בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • היחס למי שאינו שומר מצוות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

ישראל שחטא

כיצד להתיחס ליהודים חוטאים: לרחק? לקרב? ללכת לגור בין אלו שאינם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, או שמא להקים חממות ומעצמות תורניות? להתפזר בתוך הצבא או שמא לשרת בקבוצות של דתיים? לאהוב את החילוניים או לשונאם?

undefined

הרב אריאל פרג'ון

כסלו תשס"ו
36 דק' קריאה
הקדמה
לא אחת מתחבטים אנו בשאלה, כיצד להתיחס ליהודים חוטאים: לרחק? לקרב? ללכת לגור בין אלו שאינם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, או שמא להקים חממות ומעצמות תורניות? להתפזר בתוך הצבא או שמא לשרת בקבוצות של דתיים? לאהוב את החילוניים או לשונאם?

במאמר זה ברצוננו לברר את הגישה הנכונה בזה, לא מתוך סברות בעלמא, אלא מתוך בירור של המקורות בדברי חז"ל.

סגולת יחיד מישראל
גינת אגוז
"אל גינת אגוז ירדתי לראות באיבי הנחל" (שיר השירים ו יא) - למה נמשלו ישראל כאגוז... כל הפירות (אם הם) נופלים לארץ, מתלכלכים ונפשו של אדם חתה מהם (מ)לאכלם. אבל האגוז אם נופל ומתלכלך מרחיצו ואוכלו, כך ישראל אפילו מתלכלכים בעונות כל ימות השנה יום הכיפורים בא ומרחיצם מעוונותיהם שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'" (ויקרא טז ל). (פסיקתא רבתי פרשה יא)

שלמה המלך בשיר השירים, ממשיל את ישראל ל'גינת אגוז'. המדרש בא ומסביר במה נדמו ישראל לאגוז: כשם שהאגוז מיוחד מסתם פירות בכך שאפילו אם הוא מטונף בטיט, אינו נמאס, כיון שקליפתו קשה ומגינה על הפרי, באופן שאין הטינוף נאחז אלא בקליפה בלבד, כך ישראל אין טינוף העוונות אוחז בפנימיותם ומתערב בנשמתם, אלא נשאר חיצוני אליהם, וברחיצת יום הכיפורים, נשטף מעליהם.

קליפה מגינה
אמנם אם נדקדק במשל, נראה הדבר תמוה. להבדיל מן הפרי, הקליפה אינה אכילה אלא היא פסולת הדבוקה בפרי, ועל כן, בדרך כלל, מסמלת ה'קליפה' את כוחות הטומאה, ואילו ה'פרי' את הקדושה. אם כן, כיצד זה דוקא הקליפה היא המגינה על ישראל?

נראה שההסבר לכך הוא שישנה תופעה, שבמצב בו הטומאה הולכת ואוחזת בנשמתו של היהודי, באה פתאום התדרדרות אדירה, בבת אחת, כאילו איזו רוח טומאה באה והשתלטה על האדם, וכאילו אין זה אותו היהודי שהכרנו עד היום.

תופעה זו קרתה לשאול המלך. פתאום, כמו הוכה שאול בשגעון - "וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה'" (ש"א טז, יד). וראה זה פלא, אפילו תוך כדי הרדיפות האיומות שרדף שאול את דוד, ואפילו בהורגו את נוב עיר הכהנים, נחשב עדיין שאול למלך צדיק - "משיח ה'" (לדוגמא עיין ש"א כד ו). כיצד יתכן הדבר? והלא עשה שאול מעשי רשע!

אלא ודאי מה שנחשב שאול כצדיק, הוא משום שמעשיו מיוחסים לאותה רוח רעה שביעתה אותו - כל מעשיו המזעזעים של שאול מיוחסים ל'אי שפיות זמנית'.

כעת, ננסה לדמיין מה היה קורה במתח הרוחני בו ניצב שאול לעומת דוד 1 , אילו לא היתה רוח רעה מבעתת אותו, ושאול היה נשאב אט אט לרדיפת דוד המהווה איום עליו. האם גם אז היה נחשב שאול למלך צדיק? נראה פשוט שלא!

נמצאנו למדים, שדוקא הרוח הרעה שעטפה את שאול כקליפה לפרי, היא שהגנה עליו מאחיזת הרפש בנשמתו!

העולה לענינינו, שאע"פ שאחז הרפש ביותר ביהודי, אין זה אלא בקליפה החיצונית, אבל נשמתו נשארת היא טהורה ואינה נמאסת.

נשמה שנתת בי טהורה
דוגמא לקדושה נשמתית שנשארת ביהודי יחידי 2 , אפילו אם הוא מלא רפש, ניתן לראות בדברי הגמרא לגבי 'אותו האיש':
אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה (אונקלוס בן קלוניקוס, היה בן אחותו של טיטוס), בעי לאיגיורי (רצה להתגייר), אזל אסקיה לטיטוס בנגידא (הלך והעלה את טיטוס באוב), אמר ליה (אונקלוס): מאן חשיב בההוא עלמא? (מי חשוב בעוה"ב) אמר ליה: ישראל. (שאל אונקלוס) מהו לאידבוקי בהו? (האם כדאי להתגייר ולהדבק בהם). אמר ליה (טיטוס): מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו (מצוותיהם רבות ולא תוכל לקיימם), זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא (לך תתגרה בהם בעוה"ז, וכך תהיה לראש), דכתיב: "היו צריה לראש וגו'" (איכה א) - כל המיצר לישראל נעשה ראש. אמר ליה (אונקלוס): דיניה דההוא גברא במאי? (במה דנים אותך). א"ל: במאי דפסיק אנפשיה, כל יומא מכנשי ליה לקיטמיה ודייני ליה, וקלו ליה ומבדרו אשב ימי (כל יום שורפים אותי, ואוספים את אפרי, ומפזרים אותו בשבעה ימים).
אזל אסקיה לבלעם בנגידא (הלך והעלה את בלעם באוב). אמר ליה (אונקלוס): מאן חשיב בההוא עלמא? (מי חשוב בעוה"ב). א"ל: ישראל. מהו לאידבוקי בהו? א"ל: (דברים כג) "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים". א"ל (אונקלוס): דיניה דההוא גברא במאי? א"ל: בשכבת זרע רותחת.
אזל אסקיה בנגידא לפושעי ישראל (הלך, העלה באוב את פושעי ישראל - יש"ו). א"ל: מאן חשיב בההוא עלמא? א"ל: ישראל. מהו לאדבוקי בהו? א"ל: טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו. א"ל: דיניה דההוא גברא במאי? א"ל: בצואה רותחת; דאמר מר: כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת.
תא חזי, מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם עובדי ע"ז (מסכמת הגמ': בוא וראה מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם, עובדי ע"ז). (תלמוד בבלי גיטין נו - נז)

הלך אונקלוס והעלה באוב נביא מאומות העולם - את בלעם הרשע, וכן העלה את יש"ו הרשע, והנה שניהם מכירים את האמת, ושניהם טינפו עצמם בכל מיני עבירות וטומאות. ועם כל זה, כמה עצום הוא ההבדל בין תשובתו של אותו האיש לתשובתו של בלעם הרשע.

הרי שעם כל טומאתו העצומה של אותו יהודי פושע, עדיין נשאר בו גרעין של טוב, המבצבץ מבעד לטומאתו, גרעין שאפילו אותה הטומאה העצומה לא יכלה להגיע אליו.

על דרך זה, מצינו פושעי ישראל, שאפילו בחייהם בעוה"ז, נתגלה מעיין נשמתי, שגם רוב פשעיהם לא יכלו לו:
"וירח את ריח בגדיו ויברכהו" - כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות:
יוסף משיתא, בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית אמרו יכנס מהם (מהיהודים) ובהם תחלה, אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך (כנס, ומה שתוציא יהיה שלך). נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו אלא עול זמן תנינות (כנס פעם שניה) ומה דאת מפיק דידך (ומה שתוציא מעכשיו, יהיה שלך). ולא קיבל עליו (לא הסכים). א"ר פנחס: נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו. אמר: "לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה"?! מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר: "ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי".
ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה, והוה רכיב סוסיא בשבתא אזל קומי שריתא למצטבלא (כאשר היו לוקחים את דודו ר' יוסי בן יועזר לצליבה על שלימד תורה, היה זה בשבת, והיה יקום איש צרורות רוכב על סוס לפני שיירת הצליבה) , א"ל (יקום איש צרורות): חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך (ראה את הסוס שהרכיב אותי עליו אדוני הרומאי, וראה את "הסוס" עליו הרכיב אותך הקב"ה, אדונך). א"ל (ר' יוסי): אם כך למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו (שעתיד ליתן להם שכר). א"ל: עשה אדם רצונו יותר ממך? אמר לו: ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו. נכנס בו הדבר כארס של עכנא. הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק. מה עשה: הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא, וערך העצים, והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע, והצית האור תחת העצים מתחת האבנים, ונתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש, נפסקה הנימה, נפל לאש, קדמתו חרב, ונפל עליו גדר, ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו (של יקום איש צרורות) פרחה באויר. אמר: "בשעה קלה קדמני זה לגן עדן". (בראשית רבה פרשה סה, כב)

הרי שאפילו חביב הרומאים, יוסף משיתא, כאשר נכנס למקום המקדש פרצה בו נביעה נשמתית שעוררה אותו לתשובה, וכן יקום איש צרורות, כאשר ראה כיצד ברגע של אמת, ר' יוסי בן יועזר עדיין "מחזיק ראש" 3 , ואינו מתבלבל מהמאורעות החולפים, פגע הדבר בנקודת קדושה פנימית שבו ועוררה אותו לתשובה.

נמצא שעם כל הגדרת אותם האנשים כבוגדים ופושעים, עדיין אין להתעלם מכך שגנוזה בפנימיותם קדושה שלא ניזוקה.

היחס לרשע
הקדמה

חמורה היא שנאת ישראל, שהיא איסור מן התורה וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"ג,ה):
"מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא... כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך".

לאור הנ"ל, ומשיקולים נוספים, קיימת דילמה גדולה כיצד להתיחס למי שפרק עול מלכות שמים מעליו, האם לרחקו ולשונאו, או לאוהבו למרות מעשיו.

יש להדגיש, שהדיון כאן הוא במישור העקרוני של יחס לרשע, בהנחה שאותו אדם אכן מוגדר כרשע. לא לקחנו כאן בחשבון את השיקול של 'תינוק שנשבה', אלא נתייחס אליו רק בהמשך. כמו כן, יש לקחת בחשבון שיקולים טקטיים, כגון דרכי שלום וכד'. הדיון כאן מתמקד בבירור, מהו היחס הנכון מצד האמת.
אהוב את כולם
ושנאת הבריות כיצד מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים ושנא את התלמידים. אהוב את התלמידים ושנא את עמי הארץ. אלא אהוב את כולם, ושנא את המינין ואת המשומדים ואת המסורות וכן דוד אמר: "משנאיך ה' אשנא ובמתקוממך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" (תהלים קלט, כא כב). הלא הוא אומר: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא יט יח) [מה טעם (ציוותי לאוהבו?) כי אני] בראתיו, ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו!

רבי שמעון בן אלעזר אומר 4 בשבועה גדולה נאמר דבר זה ואהבת לרעך כמוך. אני ה' בראתיו אם אתה אוהבו אני נאמן לשלם לך שכר טוב ואם לאו אני דיין לפרוע (אבות דרבי נתן פרק טז)
"הלא משנאיך ה' אשנא" - אלו האפיקורוסין (ילקוט שמעוני תהילים תתפח)

המדרש באבות דרבי נתן, מדריך את האדם להמנע משנאת הבריות, על האדם לאהוב גם את מי שאינו דומה לו, שאינו במדרגתו או אינו משורש נשמתו, ואופיו שונה ממנו. על האדם לאהוב הן את הרבנים והן את תלמידי הישיבות, ואפילו את עמי הארץ - את כולם!

עם כל זה אומר המדרש, שאת המינים, המשומדים או מי שמוסרים לגוים את ממונם של ישראל וכ"ש את נפשם - אותם יש לשנוא.

ומי הוא הנקרא 'מין'? - מי שכופר באחדותו ית' באיזשהו צד (עי' רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ז). ומיהו הנקרא 'אפיקורוס'? - מי שכופר בתורה שבע"פ (עי' רמב"ם ממרים פ"ג ה"א).

נמצא שלא זו בלבד שצריך האדם להיות סבלן לשונה, אלא אפילו לאוהבו ולהכיל אותו. צריך האדם שיהיה לו שייכות וחיבור עם כל הבחינות של הקדושה 5 . עם כל זה, קישור זה הוא רק כלפי מי שהוא בתוך הקדושה, אך מי שאחוז בטומאה, דהיינו שמוגדר כרשע, אותו אין לאהוב אלא אדרבה לשנוא, ובכך ליצור ריחוק פנימי ממנו.

שנאת בעל עבירות
על דרך הנ"ל, מצינו בגמ' במפורש שמותר, ואף מצוה לשנוא בעל עבירות:
כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא (אדם ששמו טוביה חטא, ובא אדם ששמו זיגוד להעיד עליו בפני רב פפא). נגדיה לזיגוד (בא רב פפא והכה את העד זיגוד). אמר ליה (אמר לו זיגוד לרב פפא): טוביה חטא וזיגוד מינגד (טוביה חטא וזיגוד לוקה)? אמר ליה (ר"פ): אין (כן!), דכתיב: "לא יקום עד אחד באיש" (דברים יט), ואת לחודך אסהדת ביה (ואתה לבדך העדת בו) - שם רע בעלמא קא מפקת ביה (נמצא שסתם הוצאת עליו שם רע בלא להועיל).
אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב: מותר לשנאתו (אע"פ שאין לו להעיד יחידי, מותר לאותו העד לשנוא את מי שראה אותו חוטא). שנאמר: "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו" (שמות כג) - מאי שונא (באיזה שונא מדובר)? אילימא שונא נכרי (אם תאמר בגוי) - והא תניא: "שונא שאמרו - שונא ישראל, ולא שונא נכרי". אלא פשיטא - שונא (שהוא) ישראל. ומי שריא למסניה (והאם מותר לשנואתו)? והכתיב (ויקרא יט): "לא תשנא את אחיך בלבבך" - אלא: דאיכא סהדי דעביד איסורא (ואם תאמר שיש עדים שחטא, ולכן מותר לשנואתו) - כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי (א"כ לא רק הוא, אלא כולם שונאים אדם זה, וא"כ היה לו לומר "שונא" ולא "שונאך", שמשמע שרק אתה שונאו)? אלא לאו כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה (אלא מדובר במקרה שרק הוא ראהו חוטא, וע"כ שאר האנשים אין להם לקבל דבריו כיון שהוא עד יחידי, אבל לו עצמו שראה את אותו האדם חוטא מותר לו לשונאו).
רב נחמן בר יצחק אמר 6 : מצוה לשנאתו 7 , שנאמר (משלי ח): "יראת ה' שנאת רע". (תלמוד בבלי פסחים קיג ע"ב)

הרי עולה מהגמ' שמי שבידוע שהוא בעל עבירות, לא זו בלבד שאין איסור לשנואתו, אלא יש אפילו מי שאומר שמצוה לשנואתו.

וכך פסקו הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פי"ג הי"ד) והשו"ע (חו"מ סי' ערב): "השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר (ויקרא יט יז): 'לא תשנא את אחיך בלבבך'? אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר - הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו...".

האדם - בריאה אחת
כאן המקום להעיר, שהאדם הוא מכלול אחד, המורכב מפרטים רבים. התיחסותנו הוא אל המכלול. אדם האוהב את חבירו, אינו אוהב את ידו או את רגלו, גם לא את דמו או את חלק האלוה הנמצא בו - הוא אוהב את המכלול המתגלה בחבירו.

על דרך זה, כאשר אדם חוטא אין מענישים את גופו או את נשמתו, אלא את המכלול המופיע מבין שניהם יחד, וכאשר דרשו בגמ':
אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני - הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו - הריני פורחת באויר כצפור.
אמר ליה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות היכן הן? - אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? - אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה - הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד. שנאמר (תהלים נ): "יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו". יקרא אל השמים מעל - זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו - זה הגוף. (מסכת סנהדרין דף צא)

גם אנו בבואנו להתיחס לרשע, באופן נורמלי אין אנו מחלקים בין נשמתו, המתיסרת בעוונותיו, לגופו החוטא, אלא אנחנו מתיחסים למכלול.

שנאה ענינית
שנאת הרשע, מלבד היותה תכונה טבעית של סלידה מהרוע, מטרה יש בה, והיא יצירת ריחוק בין האדם לרוע, ובכך להציל את האדם מלהדבק ברוע זה 8 (מלבד סיבה פנימית נוספת של כילוי הרע 9 ).

עצם ההתעסקות בשנאה ובדינים היא דבר מסוכן - "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע" (קהלת ג טז), וע"כ יש להקפיד ששנאה זו תהיה לגופו של ענין, ולא תגלוש למטרה ההופכית - ליבוי יצר הרוע והשנאה שבאותו האדם עצמו.
אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה, לשנה אחרת שכחה. (ברכות כח ע"ב)
שמואל הקטן אומר: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" (משלי כד). (אבות פרק ד משנה יט)
רבן גמליאל ראה צורך לתקן ברכה מיוחדת בתפילת שמונה עשרה, שענינה בקשה מלפני ה' לאבד את הכופרים בתורה, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב ה"א): "בימי רבן גמליאל רבו האפיקורוסין בישראל והיו מצירים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם, וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד האפיקורוסין וקבע אותה בתפלה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל...".

לצורך תיקון הברכה חיפשו אדם מתאים, ומצאו את שמואל הקטן שיתקן את הברכה. ולכאורה הדבר תמוה, מדוע נצרכו לחפש אדם מתאים, והלא לכאורה היה יכול כל אחד מהחכמים לתקן ברכה זו?

במסכת אבות מובא, ששמואל הקטן, שגור היה על לשונו הפסוק: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו" - הרי שאופיו והנהגתו של שמואל הקטן היתה שלא לשמוח על מפלת הרע, אלא להרגיש את הצער האלוקי במפלה זו, דהיינו הצער הבא מצד חיבור האלוקות לאותה הנקודה הטובה שבכל זאת ישנה ברע. ע"כ שמואל הקטן, ששנאתו לרע אינה חורגת מגבול הצורך, דוקא הוא יכול לתקן בצורה נכונה את 'ברכת המינים'.

לאור זה מובן מדוע לאחר שנה, שכח שמואל הקטן את הברכה, כיון שלא הרגיש מקושר לברכה ולא היתה לו הנאה ואהבה לברכה זו, על כן לא נחרטה ברכה זו בזכרונו, על דרך שאמרו - "לא שמיע לי - לא סבירא לי (לא שמעתי - דהיינו איני סובר כן)" (עי' עירובין קב ע"ב, פסחים מא ע"א).

ועוד מצינו בגמ', ונפסק ברמב"ם (רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה יד) 10 :
"...ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות, שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר: 'אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה' (יחזקאל לג יא)".

התחברות לרשע
נתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות (אבות פרק א משנה ז)

כשם שצריך ריחוק פנימי מהרשע שהשחית את פנימיותו ואופיו, כך צריך ריחוק חיצוני מהרשע, על מנת שלא להדבק במעשיו החיצוניים המקולקלים 11 . הפרדות זו מתבטאת באיסור התחברות לרשע (כמוזכר בפשטות בפרקי אבות הנ"ל).

כבר בתנ"ך מצינו איסור זה, אם כאשר אומר אברהם ללוט: "היפרד נא מעלי", או כאשר מבקר הנביא את יהושפט מלך ישראל על התחברותו לאחאב ואחזיהו בנו:
"וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ אָסָא אָבִיו לֹא סָר מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק. אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת. וַיַּשְׁלֵם יְהוֹשָׁפָט עִם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". (מלכים א פרק כב פס' מג-מה)

וישלם יהושפט - ...אלא טעם הסיפור הזה וכתבו אותו אחר: 'אך הבמות לא סרו', אמר ועוד רעה אחרת נמצא בו שהשלים עם מלך ישראל ועזרו, כמו אמר לו הנביא:
"הלרשע לעזור, ולשונאי ה' תאהב" (דברי הימים ב פרק יט). (רד"ק מלכים א פרק כב פסוק מה)

לא זו בלבד שהקפיד הכתוב על יחסי השלום של יהושפט עם הרשע, אלא אף הקפיד על חיבור עיסקי בין יהושפט לאחזיהו:
"וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת. וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ יְקֹוָק אֶת מַעֲשֶׂיךָ וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ" (דברי הימים ב פרק כ לה-לז)

וכן מפורש בזוהר (פרשת קדושים דף פ ע"א):
"דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא, אסיר למקרב לגביה, לאשתתפא בהדיה, ולמעבד ביה סחורתא, וכ"ש למהך עמיה באורחא, דהא לית ביה מהימנותא" (שכך שנינו: כל מי שלא משתדל בתורה אסור להתקרב אליו, להשתתף איתו, ולעשות עימו סחורה, וכ"ש שאסור לילך עימו בדרך, שהרי אין בו אמונה).

"לי זה לא יקרה"
לעיל הבאנו שאחת הסיבות לשנאת הרע, היא על מנת שלא להיות מושפע ממנו. ושטעם זה נכון גם בהיפרדות החיצונית - איסור התחברות פיזית, לרשע (מלבד טעם נוסף שאין בטעם השנאה, כאשר יתבאר לקמן, אי"ה).

אלא שרבים אומרים שהם יתערבבו עם הרשעים, ובאורח חייהם החיובי ישפיעו ולא יושפעו: "לי זה לא יקרה". מלבד מה שהמציאות טופחת על פניהם 12 , כבר קדמום חז"ל:
הרי הוא אומר: "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה" (משלי ה ח). "הרחק מעליה דרכך" - זו מינות, שאומרים לו לאדם אל תלך בין המינים ואל תכנס לשם שמא תכשל בם. ואם אמר בטוח אני בעצמי שאע"פ שאני נכנס לשם איני נכשל בם 13 , שמא תאמר שומע אני את דבריהם וחוזר בי. תלמוד לומר: "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" (שם ב יט).

כתיב: "טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה" (שם ט ב) - אלו רשעים שבזמן שאדם נכנס ביניהם מאכילין אותו ומשקין אותו ומלבישין אותו ומכסין אותו ונותנין לו ממון הרבה. כיון שהיה כאחד מהם, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו, ועליהם נאמר: "עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא" (שם ז כג). (אבות דרבי נתן פרק ב)

ועוד שעצם הכנסת עצמו למצב בו הוא מסוכן להגרר אחר מעשי הרשעים, מהוה קטרוג על האדם, וכפי שאמרו בברכות (נה ע"א) שהעובר תחת קיר נטוי (פרש"י: מקום סכנה), גורם להזכרת עוונותיו. ועוד, שאפילו אם לא ילמד ממעשיהם להיות כמוהם, אעפ"כ יושפע מהם להיות הרבה יותר מקורר לקדושה, וכדלקמן.

ההולך את חכמים יחכם
טענה ניצחת לאלו האומרים שהם לא יושפעו, ניתן ללמוד מעולם העסקים החומרי. אנשי עסקים מוכנים להשקיע מאות אלפי שקלים, רק בשביל לידע אותך בנתון השקרי שטעם החיים הוא משקה פלוני, או בשביל שתראה שלט חוצות גדול עם סמל המותג שלהם. סומך אני על אנשים אלו בעיניים עצומות, שאין הם מוציאים את כספם בלא לקבל עליו תמורה מלאה. הרי שההחשפות לדבר מה גורמת בהכרח להשפעה ורושם. וכפי שמצינו במדרש:
זה שאמר הכתוב: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע". "הולך את חכמים" - למה הוא דומה? לאדם שהוא נכנס לבית המרקחים, אע"פ שלא לקח ולא נתן - ריח טוב לקח. "ורועה כסילים" - למה הוא דומה לנכנס לבית הבורסקי אע"פ שלא לקח ולא נתן ריח רע לקח. (ילק"ש וירא רמז פד)

דוגמא להשפעה זו, ניתן לראות בסיפור קבורתו של יעקב אבינו:
...כיון שהגיעו (בני יעקב) למערת המכפלה, אתא (בא) עשו קא מעכב (והיה מעכבם מלקבור את יעקב), אמר להן: "ממרא קרית הארבע היא חברון" (בראשית מט) - ואמר רבי יצחק: "קרית ארבע" - ארבע זוגות היו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, איהו קברה ללאה בדידיה, והאי דפייש דידי הוא (לאחר קבורת יצחק נשארו שני קברים, אחד ליעקב ואחד לעשו, וכיון שיעקב קבר את לאה במערה, נמצא שקיבל את חלקו, והקבר הנותר הוא לו, לעשו). אמרו ליה: זבינתה (הרי מכרת את חלקך ליעקב). אמר להו (אמר להם עשו): נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני (מכרתי רק את החלק היתר של הבכורה, אך את חלקי הרגיל בקדושה האם מכרתי)? אמרו ליה: אין (כן!), דכתיב: "בקברי אשר כריתי לי" (בראשית נ), וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה. אמר להו (עשו): הבו לי איגרתא (הראו לי את השטר שבכלל עשינו קנין), אמרו ליה: איגרתא בארעא דמצרים היא (השטר נמצא במצרים). ומאן ניזיל (מי ילך להביא את האיגרת)? ניזיל נפתלי, דקליל כי איילתא (ילך נפתלי שהוא קל כאיילה), דכתיב: "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" (בראשית מט), א"ר אבהו: אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר.
חושים בריה דדן תמן הוה ויקירן ליה אודניה (היה שם חושים בן דן, וכבדו אוזניו משמוע), אמר להו (שאל את אחיו): מאי האי (מדוע מתעכבים)? ואמרו ליה: קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים (עשו מעכב עד שיבוא נפתלי מארץ מצרים). אמר להו (אמר להם חושים): ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון (וכי עד שיבוא נפתלי ממצרים יהא יעקב מוטל בבזיון)? שקל קולפא מחייה ארישיה (לקח מקל והכה בחוזק את עשו על ראשו), נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב (נשרו עיניו של עשו, ונפלו על ברכיו של יעקב), פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך (פתח יעקב את עיניו וחייך). (סוטה דף יג עמוד א)

כאשר מתחיל עשו בדין ודברים עם בני יעקב ועובר מטענה לטענה, מחליש הוא את עמידתם נגדו. תחילה טוען שהקבר שלו, אח"כ טוען שאכן מכר אך לא את חלקו הרגיל, כך שעדיין מגיע לו שליש מהירושה (דהיינו 2/3 מהקבר), אח"כ טוען שאולי כלל לא הייתה מכירה, עד שנוצר מצב אבסורדי בו לבני יעקב יש את כל הכח הפיזי להסיר את עשו מדרכם. גם מבחינה מוסרית יודעים הם שהיתה מכירה, ואעפ"כ מוכנים לעכב את קבורת יעקב רק בגלל להגו הטפשי של עשו.

חושים בן דן, אע"פ שהיה מן הירוד שבשבטים 14 , כיון שלא נחשף לפיטפוטיו של עשו, היה לו הכוח הנפשי להסירו מדרכם.

נמצא שהחיכוך עם הרע, אפילו אם לא ישנה את האדם מלהשתייך לטוב, מכל מקום ישפיע עליו, בקרור רוחני והתשה נפשית.

גרעינים תורניים
לאור האמור, יש לנו להתבונן בנכונות ההדרכה הכוללת של הקמת גרעינים תורניים קטנים. אין בכוונתנו להרפות את ידי העוסקים במלאכת קודש זו 15 , אלא להתבונן האם במקורות חז"ל, העדיפות היא לדרך זו או לדרך של בניית מעצמות תורניות.

ודאי חשוב ונכון ללכת ולהפיץ תורה כאשר עשו שמואל הנביא ואלקנה אביו, וכאשר מספרת הגמ' על רבי חייא (בב"מ דף פה ע"ב) שסבב בעירות ולימד ילדים תורה, וגרם לתורה שלא תשתכח מישראל.

אך השאלה היא, האם נכון ללכת וליתן את ביתך בין אלו שמעשיהם מקולקלים?
אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: "רבי! מאיזה מקום אתה?". אמרתי לו: "מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני". אמר לי: "רבי! רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות?". אמרתי לו: "בני! אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה. לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר (משלי ו): "בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך". "בהתהלכך תנחה אותך" - בעולם הזה. "בשכבך תשמור עליך" - בקבר. "והקיצות היא תשיחך" - לעולם הבא. וכן כתוב בספר תהילים על ידי דוד מלך ישראל (תהלים קיט): "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", ואומר (חגי ב): "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות". (משנה אבות פרק ו משנה ט)

במשנה במסכת אבות, מסופר על אדם שבא וזיהה את רבי יוסי בן קיסמא כאישיות תורנית, ופנה אליו: "רבי!" בוא לגור עימנו. ככל הנראה מטרתו של האיש הוא בכדי להנות מתורתו של ר' יוסי בן קיסמא. ואעפ"כ עונה לו רבי יוסי בן קיסמא: "איני דר אלא במקום תורה".

ובמפורש אמרו במדרש:
וכן ביהונדב בן שמעה אחי דוד, בתחלה היו קוראין אותו יהונדב, ולאחר שנתחבר לאמנון לייעצו על אותו מעשה, מנעו ממנו אות אחת, והיו קוראין אותו יונדב. מיכן אמרו: אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה. (שכל טוב שמות יז ד"ה חסדי ה' אזכיר) 16

שוב יש להדגיש: אין כוונתנו לומר שאין ללמד ולקרב את מי שאינם יודעים תורה - אדרבה, מצוה גדולה היא. אלא כוונתנו לחקור האם יש להתערות עם מי שמעשיהם רשעים (דהיינו אפילו אם הם תינוקות שנשבו), לצורך זה.

"אז מה נתבודד?!"
יאמר אדם, מכל האמור עולה שנסתגר בחומות רוחניות, ונתבודד מהכלל, וכי זו דרך רצויה.

כבר התייחס לכך הרמב"ם:
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", ואומר: "אשרי האיש וגו'". וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה - ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי - ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר: "ישב בדד וידום". ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע - יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כענין שנאמר: "מי יתנני במדבר מלון אורחים". (רמב"ם הלכות דעות פ"ו ה"א)

"גם אצלכם יש כשלונות"
יש שיטענו שאדרבה, הרבה כשלונות ופירות באושים, יצאו מאותם חממות תורניות, וא"כ דרך בניית מעצמות תורניות, לא זו היא הדרך.

ראשית יש לנו לומר להם, שאת שיטת התנהלותנו בונים אנו לאור דברי חז"ל, ולא מתוך סברות כלליות בעלמא.

לגופם של דברים נאמר, שאמת הוא שבניית המעצמות התורניות איננו המרשם המלא להצלחה בחינוך. פרטים רבים יש ליתן לב עליהם על מנת שהחינוך יצליח, ומ"מ ההתרחקות מהרשע הוא אחד מהם, וכפי שלימדונו חז"ל.

על אף האמור, יש לנו להודות שישנם אנשים שהיציאה לבין אלו שאינם שומרים מצוות, תחזקם יותר מאשר השהייה במעצמות התורניות.

בכדי להבהיר מצב זה נקדים לבאר, שהאדם יכול לחוש ביש ובטוב בשתי דרכים הופכיות: א. מתוך העדר הטוב, שאז ניכר יתרון האור על החושך. ב. מתוך העמקה בטוב עצמו, כאשר הוא הולך ומכיר בטוב יותר ויותר.

שורש שני דרכים אלו נרמזים בפס' (דברים ל, טו): "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע". ההדרכה הכללית של התורה היא "ובחרת החיים" - אין לילך להכיר את ה' דרך ההעדר והמות, אלא דרך החיים 17 .

לאור הדרכה זו, על האדם לנתב את התקדמותו האישית מתוך העמקה במעצמות תורניות. אלא שלעיתים אין האדם מצליח לראות את הטוב שבדרך החיים, אם מחמת עצלנותו, או מחמת הדרכה לימודית שגויה 18 וכד' - אדם במצב כזה, שבכל זאת רוצה להרגיש את האמת והטוב שבתורה, נוטה לצאת לבין אלו שאינם שומרים תורה ומצוות, כך שבעוסקו לקרבם, או אפילו בעצם שהייתו ביניהם, מרגיש הוא את יתרון האור שיש לו על פני החושך שבו שרויים שכניו.

התורה המופיעה את האמת השלמה, מדריכה היא לנהוג כפי היושר, אין לתקן עיוות אחד ביצירת עיוות אחר, כיון שאפילו אם יביא הדבר לרווחה רגעית 19 , סוף סוף לא זו היא הדרך להגיע אל המציאות הנכונה והשלמה.

על כן ההדרכה הכללית היא להתאמץ ולהגיע לאור, ולא לברוח לבין החושך לחוש שם מואר, אך יחד עם זאת על האדם לוודא שדרכי הלימוד שלו מאירים ונכונים, ושהוא אכן עסוק בהתמדה בבנין אותה מעצמה תורנית, שאם לא כן, באופן אישי היה לו נוח שהיה יוצא מאותה מעצמה תורנית להשפיע בחוץ.

קירוב רשעים, בחז"ל - ב' שיטות
רבנן ור' זירא
על אף הנ"ל, האמת ניתנה להאמר, שבענין קירוב רשעים ישנן שתי גישות חלוקות בחז"ל:
הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה דרבי זירא (אותם הבריונים שהיו בשכנותו של ר' זירא), דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא (שהיה ר' זירא מקרב אותם, בכדי שיחזרו בתשובה). והוו קפדי רבנן (והיו חכמים כועסים בזה על ר' זירא). כי נח נפשיה דרבי זירא (כאשר נפטר ר' זירא), אמרי: "עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי?" (עד עכשיו היה הקטנצ'יק עם השוקיים החרוכים (כינוי לר' זירא) שהיה מתפלל עלינו, עכשיו שהוא נפטר מי יתפלל ויגן עלינו?!). הרהרו בלבייהו, ועבדו תשובה (הרהרו בליבם ועשו תשובה). (סנהדרין לז ע"א)

הרי שישנה מחלוקת מפורשת בין רבנן לר' זירא, האם יש לקרב את הרשעים או לרחקם. וכמי נפסקה ההלכה?

על פניו היה נראה ממהלך הגמ' שר' זירא צדק, הנה אותם הבריונים חזרו בתשובה בזכותו - דרכו של ר' זירא הוכחה כנכונה 20 !

אלא שא"כ נשאל, וכי עלה על דעת חכמים שעל ידי ריחוק הבריונים יגבירו את הסיכויים לחזרתם בתשובה?! ודאי שלא! א"כ מדוע דגלו חכמים באי-קירובם של אותם הבריונים?

קצת קשה לומר שחששו חכמים שר' זירא יושפע מאותם בריונים עממיים (כפי שמשמע מכינוים, ושפת דיבורם), גם בלא ההיבט התורני, הפער המנטלי שביניהם היה גדול מאד. אלא לכאורה היה טעמם של חכמים, לא משום טובתם הפרטית של אותם הבריונים, אלא משום טובת הכלל. אמת שאותם הבריונים יחזרו בתשובה, אך מהו השדר לכלל הציבור? האם אין הדבר מראה כאילו לא קרה פה דבר נורא כ"כ. "נכון אותו אדם אינו שומר מצוות, אבל אחרי הכל הוא אדם כמונו, והוא אפילו טיפוס נחמד, רק מה, חסרה לו משבצת קטנה של שמירת תורה ומצות" - זהו השדר שמוקרן לרבים. לו יצוייר שהיה אדם זה אנס או רוצח סידרתי, האם גם אז היינו מקרבים אותו בכזו סימפטיה? כלל וכלל לא בטוח שהתשובה על כך היתה חיובית. הא למדת, שאע"פ שאותו מחלל שבת מיתתו בחמורה שבמיתות - סקילה, עכ"ז עמוק בלב, באמת אין אנו רואים חומרה במעשיו 21 .

נמצא, ששיטת חכמים אינה מעורערת בעקבות חזרתם של אותם הבריונים בתשובה. מחד, ודאי שקירובם יועיל יותר לחזרת הבריונים בתשובה, אלא שמאידך, טובת הכלל, העמדת קו אדום ברור, מחייבת את ריחוקם של אותם בריונים 22 .

רבי מאיר תלמידו של אלישע בן אבויה
תופעה חריגה מצינו בדמותו של ר' מאיר, שהגדיל לעשות מעבר לקירוב רשע - ר' מאיר קירב עצמו ללמוד מרשע:
ר"מ הוה יתיב דרש בבית מדרשא דטיבריה (ר' מאיר היה יושב ודורש לתלמידים, בבית המדרש של טבריה) עבר אלישע רביה רכיב על סוסייא ביום שובתא (עבר בחוץ אלישע בן אבויה, רבו, כשהוא רכוב על הסוס בשבת). אתון ואמרון ליה: "הא רבך לבר" (באו ואמרו לר' מאיר: "הרי רבך בחוץ"). פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה (עצר ר' מאיר את דרשתו לתלמידים, ויצא אליו). אמר ליה (אלישע): "מה הויתה דרש יומא דין?" (מה דרשת היום?). אמר ליה (ר"מ): "וה' ברך את אחרית וגו'". אמר ליה (אלישע): "ומה פתחת ביה?" (ומה דרשת על הפסוק). אמר ליה (ר"מ)... אמר (אלישע): "ווי דמובדין ולא משכחין! (חבל על אותם שמתו ולא הותירו כמותם) עקיבה רבך לא הוה דרש כן (שהרי עקיבה רבך לא היה דורש כך), אלא... אמר ליה (אלישע): "ומה הויתה דריש תובן?" (מה עוד דרשת). אמר ליה:... אמר ליה (אלישע): "ומה פתחת ביה" אמר ליה... אמר (אלישע): "ווי דמובדין ולא משכחין! (חבל על אותם שמתו ולא הותירו כמותם) עקיבה רבך לא הוה דרש כן (שהרי עקיבה רבך לא היה דורש כך), אלא... אמר ליה (אלישע): "ומה הויתה דרש תובן" (מה עוד דרשת). אמר ליה (ר"מ):... אמר ליה (אלישע): "ומה פתחת ביה" אמר ליה... אמר ליה (אלישע): "דייך מאיר עד כאן תחום שבת!" (הפסק ללכת, מאיר, כיון שכאן נגמר תחום שבת). אמר ליה (ר"מ): "מן הן את ידע?" (מנין אתה יודע זאת). אמר ליה (אלישע): "מן טלפי דסוסיי דהוינא מני והולך אלפיים אמה" (לפי מה שספרתי את צעדי הסוס תוך כדי שיחתנו). (ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ב /ה"א)

גמ' זו, הרבה יש לעיין בה לגופם של דרשות, אך הבה נעצור לרגע, ונדמיין לעצמנו באיזו סיטואציה מזעזעת מדובר כאן: ר' מאיר, גדול ישראל, יושב ודורש לתלמידיו בבית המדרש ביום שבת קודש, והנה מודיעים אותו שאלישע בן אבויה נמצא בחוץ רכוב על הסוס בשבת. ר' מאיר עוזב את תלמידיו ורץ אל אלישע, עומד בפניו כקטן בפני גדול, כאשר מן הסתם אלישע עדיין באמצע לחלל שבת ברוכבו על הסוס. ר"מ מקבל נזיפה אחר נזיפה מאלישע, וכולו כפוף בפניו.

מה יאמרו התלמידים? מה משדר ר' מאיר בזה?
אכן חכמים הקפידו על ר' מאיר, וגם בשמים קיבלו את דעתם:
אשכחיה רבה בר שילא לאליהו (פגש רבה בן שילא את אליהו הנביא), אמר ליה (רבה בר שילא): מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא (מה עושה עכשיו הקב"ה)? אמר ליה (אליהו): קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר (הקב"ה אומר בשמים דברי תורה משם כל החכמים, אך משם ר' מאיר הוא אינו אומר דברי תורה). אמר ליה: אמאי (מדוע)? (ענה לו אליהו:) משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר (משום שהוא לומד מאלישע בן אבויה הרשע). אמר ליה (רבה): אמאי? רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק! (מדוע זה אינו אומר, והלא ר' מאיר לא לוקח מאלישע רק את הדברים הטובים) אמר ליה (אליהו): השתא קאמר (כעת הקב"ה אומר): מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת - קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים - קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך. (חגיגה טו ע"ב)

אליהו הנביא, בפוגשו את רבה בר שילא, עוררו על הענין שאין הקב"ה אומר שמועות משם ר' מאיר, משום שחכמים הקפידו עליו 23 על שקיבל תורה וחבר לאלישע בן אבויה. כאשר הבין רבה בר שילא את גודל השלכת הקפדתם, לימד סנגוריה על ר' מאיר, באומרו שאכן אלישע בן אבויה הוא כרימון, שלא זו בלבד שיש לו קליפה חיצונית, אלא יש לו גם קליפה פנימית מרה המתפתלת בין הגרגרים, וגם מתחת הגרגירים מצויה קליפה. אך עם כל זה, ר"מ יודע כיצד לאכול רימון זה, ולהזהר שלא לאכול מהקליפה (הטומאה).

נמצא שעד שלא נתבררה יחודייותו של רבי מאיר, השונה מסתם אדם, היה ר' מאיר כמנודה לשמים בגלל התחברותו לרשע, אע"פ שהיה זה בכדי ללמוד ממנו תורה.

דמותו של ר' מאיר
אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים...
אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי (מה שאני מחודד יותר מחברי) - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה (הוא משום שראיתי את עורפו של רבי מאיר בלא צעיף עליו), ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא טפי (ואילו הייתי רואה אותו מלפניו, הייתי עוד יותר מחודד). דכתיב: "והיו עיניך ראות את מוריך" (ישעיהו ל). (עירובין יג ע"ב)

באופן כללי היה רבי מאיר דמות יחודית. גודל חוכמתו למעלה מחכמי דורו, היה לשם דבר, ועל כן גם הנהגתו יחודית.

כאשר רבי מאיר מסתכל ברשע, אין הוא רואה את אותו האדם כפי שאנו רואים, כמכלול אחד שיש בו צדדים טובים וצדדים רעים. רבי מאיר רואה קדושה השבויה בתוך טומאה, ההבדל בין טוב לרע חד הוא אצלו - "רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק".

ממילא כאשר רואים דבר בצורה כזו, יש צער על הטוב הסובל בעקבות אחיזת הרע, וע"כ הדבר הראשון שאומר הקב"ה משם ר"מ (בגמ' הנ"ל בחגיגה) הוא על צער השכינה על סבלם של הרשעים.

מטעם זה, גם יכול ר"מ להראות צדדי טהרה בדבר טמא, בלא חשש שיסטה מדרך הישר 24 .

אדם שמסתכל באופן כזה על הרשעים, אין כ"כ חשש אישי שידבק בו ממעשי הרשעים, וממילא גם אין הם יכולים לאחוז בו.

וכך מצינו בגמ':
תניא, אר"ג: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו (ומי הוא)? רבי עקיבא. וכשעליתי ביבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו...
תניא, א"ר עקיבא: פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו (ומי הוא)? רבי מאיר. כשעליתי למדינת קפוטקיא, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו: בני, מי העלך? אמר לי: גל טרדני לחברו וחברו לחברו, עד שהקיאני ליבשה... (יבמות קכא ע"א)

כאשר ספינתו של ר' עקיבא טבעה בים, אחז ר' עקיבא בקרש, וכל גל וגל שבא עליו לטובעו, הרכין ר"ע את ראשו בפניו, עד יעבור הגל, ובכך ניצל מטביעה. גלים אלו הם משל לרשעים, כפי שאמרו בגמ' הנ"ל: "מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו", וכמאמר הפס' (ישעיהו נז, כ): "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט".

לעומתו, ר' מאיר, לא רק שלא הרכין עצמו בפני הרשעים, אלא אף רכב על הגלים, דהיינו שהרשע כפוף בפני ר"מ ועומד לשירותו, כיון שכוחו של הרע לשלוט באדם הוא מכח היותו מרגיש קשור אליו ונהנה ממנו, אבל מי שאין לרע אחיזה רוחנית בו גם אין לו אחיזה גשמית בו 25 .

עוד מצינו שר"מ רואה גם בעומק הרע את הטוב:
בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, והנה טוב מאד - והנה טוב מות (ב"ר פרשה ט אות ה)
ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור 26 וילבישם - בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור (ב"ר פרשה כ אות יב)

אדם שהוא כר' מאיר, שודאי אין בו אחיזה לרע, ומשום יחודיותו לכאורה גם לא ילמדו אחרים ממעשיו - לו ורק לו, התירו להתקרב לרשע, וגם זה לצורך.

אגרת תקנ"ה 27
...ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת עין לדעת לחלק בין הצד הפנימי הסגולי הקדוש, שבהם ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה - הוא יכול להתקלקל הרבה ח"ו, וללמוד ממעשיהם ולהדבק בצד הרע שבהם, והוא מחויב להתרחק מהם! והשי"ת נותן בליבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו.
אבל מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ב"ה, ולא ח"ו ביראה תתאה לבדה מצד עונשי העוה"ז והעוה"ב - שהיא יראה חיצונית שאסור לת"ח העוסקים ברזי תורה בהבנה פנימית להרבות בה, רק לקחת ממנה מעט, כדי ליסר הגוף ונטיותיו הגסות, במידות רעות ותכונות מגונות ח"ו. אבל העיקר צריך להיות הלב מלא אהבה וקדושה ויראה עליונה מסוד קדושים כיראת מלאכי מעלה גיבורי כח עושי דברו. ת"ח כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה בדבקות מחשבתם את הקליפה הבחירית...ורב יוסף היה דרכו להביט על הפנימיות...ואמר על אימו: "איקום מקמי שכינתא דאתיא"...
ואין ספק אם הדר גאונו ועוד גדולי הדור שיחיו היו מחזקים את ידי, נלוים עמדי ונוהגים מנהגי כמה דאפשר לפי מדתם, היה שם שמים מתקדש... (אגרות הראיה אגרת תקנ"ה)

כעת, לאחר מה שביררנו ביסודות דברי חז"ל, מאירים מאוד דבריו של הרב קוק זצ"ל, שהם ממש האמור. 'ההלכה' הנוגעת לכלל הציבור, דהיינו דעת חכמים בגמ', היא שיש להתרחק מהרשעים פן יבולע לקרב אליהם. ואילו שיטת היחידים כדוגמת ר' מאיר, הרי היא מתאימה ליחידים. ומי הם היחידים? אותם שמחשבתם שקועה תמיד לא זו בלבד בהסתכלויות קבליות פשוטות, אלא אף במה שמסתתר בפנימיותה של הקבלה, אותם שהם כמלאכי מעלה, ליבם מלא יראה עליונה, מלא אהבה וקדושה. אותם שרואים אדם השקוע בכל הנאות ועושר העוה"ז, וליבם מתחמץ ונשבר בקרבם, לא על זה שאינם נהנים כמוהו, אלא על אותה הנשמה המסכנה והעשוקה, השקועה בטינוף החומר, כשושנה בשבי הקוצים.

עד כאן, דברינו ממש כדברי הרב, אלא שכאן נלע"ד להעיר מה שהזכרנו קודם, שבהתחברות לרשע, גם אם לא יושפע ממנו כלל קיים שיקול נוסף - שדר ציבורי שלילי.

חומות העיר
בכדי לשמור על מסגרת ברורה, להניח קוים אדומים ברורים ע"מ שירתעו אנשים מלעבור אותם, יש צורך במסרים חדים.

אי אפשר להתייחס בספונטניות ובאחוה למי שעזב את דרך החיים מרצונו ובפשיעתו, ולומר לו אח"כ שמעשיו חמורים.

אם נתבונן סביב נגלה שרבים רבים עזבו את דרך התורה בעקבות זה, גם אבותיהם לא ראו דבר נורא בעזיבת התורה, אלא רק דבר שבאופן כללי הם מצטערים עליו. כמו שאדם מצטער על כך שבנו מעשן וכד'.
נראה לענ"ד, שאי ההשגחה על נתון זה הינה בעוכרינו.

תינוק שנשבה
עד עתה דנּו ביחס העקרוני לרשע, כעת עלינו לדון האם מי שאינם שומרים תורה ומצוות כיום, מוגדרים כרשעים או כתינוקות שנשבו. אחר שנגדיר זאת, יהא עלינו לחזור לדיני הגמ' ולדון מה מביניהם נוגע לאנשים אלו.

מקור הדין
משנה . כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - אינו חייב אלא חטאת אחת. (שבת דף סז ע"ב)
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מתניתין בתינוק שנשבה לבין הנכרים, וגר שנתגייר לבין הנכרים. אבל הכיר ולבסוף שכח - חייב על כל שבת ושבת...אלא מתניתין - כשהכיר ולבסוף שכח, ודרב ושמואל נמי - כהכיר ולבסוף שכח דמי. והכי איתמר, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: אפילו תינוק שנשבה בין הנכרים, וגר שנתגייר לבין הנכרים - כהכיר ולבסוף שכח דמי, וחייב.ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: דוקא הכיר ולבסוף שכח, אבל תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים - פטור. (שבת דף סח ע"א)

המשנה במסכת שבת אומרת שישנו מקרה שמישהו חילל שבתות הרבה בשגגה, ואינו חייב אלא חטאת אחת.

לדעת רב ושמואל, מקרה זה הוא במי שידע על קיום חובת שבת, אלא שבכל פעם שכח מכך וחילל את קדושת השבת. וכן לדעתם הדין במי שבהיותו תינוק נשבה לבין הגוים וגדל שם כגוי שאינו יודע כלל מחיוב שבת, או גוי שהחליט להתגייר בהיותו בין הגוים, ולא ידע כלל מחיוב שבת - כל אלו הם אותם שאמרה המשנה שאינם חייבים אלא קורבן חטאת אחד.

לעומתם רבי יוחנן ור"ל סוברים שהמשנה מדברת דוקא במי שידע עקרונית על קיום השבת ונתרשל מלזכור זאת בכל שבת - אותו אפשר לכלול בחיוב חטאת, אך תינוק שנשבה וגר שנתגיר לבין הגוים - אותם אי אפשר כלל לחייב קורבן, אפילו לא אחד.

נמצא שלדעת ר"י ור"ל, אין לנו כל תביעה כלפי תינוק שנשבה, אין הוא מוגדר אפילו כשוגג אלא הרי הוא כאנוס, ופטור אפילו מקרבן אחד. ואילו לדעת רב ושמואל יש לנו תביעה כלפיו, אמנם תביעה כללית, שהרי אינו חייב אלא קורבן אחד, אבל מכל מקום תביעה ישנה - מדוע לא חיפש מספיק את הדרך הנכונה.

להלכה פסק הרמב"ם:
כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו ועשה בשגגה ונודע לו אחר שחטא אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה שזה חטא הוא הרי זה חייב חטאת, כיצד? תינוק שנשבה לבין העכו"ם וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם ועשה מלאכה בשבת ואכל חלב ודם וכיוצא בהן, כשיודע לו שהוא ישראל ומצווה על כל אלו חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה וכן כל כיוצא בזה. (רמב"ם הלכות שגגות פ"ב ה"ו)

הרי שפסק הרמב"ם שתינוק שנשבה, ודאי שאינו מזיד, מכל מקום יש לנו כלפיו תביעה מדוע לא בירר מהו המעשה הנכון.

'חילוני' בימינו
במה דברים אמורים, באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס 28 ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה. (רמב"ם הלכות ממרים פרק ג ה"ג)

לאחר שמגדיר הרמב"ם מיהו 'אפיקורוס' ורדיפתו בחומרה רבה (ע"ש), אומר הרמב"ם שדין זה מבוצע דוקא במי שהגיע לאפיקורסותו מדעתו, אבל בני אותם התועים אחר דעתם, מחדש הרמב"ם, שהם נחשבים כאותו 'תינוק שנשבה' המוזכר בגמ'. יתרה מזו, אפילו נתודע אח"כ אותו אדם לדרך האמת, כבר קשה מאוד לגרום לו להשתנות, ההרגל נעשה אצלו כטבע שני, ואין להחשיבו כסתם מזיד בהישארותו בדרכו הראשונה.

כיון שכן הוא, אומר הרמב"ם, שעל אותם האנשים לא חלה הנהגת הדחיה והרדיפה שנוהגים כלפי רשע, אלא יש להציג בפניו את התורה למשוך את אותם המסכנים בדברי שלום. אין זה אומר שיש להתערות בהם ולחבור אליהם, שהרי חיצוניותם (מעשיהם) עדיין רעה, וקיים חשש פן ילמדו ממעשיהם. אך מכל מקום יש להציג בפניהם את התורה בדרכי שלום ואהבה, שכיון שאין פנימיותם רעה, שהרי לא בחרו מעצמם בדרכי רשע - על כן אין צריך להפרד מהם בפנימיותנו (שנאה).

ראשי השמאל
אמנם, דינו של הרמב"ם אינו פשוט כ"כ. דין זה לא נזכר בפירוש בגמ', וע"כ מעיר הרדב"ז על דבריו:
...נראה שכתב רבינו זה ללמד זכות על הקראין. אבל הנמצאים בזמנינו זה, אם היה אפשר בידינו להורידן (לבור ולהשאירם שם), היה מצוה להורידן, שהרי בכל יום אנחנו מחזירין אותן למוטב ומושכין אותם להאמין [ב]תורה שבע"פ, והן מחרפין ומגדפין את בעלי הקבלה (פי' בעלי המסורת), ואין לדון את אלו בכלל אנוסים, אלא כופרים בתורה שבע"פ. וכבר הארכתי בתשובת שאלה בענינם. (רדב"ז שם סעי' ג)

נמצא שדוקא אותו היהודי האוחז בדרך אביו הטועה, וקשה לו להשתנות, לגביו עוד אפשר לחדש שהרי הוא כתינוק שנשבה. אבל מי שנחשף לתורה פעם אחר פעם, דיברו על ליבו, והוא לא רק שאינו שב אלא יוצא ונלחם נגד התורה - אותו, אומר הרדב"ז, אין להחשיב כתינוק שנשבה כלל.

ועוד מצינו, שכל עוד חוטא האדם לעצמו, יש לנו לחזר לסנגר עליו, אך ברגע שאדם הולך ומחטיא את האחרים, שוב אין להפך בזכותו:
אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאין טוענין למסית - מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי: הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקדוש ברוך הוא - לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר - דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין. (סנהדרין דף כט עמוד א)

הרי שהמסית את חבירו לחטוא, נעשה מרכבה לטומאה, ושוב אין לנו לחפש בו צד למשוך את הטומאה לקדושה.

לסיכום
יציקת הבירורים הנ"ל למקרים פרטיים הוא דבר עדין, כיון שגם מציאות חיינו מורכבת היא. אדם שגדל בעולם הטבוע עמוק בשקר כאשר כל תאוות עולם בהישג ידו, האם כ"כ קל שלא להגדירו כאנוס במידה מסוימת לחטוא באי אלו חטאים? וכבר כתבנו שלא באנו להורות הלכה למעשה, וגם אין זה בכוחנו.

על כן, בסיכום זה נתיחס רק לכמה מקרים קיצוניים, וגם זה רק במישור העיוני:
סתם 'חילוני', יש לדון את חילוניותו כ'תינוק שנשבה', שעל כל פנים אין להחשיבו כמזיד, ועל כן אמנם אין להתערות בו חברתית, אך יש לקרבו לתורה בדרכי שלום ואהבה.

ראשי השמאל, אותם הנלחמים נגד התורה אע"פ שיודעים ממנה, ודיברו על ליבם ללכת בדרכים טובות - להם אין דין תינוק שנשבה.

אלו שגדלו על ברכי התורה הקדושה וחיו חיי תורה, והחליטו לקום ולבעוט, ועזבו אורחות חיים, גם אם הוא משום שאינם מאמינים עוד - להם אין דין תינוק שנשבה, ולכאורה, במישור העקרוני, חלים עליהם דיני חז"ל.


^ 1 כפי שביארנו בזה במאמר 'מעשה ניסים', עיין שם.
^ 2 ביחס לכלל ישראל יש עוד מעלות נוספות עיין סנהדרין מד ע"א, פסחים פז ע"א, קידושין לו ע"א, ועיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' קצד.
^ 3 בעיות אמונה רבות צצות עקב קונפליקט בין החויה המוחשית להכרה השכלית. לדוגמא: לאדם שתמיד ידע שנהרגים אנשים בתאונות דרכים, ולא עורר בו הדבר ספקות אמוניות, אך כאשר חווה זאת בשאר בשר קרוב, לפתע נתעוררו לו ספקות כאלה. כאשר ר' יוסי בן יועזר החזיק את הכרתו השכלית גם מול החוויות הקשות ביותר, הקרין הדבר על יקום איש צרורות להשליט את הבחינה השכלית, ומכח זאת חזר בתשובה.
^ 4 אפשר שר"ש בן אלעזר חולק על ת"ק, אך אינו מוכרח. וראה לקמן שיטת ר' זירא ור"מ.
^ 5 שמארשב"י (פירוש האד"ר): "תניא אר"ש לחברייא עד אימתי נתיב בקיימא דחד סמכא כו' כבר ביארנו בדרוש מלכי אדום שמתו מה ענינם ושם ביארנו כי בתחי' יצאו הי"ס זו עג"ז בסוד חד סמכא לבד ולכן מתו ואח"ך חזרו ונתקנו ונעש' מהם בחי' ה' פרצו' כנודע. ונמצא כי טרם התיקון היו הי"ס בחי' א' לבד ובבחי' הזאת היו תחי' מתעסקין בידיעת' ואמר להם ר"ש לחברייא שעד מתי יהיו בדרו' הזה ושעתה רוצה לדרוש בענין התיקון שהוא כאשר נתקנו הי"ס ונעשו בחי' ה' פרצו'".
ובשעה"ג (הקדמה לח): "גם הזהיר מורי ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפלת שחרית, נקבל עלינו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ויכוין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי עי"ז תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים האלו. ולמאד הזהירני מורי ז"ל בענין זה, ואם איזה חבר ח"ו שעומד בצרה, או יש לו איזה חולה בביתו, או בבניו, ישתתף בצערו, ויתפלל עליו, וכן בכל דבריו ישתתף לכל חבריו עמו".

נמצא שעיקר התיקון הוא להיות מחובר לכל הפרטים בישראל, שכל אחד מהם מופיע בחינה אלוקית אחת. פגם בקבלת השונה (כל עוד הופעתו של השוני היא בקדושה), מורה על אחיזה של טומאה בנשמתו, שהרי אי יכולת להתחבר לקדושה, ודאי הוא מצד הטומאה.
^ 6 רב נחמן היה דיין (רב נחמן סתם הוא רב נחמן בר יצחק לדעת רש"י. עיין הליכות עולם ש"א אות ג. ובשבועות דף ל ע"א אמרו שרב נחמן היה דיין. אמנם העירוני שבספר "תולדות תנאים ואמוראים", חולק ע"ז וסובר שסתם ר"נ הוא ר"נ בר יעקב) ובא מצד הדין, ע"כ אומר שמצוה לשנואתו, לעומת רב שהוא מצד החסד (הלכה כרב באיסורי לעומת שמואל שהיה דיין וע"כ הלכה כשמואל בדיני) שלכן אמר שרק מותר לשנואתו, כי בדין יש יותר חשש לאחיזת הקלי' וע"כ מצווה לשנוא, משא"כ במי שהוא מצד החסד, שיש בו פחות אחיזה לקלי', כמובא בע"ח (ש"ל פ"א): "ודע כי באחוריים של הפרצוף החיצון מכולם שם נאחזין כל הדינין, והקליפות יונקים משם מבחי' (נ"א ובהיות) ז"א בפרצוף זה החיצון ואף בהיותו גם בפרצוף האמצעי הוא מוכרח להיות דבוק אב"א עם נוקבא כדי שלא יתאחזו שם הקליפות וכאשר נגדל והיה בו שלשה פרצופים ונכנס הפרצוף הפנימי שהוא רחמים אז אין אחיזה לקליפות אפילו בפרצוף החיצון". וכן בשעה"ג (הקדמה כו): "והנה לפי שאלו העשרה הנזכר, הם (הנז') לבושים מבחי' הגבורות והדינים, לכן הוצרכו ליהרג, לפי שהקליפות הם נאחזות מאד בגבורות כנודע".
^ 7 ע"ע תענית ז ע"ב. ושם אמר רב נחמן בר יצחק, שמותר לשנאתו. ולכאורה צ"ל שדבריו שם אינם לאפוקי מצוה, אלא לומר שאין איסור בדבר, אך אה"נ שגם מצוה יש בזה לשיטתו.
^ 8 ראה לקמן מה שנביא, אי"ה, מאגרת תקנ"ה.
^ 9 אין דבר יכול להתקיים ללא קישור לקדושה (יש להאריך ואכ"מ). כאשר שונא את הרשע ולא אוהבו ה"ה ממעט לו את ההשפעה מהקדושה, ובזה מכלה את הרע – "כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד" (תהלים א ו) – דהיינו שבזה שה' אינו מתענין ומחובר בדרך רשעים הרי הוא מונע השפעה להם וע"י זה נאבדים.
אגב, בזמנו, אמר הרב נריה זצ"ל שבתפילה לשלום המדינה יש לומר: "והגן עליה מפני שריה ויועצה" (וכן היו עושים אצלו בפועל). ושאלתי אותו מדוע הוא אומר כך, ולא אומר שיחזיר אותם בתשובה שלמה. הרב ענה לי שכאשר שודדים קופצים על העגלה קודם כל מתפללים לה' שיקח אותם, ורק אחרי שהולכים אפשר להתפלל שיחזרו בתשובה.
ויש בזה חכמה רבה, כיון שכל דבר ודבר חיותו היא מכח קישורו לקדושה. וא"כ כאשר מישהו רחוק מהקדושה ישנם שני אופנים לתיקון: אהבה – קישור לקדושה וממילא השפעה (אכמ"ל). שנאה – ריחוק מהקדושה ומניעת השפעה, וממילא הבאה לכילויו.
א"א לנהוג בשני הבחינות בו זמנית, כיון שאז אינו מושכו לגמרי לקדושה, וגם אינו מרחקו לגמרי מהקדושה וא"כ ישאר מקובע במצבו.
^ 10 ועל דרך זה מצינו בתוספות פסחים דף קיג ע"ב: "שראה בו דבר ערוה - ואם תאמר דבאלו מציאות (ב"מ דף לב:) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו? וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר".
אמנם עיין בב"מ דף לב ע"ב בתוס' ד"ה: "לכוף", שלא הביא חשש 'שנאה גמורה', אלא תירץ באופן אחר, שמה שאמרה הברייתא שיש להקדים את השונא "לכוף את יצרו", דיבר בשונאו שלא כדין.
ומ"מ לכו"ע כוונת הפס' לחייבו לעזור לשונאו בעל העבירות, רק נחלקו האם צריך להקדימו, וא"כ נמצא שלכל הדעות יש להקפיד שהשנאה תהיה ענינית.
^ 11 אדם שהרשיע בבחירתו ובכך שיתף גם את פנימיותו בעבירה – ממנו יש להפרד גם מבחינה פנימית, דבר הנעשה ע"י שנאתו. ואילו מי שפגם רק בחיצוניותו, במעשיו המקולקלים, אך לא מתוך בחירה, וכגון שהוא תינוק שנשבה – ממנו יש להתרחק רק במישור החיצוני של עירוב פיזי.
^ 12 ולדאבון נפשנו, ראינו בגירוש האחרון היכן היו כל אותם אלו שהלכו לתקן את העולם כולו. מדוע לא פשטו את מדיהם ביום פקודה?!
^ 13 וכאן ממשיך את טענתו ששומע את דבריהם ואינו נכשל, ועל הכל עונה המדרש: "כל באיה לא ישובון".
ובנוסח אחר באבות דרבי נתן, הלשון יותר מבוארת (נוסחא ב פרק ג): "אמר להם בטוח אני לפי שאני הולך איני מאזין את דבריהם ולא אכשל במעשיהם. (אמר להם בטוח אני) [א"ל] אעפ"י שאת בטוח אל תלך".
^ 14 שמו"ר (מ, ד): "א"ר חנינא בן פזי אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן שהיה מן הלחינות (פלגשים)".
^ 15 אדם שממילא חושף את עצמו לתרבות החילונית, עדיף שאם כבר הוא בתוך תרבות זו, שילך מתוך מגמה להשפיע.
^ 16 במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דעמלק פ"א ד"ה וישמע יתרו) קושר את האמור למה שנא' ביהושפט:
"וכן אתה מוצא ביונדב, שמתחלה היו קוראין אותו יהונדב, וכשבא לאותו מעשה, פחתו לו אות אחת ונקרא יונדב, שנאמר (דה"ב כ לז): "בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך". מכאן אמרו חכמים, אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה". עוד נזכרה דרשה זו במשנת ר' אליעזר פרשה יט.
^ 17 חטא הבחירה בדרך המות הוא ביסוד נטיית האדם, כיון שהוא חטא אדה"ר (שמ"ר פרשה ד): "מלמד שנתן הקב"ה לפניו שני דרכים: דרך חיים ודרך המות, וברר לו דרך המות והניח דרך החיים". ולכאורה הוא ענין נפילת רגלי א"ק שבחרו להם המקום הנמוך.
^ 18 וכאן המקום להעיר, שאם מרגישים אנו צורך ללכת לגור בין אותם שאינם שומרים תורה ומצוות, הוא גופא אומר דרשני על שיטת הלימוד, האם שיטה זו מאירה, או שמא יש בה משום עשיית תורת חיים ל'אורייתא יבישתא'.
^ 19 אדם שמחד הולך כפי הדרכתה של התורה לקראת המציאות השלמה, ומאידך אינו שואף לקראת שלמות זו ומתרשל במלאכתו, אפשר שמבחינה חיצונית יצא קרח מכאן ומכאן, חיי הוללות לא יחיה ונועם קדושה לא יחוש בעולם הזה. על אדם שכזה נאמר (יחזקאל פרק כ, כה): "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" – דהיינו שאין חוקים אלו מתאימים לאורח החיים הרוחני הירוד שלהם, וע"כ שוב אינם חוקי חיים בשבילם. והרי זה משל לאדם שנישקו חלוד ומתפורר, ומצווה לנקות את נשקו בשמן, דבר הגורם לנשקו להתפוררות יתירה.
עם כל זה, ודאי לא ימנע ה' טוב להולכים בתמים, ועל האדם לעשות את ציווי ה' באשר הוא, ובהדי כבשנא דרחמנא למה לו (עי' ברכות י' ע"א), שסוף סוף על האדם לבטל את הבנתו בפני ציווי הקב"ה.
^ 20 הרב ברוך גנות שליט"א העיר לי שאדרבה, אפשר לומר שדרכם של חכמים הוכחה כנכונה, שנראה שמה שמנע מהם לחזור בתשובה עד עכשיו הוא שסמכו על זכותו של ר' זירא מיודעם. אילו לא היה ר' זירא מקרבם, לא היה להם על זכותו של מי לסמוך, והיו חוזרים בתשובה עוד קודם לכן.
^ 21 שורש הענין של לאוהבו למרות מעשיו נגד התורה, הוא אותו שורש עם החשבת החוק מעל לתורה. דהיינו שמחשיב את הארציות למעלה מהענין הרוחני.
^ 22 אגב, אילו הציבור הדתי לא היה מחזיר ולו אדם אחד בתשובה, אלא רק שומר על צאציו שילכו בדרך התורה והמצות, כבר מזמן היה נוצר רוב דתי במדינה!
^ 23 מצינו שיש כח בהסתכלות שלילית או חיובית של הנבראים לגרום שינוי ביחס של האלוקות, ואב לכולם (ב"ב טז ע"א): " 'ויאמר ה' אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו' ועודנו מחזיק בתומתו, ותסיתני בו לבלעו חנם' (איוב ב) – אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כאדם שמסיתין אותו וניסת".
^ 24 רעיון של שמואל בוקרה הי"ו.
^ 25 ע"ד שמצינו במסכת עבודה זרה (טז ע"ב): "ת"ר: כשנתפס ר"א למינות, העלהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון: זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו? אמר לו: נאמן עלי הדיין. כסבור אותו הגמון: עליו הוא אומר, והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים. אמר לו: הואיל והאמנתי עליך, דימוס, פטור אתה.
כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו, ולא קיבל עליו תנחומין. אמר לו ר"ע: רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך, ועליו נתפסת? אמר לו: עקיבא, הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו, אמר לי, כתוב בתורתכם: (דברים כג) "לא תביא אתנן זונה [וגו']", מהו לעשות הימנו בית הכסא לכ"ג? ולא אמרתי לו כלום; אמר לי, כך לימדני (יש"ו): (מיכה א) "[כי] מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו" - ממקום הטנופת באו, למקום הטנופת ילכו, והנאני הדבר, על ידי זה נתפסתי למינות, ועברתי על מה שכתוב בתורה: (משלי ה) "הרחק מעליה דרכך" - זו מינות, "ואל תקרב אל פתח ביתה" - זו הרשות" - הרי שלא היו יכולים לתופסו על המינות אם לא שקיבל מהם משהו.
^ 26 עיין ע"ח (שמ"ב פ"ד): "וכאשר העונות גורמין אז החשמל מסתלק ונשאר עור ז"א לבדו ויש בו ניצוץ קדושה בפנימותו והוא ו' שבתוך עור והעור עצמו נשאר רע שהוא קליפת נוגה".
^ 27 את דברי הרב כאן הבאנו רק בדרך אגב. אין עיקר ענינו כאן לטעון מהי שיטת הרב ביחס לרשע, כך שלא ערכנו מחקר בשלל כתבי הרב זצ"ל בנושא.
^ 28 לכאורה הכוונה היא שיש בו צד מסוים של אונס בכך שהורגל בזה, אך אינו אנוס ממש, שהרי לעיל אמר הרמב"ם שחייב חטאת כללית על שגגתו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il