בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עשרת ימי תשובה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

"השיבנו ה' אליך ונשובה"

undefined

הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

שבת שובה תש"ג
5 דק' קריאה
הנביא הושע מנמק את התשובה ב"כי כשלת בעונך" (יד, ב), המחשבה השטחית מדמה כי העון מביא שחרור וחופש מתנדפת אחרי שהדבר יוצא אל הפועל. יש איפא בעון גופא גורם ההתפכחות.

"ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן... ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד, כח-כט). דוקא מתוך עומק הירידה של עץ ואבן מגיעים אל אלקים, מגיעים שוב אליו. והרי זה דומה למתרחק מנקודה הנמצאת ע"פ שטח הכדור שההתרחקות היא רק לתקופה מסוימת. אחרי עבור החצי שוב מתקרבים אל עברה השני.

"עץ ואבן" אלה הן שתי מיני עבודה זרה שגם כיום ישנן - עץ הוא הגדל, הצומח, זאת היא ע"ז של העבודה. "אבן" זוהי הע"ז הבאה לעקור מלב האדם את כל רגשי רחמנות וחסד לעשותו קשה כאבן. שתי מיני ע"ז אלו עבדו אחינו בתקופה האחרונה עבודת העץ בא"י, עבודת האבן ברוסיה הסוביטית. וכמה כוחות השקיעו בזה, מיטב כוחות הנעורים נתנו והננו נותנים. ואולם כיום נראית התפכחות גם בא"י. רואים את זה בקבוצת הקוראים לתשובה ובאנשים החוזרים ומפשפשים ממחנות נכר. רואים את זה גם ברוסיה. אחרי אשר עשרים שנה עמלו למחוק ולמחות כל זכר משם ישראל, מאחדותו, מספרי קדשו, אחרי אשר רק אחות הלאומים הסוביטיים הוכרה, והתכחשו מכל קרבה שהיא עם משהו מחוץ לגבולות אלו, הנה נפלה המחיצה, הנה שומעים אנו דברי קריאה אלינו! ובשפת הנביאים ובלשונם! ואף התוכן אינו אלא שלנו: "לא אמות כי אחיה". מאין הבטחון הזה? האם לא נכחדו עמים יותר גדולים וחזקים? ומנין האמונה שהצדק מוכרח לנצח אם לא מהיהדות. התפכחות, פשפוש, "שובה" וגם "ישראל" - "כי כשלת", מכיון שהחשבונות הישנים הטעו, מוכרחים לשנות ערכים אשר נראו כמפוקפקים.

אולם עדיין אין יודעים לאן לחזור. לית מאן דפליג שצריך לחזור, אבל אין ידוע לאן. עדיין לא פעל הכשלון, אלא מחצה.
ומה במחנה שלנו? אנו העומדים על בסיס האמונה, שאם נכיר בצורך התשובה אין בפנינו שום שאלות לאן לחזור, אולם, דא עקא, בשבילנו עצם העובדא של התשובה אינה מובהרת כל צרכה, אין אצלנו אותה התעוררות שהיתה צריכה להיות. היהדות החרדית עדיין נרדמת.

יש לנו מחלה אופינית רק לנו, והמחלה הזאת בהשתרשה לפעמים מסוכנת יותר מאשר חסרי אמונה. ישעיה הנביא קובל כבר ע"ז: "יען נגש העם הזה וכו' ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן וכו' הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וכו'" (ישעיה כט, יג-יד). לא כלפי מחוסרי אמונה דבר ישעיה את כל מרי תוכחתו - "ובפרשכם כפיכם", "גם כי תרבו תפילה", "רמוס חצרי", "יראתם אותי". אין המדובר כאן על פורקי עול, אלא דוקא על העומדים בבית ה' ומתפללים ומרבים תפילה. והרי זה פלא. והנה יש כאן עונש שחז"ל הגדירוהו (ע"פ איכ"ר א' ל"ז) כקשה מצ"ח קללות שבתוכחה, ששם לא נאמר אלא "פלא", וכאן נאמר "הפלא ופלא". ומה זה "מלומדה", האם אין צריך ללמוד יראת ה'? האם נולדים עם יראה? הרי מוכרח ללמוד, ואיך ללמוד אם לא מאנשים, א"כ מה זה "מלומדה"?

אולם, מוצאים אנו בתורה ג"כ חובת לימוד היראה: "למען תלמד ליראה" (דברים יד, כג), "אשר ילמדון ליראה" (דברים ד, י), ואף במלך חוזר הדבר "למען ילמדו ליראה" (דברים יז, יט). ההבדל הוא בזה, שבעוד שסדר לימוד היראה הוא "והיתה עימו וקרא בה כל ימי חייו" (שם), קורס לימוד לכל החיים, הנה ה"מלומדה" עושה את זה לדבר מושלם וגמור. לא "לומד" אלא "מלומד". דבר שאין לו התפתחות, דבר שאין להוסיף עליו, ידוע וברור פרוש כשלמה. וממילא שאין לחשוב ע"ז, וממילא שאין להקדיש לזה זמן, וממילא שאין על מה לדבר, ואין מה ללמוד שוב. במקום הלמוד "כל ימי חייו", מסתפקים ביראה ילדותית שקלטו בחדר או בבית הספר, בו בזמן שהאדם גדל בכל וההתפתחות של כל הדברים צועדת קדימה, ההשכלה האמונית נשארה כבימי הילדות. ולא עוד, אלא שחושבים עוד שזהו הכל ותו לא מידי. ומובן ע"כ ה"הפלא ופלא", המתבטא ב"ואבדה חכמת חכמיו וכו'", שהרי מי שכבר יודע הכל לא יקבל שום למוד ושום חכמה, הרי הוא חכם על חכמיו ושופט על שופטיו. כנגד זה אין כבר שום עצה. האיש הזה לא יקבל תוכחה ולא ישמע מוסר - מה פירוש? לו מטיפים? דרכו לא טובה?... במקרה זה הדבר נורא כי תשובה ג"כ לא שייכת, שהרי גם היא מלומדה, ואם כל היום והלילה יתופפו על הלב, ובלב לא נע ולא זע, "וקרעו לבבכם ולא בגדיכם" (יואל ב, יג) אומר הנביא.

כנגד זה באים ימי התשובה עם הדרישה "חדשו מעשיכם בחודש הראשון" (ויק"ר כ"ט) "'ועשיתם' וכו' כאילו עשיתם את עצמכם" (ויק"ר ל"ה). התרעננות ובדיקת הערכים וקביעתם מחדש, זריית התבן וברירת הבר מחדש, זהו חלק, הקדמה הכרחית לתשובה, להתנער מה"מלומדה", להתאורר. אם מדברים משהו בתפילה לדעת מה שאומרים, לחוש את המילים. זוהי עבודת הימים.

ויכוח מענין ובלתי מובן לנו בין כנס"י לקב"ה: "השיבנו ה' אליך ונשובה" (איכ"ר ה' כ"א)* ואינו מובן כל הויכוח. אולם, בבואנו לברר את הכח המעכב אצלנו, הרינו מוצאים אותו במה שחז"ל הגדירו בפסוק: "לא יהיה בך אל זר", איזהו אל זר שבגופו של אדם זה יצה"ר (שבת קה, ב). יצה"ר נדמה להיות אל זר ממש בקרב האדם. אם נסתכל באדם שהגאוה והכעס ושאר מדות רעות שולטות בו, באיזה מסירות באיזה מרץ הוא נדחף לעשות את כל זה, אנו רואים את ה"אל זר" הזה שהשתלט על האדם, עד שנדמה לו לאדם שהנהו הוא עצמו. וזוהי התשובה מהמדות הרעות, שהרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ג) אומר שהיא עוד יותר חשובה מאשר מעבירות שבמעשה מפני שהיא קשה יותר, מפני שהיא מלחמה נגד אל זר שבאדם. וכשרואים את כל הכיעור שבאדם, את כל רע מחשבתו כל היום אומרים: "השיבנו ה'". אנו איננו יכולים, הננו כולנו שאיפות רעות, הננו שפלים וירודים, התאוה היא רוח אפינו אנו לא יכולים להשתלט על עצמנו, זהו רק בידי הקב"ה. אולם הקב"ה מגלה לנו כי טעות היא בידינו, כי לא רק שבידינו הוא, אלא שאין זה כלל בידו הוא - "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג ב'), וזהו בצלמו של הקב"ה. חפשי האדם לנפשו לעשות הכל ואחרי כל הפעולות והמקרים, הענשים והשכר שהקב"ה יתן לאדם, עדיין הברירה בידו. "רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים" וכו' (ערובין ט') וע"כ "שובו אלי". אמנם גם אחרי ששמענו דברים אלו מפי הקב"ה, גם כשמרגיש האדם שהכל בידו, מ"מ יש וחסר איזו שהיא דחיפה שתמריץ, אם לא תכריח, את הרצון לעשות, וזוהי הבקשה "שובנו אלקי ישענו". אמנם, אנחנו נשוב, אבל אנחנו רוצים ישע אלקים, סייעתא דשמיא, אנו רוצים התערותא דלעילא, שתעורר את ההתערותא דלתתא. "ומל ה' אלקיך את לבבך" וכו' (דברים ל, ו). ולזה אנו מתפללים, ואת זה אנו מבקשים: "השיבנו - ונשובה", השיבנו בכדי שאנו כבר נוכל לשוב, תן לנו רמז, תן לנו יד.

וזהו שנתן לנו הקב"ה את עשרת הימים - "קראוהו בהיותו קרוב" (ר"ה יח, א). כאן, בעמדנו במיצרי זמנים, מתגלה כל האפסיות שבאל זר. באין סוף אין גבולות, וממילא אין זמן ואין שנים. רק האדם הנברא, אשר גבול לו, יש לו שנים ויש לו ראשי שנים. וכאן מתגלה ההבדל שבין אלקים חיים לאל זר שבקרב האדם, כשמתבלט ה"מלך עליון" מול ה"מלך אביון". "הנה טפחות נתתה ימי וחלדי כאין נגדך" (תהילים לט, ו), כאין ממש. אם בודקים את הטפחות, ורואים מה חדלים אנו, מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו וכו', אז רואים כי רק בטעות היתה ההתנפחות וההתגאות, כ"אין". ואז משיגים את האמצעי הבדוק ביותר למלחמה באל זר, מתגלה תורפתו, ורואים אפסותו. צריך רק קצת לחשוב, ואז הכל מתגלה.

אולם, העבירות מקנות גם תכונה של אי רצון לחטט בפנים הנפש ובהן. יש מעין פחד טמיר, אשר אינו נותן לאדם לבדוק את מעשיו, וע"ז אנו אומרים: "ה' אורי - זה ר"ה" (שוח"ט תהילים כ"ז ב'), אור ה' מאיר בימים אלה במיוחד. אשרי אדם אשר יפתח לו אשנבי נפשו, אשר יבדוק לאורו את פגמיו. נתפלל על הרצון, שיהא בנו הרצון הזה לפנות לה' לבקש אותו כי יתן לנו את ידו לסייענו ולתמכנו. "השיבנו ה' אליך ונשובה".

***

"השיבנו ה' אליך ונשובה". אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, שלך הוא "השיבנו". אמר להם: שלכם הוא, שנאמר (זכריה ג' ז'): "שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה'". אמרה לפניו: רבש"ע, שלך הוא שנאמר (תהילים פ"ה ה'): "שובנו אלקי ישענו" - לכך נאמר: "השיבנו ה' אליך ונשובה".

(מכת"י)

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il