ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"ויגבה ה' צבאות במשפט" | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים דרשות לימים הנוראים עשרת ימי תשובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת שובה התש"ד

"ויגבה ה' צבאות במשפט"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

"'ויגבה ה' צבאות במשפט', אלו עשרה ימים שמר"ה ועד יוה"כ" (ברכות יב, ב). אינו מובן מהי גבהות שיש במשפט.

ר"ה יש לו תפקיד שונה מאשר הימים הבאים ובסופם יוה"כ - "אורי זה ר"ה וישעי זה יוה"כ" (ויק"ר כ"א). הננו רואים דבר זה בנוסח התפילות שאין מזכירים בו חטאים לא לפתוח פה לשטן, משא"כ אח"כ מרבים בפירוט החטאים בצורות ואופנים שונים.

"אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" (ר"ה טז, א). יש מצב, שבהמצא האדם בו אינו מסוגל לפעולה, ובראש וראשונה יש לדאוג להשתחרר באיזה אופן שהוא מהמצב הזה, ולו רק לזמן, אבל עי"ז מקבלים דחיפה לעשיה ופעולה. הרגשת החטא לכל עומקה עד כדי הגעת מדרגה של תשובה, שתכנה מהפכה שלימה במערכת החיים - "עד שיעיד עליו יודע תעלומות" (רמב"ם, ה' תשובה פ"ב ה"ב), איננה אפשרית מתוך החטא עצמו. הרגשה זו שהננו חשים למראה הכעור שבתוכנו, למראה המחשבות הקטנטנות, האפסיות הממלאות אותנו, המדריכות אותנו, שאינן נותנות לנו מנוחה, הן כנטל החול עלינו. וזה גופא מקנה לנו הרגשת נחיתות ודכאון מבלי אמונה בעצמנו ובכח עצמנו לעלות ולהשתחרר מזה. דרושה שעה של שכחה עצמית, של התעלות לנקודה האידאלית שלנו, לשאיפה בעצם טהרתה. לא לשים לב לאותו הלכלוך והזוהמה ששקענו בו, ומאותו מבט לסקור את הנעשה בעולם, לדרוש תיקון כללי. ורק אחרי שציור זה התאמת אצלנו, והננו יודעים בצורה מוחלטת למה אנו שואפים, רק אז הננו מתמלאים על ידי זה להביט על מהלך חיינו הפרטי, לסקור אף אותו מנקודת המבט האידאלית הכללית, ורק אז הננו מקבלים את הכח לשנותו.

בר"ה הננו מתרוממים מעל לעצמנו, הננו מדברים על מלכות שמים, על רשעה כולה שכלה בעשן, על פחד אלקים הניתן על כל המעשים. ואמירה זו חודרת אלינו לתוך התוך, הננו חשים את זה וחיים עם זה - "אמרו לפני מלכויות". ורק אחרי זה הננו חוזרים מן הכלל אל הפרט, אל חיי החולין שלנו, בודקים אותם לאור שנתגלה לנו, זו השאיפה האידאלית. ורק אז הננו רואים כי אכן טעינו. כאותו הברק המבריק על דרך התועה בתוהו לא דרך, ורק ע"י אור זה, המתגלה עלינו, הננו מתאזרים על ידי זה להגיע לידי הישע - "שתמליכוני עליכם - ביוה"כ".

אולם, עדיין צריך ברור עצם המושג של מלכות שמים ושל "תמליכוני עליכם". משום מה נדרש מאתנו דוקא להמליכו עלינו, דוקא לבטל את עצמנו, שלא להוות שום כח עצמי, משום מה היא הדרישה כ"כ גדולה מאתנו של שלילת החירות העצמית שלנו, של עשייתנו במצב של עבדים? ענין זה אינו מובן, בפרט בדורותינו אנו, ובפרט במחנות המתקדמים הדוגלים בשם הדמוקרטיה של הנהלה עממית, של חוסר שעבודים; והרי אף היהדות יודעת מה זה חירות, והרי גם אנו מדברים על האדם בן-החורין.

השיטה של חיפוש טעמים למצוות התורה היתה בכדי לרכך את השאלה הזאת של השתעבדות, ע"י מתן טעם תועלתי לטובת האדם, החברה וכו'. קיום המצוה, ממילא, הוא מתוך הכרה עצמית ולא מפאת צווי ממקור עליון. אולם, הננו רואים שלא זאת היא דעת חז"ל. כך רואים אנו בגמרא (ר"ה כח, א): "מצוות לאו להינות ניתנו", ופירש"י: אלא לעול על צוארנו. כמו"כ: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתיקין אותו". ואמרו ע"ז (ברכות לג, ב): מפני שעושה מדות של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, ופירש"י: לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חוקי גזירותיו. הננו רואים גישה אחרת לגמרי, לא לחפש טעמים, כי עיקר טעמם הוא בזה שמקיימים אותם בלי טעם ותועלת רק מטעם מצוות המלך וקבלת עול.

היוצא, שעיקר יסודם של המצוות הוא בזה שהן מצוות, שהן לעול, להטיל עלינו חוקי גזירות, היינו - מלכות. אבל אינו מובן מה התכלית בזה? היה זה יכול להתקבל על הדעת אילו היה זה מצות מלך אביון, אשר הכבוד שהוא מקבל הוא הנהו מזונו הרוחני, אבל מה ערך יש בזה כלפי הקב"ה כליל השלימות, אשר אם תצדק מה תתן לו. ואם מצדנו זה עול, ולמקבל אין מזה תועלת, ה"ז רק פעולה לשם דיכוי, מה שאין יכול להתקבל על הדעת כלל. לשם מה כל זה?

העולם חולה, למרות ההישגים הגדולים במדע ובטכניקה. עד שהרבה מהדברים שהיו בלתי ידועים וחתומים, נתגלו ונלמדו כהלכה, הרי הישגים אלה מנוצלים בכדי למהר להשחית אחד את השני. דומה שיש משהו בתרבות האנושית המצעיד אתו לשאול, המכוין את כל הישגיו לרעתו, לכליונו. אין זהו נחלת מפלגה מסוימת, ואפילו עם מסוים. משהו מהרשעות ישנו בכל אומה, ורק באומה מסוימת זה הגיע לידי הבלטה. אנו מתפללים: "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה", משום שהננו בטוחים שכל עוד נשאר משהו מהרשעה, הרי סופו של דבר שזה יתפתח לדרגת הרשעה כפי שהיא נראית לענינו כיום. נראה שיש איזו שהיא מחלה, איזה שהוא סרטן בגוף האנושיות, שהוא מדי דור מתפתח ומגיע לממדים נוראים. מה המחלה הזאת? - "כל גוים שכחי אלקים" (תהילים ט, יח). כנראה, שזאת המחלה, שכחת אלקים שמה. זהו מושג אחר מאשר מושג ה'. יהדות באה לחדש לא רק שיש ה' בעולם אלא גם אלקים, שיש לא רק בורא, כ"א גם בעל הבירה - "לא היה מי שקראו אדון" (ברכות ז, ב). כי מושג אדנות פירושו לא רק בריאה, כ"א גם הדרכה, גם פיקוח, דקדוק קפדני על כל נקודה ונקודה. לא רק אידאל מוסרי נעלה, יפה, נאצל, כ"א פקטור פועל בחיים, אשר כל פגיעה בדרך הזאת מתנקמת קשה. היהדות לא באה לעולם רק כדי להשמיע את תורת החסד, כ"א גם את תורת הדין והמשפט. לא רק את ה"נקה", כ"א גם את ה"לא ינקה", לא רק "חסד", כ"א גם "אמת". בשבילנו אין ענין הצדק רק דבר שבמותרות, שבראש וראשונה יש לדאוג להבטחת היסוד המינימלי של הקיום, וכל הדברים המנעימים את החיים של האדם התרבותי, ורק אח"כ יש לחשוב על הדברים הנאצלים. אין אנו מעונינים לומר שכל החסד של העמים הוא מבחינת חטאת. נתכחש לרעיון של צלם אלקים שהוא ישנו בכל אדם. וודאי שיש שעות של רוממות נפש ושעות של הכרת אידאלים גדולים. העיקר מה שחסר הוא, שאין רואים את זה כהכרחיים, כאבות יסוד לבנין החברה והיחיד, שאין מרגישים את המימרא: אם לא תקון המדות למה לי חיים. הצהרת בלפור, כשניתנה, בטוחני שהרבה אנגלים היו שחשבו אותה ברצינות כתיקון העול לזקן הגויים, אעפי"כ רובם נרתעו אחור בראותם את הקשיים - אין הדבר כדאי בכדי לגרום אי נוחיות, לקלקל יחסים עם העולם הערבי וכו'. ענין הדמוקרטיה הוא דבר גדול, שלכאורה נלחמים עליו, אבל בנקל מסכימים על קליטת גופים מתנכרים, אם הדבר משתלם ונוח. זוהי הגישה הגויית לרעיון המוסר בעולם.

מלכות השם - פירושו, שכל אותם הדברים הנאצלים ויפים הם הם הכח הפועל בחיים, שהפעולה הבלתי מוסרית תבא על ענשה, שהמעשה הטוב יקבל את גמולו - שהקב"ה משלם טוב לעושי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו. וזהו התוכן העיקרי של המצוות כעול.

"'יודוך כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך' - כששמעו דברות הראשונות אמרו לכבוד עצמו הוא דורש, כשאמר דברות אחרונות חזרו והודו לדברות ראשונות" (קדושין לא, א). התפיסה האלילית רצתה לראות במצוות הראשונות רצון שלטון ומלכות רגילה, כדרכה להעניק לאליליהם את אותן החולשות המיוחדות להם. הדברות האחרונות מגלות על ההבדל התהומי, מגלות שכל עיקרן של אלו הראשונות לא באו אלא בשביל האחרונות ולמענן. וכך רואים אנו, שאם מצד אחד: "מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה" (דברים י, יב), הרי שעיקר תכלית המצוות היא היראה, מאידך גיסא: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יח), הרי שהיראה היא אמצעי למצוות. אולם הננו מוצאים (סנהדרין קט, א): "'אנשי סדום רעים וחטאים'- ... חטאים בממונם", על פי הכתוב: "והיה בך חטא". הרי ש"חטא" (אולי במובן מזיד, משא"כ תמיד "חטא" במובן שוגג?) פירושו חטאים שבין אדם לחברו. וזו יכולה גם כאן להיות הכונה, כי מצד אחד המצוות מטרתן היראה, ומטרת היראה לבלתי תחטאו, במובן שבין אדם לחבירו. כי גדול הוא האדם מאד, ויחד עם זה גם קטן הוא מאד, כשהדברים נוגעים למעשה. מעט מזעיר אנשים יענו בחיוב על השאלה אם הם מתנהגים תמיד לפי מצפונם, ואף בין אלה העונים בחיוב לא כולם יגידו את זה במצפון נקי. ישנו דבר כזה שבלשון הגמרא הוא נקרא "יצה"ר" ובלשוננו אנו "החיים", וזהו הדבר המתרץ את הכל. הננו צריכים עזרה, הננו מוכרחים עזרה שנוכל להחזיק מעמד בכל התנאים. "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום", והעזרה הוא הקב"ה - "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" (קדושין ל, ב). עזרה זו באה לנו ע"י היראה. אין זה פגם בבחירה, כי היראה אף היא תלויה בנו, אבל יכולים אנו להתגבר על הכוחות הרוצים להטות אותנו מהדרך ע"י שנפתח בתוכנו את היראה - יראת אלקים, שבכל מקרה ומקרה שיעלה ברצוננו לסור מן הדרך נזכר באותו העונש המחכה לנו, בעין הצופיה עלינו, והוא הדבר היחידי שיכול לרסן אותנו ולשמור עלינו.

טענו בזמן האחרון, האם אין אנו מקטינים את עצמנו במובן המוסרי עי"ז שהננו אומרים שכל הנבואה לא היתה אלא שפע עליון מבחוץ, האם לא יותר מחזק אותנו יהיה אם נכיר את זה כגילוי פעולת הרוח המוסרית שבעם העברי. זוהי, או נאיביות יתרה, או התיהרות ריקנית. לא ראינו את האדם הישראלי בלא תורה, שלא יוכל לרדת עד תהום תחתיה. הכח שלנו הוא רק במדה כזאת שהננו שומרים על התורה, שהננו יודעים להמליך את הקב"ה כעול, כעבדים, מבלי שאלות ומענות, זה כוחנו וזה תקפנו, וזהו התוכן העיקרי של ההמלכה שהננו צריכים לגלות בימים אלה. הקב"ה מתגבהה דוקא ע"י המשפט כי זה המכניס את המוסר כפקטור פועל בחיים.

* * *

ימים אלה הם הימים בהם הקב"ה קרוב לנו, אבל הרינו אומרים דוקא: "המלך", "'ויגבה ה' צבאות במשפט', אימתי הקב"ה מתגבהה כשעושה משפט" (ברכות יב, ב). אולם, כך היא המדה. מה שהוא גבוה יותר הוא יותר נמוך, "המגביהי לשבת - המשפילי לראות" (תהילים קיג, ה). ודוקא "מקום שאתה מוצא גבורתו שם אתה מוצא ענותנותו" (מגילה לא, א) . כי אם אנו אומרים: "המלך", הרי ישראל הם בני מלך, וע"כ דוקא כשאומרים: "מלכנו", אנו אומרים: "אבינו", כל מה שאנו מגלים בקב"ה יותר את יסוד המלכות יותר מתגלה בו יסוד האבהות. "'ויפח באפיו' וכו' ומאן דנפח מדיליה נפח" [זהר ועי' תניא בזה] (לקוטי אמרים ב').

(מכת"י)

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il