בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בראשית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

"קול צופייך" - גיליון 376

העולם המושלם שלפני החטא

העולם המושלם שלפני החטא; תרגום השבעים ושנים; בריאת העולם בשביל התורה ועם ישראל; נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה; כח מעשיו הגיד לעמו; קדושת הדיבור; האדם יציר כפיו של הקב"ה.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

תשרי תשס"ז
6 דק' קריאה
רבנו הספורנו בהקדמתו לפירושו על חומש בראשית ממחיש את צורתו ומתכונתו של האדם ושל העולם שנברא לצורכו של האדם כפי שתוכנן על ידי הבורא יתברך שמו, ואת ההפסד העצום שהביא האדם על כל העולם כולו בגלל חטאו, וז"ל:
"וסיפר ראשונה, כי הוא יתברך ברא את האדם בצלמו כדמותו, למען יבחר להדמות ליוצרו כפי האפשר, כי בזה יושלם ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פעל זולתו, כראוי לו יתברך המרומם על כל זולתו. והוא רחום בחמלתו נתן לאדם די מחסורו שלא בצער, ויניחהו בגן עדן, עד שהרע מעשיו וקלקל את פרנסתו, שגרשו האל יתברך משם לעבוד את האדמה, ולטרוח כמה טרחות עד שלא אכל פתו. וסיפר שנית, כי בכל זאת לא אבה ה' השחיתו, והיו פירות הארץ נאותים ומספיקים למזונו ולהחיותו, קרוב לאלף שנים, עד כי רבה רעת דורותיו, ונגמר דינם להשחית את הארץ, ובכן נשחת מזג היסודות והמורכבים מהם מהצמחים ומבעלי חיים, ולא הספיק עוד מזון הפירות לחיי האדם כבראשונה", עכ"ל.

נמצינו למדים את חסדו הגדול והעצום של הבורא יתברך, שברא את העולם לצורכו של האדם, ובמתכונתו השלמה ולפני החטא היה העולם כל כך שלם עד שהיה מספיק למזונו ולפרנסתו של האדם לאלף שנים! וזאת ללא שיצטרך לעבוד ולטרוח כלל ועיקר, ואת כל הזמן שהיה לרשותו היה משקיע בלימוד התורה הקדושה.

תרגום השבעים ושנים
רבותינו מפרשי התורה עמדו על מטבע הלשון שבו פתחה התורה (בראשית א, א) "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".
הגמרא במסכת מגילה (ט' ע"א) מביאה את המעשה על תלמי המלך שביקש מחכמי ישראל שילמדוהו תורה ולא רצו ללמדו, שהרי נאמר (תהלים קמ"ז, יט-כ') "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", ואסור ללמד גוי תורה. כעס עליהם תלמי המלך ולקח שבעים ושניים זקנים (ומכאן שנפלה טעות חמורה בשם "תרגום השבעים", כי באמת היו שם שבעים ושנים חכמים כלשון חז"ל, וכדלהלן), וסגרם בחדרים נפרדים וביקש מהם לתרגם לו את התורה. נעשה להם נס גדול ומופלא וכולם שינו בחמשה עשר מקומות בתורה וכיוונו לדבר אחד. אחד המקומות בתורה שכולם שינו בו היה הפסוק הראשון בתורה, והם כתבו: "אלוקים ברא בראשית", כדי שלא יאמרו: שתי רשויות הן, ו'בראשית' שם הוא והוא ברא את השם השני. וז"ל הגמרא (מגילה ט' ע"א וע"ב):
"תניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת, וכתבו לו 'אלקים ברא בראשית', 'אעשה אדם בצלם ובדמות', 'ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי', 'זכר ונקבה בראו' ולא כתבו בראם, 'הבה ארדה ואבלה שם שפתם', 'ותצחק שרה בקרוביה', 'כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס', 'ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם', 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה', 'וישלח את זאטוטי בני ישראל', 'ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו', 'לא חמד אחד מהם נשאתי', 'אשר חלק ה' אלקיך אתם להאיר לכל העמים', 'וילך ויעבוד אלקים אחרים אשר לא צויתי לעובדם', וכתבו לו 'את צעירת הרגלים' ולא כתבו לו 'ואת הארנבת' מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה", עיי"ש.

בריאת העולם בשביל התורה ועם ישראל
ולכאורה, מדוע התורה לא כתבה כן לכתחילה, שלא יטעו? ועוד יש להבין, מדוע התורה הדגישה וכתבה את הבי"ת הראשונה של "בראשית" רבתי? אלא כותב רש"י (שם, ד"ה "בראשית ברא"):
אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני כמ"ש רז"ל בשביל התורה שנקראת 'ראשית', שנאמר (משלי ח', כ"ב): "ה' קנני ראשית דרכו", ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית', שנאמר (ירמיהו ב', ג'): "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה", עכ"ל.

הקב"ה רצה להדגיש בשינוי זה שנדע שעל שני דברים עיקריים העולם מתקיים: על התורה ועל עם ישראל, שנקראו 'ראשית', ואף על פי שעל ידי זה יטעו הגויים, רצה הקב"ה להדגיש בתחילת התורה את חביבות התורה ועם ישראל. וצריך כל אדם מישראל לדעת את גודלו ואת עוצמתו של עמו, שבזכותו קיים כל העולם כולו, וגם היבשות והעמים הגדולים כמו אמריקה, אוסטרליה, סין, הודו, וכן כל העולם כולו ידעו שאינם חיים אלא בזכות ישראל והתורה. גם בתפילה אנו אומרים בברכת השנים "ורוה פני תבל ושבע את העולם כולו מטובך" - ובזה אנו מדגישים שכל קיומו של פני תבל אינו אלא בזכותנו.

נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה
בהפטרת הפרשה אנו נקרא את דברי הנביא (ישעיה מב, ה):
"כֹּה אָמַר הָקֵ-ל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ".

ויש להבין מהו "לעם עליה" ומהו "להולכים בה"? והנראה לבאר, שהיושבים בארץ ישראל זוכים למעלה רוחנית גבוהה - לנשמה, וזהו "נותן נשמה" למי ש"עליה" שנמצא באר"י. אבל "להולכים בה" - לתיירים שבאים מעת לעת לביקור ולטיול קצר בארץ, יש רק בחינה של "רוח". ואמנם זו גם מעלה, אבל היא פחותה יותר מה"נשמה" שבה זוכים העם היושבים בציון (עיין לכה"ח סי' רמ"ח ס"ק מ"ה).

כח מעשיו הגיד לעמו
רש"י בתחילת התורה מפרש (בראשית א, א ד"ה בראשית):
"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא במצווה הראשונה שניתנה לכלל ישראל והיא (שמות יב, ב'): 'החודש הזה לכם ראש חודשים' ולמה פתח בבראשית? ומתרץ: "משום (תהלים קי"א, ו') 'כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'".

ולצערנו, עינינו רואות, שישנם כאלה גם מעם ישראל שנסחפו אחרי טענת העמים וגם הם "חושבים" כטעותם שכביכול הארץ כבושה בידינו, אבל זה אפילו רש"י לא העלה על דעתו שכזה עיוות יכול להיות קיים.

קדושת הדיבור
צריך כל אדם לדעת שאין יתרון לאדם על הבהמה אלא בכח הדיבור שניתן בו, כמו שכתוב (בראשית ב, ז) "ויהי האדם לנפש חיה", ואונקלוס תרגם "והות באדם לרוח ממללא", אבל כל החיות מצפצפות ומנגנות ואינם מדברות. ואדם ששומר על פיו, שומר על צלם האנוש שבו, על היתרון שיש לו על כל חיות ובהמות הארץ, ובזה הוא נעשה נזר הבריאה.

וכתוב בזהר הקדוש שכל מילה ומילה שאדם מוציא מפיו, נקלטת ונרשמת בשמים (עיין באדרא זוטא דברים פרשת האזינו דף רצ"ד ע"ב). עד ימינו היו דברי הזוהר הללו כחידה שאין לה פתרון, איך יתכן שאדם מדבר כאן מלה אחת והיא טסה בעולם ומגיעה למקומות אחרים ומרוחקים, והיה הדבר לפלא. אמנם, בימינו, שהמציאו את התקשורת, ורואים כיצד אדם מדבר לתוך אפרכסת המחוברת בסך הכל לחוט, או אפילו כבר בלי חוט כלל, ושומעים מה שהוא אומר בקצה השני של העולם - או שיש שידורים לוייניים, שעל ידם אפשר לדבר כאן ולהשמע באותו רגע בסוף העולם - אז התחילו להבין את כוונת הזוהר; ומזה נלמד שלא להתפעל מהמצאות וחידושים ולחשוב שאלו חידושים שלא היו ולא נבראו - לא כן הוא, אלא הכל נכתב ונחתם מקדמת דנא. וכל זה מוסר גדול לאדם שיזהר במעשיו ובדיבורו.

היה אומר אדם אחד, בא וראה כמה המילה חשובה, שהרי כששולח מברק, אם כותב למשל עשרה מילים זה עולה סכום מסוים, ותוספת של כל מילה עולה יותר כסף.

בזמנם לא ידעו מה חשיבות הדיבור של האדם שמדבר, אבל כיום הדבר מקבל משמעות רחבה יותר. כי כיום ישנם חישנים אלקטרוניים, וכשאומר אפילו מילה אחת וכדו' מיד האור נדלק או נכבה. וכמו שברא הקב"ה את העולם בדיבור, והדיבור פעל ועשה מעשה, כך האדם צריך להזהר בדיבורו כי ערכו גדול מאד.

ואמר רשב"י, אילו הייתי על הר סיני הייתי מבקש מהקב"ה שיברא לאדם שתי פיות אחד לאכול ולשתות ולדבר בעניני פרנסה וכדו', ופה נוסף ללמוד תורה. אך אמר רשב"י, אני חוזר בי ממה שאמרתי כי די לנו בפה אחד שבו לשון מדברת גדולות, ואם הקב"ה היה בורא פה נוסף האדם היה יכול לקלקל יותר (עיין ירושלמי ברכות א, ב).

היה אדם אחד שנהג לדבר דברים בטלים ולשון הרע ורכילות ונבלה, ואחר כך היה בא ללמוד תורה. אמרתי, לפחות שיקח משחת שניים וירחץ את פיו, ואח"כ יבא ללמוד תורה. וזה כמוסר לאדם. ולא יאמר אדם אם כך, אז אני לא אלמד תורה, אלא אנו אומרים לו אעפ"כ תלמד תורה, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה.

האדם יציר כפיו של הקב"ה
ואומר הרמב"ן שיש צורך לכתוב את כל סדרי הבריאה כדי שלא יאמרו שהעולם נוצר לבד, או כמו שיש אומרים שהאדם נברא מהקוף. אבל אנו אומרים שהקב"ה ברא את העולם, והאדם הוא יציר כפיו של הקב"ה, והוא נפח בו נשמת חיים.

ואומרים חז"ל (סנהדרין ל"ח) שאדם נברא בערב שבת בסוף הבריאה, וכמה טעמים נתנו לכך: שלא יאמרו הצדוקים שהיה שותף להקב"ה בבריאה, וכן שאם תזוח דעתו של אדם יאמר לו יתוש קדמך במעשה בראשית, וטעם נוסף כדי שיכנס לסעודה מיד. האדם יכול להגיע למדרגת " נזר הבריאה " בתנאי שידע, שהוא נברא ונועד לקיים את המצוות ולעסוק בתורה. ואם יתגאה, יאמרו לו יתוש קדמך במעשה בראשית (ויתוש זה הוא חיה הנוצרת מהפרשת בהמות וחיות). שתי מדרגות קיצוניות יש לפני האדם, וההחלטה בידיו לבחור בחיים ובטוב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il