ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת בראשית ושבת שבתון | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים דרשות לימים הנוראים עשרת ימי תשובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת שובה תשכ"ג

שבת בראשית ושבת שבתון


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

ראינו (בדברי ההלכה שאינם מובאים כאן - העורך) שמושג שביתת השבת עם שביתת יוה"כ מקושרים זה עם זה. דין עינוי של יוה"כ אינו אלא הרחבת מושג השביתה על שטח נוסף. אולם מפליא הדבר, שהרי שבת לא רק שאין בה דין עינוי אלא יש בה דין שתוכנו ההיפך מעינוי: "'וקראת לשבת עונג' - במה מענגו במאכל תרדין בדגים גדולים ובראשי שומים" (שבת קיח, א), היאך אפשר איפא לכוללם במושג אחד?

המפרשים אמנם מדגישים גם בדין עינוי של יוה"כ לא את הצד השלילי של המנעות מאוכל, אלא את ההִדמוּת למלאכים, אולם מ"מ אין להתעלם מהעובדא המציאותית. ויש עוד לעמוד על עצם נסיון הִדמוּת זה, האם אין כאן מלאכותיות, או רמאות עצמית ואחיזת עינים? האם אין אנחנו יודעים באותה שעה עצמה של הצום, שבעוד מספר שעות שוב נחזור וננהג מנהג בני אדם, ובכן מה תכנו של נסיון זמני זה? אנו מוצאים גם בהלכה את ההדרכה לנהוג בימי התשובה בדרכי חסידות שאין נוהגים בהם כל ימות השנה, מה ערך להתנהגות זאת שאינה אלא לפי שעה?

חז"ל אמרו: "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים" (שבת קיח, ב). מה הסוד ומהו הכח הצפון בשמירת שתי שבתות דוקא? - שמא גם כאן הכונה לשתי שבתות אלו שאנו עוסקים בהם - שבת בראשית ושבת שבתון של יוה"כ, שעם כל תכנם השונה והמנוגד כנ"ל יש בהם משהו משותף, כנראה, המשלים אחד את השני. ועל תוכן הניגוד שיש בו גם משום השלמה ברצוננו לעמוד בדברנו.

על הפסוק "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב, ג) אמרו במדרש (ב"ר פ"י ט'): "לא כן א"ר ברכיה בר' סימון, לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו ואת אומר מכל מלאכתו - אתמהה? אלא, להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם כולו, שנברא כולו בעמל ויגיעה". וכמה מדרש זה תמוה, שסופו סותר את ראשו - הרי כל תמיהתו לא היתה אלא ש"לא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה את עולמו", היאך יפרע איפוא מן הרשעים על העמל והיגיעה שבהם נברא העולם?

שאלה מעין זו תמהים המפרשים על מה ששנינו בפר"א פ"ה: "בעשרה מאמרות וכו' אלא להפרע מן הרשעים וכו'". והשאלה נשאלת - אם במאמר אחד היה יכול להברא, למה נפרעים מן הרשעים על מאמרות שלא היו נצרכים כלל?

ומאמר נוסף אף הוא תמוה - ויצא קין מלפני ה' יצא שמח, שחזר בתשובה ונתכפר לו מחטאו, פגע בו אדה"ר, אמר לו: מה נעשה בדינך? א"ל: עשיתי תשובה ונתפשרתי, אמר אדה"ר: כל כך גדול כוחה של תשובה, פתח ואמר: מזמור שיר ליום השבת (ע"פ ב"ר פכ"ב י"ג).

תוכן הדברים של עשרת מאמרות שבהם נברא העולם, שכל מאמר יש בו יצירה מסוג אחר כפי שרואים בדברי הכתובים. שגורה בפי כל החלוקה לדומם, צומח, חי, מדבר, ובתוך החלוקה הזאת, שהיא כללית ביותר, ישנה שוב חלוקה ודירוג וסיווג ליצירות שונות ונבדלות. אולם, כל יצירות אלה יש בהם מן הצירוף והשיתוף, ואין כל דרגה קיימת כשלעצמה ולעצמה. כל דרגה עוזרת לשניה וכל דרגה קיימת ומתפרנסת בחלקה מהאחרת, ובתוך הדרגות האלה עצמן שוב קיים שיתוף ויניקה זה מזה, ומכין קיום האחד לשני. אם נקח לדוגמא את המין האנושי, אין אדם יכול להיות קיים כבודד כמאמר החכם - האדם מדיני בטבע, וכפי שמסביר בהרחבה הרמב"ם (מורה נבוכים ב, מ).

בריאת העולם במאמר אחד היה פירושה יצירה אחידה ויחידה, יצירה הקיימת על ידי עצמה ומתוך עצמה, לעומת השיתוף, היניקה, והעזרה שקיימת כיום ע"י הדרגות השונות של היצירה. ואכן ודאי ש"במאמר אחד יכול היה להבראות", אולם לא כך עלה במחשבה, ולא זה היה רצונו של הקב"ה, כי כן דרשו (ב"ר י"א ו' ראה רש"י) על הכתוב "אשר ברא אלקים לעשות " - "לעשות", שהבריאה היא על מנת לעשות. כלומר, להמשיך המפעל של הבריאה לשכללו, לשפרו, לתת לו קיום. לא נבראה בריאה מושלמת ולא נבראה בריה מושלמת, כמאמר חז"ל על שאלת המין בנוגע למצות המילה (ב"ר יא, ז), שהיא כאילו באה להראות שהאדם איננו יציר מוגמר ומושלם במדה מספקת על ידי הבורא, וענה ע"ז רב הושעיה כי אכן כך הוא העולם כולו - אין אנו אוכלים חיטים, ואין אנו לובשים פשתן, הכל דורש תיקון ושכלול, ולשם כך נחוץ שיהיה קיים שיתוף פעולה בין היקום כולו, ובמין האנושי בין האחד לשני, ורק ע"י שהאחד עושה בשטח אחד והשני בשטח אחר משלים האחד את השני, והיצירה כולה מגיעה לשכלול ולאפשרות של קיום משוכלל.

ומשום כך הרשעה היא מנוגדת במהותה לקיומו של עולם, כי הרשעה היינו ששואפת רק למלא את עצמה, שאינה רואה לפניה אלא את עצמה, ורצון זה ותאוה זו מסנורת את עיני הרשע לפי שעה, שלא לראות את עצמו כחלק בתוך הבריאה, חלק היוצר, התורם לקיומו של עולם ועל יד כך קונה גם לעצמו זכות קיום, הרשעה אומרת "הב הב" (עבודה זרה יז, א) ו"הלעיטני" (בראשית כה, ל). לרשעה צר בעולם אם יש עוד מישהו שזוכה במשהו. היא תובעת הכל.

קין קם על הבל אחיו והורגו. בעצם כל אחד עסק במקצוע אחר, שכל אחד היה בו משום ברכה לא רק לעצמו, כי גם לחברו. רועה הצאן ומעבד האדמה שניהם משלימים האחד את השני. יש ויש די מקום לשניהם בעולמו של הקב"ה. לא זו בלבד - אלא שניהם נחוצים האחד לשני. אולם, לקין היה צר בעולם, כשהיה עוד אח שגם הוא היה צריך למקום תחת השמש - "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד, ח). בחמתו הבוערת לא שם לב כי בזה אינו אלא כאילו שולח יד בנפשו הוא, כי מתנקש הוא בקיום עצמו, כי לא טוב היות האדם לבדו. הוא גם מתעלם כי מרשע יצמח רֶשע, ותאות הרציחה והדוגמא הזאת של יצירת עובדות בכח של "כל דאלים" תעורר יצר הרציחה וההשתלטות בכח זה עצמו גם ע"י כל היקום כולו. ואכן מספר המדרש (בראשית רבה פכ"ב, יב) כי כל החיות התאספו מסביב לקין וביקשו להרוג אף אותו. דמי האח ההרוג צועקים מן האדמה וקין אין לו מקום, בכל מקום הילוכו בוערת האדמה מתחתיו. והוא מכיר בחטא מתוך התוצאות האיומות שלו, הוא מכיר כי לא השיג מטרתו, כי אם ההיפך מזה. "לא יחרוך רמיה צידו" (משלי יב, כז), פירושו של דבר שהרשעה אינה מגיעה לעולם לחרוך את הציד ולהינות מפריו. " בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און - להשמדם עדי עד" (תהילים צב, ח), הרשעה אין לה אלא הפריחה, המחשבה כי יצליח לקטוף הפרי מתגלית כמוטעה, והפריחה קמלה מבלי לתת להנות מפרי שהוא.

הנה כי כן, השבת שתכנה מסתמל במאמר חז"ל (עבודה זרה ג, א): "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת היאך יאכל בשבת?" שתכנה שרק המשתף עצמו ב"לעשות", במשימה שהקב"ה שם בפני הברואים להשלמת היצירה ולתרום חלקו לפי מדת יכולתו וכושרו של כל אחד, הוא הוא שזוכה לקטיפת הפרי - מי שטרח - יאכל , מי שלא טרח - היאך יאכל?

זה היה תכנה של תשובתו של קין - "גדול עוני מנשא" (בראשית ד, יג), זהו התוכן של רשעה שהיא מלאה חרטות תמיד לאחר המעשה, כשנפקחות העינים ורואים שהמטרה שדימו להשיג רחקה מהם פי כמה על ידי החטא, זוהי התשובה המודגשת ומסומלת בתוכן של יום השבת, שהוא אכילה מן המוכן, אכילה מן הטורח של ימי העשיה.

וע"כ, אדה"ר, כששומע על התשובה של קין פותח ב"מזמור שיר ליום השבת", המדגיש במהותו את השגיאה שבחטא ואת ההכרח שבתשובה.
נבין עפי"ז את מאמרו של ר' ברכיה ב"ר סימון: "להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעמל ויגיעה". אין הכוונה על העמל והיגיעה של בורא העולם, אלא על העמל והיגיעה המיועדים לכל באי עולם בכדי לזכות להיות קיימים בעולם זה. "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות " (בראשית ב, ג), זוהי רק שביתה מצד הבורא. אולם, עדיין נשאר ה"לעשות", החלק הבלתי מוגמר שעל הבריאה עצמה הוטל לגומרו, לשכללו, לעשותו; והרשעים במעשיהם מאבדים עולם כולו, מאבדים את עצמם ומכניסים רעל ההשחתה של רצון חיים מן המוכן, על חשבונם של אחרים, בניגוד לחוק שחקק הקב"ה בעולמו, ולתפקיד שהטיל על כל אחד מן הנבראים.

אכן, בעוד שבשבת בראשית כבר גנוז הכרח התשובה מחטאו של קין, עדיין אין תשובה זו מוגמרת, והרי היא כהגדרת חז"ל על תשובתו: "עשיתי תשובה ונתפשרתי " תשובה לחצאין, שע"כ גם הסליחה היתה לחצאין - תשובתו עשתה מחצה, ובעוד שקודם נגזר עליו: "נע ונד תהיה בארץ", אח"כ נאמר: "וישב בארץ נוד", או כבטוי אחר בחז"ל: "תשובה של רמאות" (ב"ר פכ"ב י"ג). כי ע"כ אין זו מגיעה בעצם לשורש החטא, עדיין כל כח הדוחף לא היה לחזור בתשובה, אלא ההכרה כי המטרה לא תושג ע"י זה. כדוגמא לזאת אנו רואים גם כיום, שאחרי כל מלחמה צצים רגשי חרטה ולמראה הזועות של המלחמה מכריזים שעוד פעם לא יעשו מלחמה, עד... עד שעוברת תקופה והמוראות נשכחים וחוזרים על אותה שגיאה ביתר שאת... (גם כיום כשראינו ושמענו על חתימת ההסכם להגבלת הניסויים הגרעיניים, שהכריזו על זה, כאילו על הישג והתקדמות. הרי ברור לכל, שאין כאן אלא החשבון האגואיסטי הפשוט, אותו חשבון עצמו, שבשעתו הדריך והמריץ לעשות מלחמה, והוא משמש כיום במדה מסוימת כגורם מרסן, מחמת פחד התוצאות. סמי מכאן התקדמות רעיונית במושגי המוסר). ומכיון שלא נעקר שורש הפורה רוש ולענה, אם ברגע זה אמנם נקצץ צמח הרוש, השורש יחזור ויצמיח צמחו בצורה זו או אחרת, התשובה אינה אלא תשובה פשרנית, תשובה לחצאין, תשובה של רמיה...

תשובת ישראל היא מה שהנביא תובע - "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע יד, ב), תשובה המגיעה לכסא הכבוד (יומא פו, א), המחזירה את האדם למקור מחצבתה - מתחת לכסא הכבוד, הבאה ללמדו כי הרשעה פסולה לא רק מפני שהיא מתנקשת בקיומו הוא, כי בזה הוא כורת את הענף עליו הוא יושב, היא פסולה מפני שהיא היפך מגמת החיים, כי תוכן החיים ותענוג החיים הוא דוקא בכושר הזה, באפשרות הזאת שניתן בכל היצור, ובראש וראשונה באדם, לתרום למען קיומו של הזולת. תענוג זה הוא מעין זה של מעלה שנאמר: "ישמח ה' במעשיו" (תהילים קד, לא), שנטעו גם בקרב האדם, שנטעו בבריאה כולה. זו נותנת הסבר יותר מעמיק לצו של "לעשות", שכן רק בזה מתדמה האדם לקונו, שנעשה שותף לקב"ה, כביכול, במעשה בראשית. זו אינה רק פוסלת את הרצח מפני שאינו מביא למטרה שהציב לעצמו, זו פוסלת את עצם המטרה, ומעמידה לפנינו מטרה אחרת, מטרה מנוגדת, שרואה ב"לעשות" את עצם המטרה של החי והבריאה. ומתוך כך אנו מבינים שהצרכים שאנו בהכרח זקוקים להם לקיומנו, לא נוצרו אלא בכדי שישמשו כלי לאותם חלקים שביצירה, שעל ידי שצרכינו מתמלאים על ידם, הרי הם מגיעים לתכלית בריאתם ושיתופם בשרשרת ה"לעשות".

ולזה בא יוה"כ, יום שאין בו לא אכילה ולא שתיה, יום של התדמות לעולם העליון, לא במטרה להשאר בעולם ההוא, אלא בכדי להסביר לעצמנו באופן המוחשי, כי ישנה יצירה מסוג שכזה, שיצירה שלנו לא היתה הכרחית - שבמאמר אחד יכול להבראות, ואם נבראנו כך, הרי אין זה אלא למען שתף אותנו במפעל הגדול של מעשה החסד העולמי של "עולם חסד יבנה" (תהילים פט, ג). ומשמש היום הזה כהכנה והכשרה לימי המעשה שבאים אחריו, שיש בהם גם ימי עבודה והכנה וגם יום השבת שעונגו במאכל של תרדין ודגים גדולים וכו', אבל הללו שוב לא יהיו במטרה של מלוי הכרס, אלא כחלק של התכנית הכוללת הנותנת אפשרות של שיתוף בקיומו של עולם של כל היצור.

שבת בראשית ושבת שבתון של יוה"כ משלימים האחד את השני, ונותנים לנו בצירופם את המושג המלא של התשובה המגעת עד כסא הכבוד, המורידה משם לאדם שפע קודש ומחשבות קדושות, ומקרבת אותנו לקץ הימין אליו אנו מחכים ומצפים, כהבטחתם - מיד נגאלים. ב"ב או"א.

(מכת"י)

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il