ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"בשם ה' כי אמילם" | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים ראש השנה תקיעת שופר Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אלול תש"ז

"בשם ה' כי אמילם"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא זצ"ל

בר"ח זה, האחרון בחדשי השנה, אנו אומרים בדפוס התפלה אשר קבעו לנו חז"ל את התפלה המיוחדת לראשי חדשים ובמשבצתה - דברי ההלל, הגונזים בתוכם את הבטוי המופלא לבטחון היהודי, למרות כל הסובב אותו. אמרנו את הפסוקים הנצחיים המבטאים את הרגשתנו היום, ודומה אשר עוד לא היתה השעה המתאימה להם יותר מאשר ימינו: "כל גויים סבבוני" (תהילים קיח), כל גויים - בלוקָדָה משותפת, שפה אחת למופת, בסיבוב, בכיתור אשר אנו מוסבים ללא מוצא.

"סבוני גם סבבוני", שמא נמצא עדיין סדק כקופו של מחט, שמא ישנו עדיין קו אור דק של הצלה. הסיבוב נעשה צר עוד יותר, עוד יותר מתהדק המעגל, עוד יותר מקפידות הגזירות, עוד לא עתלית כמחנה הסגר, זה יותר מדי טוב, והיה המחנה בקפריסין. שם בצריפים לוהטים, רחוקים ומרוחקים מאחים שיכולים לעודד. אבל גם זה עוד לא מספק והנה בא הסיבוב השלישי - "סבוני כדבורים", עוד יותר מדי קרובה קפריסין לא"י, עוד יותר מדי חזקה בקרבם הרוח - יש צורך לעקוץ, יש צורך להקים זמזום יותר חזק, ללכלך, להשמיץ, להרעיש ולעקוץ. מכיון שזה "כל גויים", מול חזית אחידה זו אין לנו הצלה, אלא בחזית האחידה שלנו.

ובאמרנו את זה, ובחושנו את זה, הרינו גם מרגישים מה צריכים אנו את אותו הבטחון המופלא נחלת ישראל מדורי דורות את ה"בשם ה' כי אמילם", אשר רק במדה זאת, שנהיה חדורים מבטחון זה, לא יפגעו בנו לא ידכדכו את נפשנו, ונוכל להגיע לזמן של "דעכו כאש קוצים". בראש חודש, בהתחדש החודש אחרי אשר הגיע לדרגת החדלון, נולד מחדש, ו"עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה", ויודעים להתלכד ב"שלום עליכם" בריקוד נגד הלבנה - "דוד מלך ישראל חי וקיים!"

אכן, אין בטחון זה נקנה באמירה בעלמא, לא באמירה ערטילאית "לא נכנע" נוחלים את הנצחון. הבטחון היהודי המופלא אינו אלא תוצאה מדרך החיים המופלאה.
יום זה שאנו עומדים בו הוא התחלה לחודש שהוא מצוין בשני דברים אופיניים רק לו - בתקיעת שופר בכל בוקר, באמירת מזמור ה' אורי.

תקיעת שופר זאת אין לה החגיגיות אשר בראש השנה, בה היא מרמזת למלכות, תקיעת שופר זו אינה משולבת אף בתוך התפלה, אלא מעין סיום, מעין צידה לדרך ליום המעשה, ליחסי שכנים, ליחסי חברים, מעין סימן אזעקה לביקורת עצמית, להתעוררות עצמית. להזכיר כי הנה עוד שנה משנות חלוף חולפת ואיננה, כי אורח האדם בארץ, אורח נטה ללון. וכי יש לדאוג במשהו לעולם יציב בתוך עולם חולף, כי היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם.

ויחד עם אותה התקיעה שעשויה כאילו להחריד, לזעזע, להוציא מידי שווי המשקל אשר כבר כ"כ התרגלנו אליו במשך השנה, בא מזמור העידוד של "ה' אורי". לכאורה, דבר והיפוכו, למעשה האחד כתולדה מהשני. כאן גנוז הכח היהודי, ב"זאת" אני בוטח, בזאת התורה, באלה המצוות. אם הננו מרגיזים את עצמנו, אם אנו שוברים במו ידינו את השריון העצמי אשר הקימונו לנו על תאות בנות חלוף, על מאויים בני רגע, על תרמית עצמית ורמאות אחרים, אם תובעים אנו מעצמנו את השלמות, אם איננו מסתפקים באמת לחצאין, אם הננו דורשים את חישול הרצון של "אחת שאלתי, אותה אבקש", הרי במדה זאת שאנו מצליחים בזה, אנו רוכשים לעצמנו את החסות האלקית, את ה"אגורה באהליך עולמים" - שני עולמים (ברכות לא, ב). "בזאת אני בוטח", בזאת התורה, את זה לא יגזלו מאתנו. מכאן לא יגרשו אותנו. "ואותו תראון" ובמקום שהיראה הגדולה ישנה, שם אין מקום ליראות קטנות, כמאמר החכם בחובות הלבבות. "ממי אירא... ממי אפחד", ירעשו, יגעשו יסובו יסובבו, ירעשו כדבורים ואף אם עקץ יעקצו, נתלכד סביב לזאת התורה, נבטח במעוזה, נחסה בצלה, וסופו של דבר כאשר "בשם ה' כי אמילם", "ידעכו כאש קוצים", ונזכה לראות בישועת ישראל. או"א.

(מכת"י)

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il