בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עשרת ימי תשובה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

שעיר אחד לה'

undefined

הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

שבת שובה תשט"ו
6 דק' קריאה
מצינו כאן צורה מיוחדת במינה של עבודה, לא רק ע"י קרבנות בבית ה' כרגיל, אלא גם משהו נוסף - לעזאזל, וכפי שהכתוב מדגיש: "ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה" (ויקרא טז, כב). ואנחנו מתקשים להבין טיבה של עבודה זו. מאמר חז"ל בענין זה: "נוטל הקב"ה עונותיהם של ישראל ונותנם על עשו הרשע - אין שעיר אלא עשו" (ילק"ש ויקרא ט"ז תקע"ו), אף הוא אינו מוסיף לנו בהבנת הדבר, אלא מסבך לכאורה עוד יותר, כי מה אשם עשו, ומהו כי נלין עליו, ולמה עליו לסבול את חטאיהם של ישראל?

גם סדר הבחירה הוא משונה: שני השעירים צריכים להיות שוים וכך ראינו לעיל בהלכה, והבחירה ביניהם מוכרחה להיות ע"י גורל. לכאורה, מה יש בסדר בחירה גורלית זו. גורל, הרי זה לכאורה מקרה עור, ולשם מה נחוץ הוא לנו. אכן, רואים אנו כי הכונה היא כאן דוקא לשלול את הבחירה האנושית האפשרית ולהשאירה לידי שמים. והבחירה השמימית לפי מה היא נעשית? הרי למדונו חז"ל שזה בא ע"י מעמדם של ישראל. אף הכפרה על עונותיהם של ישראל, שהתבטאה בצורה ממשית על ידי הלבנת הלשון של זהורית היתה קשורה, כנראה, עם עלית הגורל. כך שנינו במסכת יומא ל"ט ע"א: "ת"ר ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך, פעמים עולה בימין, פעמים עולה בשמאל, והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך, פעמים מלבין, פעמים אינו מלבין", ושם עוד (ע"ב): "ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין".

הגורל היה איפוא אות מן השמים והיה זה משקף את מעמדם של ישראל. עד כדי כך, שכשהתמיד בדבר ארבעים שנה, היה זה ממבשרי החורבן.
לה' או לעזאזל, שני כוחות מנוגדים, שני כוחות המתאבקים על ההגמוניה בעולם. שני כוחות ולא יותר. כל מה שבינתיים אינו אלא צירופים שונים, מיזוג של הכוחות הללו. העולם יכול להיות לה', העולם יכול להיות לעזאזל. לכאורה, זה גורל. אולם אין זה גורל עור. אדרבא, זהו הגורל של: "אתה תומיך גורלי" (תהילים טז, ה). זהו הגורל בו מתבטאת ההשגחה, זהו הגורל שבסופו של דבר אינו תלוי אלא בנו, בעיקר בנו. שהגורל יעלה בימין או לא יעלה בימין, שיעלה קרנם של ישראל או שלא יעלה ח"ו, שהזהורית תהא מלבינה, או לא תהא מלבינה, הכל בידינו הוא. שתי הברירות, הברירות אשר הן נראות לנו כתלויות ועומדות בתסבוכות העולמיות הגדולות, בשקולי המדינות במועצת הבטחון במוסדות האו"מ, בקומבינציות השונות של המעצמות העולמיות, בתככים הבינלאומיים. ואף השאלה של ההצלחה הפרטית הרי נדמה לנו שהיא תלויה בעיקר בגורמים גורליים עורים, שאין לנו אלא להתאמץ במדת האפשרות להתאים עצמנו כלפיהם. והנה מתגלה השקפה אחרת לגמרי, והיא מחזירה את הגורל לידינו. אמנם כן - גורליות, אמנם כן, מקרים שהם למעלה מכוחות אנוש ובחירת אנוש, אבל במה דברים אמורים? כשאין אתה שליט על עיקר מעשיך, כשאתה נותן בהם שלטון לשטן, לעזאזל, אבל זה כלל וכלל אינו מוכרח. אדרבא, כאן אתה בעל הבחירה החפשית.

ומכאן הפחד הגדול, שאנו רואים שהיו אחוזים בו גדולי ישראל מפני יום הדין: "כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? וכו' ולא עוד, אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהינום, ואיני יודע באיזה מוליכים אותי" (ברכות כח, ב). ריב"ז, זה הגדול על פי כל התארים שתארוהו תלמידיו, בכה והיה נרעש ונפחד שמא מוליכים אותו לגיהינום. וע"ז לא ענו לו תלמידיו כלום. משמע, שאף הם הבינו שיש חשש רציני לזה. משמע, שגהינום וגן העדן אינם כל כך רחוקים זה מזה, שיכול אדם ללכת כל ימי חייו ולחשוב שדרכו לגן עדן, ואליבא דאמת אין זה אלא בכיוון הפוך. שכן גדולה היא מאד האחריות וטעות קטנה יכולה לסובב קלקולים לאין שיעור.

וזה נראה תוכן הבקשה: "חדש ימינו כקדם" - שהוא כקדמונו של עולם, בגן עדן מקדם, כאדם הראשון לפני החטא" ( עפ"י איכ"ר ה' כ"א). כי כל עיקר תוכן השפעת החטא של עץ הדעת הוא זה שנגרמה תערובת של הטוב עם הרע, שמאז אין אדם צדיק בארץ וכו' (עי' נפש החיים א' ו'), שכל מעשה טוב יש בו סכנה של קלקול ע"י תערובת של רע, שזה בעצם נותן את הכח לרשעה להופיע אף היא בתערובת של טוב ובמסוה של מגן על הטוב, אשר סולף ע"י אלה הישרים, אשר עוז וכוח לו לכנותם בשם צבועים.

כי, יש לפעמים, שדוקא במעטה של מצוה מוצא לו היצר אמתלא להתגנב ולהרשות לעשות מעשים שאין להצדיקם כלל. קח את כל המחלוקות שהיו לפעמים בבית הכנסת עבור עליה, עבור גבאות. והנה אם אנו מתחילים לנתח את הפעילות המפלגתית והסיעתית, ודאי שיש בכל אחד אחוזים מסוימים של לשם שמים, אולם כמה מתגנב תחת המסוה הזה אמביציות פרטיות, רצון התבלטות, קנאה ושנאה, וכל אותם דברים מכוערים שמוצאים להם מקום בכל מקום היכן שרוצים לעשות איזה מעשה טוב.

ואם נרצה להסתכל ולראות מהיכן הרשעה יונקת את כוחה נמצא תמיד שזה נובע מהנקודה החלשה של הישרות. עשו הרשע הצטיין, כפי שאומרים חז"ל, בקיום מצות כיבוד אב, וזהו, כנראה, שבו הצדיק את אותן ה' עבירות (ב"ב טז, ב). הוא שאל כיצד מעשרין את התבן ואת המלח (ב"ר ס"ג י'). כן, הוא טען, אמנם אני עוסק בתבן, יתכן שהתבואה היא רק אצל יעקב, אבל אני הרי מעשר את זה. אמנם כן, אומר הוא, אני גם מחשיב לא רק את החיים, אלא גם מה שרגילים לקרוא בשם מלח החיים, הלא הם כל אותם התבלים שרואים זאת כתבלינים לחיים, אבל הרי אני מעשר מזה, הרי זה מזין את הדמיון, הרי מכאן מקור לשירה, להתפעלות. לעומת זאת מה יש באדיקות? רק עצבות, רק צמצום מחשבתי, רק עין רעה על העולם ועל עצמו.

אכן, כל זה נובע מקלקול החטא. הבריאה מעיקרה לא היתה בנויה לא על ערבוב הטוב עם הרע ולא על ראית הרעננות, כח החיים, בעבירה. משחרב ביהמ"ק ניתן הטעם לעוברי עבירה (סנהדרין ע"ה א'). עם קבלת התורה תוקנה זוהמת הנחש (נפש החיים שם) והחיים הטהורים דוקא הם, שהכילו בתוכם את הרעננות האמיתית, כך שללא כל תערובת של עבירה היתה חיוניות ובריאות והרגשת נעם עליון. ולזה אנו חותרים, להבדיל את הרע מן הטוב, להוציא את הסיגים מהעיקר, וממילא שוב לא תהא לרע אחיזה, ואז יוכלו לשלח אותו לעזאזל המדברה, כי שם מקומו. וזהו מה שאמרו: "שלוקח את עוונותיהם ונותנם על ראשו של עשו", כי רק הכח העשוי הזה אשר מתעטף באדרת שער, אשר עושה עצמו למקנא קנאת האמת, הוא שנותן את העוז למעשה העבירה. משיהא ניכר ההבדל, משיתפרד השעיר הזה מהשני, משנקרא עליו את השם, שוב לא תהא לו תקנה, ושוב ימצא הוא את מקומו במדבר.

* * *

אולם, מה תוכן שני השעירים? תפילתנו היא: "'חדש ימינו כקדם' - כאדה"ר (איכ"ר ה' כ"א). המאבק בין שני הכוונים לה' ולעזאזל, כיצד הוא יוצא לפועל?. הרמב"ן (בראשית ג' כ"ב) מסביר שאחר החטא בא כח הבחירה. נראה התוכן, כי כשהמושגים ברורים אז אין בעית בחירה קיימת. בחירה באה מחוסר בהירות, מטשטוש מערבוב, שכיום אין לך טוב בלי רע, שע"כ התירו ללמד שלא לשמה וכו'. כשנבדק כל מעשה טוב נמצא תמיד בו יסודות מעורבים של רע. אדרבא, הטוב לפעמים נותן אפשרות קיום לרע. מחלוקות לש"ש. הפוליטיקה המפלגתית בה לוקחים מקום חשוב היצרים האישיים ומה התוצאה? הלה' הופך לסט"א, ואיני יודע באיזה דרך וכו' "זבובי מות יבאיש שמן רוקח" (קהלת י, א). אולם השטן הוא משתמש דוקא בשמן באוש זה. הוא עושה מזה מטעמים. מצוה, אם הצדיק דש אותה בעקב מיד הסט"א מרים אותה ושם אותה בראש נזרו ומכאן חיותו (ע"ז יח, א). עשו הצטיין בכבוד אב במדה גדולה ג"כ מכח טעם זה. כיצד מעשרים את התבן אינה רק צביעות, זוהי הצדקתו שמעשר גם את החול שבו הוא עוסק, שהמלח נותן לו אפשרות של התרוממות רוח של דברי שירה משא"כ לפי דרך האמונה. זה נובע מ"תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה" (דברים כח, מז), כשיש פגם בשלימות אז הגויים מעצמים זאת ומברכים זה.

הדרך היא הפרדה - לה' לה' ולעזאזל לעזאזל. אם נצליח להוציא את בלעם? של הניצוצות הקדושים אצל הסט"א, אם נשתדל להיות לא דשים בעקב כי אז לא יהא לו קיום והוא ישלח המדברה, ואת דברי הקדושה שבו נרומם ונכניס למקום מקדשנו. בפועל רואים תמיד לרוב שאם אדם עושה מעשה מצוה הוא מרשה נגדם חבילות של עבירות וכו'
ביוה"כ מתגלה אור שלפני החטא, השטן בחושבניה פחות אחד (נדרים לב, ב). יה"ר שנדע לגלותו ולהשאירו אצלנו.

(מכת"י)

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il