ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"בכסה ליום חגנו" | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים דרשות לימים הנוראים עשרת ימי תשובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת שובה תש"ג

"בכסה ליום חגנו"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

ציונו של ר"ה הוא "בכסה", מכוסה. בתורה לא נזכר זמנו כר"ה, מכוסה בתאריכו, תלוי כולו בקביעות בי"ד, ואין ידוע עם כניסתו אם בכלל יהיה זה ר"ה, ואף בבי"ד של מעלה כך (ילק"ש תהילים פ"א תתל"א). אי הידיעה עוטפת עיקרו של חג.

אי ידיעה זו, שכוללת בתוכה חרדה פנימית, חרדה מעוצם הדין, אם תמצה עומק הדין. כשכל באי עולם עוברים כבני מרון, מעללי איש ותחבולותיו, כל הדברים הגלויים והנסתרים כל מחשבות הלב הספונות, אשר רבה הבושה גם אילו היו נראים לעין חבר, הכל, הכל נגלה ומובא בחשבון מדוקדק ומדוד. מאידך גיסא, יש בה גם ציון של שמחה, שמחה אמנם פנימית, להט נפשי המכוסה במעטה של רצינות מתוחה - "אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח' י'), וההלכה על עטיפת לבנים, שלא כדרכו של עולם. מורגש כי יש כאן זה שאנו קוראים: "גילו ברעדה", לא שמחה רעשנית, אבל התלהבות קדושה פנימית שאין עצב עמה.

מה מקור לשמחה זו? הימים הם ימי דין, ימי הגברת גנוני מלכות, אבל עדיין מה מקום לבן-אדם לשמח ממלכות זו? "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" (ר"ה טז, א) - אם גזירה היא נקבל, אבל עדיין מה מקום ל"חדות ה' היא מעוזכם"?

"'וייצר את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו, ויפח באפיו נשמת חיים', ומאן דנפח מדיליה נפח (תניא פ"ב ע"פ הזהר). האדם יש בו משהו, עד כמה שבכלל יכול להיות דמיון בין אין סוף לסופי, משהו מההדמות לקונו. ועיקר הדברים בזה היא במדת החופש הבלתי מוגבל, שהאדם הוענק בו. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב), הרי זה חוץ ממש. עד כדי כך, שגם היסורים הגדולים ביותר אין בהם עדיין בכדי להעמיד את האדם במצב של אונס - "רשעים אף על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה" (עירובין יט, א). "ראה נתתי לפניך היום ...ובחרת בחיים" (דברים ל, טו ו-יט). זוהי עצה טובה שהקב"ה יעץ, כאדם המיעץ את בנו שיצא כבר מרשותו. אולם, אם באדם הרי זאת מציאות מוכרחת, אצל הקב"ה זהו מעשה מכוון, זהו החסד הכי גדול שיכול להצטייר, שהרי בכל רגע ורגע הקב"ה מחדש מעשה בראשית, עד שאילולי דבר ה' לא היה נצב, לא היה העולם מתקיים, ויוצא שברגע זה שעושים עבירה מקבלים חיות מכח האלקי, ויוצא שבכח האלקי עוברים על דברו. הרי זה נורא להעלות על הרעיון, אולם לכאן הגיעה מדת החסד, לתת לגמרי יד חפשיה בכדי שהמעשים שהאדם עושה יהיו לגמרי נובעים מרצונו העצמי, החפשי לגמרי, מבלי כל אפשרות השפעה חיצונית.

"בכסה" הוא איפא לא רק בשבילנו, כ"א, כביכול, בשביל הקב"ה בעצמו. רגע לפני זה הן לא נשללת הבחירה להיות צדיק גמור ולהפוך ממילא את כל העולם כולו. וזהו "על מנת שתמליכוני עליכם", צמצם, כביכול, את השגחתו וכוחו לגלותו רק באותה מדה שיש בחירה ורצון מצדנו להמלכתו, ולא יותר. תלויה איפא מלכות ה' בעולם באדם, ובפרט באדם מישראל. וזהו "שאלו מאה"ש לפני הקב"ה: מתי חל ר"ה? א"ל: ולי אתם שואלים? - אני ואתם נרד לבי"ד של מטה" (ילק"ש תהילים פ"א תתל"א). אמנם ברור, שהאדם צריך להבין כי בתנאי החופש שניתנו לו אין לו לנצלם לדברים אחרים, לפריקת עול, אלא להכיר ולקבל עול מלכות שמים, "ובחרת בחיים". יש בן-חורין ויש עבד שאצלו הפקרא העיקר. והקב"ה אומר הנכם יכולים וראויים לעמוד ברשות עצמכם, היו ראויים לזה. וכשאנו מרגישים את זה, כשנרגיש את הגדלות הטמונה בנו, גדלות שאין אנו חושדים אותה בנו, הרינו מתמלאים רגשי חדוה ותודה לאלקים ורצון למלאת רצונו, כי הרי זה רק מדת דרך ארץ של האדם בן-החורין כלפי קונו.

כטל נחומים רועפים עלינו דברי הנביא אשר קראנו היום, דברי תוכחה רוויה כאב ורחמים: "שובה ישראל" וכו' "כי כשלת בעוונך" (הושע יד, ב). כי אכן יש להודות לפחות בזה - כשלנו. אשר לב לו להבין ולכאוב מצטרף לזה מתוך הכרה מלאה. הננו רואים את דברי התורה הולכים ומתאמתים לאטם: "והפיץ ה' אתכם בעמים וכו' ועבדתם שם וכו' ובקשתם משם את ה' אלקיך וכו'"(דברים ד, כז-כט). אמנם לעת עתה עדיין נמצאים במצב הביקוש, אבל הרי ההבטחה נתונה שם: "ובקשתם" - "ומצאת".

מפעם לפעם אנו שומעים חזרה במילים שונות על דברי הנביא: "אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). הננו שומעים אי פה אי שם כי אין לנו לסמוך על אשור, הננו שומעים גם התאכזבות בכח סוסנו אנו, ולבסוף הרהורים העולים מפעם לפעם על השטח על האכזבה מהאלהת מעשי הידים ועמל הכפים.

מפלס לו אט אט את נתיבו בבטחה דבר האלקים: "שובו בנים שובבים" (ירמיה ג, כב). האזנים האטומות מתחילות להבחין משהו, ובלב אף הוא באה תזוזה.
ויש ומחשבה מנקרת במח אם הם כך, אנו על אחת כמה וכמה? אם באה התפכחות בחוגים הרחוקים אשר היו בטוחים בשלילתם, אשר היו גאים בכפירתם, אנו שתמיד משכנו את יניקתנו מהשורש, הרי מעכשיו היינו צריכים לפכות ממש רעננות, היינו צריכים להיות המעיין ממנו ישקו העדרים, המטבע אשר עליו יאמר: כזה ראה וקדש. ואולם למרבית הצער אנו על מקומנו עומדים. אנו, דוקא אנו.

"יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו" (ישעיה כט, יג). אם התוכחה שבתורה נאמר עליה: "והפלא ה' את מכותיך", כאן נאמר: "הפלא ופלא". מושג "מלומדה" פירושו דבר מושלם וגמור. במקום אשר בתורה אנו מוצאים תמיד את המושג לימוד על היראה, כאן התחלף במושג "מלומד", יודע כבר. על יראת ה' נאמר: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין" (משלי ד, ה), ישנה יראה קלה מושרשת מבית אבא, מושרשת מהחדר, יראה לפי התפיסה הילדותית, יראה שהיא מצד אחד מדכאת ומאידך מפחידה, אבל לא יראה מרחיבת לב, מרנינת הדעת, משמחת נפש.

ה"מלומדה" אינה מרשה בקורת. היא יודעת את הכל על בוריו, וכמובן שאין לה מקום לטעות, וכמובן שאין לה מה ללמד. הא כיצד? אני לא בסדר? לא ולא, לא יתכן.
"מלומדה" זהו שריון הפלדה שמבעדו לא יחדור שום הרהור תשובה, לא יחדור גם אם יחזור בתשובה - הרי גם התשובה היא "מלומדה".

וכך עומדים אנו בתפילה בימים קדושים ושוכחים כי תפילה אינה עושה אלא מחצה (ויק"ר י'), כלומר התקרבות מצדו של הקב"ה, אבל ההשפעה צריכה למצוא מקום מוכן לה ואם אין זז בלב מאומה, ואם אין חרטה על העבר וקבלה על העתיד ה"ז כלום ממש - "מסיר אזנו משמע תורה, גם תפלתו תועבה" (משלי כח, ט).

נקח לדוגמא תפילה קטנה הנאמרת יום יום בסיום שמונה עשרה "ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה". נחשב נא ברצינות, האם חושבים אנו ע"ז מתוך הכרה מלאה?
"'לא יהיה בך אל זר', איזהו אל זר שבגופו של אדם? - זה יצה"ר" (שבת קה, ב). ישנה תכונה אצל האדם הרואה בעצמו אלהות, החושבת שבשבילה נברא העולם. ו"בך" לכולם נאמר כל אחד מצווה לבדק אחר ה'אל הזר' הנמצא בקרבו, האורב בתוך גופו פנימה, העושה לאל את כל פעולותיו ומאמציו.

"'השיבנו' - אמרה כנס"י לפני הקב"ה: שלך הוא. א"ל: שלכם היא. א"ל: שלכם היא, שנאמר: 'שובו אלי' וכו'. א"ל: שלך הוא שנאמר: 'שובנו אלקי ישענו'. לכך נאמר: 'השיבנו ונשובה'" (איכ"ר ה') וכו'. לכאורה, אינו מובן הויכוח. אולם, כשאנו בודקים את עצמנו, את כוחות נפשנו ואנו רואים אותם בכל כיעורם נדמה לנו שאין לנו שום כח עצמי. לא כן הקב"ה, הרואה כי יש ויש בנו הכח ואם אמנם ודאי "שאם אין הקב"ה מסייעו אינו יכול לו" (קידושין ל, ב), הנה ההתחלה היא מוכרחה לבא מידו של האדם וזהו שמסיימים: "שובנו אלקי ישענו", שגם שובנו אנו תלוי הוא בסייעתא דשמיא.

"על מנת שתמליכוני עליכם" (ר"ה טז, א). כביכול, אין מלכות בלי המלכה. גנוזים באדם כוחות אלקיים והוא צריך לגלמם. והנה ניתנו לנו הימים האלה בהם ה' קרוב, בהם יש התעוררות לתשובה. בין מיצרי שנים, כשמתנגש העובר עם הנצח. טפחות נתונים ימינו ואין יודע קיצו. כש'המלך אביון' עומד מול ה'מלך עליון', מתנדף חיש מהר רגש הגאוה המנופחת ותחת זה באה הרגשת היראה של קבלת עול מלכות שמים, ורצון אמת לעבדו באמת. כיצד צריך אדם להתוודות בערב יוה"כ: מודה אני כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד וכל מה שעשיתי לא אעשה כמוהו. הה"ד: "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" (ויק"ר ג). החידוש שאנו לומדים בזה הוא, שכאשר יש דרך רעה ממילא התוצאות רעות, והדרך הרעה היא 'אל הזר' שבגופו של אדם, זהו הצפוני שצפון בלבו של אדם (סוכה נב, א).

אם נדע את זה, אז נבין כי העבודה העיקרית היא: שתמליכוני עליכם. לא פעולת תעמולה תביא לידי זה, אלא עבודה עצמית מעמיקה. הרגשה זאת אם נעמיקה כראוי פותחת בפנינו אפקים חדשים לא שערנום, עושה אותנו לאדוני המעשים, מכניסה בנו את ההכרה כי אכן בידינו לעשות הרבה לעולם כולו. כל אחד יכול לקרב את ביאת המשיח, כל מעשה יכול לקרבו. או אז נעשה יותר רציניים, יותר מחשבים במעשינו, ויותר ויותר שמחים בחלקנו.

(מכת"י)

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il