר רב עמרם אמר רב, שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה ועיון תפילה ולשון הרע. מסביר רש"י:...שלאחר שהתפלל דן בלבו שישלם לו הקב"ה שכרו ויעשה הקב"ה צרכיו וישמע תפילתו לפי שהתפלל בכוונה.

האם נובע מזה שאסור לצפות לראות תוצאות לבקשותינו?
פניתי לרב זילברשטיין שליט"א, והוא השיב מדברי הגר"א שהכוונה כאן שישוב ויתפלל עוד תפילה אחת, אחת לתפילת לחש ואחת לחזרת הש"ץ. אבל מעבר לכך, משמע שיש גבול לבקשות (לע"ד כמשה רבנו שאחר תקט"ו תפילות ציווה עליו הקב"ה "אל תוסף"). הרב נבנצאל שליט"א השיב שבאמת אין מה לצפות שיענו לתפילות, אין גבול, ומצווה להמשיך להתפלל. התוצאות הן אך ורק בידי יודע תעלומות.

מעמד התפילה מעיד איפה אתה נמצא, על מי אתה סומך בשעת צרה, כחייל הלובש מדים ויוצא לקרב בעיטורי היחידה לא משנה באיזו מערכה הוא כרגע עסוק והאם מנצח או מפסיד, הוא נאמן לעם שעליו הוא מגן ומסור לשולחו. באופן אישי התחזקתי מאוד בתפילות בציבור שהקנו הרבה כוח והרבה אחדות. דמעות רבות זלגו, וסביר שהן נמזגו לדמעות דוד המקונן "שמתי דמעתי בנאדך להיות". אני מניח שהתפילות הגיעו ליעדן וישפיעו את תיקונן. מי שנכח בליל ט' באב בבית הכנסת בנווה-דקלים בשירת "שייבנה בית המקדש במהרה בימנו" חווה ללא ספק התרוממות שהטביעה את רישומה לנצח על המשתתפים. שמעתי שכיוצא באלו התנהלו תחינות בכפר-דרום, בנצר-חזני ובמקומות נוספים. כל פועל ה' למענהו.

הנוער הוכיח
תחושות כלפי האובדן וגירוש מהגוש מופנות גם לאופי העשייה והמאבק שהיו שותפים בה אך מעט מאחינו בית ישראל. הציבור הגדול, שהיה עליהם רק להניע את עצמם כמה מאות מטרים מהסלון לכביש הסמוך לביתם ולהביע את הזעזוע על הטעות הנוראה, בחרו שלא לעשות זאת. היוצאים בהמוניהם להפגין נגד תזוזת גופה בת מאות בשנים בזמן סלילת כביש (שמותר לפי ההלכה) דממו בזמן חיטוט קברים טריים של חללי המאבק על ארץ-ישראל. התעוררו תחושות בגידה מצד אנשי שלומנו. ואילו מהרחוקים יותר, המובלים על-ידי חסרי ערכים ושטיפות מוח בכל אמצעי התקשורת, זכינו ליחס אדיש. זה דורש הכרה שאנחנו בודדים - לא לגאווה אלא למחויבות.

בבבא קמא מו עמוד ב: סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא! הטוענים שהפריע להם אך לא עד כדי פעילות, מעידים היכן ציפור נפשם. הטענה אינה מתקבלת, שכן עשרות אלפים אחרים יכלו לעזוב את מקום מגוריהם, לעמוד שעות בדרכים ובכפר-מימון, והשאר היכן? והנוער יוכיח. נותרה עבודה רבה להפנמת ערכי אהבת ארץ-ישראל כחלק בלתי נפרד ממצוות התורה!

בירושלמי תענית פרק ד [דף סז טור ב] מצאתי מקור מעורר מחשבה:
"... אמר רבי יוחנן, שמונים אלף פרחי כהונה נהרגו על דמו של זכריה... שבע עבירות עברו ישראל באותו היום הרגו כהן ונביא ודיין ושפכו דם נקי וטימאו את העזרה ושבת ויום הכיפורים היה וכיון שעלה נבוזראדן לכאן ראה את הדם תוסס אמר להן מה טיבו של זה אמרו לו דם פרים וכבשים ואילים שהיינו מקריבין על גבי המזבח. מיד הביא פרים ואילים וכבשים ושחטן עליו ועדיין הדם תוסס וכיון שלא הודו לו תליין בגרדון אמרו הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו מידינו אמרו לו דם כהן ונביא ודיין הוא שהיה מתנבא עלינו כל מה שאתה עושה לנו ועמדנו עליו והרגנוהו מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחטן עליו ואדיין הדם תוסס בההיא שעתא נזף ביה אמר ליה מה את בעי נובד כל אומתך עלך מיד נתמלא הקב"ה רחמים ואמר מה אם זה שהוא בשר ודם ואכזרי נתמלא רחמים על בני אני שכתוב בי כי אל רחו' יי' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך על אחת כמה וכמה מיד רמז לדם ונבלע".

הבה נשער בנפשנו את מספר היללות וכמות הבכיות של 160,000 האבות והאמהות של פרחי הכהונה שנטבחו באותה גזירה, שעלו לפני כיסא הכבוד ועדיין לא נענו, ומצד שני, כאשר שמע הקב"ה את שאלתו של אותו רשע, אכזר, זרע עמלק, מיד נתמלא רחמים. אלא שלפעמים ההתעוררות מגיעה דווקא מהמקום השפל והנמוך ביותר וסתום מהבנתנו.

להבדיל, בזמן שהמשפחה מיררה בבכי עם סילוקנו בכוח מהבית. ראינו תוך כדי זעקות התפילה חיילים השותפים למעשה מזילים ומוחים דמעות מעיניהם. שאלתי את עצמי: מתי הרגיש כך אותו חייל, מאז שהיה ילד קטן ובכה בגלל דבר שלא קיבל או שנחבל? בלוויה לא בוכים, זה סימן לחולשה. בתשעה באב רובם אינם שותפים לאבל ומי יודע אם ב-25 השנים האחרונות בלוטות הדמעות פעלו כלל. ואולי דמעות אלו על חורבן בית יהודי יביאו לכלל רחמי שמים, שכל כך דרושים כעת.

ועוד, באיכה א: "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אהביה כל רעיה בגדו בה היו לה לאיבים". הדמעות על הלחי מעידות שהבכי היה קודם אך פסק. אחרת היו דמעות בעיניים. במצב כזה אין לה מנחם. ברגע שיכבד האבל ויכירו עד כדי כמה מצבנו חמור והיעדר השריית השכינה דואב - "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" - כבר עכשיו.

קטני הוראה מול גדולי הדור
הגילוי הכואב ביותר מכל הגירוש גרם לנו בעיה חינוכית רבת מעלה, שלא מצאתי לה מוצא ברור עד עצם היום הזה. הרי אנו מחנכים את ילדינו לאהוב כל יהודי, ובודאי לכבד רב בישראל ולקבל את דבריו. מה קורה כשנדרש מילד צעיר לבחור בין הוראותיהם של כמה דמויות מפורסמות בציבור אשר מדריכים באופן סותר זה את זה? הכיצד החציפו פיהם מספר רב של קטני הוראה ואלו שלא הגיעו להוראה כלל בפירוש נגד מנהיגי הדור, ובנושא של חילול השם שאינו מתכפר עד יום המוות?! איפה נשמע דבר כזה בישראל, שבעלי משרות יביעו דעתם בחוצות העיר בעוד שרבותיהם, שינקו מהם כל תורתם, עדיין בחיים והם מכחישים את דבריהם? האם קבעו פגישה לדבר אתם ולהתנצח איתם על דרכם התועה?! הגדול מהם בחכמה ובשנים מפרסם את דעתו, והם בשלהם? ואני הקטן, כעפר תחת כפות רגליהם אפילו של אותם דרשנים וראשי מכינה שעושים גדולות בקירוב רחוקים ודיבוב נפשות אבודות, לא מסוגל לקלוט כיצד מעיזים להכריע בסוגיות של בית-דין הגדול. ועוד, אפילו לא פוסקים בשם רב בעל מעלה כלשהו אלא בשם עצמם בלבד?! שמא הורה להם הרב מרדכי אליהו שליט"א לציית לפקודת הרס או הרב עובדיה יוסף שליט"א לחטט בקברים? האם הרב אלישיב שליט"א הורה לרקוד עם אלו שבאים לרוקן בתי-כנסת ולהשחית מזוזות? זה זלזול בכבוד שמים! בתורת ישראל יש חובה לשנוא רשעים. ומיהו רשע אם לא מי שמוביל מדיניות שרומסת קדושה והורסת את עולם התורה; מי שנותן יד להפקעת רכוש צדיקים, לכליאת מפגינים קטינים, לשריפת בתי-כנסיות ולעידוד רצח יהודים? אם לא זה, אז מיהו הרשע שאותו חייבים לשנוא? אלא שאין זה מסתדר עם תורתו הפרטית של מישהו... יחידי סגולה, נדב ואביהוא, שילמו ביוקר על הוראת הלכה בפני רבם. להם אין פחד? בעיני ראיתי מכתב מכובד, ארוך, רווי בשאלות של הרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א המופנה לבירור דעתו של מרן הרב שפירא שליט"א. כך דרכה של מחלוקת - אך להם הכול ברור? עתה מובן איך נהפכים מועצת יש"ע וחברי כנסת לפוסקים, הרי התוו את דרכם בוגרי ישיבה שכל מי שיש לו דעה הוא אדון!

" שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" - כל כוחנו מידלדל ופוקע ברגע של היעדר חזית עם פסיקה המחייבת קטן כגדול. אולי זה הבירור האחרון שנדרש מאתנו אך לפני בניין הנהגה ברורה המבוססת על גדלות בתורה באופן טהור - אין לנו כלל מה לחפש בהנהגת הציבור התועה בארץ. את חילול השם הנורא כבר עושים הרחוקים מתורה בצורה יפה להפליא! הכאב הוא איום.

בלי בית, כמו ריבונו של עולם
הרבה איבדנו, אך גם הרבה הרווחנו, במבט לאחור. הדבר דומה לאדם הנתון באוצר המלך זמן ממושך. לפתע מגרשים אותו והוא מספיק להציל אבן אחת טובה ושומרה בכיסו, והרי הוא מוציאה לסירוגין ומביט בה ושוחק ובוכה - השמחה על כמה יקר ערך עלה בידו להציל ולשאת עמו, והיגון על מה גודל האבדה שאיבד.

האם עד עתה הרגשנו את הרגשתו של מלכו של עולם, מה זה להיות ללא בית?

הגמרא, במסכת ברכות נח עמוד ב, מביאה את הסיפור הבא:
"עולא ורב חסדא הוו קא אזלי באורחא (היו הולכים בדרך) כי מטו אפתחא דבי רב חנא בר חנילאי נגד רב חסדא ואתנח (כשהגיעו לפתחו של רב חנא התייסר רב חסדא ונאנח) אמר ליה עולא אמאי קא מתנחת... א"ל היכי לא? אתנח ביתא דהוו בה שיתין אפייתא ביממא ושיתין אפייתא בליליא ואפיין לכל מאן דצריך ולא שקל ידא מן כיסא דסבר דילמא אתי עני בר טובים ואדמטו ליה לכיסא קא מכסיף שלא (איך לא? בית שהיו שם ששים אופים בלילה וביום והיו זריזים כל כך עד שהעני הכניס יד לכיסו סיפקו לו את צרכו על-מנת שלא יתבייש). ותו הוו פתיחין ליה ארבע בבי לארבע רוחתא דעלמא וכל דהוה עייל כפין נפיק כי שבע... השתא נפל בתלא ולא אתנח (עכשיו נהפך לתל ולא איאנח?!) אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן, מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו, שנאמר באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדולים וטובים מאין יושב, ואמר ר' יוחנן עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן... חזייה דלא מיישב דעתיה (ראה שלא התיישב דעתו של רב הונא) א"ל דיו לעבד שיהא כרבו".

מכאן שעולא הצליח להפיס את דעתו בכך שלכל הפחות אנו דומים לאבינו שבשמים, כי בתשובתו הקודמת לא הצליח להרגיע את עמיתו. הרגשנו זאת על בשרנו. ריבונו של עולם ללא בית אלפי שנים, ואיש לא שם על לב. אנחנו הרגשנו. במלון לשם גלתה קהילתנו קרא בתורה בעל קורא ותיק ורגיל מנווה-דקלים. כאשר הגיע לתחילת הקללות בפרשת "כי תבוא" הוא התמוטט בבכי ובקושי יכול היה להמשיך בקריאה, ויללת כל הציבור עלתה יחד עם בכיו השמימה. בעיצומו של יום הכיפורים התכוננתי לבצע ברית מילה בישיבה תיכונית במצפה-רמון. אמרתי את התפילה "יהי רצון" שלפני המילה, וכאשר הגעתי למלים "ועתה שנחרב ביתנו ונשרף בית היכלנו ואין לנו קרבנות לכפר..." התייפחתי בדמעות באופן כזה שנראה לי ולנוכחים שלא אצליח להמשיך ולבצע את המצווה ביישוב הדעת הנצרך.

למדנו שג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם: תניא א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי ... ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו, ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך, ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם...

עתה קל לנו להזדהות עם בורא עליון, הנאנח אנחה תמידית.

לא התחברות, התבדלות
נשמעו קולות שהעונש הגיע לנו על שהתנתקנו מעם ישראל במרכז הארץ ועלינו להתחבר אליו. מרבותי קיבלתי שאין דברי הבל גדולים מאלו. אין ספק שמעלה גדולה יש לקרב את הרחוקים, והתיקון הוא בפגם העיקרי שחסר יושר צדק ואמונה. לחילונים אין כל עמידה ואחיזה ללא יהדות, על כן הם מגיעים לסילופים ופשעים כפי שנעשה לציבור שלנו כולו. ברגעים אלו, כאשר מפציצים את חיפה ואת טבריה ואת קריית-שמונה, מגמת אותם בעלי שנאה אינה אלא להוקיע ולהרוס והם שבים אל תוכניותיהם להחריב יישובים. אך הדוגמה ששימשנו בהעמדת קהילות קדושות בדבקות לתורה היא המענה הטוב ביותר. את הדין נצטרך לתת על הזיות שווא שפעילות מתוך הכנסת המושחתת, מערכת משפט המתקרבת לחוקי סדום וצבא עם הוראות פתיחה באש הקרובים להתאבדות הפרט והכלל - זה מה שיושיענו. הישרדות שלנו תהיה אך ורק בהתבדלות מוחלטת מהפריצות ברחוב, מניבול הפה ומביזיון קודשי ישראל. ואם נידרש לחיבור לאנשים שזו מנת חלקם, יהיה זה רק ללמדם מוסר יהודי בסיסי והלכות פשוטות, ולא כל הליכה משותפת אחרת.

על הקדוש-ברוך-הוא לתבוע עלבונם לא רק של היהודים שפעלו באופן טהור לשם שמים וסבלו, אלא על חילול השם הרב שנגרם. לא רק בשל סבלן של המשפחות הגולות, אלא גם בשל התמוטטות מוסדות ענפים מגיל הינקות ועד לימוד קשישים בכולל ימי שישי, בתי מקדש-מעט, מקוואות, מפעלי חסד, גידולי קרקע שכל מטרתם קודש להפריש קדושי ישראל מאיסורי מאכלות אסורות, רפתות עם דקדוקי בכורות, מעשר וכו' - הכול חוסל עם תוכנם האנושי.

מובא בקידושין לא עמוד ב:
אמר רבי אבהו: כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד... יומא חד אמר ליה: אשקיין מיא, אדאייתי ליה נמנם, גחין קאי עליה עד דאיתער, איסתייעא מילתיה ודרש אבימי (תהלים עט) מזמור לאסף.

ביאור המעשה מובא בתוספות: איסתייעא מילתא - בעודו גחין לפניו שהבין ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך שלא היה מבין בו מקודם לכן ודרשו... במדרש מופיע שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה, משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה, עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם. התחילה הראשונה לשורר ואמרה: עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי, שהוא של חרס, מן הבאר, שאינו נחשב, ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו. כך בני קרח שהיו בלועים, כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה, אמרו מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו. לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח.

יש כאן לימוד גדול שזכה לדרוש, כאשר הקדוש-ברוך-הוא זוכר את הגדול, בוודאי שיתגלגל זכירתו של הקטן. אך למה דווקא מסר הזה אצל מי שאביו נמנם וניגש להושיט לו כוס מים?

בדווקא! הרי למה לנו להזדקק למזכרות לקב"ה, הוא הרי רואה מסוף כל העולם ועד סופו? אלא, לפעמים זהו בחינתו של רבונו של עולם, לבדוק עד כמה אנו נאמנים. לעתים באמת נדמה לנו שאבינו שבשמים מתנמנם וישן, ואולי שכח? ואולי לא שם לב, התרחק ונדד לו? הדגים לנו בנו של אבימי - שמי שיש לו סבלנות, ועומד ומצפה לנראה כיקיצת אביו, זוכה ורואה בקוממיותו והתגלותו "עד דאיתער".

הראו עצמכם כעשירים
ולסיום, המלים האחרונות שאמרתי בגוש-קטיף ובהן נפרדתי מחברי היישוב נצר-חזני, בהזכירי את רבם היקר הרב יצחק עראמה הי"ד שכל כך היה מתאים לשמוע דרשה זו ממנו.

במסכת מכות כד עמוד א מובא: וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיוון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו. עקיבא, ניחמתנו. הדרן עלך אלו הן הלוקין וסליקא לה מסכת מכות.

נשאלת השאלה: מה ראתה הגמרא בסיפור הקודם ובתחילת המעשה הזה לכנותו "רבי עקיבא" ובסוף פעמיים "ניחמתנו" ללא תואר רב? ומדוע ציינו: "בלשון הזה"? נראה שרצו להזכיר לו מאיפה הוא הגיע. כידוע, בתחילת דרכו הוא בא לפני ר' אליעזר אחרי שגרר מת על כתפיו פרסות על גבי פרסות, וכשהגיע לרבו נאמר לו שעל כל פסיעה נתחייב מיתה, מכיוון שהמת קונה מקומו. ואז קיבל על עצמו שלא לפרוש מרבו לעולם. ביטול גמור כלפי האמת ונכונות לקבל כל גזירות הבאות מהשמים הביאו ללמדנו שכל דעביד רחמנא לטב, ולכן עקיבא ההוא מוביל לרבי עקיבא הרואה מעבר לחושך לגאולה העתידית במהרה בימנו. אנחנו יודעים איך נכנסנו לגוש-קטיף, ראינו איזו זכות נפלה בחלקנו ואיך יצאנו, ואנחנו מתפללים להמשיך להשפיע את הכוחות הרוחניים והגופניים שספגנו בשהותנו בחבל ארץ קדוש זה.

תפקידנו, לאחר מעשה, להמשיך ולהודות על הטוב שהשם השפיע עלינו, לספר את הנסים ונפלאות שגמלנו, וליטול את הכוח והברכה שראינו במעשי ידנו ולהפיצו הלאה לאחרים.

עלינו לברר כל אחד את שליחותו הבאה ולהמשיך, בסיעתא דשמיא, באותה דרך.

ברש"י לדברים ב, ז נאמר: כי ה' א-להיך ברכך - לפיכך לא תכפור את טובתו להראות כאלו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים. "אודך ה' כי אנפת בי" זו דרגה שמשיגים רק אחרי הרבה עמל, מאמץ והתבוננות לעומק. וכן "ארוממך ה' כי דליתני" - גם על הניסיון של מחיקת גוש-קטיף במחי יד נודה אם נעמוד בו בכבוד. אצלנו דבר לא נעלם, אלא טבוע היטב בלב ובנפש.

ואדרבא, אנו מקווים שנזכה לקיום ההבטחה "שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה". ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים - במהרה!

----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il