ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

על שבת ותשובה | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים דרשות לימים הנוראים עשרת ימי תשובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת שובה תשי"ז

על שבת ותשובה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

שבת ויוהכ"פ. שבת קביעא וקיימא, נוסח ברכתה הוא: מקדש השבת וישראל, השבת אינה תלויה בישראל. ימים טובים קדושתם במאמר בי"ד, נוסחתם: מקדש ישראל והזמנים. קדושת שבת עולה על של יו"ט. יוצא מן הכלל הוא יוהכ"פ, שמגיע לקדושת השבת. דרגת ישראל ביום זה עולה עד כדי השואה לקדושת השבת.

אכן, גם בימים אלו שבת תמיד באמצע, וימי התשובה לא יתכנו בלי שבת - שבת תשובה. יש קשר בין שבת לתשובה. וזה מתבטא במאמר חז"ל (ב"ר פכ"ב י"ג): "פגש אדה"ר את קין אמר לו: מה נעשה בדינך? א"ל: עשיתי תשובה ונתפשרתי. אמר: כך גדול כוחה של תשובה! פתח ואמר: 'מזמור שיר ליום השבת'". קשר זה אומר: דרשני.

נוסח התפילות המיוחד של ימים אלה דורש עיון. יש כאן ריבוי שבחים לבורא עולם בצורות שונות, במליצות ובשיר, בחרוזים ובא"ב. ולעומת זאת, יש כאן עודף הדגשה על מיעוט עצמנו עד כדי רחמנות. "מלך עליון" מול "מלך אביון". והשאלה: מי מרויח מזה, ומה יוצא מהביטול העצמי? אין זה לכאורה בהתאמה עם האמור לעיל על הגדלות המתגלית דוקא בימים אלה, עד כדי השואת עבד לרבו.

"אורי וישעי" - ר"ה ויוהכ"פ (ויק"ר כא). לכאורה, מרחק כמה ימים, לפי האמת, מרחק מאז הבריאה עד הלוחות השניים. "אורי" זה ר"ה - זה היום תחלת מעשיך - ר"ה יש לנו מאז הבריאה. לא כן יוה"כ. זה לא קיבל משמעותו, אלא עם רדת מרע"ה מן ההר. המגע הישר "האורי" התחיל עם הבריאה, עם הוצר האדם בצלם אלקים, אולם, עבר דרך עיקולי ופשורי, מעלות ומורדות עד "הישעי" של הלוחות האחרונים. "עשה האלוקים את האדם ישר, והמה בקשו", המה נצרכו, "חשבונות רבים" (קהלת ז, כט), עד שהגיעו לאותה נקודה.

תוכן החטא הקדמוני הוא בהעלמת אור ה' ע"י העמדת אור אחר במקומו, בדעת טוב ורע, בהארת מושגי החוש של טוב ורע באור של דעת מזויפת, בהצדקת היצרים בהגיון ובשכל. "אכלתי ואוכל" (ב"ר י"ט). כאן, אין רק כניעה רגעית לתאוה, כאן, יש הצדקת החטא והכרה בו כגורם של קבע. אדה"ר לא היה מסוגל לחטוא, אלא א"כ הצדיק את החטא, והוא עשה זאת. הוא טען כי אין האדם אלא יצור הטבע ועליו להכנע לזה, אם טוב ואם רע. וזהו שאמרו (סנהדרין לח, ב): "כופר בעיקר היה, מושך בערלתו היה". לא הודה באפשרות ולא בצורך המילה, היא מילת הלב. לפי טענה זו העובדא של המצאות רצונות היא המשמשת גורם להצדקתם. אין כאן הכרה באפשרות של התגברות עליהם ולא בצורך לעשות זאת. אין ממילא לדרוש שלימות, כי מציאות העולם מצדיקה את אי השלימות. וכשם שאין שלימות באדם, כן אין שלימות בעולם. אם אין חטא הרי אין גם עונש, ואם יש סבל בעולם הרי זה אי צדק. הרי העולם כולו בנוי מאי שלימות. הרי זה בהכרח או שני כוחות של טוב ורע, או פעולה מצד כח אלקי שאינה מודרכת מרצון הצדק.

היהדות, לעומת זאת, טוענת שהעולם נברא בצורתו זו למען שהאדם ישלים אותו. ר' הושעיה נשאל (ב"ר י"א ז'): למה לא ניתנה מילה לאדה"ר? (כלומר למה לא נולד מהול). והתשובה, שרואים שכל העולם אינו משמש לנו, אלא לאחר תיקונו. כן האדם. תאוות האדם אפשר להתגבר עליהם, לנצלם במדה ראויה, ולרסנם במדת היתר. משלח רסן הוא חטא. תאוה לשם תענוג היא חטא. האדם דורש מילת הלב. אם יש חטא יש עונש. "מה גדלו מעשיך מאד עמקו מחשבותיך" וכו' (תהילים צב, ו). העולם מושלם איפא - מושלם באי שלמותו. כי האדם עי"ז משלים אותו. ומושלם ע"י עולם הבא, שאין עולם הזה אלא הקדמה ופרוזדור אליו.

"בפרח רשעים" וכו' (שם ח). ע"כ, אדה"ר כשהכיר בכח התשובה, הבין שכל התיאוריה שלו היא שקר. ואם העולם מושלם, הרי יש "ויכולו" ויש שבת. ויש עולם שכולו שבת, שאין השבת, אלא בבואה הימנו.
החטא הוליד פרי. חטא קין כבר אי אפשר היה לו לאדם להצדיק. וכשהועמד קין עליו, הכיר בו וחזר בתשובה. כאן נתגלו לאדם שני דברים: שהחטא אינו טבע, שהחטא משמש כגורם מפכח, ומה שלא הכיר קין קודם נודע לו לאור החטא.

אם היה לו קודם אימון בעצמו כיציר הטבע, נתרופף אימון זה. אם תלה קודם את החולשות שבו ביצירה, וראה ממילא בעולם מעשה מושלם, נוכח שההיפך הוא הנכון. וכשהכיר בשלימות העולם, הכיר שעד כאן מעשה הבורא ומכאן ואילך מתחיל תפקיד האדם לאור השלימות האלקית, כי העולם הוא שלם ואי-שלם. שלם מבחינת הבורא ואי-שלם מפני שהשאיר לאדם לתקנו ולהשלימו. אז פתח במזמור שיר ליום השבת, המכיר בשלימות הבריאה.

אולם, רק חטא קין תוקן בפועל, החטא הקדמוני נשאר תלוי ועומד בכל אימתו. " התפשרתי" - זו היתה התשובה. רק פשרה ולא יותר. רק תשובה מהחטא במערומיו הגדולים ברצח איש את רעהו, זה קצת מעורר. דבר אחר - לא. אולם, אם לא תוקן היסוד לא תוקן ולא כלום. וכך הלך העולם והתנודד בין החטא לבין ההתפכחות ללא מוצא של ממש. וזהו שאמרו חז"ל (ב"ר כ"ב), שמזמור שיר ליום השבת נאמר ע"י אדה"ר ונשכח וחזר משה רבנו והזכירו, כי אלפים שנות התוהו לא היו מסוגלים להכיר בקדושת השבת, שמתבססת על רעיון של שלימות העולם, ועל רעיון של עולם זה כהכנה לעולם מאיר יותר.
אדה"ר טפח על פניו ואמר: כך גדול כוחה של תשובה? אדה"ר אשר לא היה מסוגל לחטוא אלא באופן אידיאולוגי, גילה כאן את סוד התשובה, אולם הוא כבר הקים ולדות. אלה היו חוטאים פשוטים וע"כ גם תשובתם לא היתה תשובת השורש אלא רק מן השפה ולחוץ - "התפשרתי"!

גם חטא העגל היה חטא של שיטה. ישראל לא היו מסוגלים אחרת. וע"כ "השור אוכל העשב" היה בו רוח חיים (רש"י שמות ל"ב ה'). גם כאן היתה מרידה כנגד משה האיש, זה אשר כל כך הבין לרוחם פעם בהיותם במצרים ושוב אין יודעים מה היה לו... מרידה נגד כל אמונה במשהו בלתי מוחשי. גם כאן היה זה מלווה עם ירידה אחרת: "ויקומו לצחק" - גילוי עריות ושפיכות דמים (תנחומא כי תשא כ'). וכשירד משה מן ההר היתה ראשית פעולתו לשבר את הלוחות. דהיינו לגלות את האחידות שבהם. ללמד שאין זה בלא זה. וכשעמדו על ירידתם בכל השטח באה גם התשובה בכל השטח, לא לחצאין.

הכלל הוא, שכל עוד האדם יכול למצא הצדקה למעשהו, אינו חוזר. ועם ליקוי מאורותיו, רק אם יראה את המאור המנצנץ כאור ה', אז יגיע לישע. וזה תפקיד התפלות של הימים. לא בכדי לזרוע יאוש, אלא בכדי להעמיד את האדם חשוף מול אור ה', להפריך בקרבו כל אפשרות של קיום עצמי, להראות לו שכל אותם ליקויים שגם הוא מודה בהם, אינם מקריים, אלא שורש אחד להם והוא התרחקות מאור ה', וממילא אין גם תקון לכך, אלא החזרה המליאה. לומר מזמור שיר ליום השבת, להכיר מה יש בבריאה ומה ה' דורש מאתנו בכדי להשלימה. ובזמן שיכיר בזה, מיד יקבל הוא עצמו את חשיבותו. ובעוד השבת מקורה בטבע, יגלה הוא את היסוד של קדושת האדם וישראל מקדשי הזמן, כתוכן היום הנובע מקדושת ישראל.

[גם היום אנו רואים כזאת. המלחמה נטושה במיוחד על השבת. וגם כאן באה הצדקה אידאולוגית. זה חופש המצפון. אולם מהו זה? אם לא אותו דבר של עץ הדעת טוב ורע, של הכנסת הטוב והרע בקטגוריה של דעת ושל הצדקה, זהו שאמרה חוה: "ונחמד העץ להשכיל". מהי ההשכלה? אלא ודאי צ"ל, כי אחרת לא היתה יכולה לדעת זאת מהמראה.
וגם היום מדרדרים עד כדי רצח אחים. גם כאן מנסים ראשית לטשטש "השומר אחי אנכי", אולם אם לא יוכלו להכחיש והדם צועק מן האדמה, אז יודו לחצאין כי את זה אי אפשר להצדיק, זוהי ההודאה של "התפשרתי" של קין. אולם לא יודו בשורש הרע ולא ישתדלו לעוקרו. כי הרי אין כאן מאבק לחופש מצפון, שאינו שייך כאן. ואילו לחופש מצפון, צריך לשאלם על חופש הגדרת העולים החדשים, על מתן אפשרות עבודה לכולם ללא הכרח של חילול שבת, ולמתן חינוך לכל אבא כרצונו וכו']

* * *

בעמוד בני עם ישראל בבתי כנסיות ומדרשות ומכינים עצמם למצוות היום לקבל עול מלכות שמים, עולה על הלב שאלה נוקבת. ומה אם אנחנו מקבלים מלכותו, אם הרבה הרבה מבני ישראל עומדים מאחורי בית הכנסת והם אינם רוצים לשמוע שופר והם לא יודעים מה היום הזה לנו ולהם. ואם כן הדבר, אז מה התועלת גם באותם אלה אשר באים באמת ובתמים. "עורו ישנים משנתכם ונרדמים מתרדמתכם" (רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד). אולם, אם יש עוד תקווה להאיר הישנים אשר שנתם קלה ובתנועה קלה אפשר להעירם, מה נעשה עם הנרדמים הישנים שינת מרמיטה, כיצד נעוררם, כיצד נגיע אליהם?

לזאת יש לדעת מה שהמשנה מלמדת אותנו (ראש השנה כז, ב): העובר מאחורי בית הכנסת, אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא. כן הדבר, אם הקול הנשמע בבית הכנסת עצמו קול שופר הוא, קול שיפור הוא, אם אלה הנמצאים כאן הם יצאו מכאן אחרים, אם תהא זו תקיעה הנתקעת בלב עמוק עמוק, אם יהיו השברים שוברים חצי גופו, אם תהא התרועה מסוג "הריעו לפני המלך ה'", ואם לא תהא זו התעוררות לשעה - אלא לזמן, כי אז גם העומד מאחורי בית הכנסת יצא. זה יחדור לאוזניו. אולם, אם רק קול הברה שומעים, רק תנועה חיצונית, לא תקיעה הנתקעת בלב, לא שברים השוברים תאוות האדם ולא תרועה שתכנה קבלת מלכות שמים מלאה, כי אז בחוץ לא יהא מזה שום רושם ואז - לא יצא. ולזאת עלינו להתעורר, לא רק על עצמנו, כי גם על כל בני ישראל הרחוקים ואשר נתרחקו, תנוקות שנשבו, שלא קיבלו שום חינוך ליהדות. נשתדל לשמע קול שופר, וה' ישמע קול תרועת עמו, ונזכה לשמע קול שופרו של משיח. או"א.

(מכת"י)

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il