ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

התשובה לפי "אורות התשובה" | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש עבודת ה', מצוות ותשובה תשובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אלול

התשובה לפי "אורות התשובה"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

יש בידינו לעמוד על מהותו ותכנו של הספר "אורות התשובה", לא רק ע"י קריאה בתוכו, כי אם כבר מהשם גופו, מצירופי מלים אלו "אורות" ו"תשובה".

כל כך כרוך אצלנו המושג תשובה בדכאון בעצבות; ימי התשובה נקראים בשם ימים נוראים, וזכרם עולה תמיד אצלנו יחד עם כפיפת ראש ויד קמוצה מכה על הלב - על חטא ועל חטא... והנגון, והמצב-רוח; דומה, כאילו כל אלה חברו עלינו יחד לגרש כל נקודת אור, כל שמץ של גאות נפש. כל ימי הימים הנוראים מעין מועקה מורגשת על הלב, ובנחת רוח מיוחדת רגילים לקדם את מחרתו של יום הכפורים מתוך הרגשה שהנה, סוף סוף, הימים הנוראים מאחרינו ולפנינו חג של שמחה, שיִמחֶה את שְיָרי הטעם המריר...

והנה לפנינו ספר ותוכו רצוף תפיסה אחרת לגמרי, תפיסה הרואה בימים האלו לא את הנוראוּת שבהם, כי אם את שפע האור ואת מעין הטהרה של הנפש; המראה לנו, בתוך המרירות של התשובה, את צרי הנוחם ואת נועם הרפואה - אורות התשובה.

המחשבה הרגילה רואה בחטא גילוי רצון האדם מול רצון קונו. בגזרת מלכו של עולם נכפו עלינו תורה ומצוות, לשם גדולתו ולשם מילוי רצונו החזק והתקיף עלינו להכנע, עלינו למלאן, ואולם עתים, אין שכלנו, האומר לנו להכנע, יכול להתגבר על טבע האדם שבנו הרוצה את חופשתו - אנו חוטאים, אנו עוברים על רצון ה', והמעשים האלה, ההמראה הזאת, מעוררת את חרון אפו ואנו מחויבים על כן, למען שמור את עצמנו מכעסו, לשוב ולהתחרט על כל אשר עשינו, למען שוב למצא חן בעיני אדון העולם.

הרגיל יותר בספרים מוסיף ואומר: לא לשם גדולתו וכבודו כפה עלינו תורה ומצוות, אלא למען טובנו, למען נקבל שכר בקיומן, אולם טוב זה אין אנו מרגישים ואין אנו מסוגלים להרגיש. הרצון הפשוט שלנו, כל עוד לא כפה עליו השכל את מרותו העליונה, הוא מרגיש רק את הטוב והנעים לשעתו ונוטה למכור עבור נזיד עדשים כל בכורה. לשם כך, שומה עלינו לדקדק במעשינו, לשם כך עלינו לבא חשבון לפני כל פעולה ופעולה. ואולם גם אח"כ אין עוד מאוחר, נפתח לנו פתח בחסדי ה' לתקן את מעשינו ובמדת ההתאמצות שאנו נעשה, נמחה את העבר וחטאינו יסולחו.

הצד השווה שבשתי השקפות אלו הוא, שהמחשבה התורנית באה רק בכח כפיה מבחוץ, שטבע האדם ורצונו מתנגדים לו. החיים הם איפא צבת גדול שעלינו לצבות בו את עצמנו. אם אין ברצוננו לפול ברשת החטא, עלינו לדקדק ולהזהר, עלינו תמיד להחזיק את עצמנו בידים, עלינו לשמור על עצמנו, על השובב שבנו, על הרצון שאינו סובל ריסון.

טבעי איפא הדבר, שהרצון של האדם נוטה להתגנב ממרותו של השכל ועושה את זר מעשהו. רק אח"כ, ובפרט בימים הנוראים, אנו מרגישים את אשר עשה לנו הרצון המשתולל, רואים אנו את אשר החריב בהתפרצו, את האושר שהיה בידינו ואיבדנוהו, את העונש המחכה עלינו, ומכאן הדאגה, ומכאן העצבות, ומכאן דכדוך הנפש.

אין כאן אלא דאגה אנוכית פשוטה, דאגה על העונש שהאני עומד לקבל, דאגה על השכר שהיה בידינו ואיבדנוהו, וכעס אין אונים וחריקת שינים של האדם על עצמו, שאיבד את טובו בידיו משום קוצר ראותו.

במקום לראות בחטא גילוי רצון, רואה בו ה"אורות" רק " פגם ביכולת בנפש האדם" (ט, ט). הרצון הטבעי, הבריא, של האדם הוא זה הרואה את האדם כחלק בלתי נפרד של ההויה כולה. התורה והמצוה אינם אלא תמצית מעשית לאידאל הזה. ואולם, האידאל הזה אינו רק ענין לשכל, "יראת החטא היא הטבע הישראלי ביחס לכל חטא ועון" (ו, ג). בהיות כל חטא "סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית ובין ההויה כולה" (ח, ג), הרי החטא הוא בלתי טבעי. משניתק האדם את עצמו מהעולם, משהעמיד עצמו במרכז, מיד הוא מבודד ורפה אונים, דל ימים ושבע רוגז, העולם כולו מנוגד לו, הכל הוא צריך לרכוש במלחמה וסופו של דבר האפסות המוחלטת המצטיירת במוות. בלתי אפשרי שיהא בטבע האדם וברצונו להמית את עצמו, לנתק את עצמו ממקור חייו. שכחת אלקים רק שכחה היא, העלמות דבר שהיה ונעלם, רק חולי הוא, שבטבע של האדם הבריא להתגבר עליו וע"כ "לא תוכל לקחת מעמד איתן בטבע האדם" (ו, ד).
שאיפת הטוב שהיא יחד עם זה בטול גמור של היש אל אותו מקור הישות, היא הינה התכונה הפנימית של ישראל.

התשובה אינה איפא דבר הבא מחוצה לנו, אין זה גם כפית השכל על הרצון, אלא "הרצון העמוק של עומק החיים" (ט, א), "מעומק גדול זה שאין הנפש היחידית האישית לגביה חטיבה בפני עצמה אלא המשך מהגדולה ההויתית הכללית" (ו, א). היא הנה הרצון הנסתר, הנמצא במצב של חולשה ואין אונים וע"כ "אפילו בשעת החטא התשובה גנוזה בנשמתה" (ו, ב).

עיקרה של תשובה הוא "התעלות הרצון" (טו, ב), חיזוק ורפוי של הנשמה החולה שכח רצונה נחלש בקרבה.
והתשובה היא השבת האדם למצבו הנורמלי, שהוא שוקק אליו מעצם טבעו. "ונשמה בריאה בגוף בריא מוכרחת לבא לידי האושר הגדול של תשובה" (ה, א).

החטא כשהוא לעצמו אינו ערך שלילי, אלא בצורתו הראשונית. אליבא דאמת, בסופו של דבר, גם החטא מגלגל טובה לעולם. כל חטא מטיל חרדה על האדם. והיסורים עצמם, המלוים אל החטא, הם הממרקים את הנפש והמשמשים לה למקור עליה. "הרצון העז פורץ כל גבולים שגרם לחטא הוא בעצמו נעשה כח חי פועל גדולות ונשגבות" (יב, א).

כל עצמו של חטא אינו אלא ירידה נוספת שסופה עליה כדרך שכל יצירת העולם אינה אלא ירידה לצורך עליה.
ומשו"כ אין עומק הירידה של העולם לתוך זוהמת החטא צריכה להפתיע אותנו ולא ליאש אותנו - כך הוא דרכו של גידול... "הצדיקים הבהירים מעמידים את כל התכונה של הסכלות והרשע של העולם בתור מסכים שהם רק מתקנים את הזרחת האור" (טז, יב).

לא בבריחה מעצמנו אנו נושעים, כ"א בשיבה אל עצמנו. לא בהמתת הרגשים, כ"א בהאדרתם, לא בהחלשת הרצון, כ"א בחיזוקו. אגב ביסוס ההכרה שרק באיחודנו עם ההויה כולה חיינו חיים.
"אם תאמר (הנפש) שהיא חפצה לשוב אל ה' ואת עצמה אינה מכוננת לקבץ נדחיה, הרי היא תשובה של רמיה" (טו, י), "מתוך התשובה האמיתית צריכים לשוב אל העולם ואל החיים" (יד, ל).

אנו רואים איפא, בכל תהליך לקראת התקדמות והשתלמות "הפגימות הנראות בסדרי החיים נעשות מוכרות בתור קמטים המתישרים ומתפשטים" (ט, ב). בתהליך זה אין שום דבר הולך לבטלה. אף כח הרשעה מסייע לנו לפענח בקרבנו את עריגתנו לטוב העולמים והעמקת הכרתנו ברצון זה.
אולם, השיבה של האדם אל עצמו הרי היא יחד עם זה גם השיבה אל כלל האומה. בהיות תוכן החיים אובד את ערכו הפרטי ונוטה להתכלל בפלג הכללי של זרם העם.

(מכת"י)

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il