ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

התשובה - חזון חייו של מרן הרב קוק זצ"ל | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש עבודת ה', מצוות ותשובה תשובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשכ"ג

התשובה - חזון חייו של מרן הרב קוק זצ"ל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

שמעתי פעם מאת מרן זצ"ל, באחד ההספדים, בדרשת הפסוק "שימני כחותם על לבך" (שה"ש ח' ו'), את ההפרש שישנו בין חותמת לבין כתב. שיש מעלה לכתב ויש מעלה לחותמת. הכתב נקרא מלה מלה, ככתיבתו כן קריאתו, באותו זמן, תיכף, כשאדם כותב את המלה, כותב את המשפט - מיד הדבר יכול להקרא ומיד הדברים יכולים להיות מובנים. חותמת - זוהי בחינה אחרת. בזמן שהחותמת עדיין נמצאת על הדף אי-אפשר לקרוא שום דבר, אולם בזמן שהחותמת מסתלקת אז נראה בבת אחת, לא מלה אחת ולא משפט אחד - אלא ענין שלם במלואו, ככל אשר מכילה בקרבה החותמת.

כשאנחנו מתאספים אחרי עשרים וחמש שנה לפטירתו של מרן זצ"ל, אפשר אולי לציין את הדבר כאופייני לאישיותו, שככל שאנו הולכים ומתרחקים יותר ממציאותו הפיזית ומפעילותו הממשית, יותר - כפי שנאמר - שמסתלקת החותמת, יותר ויותר מתגלה ההיקף, מתגלה המעוף של איש ההיקף, איש החזון המיוחד במינו בדורותינו האחרונים. כי זהו טבעו של איש חזון, אשר איננו מסתפק בתפישת המציאות כאשר היא, אשר נחן בסגולת ראיה חריפה וחדה שרואה את הדברים בראשית התפתחותם; שתופש את הגרעין של הזרע כאשר העין הרגילה איננה יכולה לראות הבחנה והבדלה בין זרע זה לזרע אחר. הוא רואה ומבחין וקובע ומגדיר, שזרע זה עתיד להוציא מין פרי כזה וכזה, זהו שורש של אילן זה וזה; אחר יתקשה להגדיר זאת, ויתקשה גם להבין את ההגדרה של האיש המקדים את העתיד ורואה את התפתחות הדברים בטרם באו. זה אולי המיוחד במרן זצ"ל, כפי שכבר הקדים כבוד בנו ר' צבי יהודה (שליט"א) [זצ"ל] שאין מרן הרב זצ"ל מחדש. לחדש בדברי תורה יתכן רק במדה של "מה שתלמיד עתיד לחדש" (ויקרא רבה כ"ב א'), אבל הרי ידוע שחדוש זה איננו אלא גלוי של אותם הדברים שנתנו בסיני וישנם וקימים; אבל מה שאפשר לראות במהותו של מרן הרב זצ"ל זהו שהיה איש חזון, שהיה מסוגל לגלות את הדברים בראשית התפתחותם, להכיר ולקבוע דברים אשר אחרים אינם מסוגלים לראות אותם ואינם מסוגלים לקבוע אותם, מתוך הסגוליות המיוחדת הזאת של תפישת ההיקף הגדול, ושל ראית הנקודה האחת המרכזית שממנה הולכים המתפתחים הדברים האחרים.

נקודה מרכזית זאת בתורתו, הייתי אומר במלה אחת, היא - התשובה. זה היה התוכן הכללי של תפישתו והשקפתו, לבחון את הכל מנקודת מבט של התשובה. אני רוצה לקרוא מפעם לפעם ציטטות מ"אורות התשובה" המבססות את הדעה הזאת, ומבררות את המהלך הכללי של שיטתו, לפי ראית הנקודה הזאת כנקודת המרכז בכל העולם כולו.

* * *

ב"אורות התשובה" (יא, ד) הוא אומר: "מהלך כל היש הוא בנוי על יסוד התשובה. כל המציאות העולמית איננה אלא תשובה אחת גדולה". תשובה במובן הברור והמדויק של המלה, תשובה במובן של חזרה, חזרה אל מקור 'ההוויות'. זאת אומרת: כל המציאות, כל ההוויה, כל היש, "מתגלות בתור ירידה מא-לוהיות לעולמיות", עולם זה שאנחנו רואים לפנינו, עולם שמתגלה כעולם המציאות, כעולם הממשות, הוא בעצם ירידה מא-לוהיות לעולמיות, מרוחניות בלתי נתפשת, ממה שהוא בלתי סופי לדבר גשמי, לדבר ממשי, לדבר שיש לו תחילה ויש לו תכלה.

גם כאן אין זה חדוש. תורת חב"ד בנויה על הרחבת המושג של הדבר הזה. והדבר בנוי ביסודו על דברי הבעש"ט. נאמר ב"תניא", שער היחוד והאמונה (ראש פרק א'): "הנה כתיב 'לעולם ה' דברך נצב בשמים' ופרש הבעש"ט ז"ל: כי דברך שאמרת 'יהי רקיע בתוך המים' וגו', תיבות ואותיות אלו, הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים, ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כמו שכתוב: 'ודבר א-לוהינו יקום לעולם'".

הבריאה והמאמר הא-לוהי אינם שני דברים, והמאמר הא-לוהי והמציאות הא-לוהית הרי כידוע אינם שני דברים. מכאן שהמציאות העולמית איננה אלא גלוי מסוים של האור הא-לוהי, גלוי בכלים מיוחדים כאלה שהם בני תפישה בשביל העולם הזה, שהם למעשה בתכנם וביסודם ירידה מהמהות הא-לוהית הבלתי נתפשת, הבלתי ממומשת, אשר סוף אין לה והתחלה אין לה - אל מציאות היכולה להיות נתפשת, לפי המושגים שלנו, ובתוך כך יכולה להיות קיימת כמציאות כשלעצמה. ובעל ה"תניא" (פרק ל"ו) הולך ומסביר את הענין של עולמות התחתונים בהבדל מעולמות העליונים: "מודעת זאת מאמר ז"ל, שתכלית עולם הזה הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. והנה לא שייך לפניו יתברך בחינות מעלה ומטה, כי הוא יתברך ממלא כל עלמין בשווה, אלא ביאור הענין: כי קודם שנברא העולם היה הוא לבדו יתברך יחיד ומיוחד, וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם, וגם עתה כן הוא לפניו יתברך". כלפי הבורא לא חל כאן שום שינוי. "השנוי הוא להמקבלים חיותו ואורו יתברך, שמקבלים על ידי לבושים רבים, המכסים ומסתירים אורו יתברך, כדכתיב 'כי לא יראני האדם וחי'"; המציאות כולה, בכדי שתוכל להיווצר מציאות, היתה מוכרחה לעבור דרך ירידות, דרך מסכים, בלשון אחר, דרך קליפות והסתרים, קליפה שתוכנה הסתרת האור הא-לוהי, המאפשרת תפישה יותר נפרדת של מה שבמהותו ובשרשו העליון אין עוד מלבדו. גם אחרי הבריאה "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם", לא חל שום שינוי כלפי הבורא, אבל חל שינוי כלפי התופשים את הבריאה; מתוך העובדה של הסתרת האור הא-לוהי, מתוך הכנסת האור בתוך מכסים ומסכים, שיאפשרו קיום של עולם, ובתוכו קיום בודד של יצורים עם מאוויים אישיים נפרדים, שבשרשו העליון, למעשה אין להם מקום. ובכן, "ההוויות מתגלות בתור ירידה מא-לוהיות לעולמיות" (אורות התשובה יא, ד), כל ההוויה של העולם תכנה ירידה, תכנה הסתרה, תכנה הכנסת האור בתוך צמצום כזה שתהא אפשרות של קיום מציאות גשמית, שהיא כמו "השפלה ומיתה נוראה" (שם). ביחס לתכנים המוסתרים וגנוזים בתוך הבריאה, הרי זה בחינת מיתה, בחינת המתת, המעטת, הקטנת והעלמות האור הזה, שהוא בעצם בגניזתו, המקיים והמחיה את המציאות הזאת. "אשר כל הירידות שבעולם מדרגה לדרגה", מה שאנחנו רואים בעולמנו דרגות שונות, שיש דרגות יותר רוחניות, ויש דרגות יותר גשמיות, יש דרגות יותר קרובות למושגים הא-לוהיים, ויש דרגות שהן יותר יונקות מה"סיטרא-אחרא". "כל הירידות שבעולם, מדרגה לדרגה, מרבוי כשרון וקנין למעוט כשרון וקנין לא ישוו לה" (שם); כל הנפילות שישנן בעולמנו לא תדמינה לאותה ירידה שהיתה בעצם בריאת העולם, בעצם הסתרת האור הא-לוהי, שהוא נגנז בעולם, שהוא נמצא בעולם, שהוא מחיה לאמתו של דבר את העולם, ושהוא בלתי מורגש בעולמנו מחמת המחיצות וההסתרות והקליפות הללו.

מה היתה מטרת הירידה הזאת? האם ברא הקב"ה בריאה, במטרה להוריד משהו? איזה מין מגמה יכולה להתבטא בירידה? - "וכל זה נעשה על פי המשקל העליון של שפיטת הצדק, המשערת את משפט ההוויות, בטרם כל יציר נברא, ויש בחסד עליון של 'עולם חסד יבנה', משום מדת הגבורה והדין של רוח א-להים המרחפת על פני המים"; זהו חסד א-לוהי, עולם חסד יבנה - הבריאה לא היתה נבראת כמציאות עצמית, אלולא החסד הא-לוהי של הירידה, כביכול, של הא-לוהיות הזאת, "אמנם ירידה זו הלא יסוד העליה גנוז בה, ולפני סדר זמנים היא, הרי עליה כרוכה כבר בה, ותהום רבה של המשפט והררי-אל של הצדקה יחדיו ישקו" (שם).

תוכן דבר זה אף הוא מתבאר בספר "התניא" - ירידה לצורך של עליה. המגמה של כל ההסתרות הללו, המגמה של המסכים הללו, המגמה של החושך הזה - שבגללו אנחנו קוראים את עולמנו זה בשם עולם התחתון - "שכך עלה ברצונו יתברך, להיות נחת רוח לפניו יתברך. כד איתכפיא סיטרא אחרא, ואתהפך חשוכא לנהורא" (תניא פל"ו), שהחושך יחזור ויהפוך לאור, שיאיר אור ד' אין סוף ברוך הוא במקום החושך וה"סיטרא אחרא" של כל העולם הזה כולו, ביתר שאת ויתר עוז. העובדה הזאת של הבהקת האור מתוך החושך, של עלייה שהיא באה אחרי ירידה, של עליה שהיא באה מתוך ירידה, במאבק עם הירידה, במאמץ של עליה. יש כאן איזה גלוי משהו חדש, שאיננו נמצא בלי המאבק הזה, בלי התגלות האור, שהוא צריך להיות דוקא התגלות האור מן החושך; זה אומר בעל ה"תניא", וזה אומר גם מרן הרב זצ"ל: "המטרה של הירידה, הלא יסוד העליה העליונה גנוז בה, ולפני סדר זמנים היא" (אוה"ת שם), הרי זהו מה שחז"ל אומרים: "התשובה קדמה לעולם" (תנחומא נשא י"א ועוד); ובכן, טרם שהיתה עוד מציאות זמנית, טרם שהיה עוד מושג הבריאה, כבר היה גנוז ומוכן הענין הזה שתוכנו "ירידה צורך עלייה".

יוצא אם כן: שכל העולם כולו בנוי על תשובה! כל המציאות של העולם, גם בדרגות הגבוהות האידיאליות ביותר, מהווה ירידה כלפי המהות הא-לוהית, וכל הירידות בדרגותיהן הגדולות ביותר, מטרתן מותווית ומותנית מראש לפני הבריאה, לפני סדר הזמנים, ירידה לצורך עלייה.
תשובה קדמה לעולם. ה"יש" בנוי על התשובה, הירידה הזאת, תוכנה ירידה למען לעלות, התרחקות מן המקור כדי - לחזור אליו, המנעות וחסרון למען התשובה.

* * *

אם אנחנו רואים בצורה כזאת את ה"יש", הרי את הבריאה כולה, את כל התהליכים שאנחנו צריכים להתבונן בהם, הקיימים בתוך העולם - אי אפשר לבחון, אלא דרך נקודת המבט השואלת לתוכן העובדה הזאת, לתוכן מאורע זה, בין שהוא תוכן כללי, בין שהוא תוכן עולמי, בין שהוא תוכן לאומי, ובין שהוא תוכן אישי. עלינו לחפש את התשובה במסגרת המגמה שהונחה ביסודה של הבריאה - יסוד התשובה, יסוד העליה, יסוד הירידה שהיא צורך העלייה.

במה מתבטא הדבר הזה בתוך הכלליות של העולם? "התשובה היא יסוד היש". ובכן: היכן אנו רואים את החזרה הזאת? איפה אנו רואים את העולם חוזר ומתקרב אל מקורו? האם אין זו ירידה אין-סופית, שאף פעם לא נראה את ראשית החזרה?

גם את הדבר הזה, מגלה לנו רבנו זצ"ל בתוך אחת העובדות, שכמובן יכולות להיות מוסברות גם באופן אחר. ואלה שאינם תופשים את הדברים תפישה אחדותית, אלה שאינם תופשים את הדבר מבחינת "אין עוד מלבדו", אלה שאינם תופשים את הדבר מבחינת יסוד האמונה של א-להים אחד, לפי כל אותו מושג מועמק שאנחנו נותנים לו - יחפש הסברים אחרים. אבל כאן נתן ההסבר בצורה שכזאת, שכל אלה בעלי ההשקפה האידיאליסטית בעולם מזדהים עמו במדה מסוימת, לכל הפחות.

"התשובה באה משאיפת המציאות כולה, להיות יותר טובה המזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא" (אורות התשובה ו, א) - המציאות כולה שואפת להיות יותר טובה. במלים אחרות, בפרק הקודם: "העולם מוכרח הוא לבוא לידי תשובה שלמה". למה? "אין העולם דבר עומד על מצב אחד, כי אם הולך הוא ומתפתח" (אורות התשובה ה, ג). יש פרוגרס עולמי, יש התקדמות עולמית, הלך רעיונות ומחשבות שהיה לפני דורות, אינו דומה להלך הדעות שקיים כיום, ואנחנו - לא נכנס מבחינה זאת לשאלה האם הדורות הולכים ומתקטנים, או הדורות הולכים ומתגדלים, שכן לכל הדעות, נחשֵב רק כננסים העומדים על גבי הענק. שהרי על כל פנים יש בידינו מורשה, של כל המחשבה של הדורות השונים, וכל דור מוסיף נדבך חדש, וכל דור מוסיף התפתחות חדשה. ממילא, בדרך הטבע, הכרחי שיהיה בזה ענין התפתחותי. העולם איננו עומד על מקום אחד, "וההתפתחות האמתית השלמה, מוכרחת היא להביא לו את הבריאות הגמורה החמרית והרוחנית"; לא תמיד אנחנו רואים את ההתפתחות הזאת בשני השטחים גם יחד. אנחנו עדים כיום הזה להתפתחות גדולה בשדה המדע, בשדה הטכניקה והכלכלה. אנחנו איננו רואים כל כך את ההתפתחות הרוחנית, אבל אנחנו יכולים גם כאן לבחון איזו שהיא התקדמות; סוף סוף אותה תפישה של דורות שהיו אמונים על יסודות ההבדלות במושגים החברותיים, אותה תפישה שהכירה ביסוד העבדות כיסוד יציב של המין האנושי (אינני רוצה לנגוע ביסוד העבדות של התורה, שהוא מושג אחר לגמרי, אבל אנחנו דנים על יסוד העבדות כפי שהיה מקובל בתוך העמים האירופאים) שוב אינה קיימת כיום הזה. השלטון הקולוניאלי, השלטון של המונרכיה, שליט יחיד וכיוצא בזה - כל אותם הדברים הלכו והשתנו במשך הדורות. כיום הזה לא יציע אף אחד חזרה לעבדות, בכל אופן - בצורה פומבית, לא יציעו את הדבר הזה. פירושו של דבר, שהשתנה משהו בהלך המחשבה האנושית. כיום הזה גם במדינות שקיים שליט, הוא איננו שליט יחיד, פרט למדינות הנסוגות אחור; במדינות הנאורות ישנם איזה ארצות שישנם שם מלכים, אבל המלכים הללו אינם אלא לתפארה, הם אינם ממלאים את אותו מושג של מלך כפי שהבינו את זה הדורות הקודמים. יש התפתחות כללית, יש לכל ממשל הסדר חברותי, שהוא מוצא לנכון לעשות פעולות למען מעמד השכבות הירודות; ההכרה היא שכל אדם נברא בצלם ויש לו זכות קיום; זוהי התקדמות גדולה של המין האנושי, זוהי התפתחות גם במובן רוחני;אמנם עוד לא הגיעו לאותה התפתחות שאנחנו רוצים לראות אותה, אבל אין לזלזל גם באותן הנקודות שאנחנו כן רואים אותן.

ובכן, העולם איננו עומד על מצב אחד, וטבעי הדבר שאם ישנה התפתחות בקו אחד, תבוא גם בהכרח התפתחות אחרת. העובדה שהעולם איננו עומד על מצב אחד מביאה לא רק התפתחות טכנית, היא מחייבת בהכרח גם התפתחות מחשבתית; דבר זה הולך אולי לעתים בצעדים יותר איטיים, אבל הוא בכל זאת הולך. אם כן, העובדה שהעולם מתפתח, העובדה שהתפתחות אינה יכולה להיות מצומצמת בקטע מסוים, שהתפתחות היא בהכרח גוררת את כל השטח, זה כבר מורה לנו על התוכן של התקדמות העולם, תוכן של התקדמות שמקורו מ"השאיפה של ההוויה להיות יותר טובה", להשתכלל, להתקדם, להגיע לצורות יותר מסוימות, להגיע לצורות יותר מפותחות, זהו המהלך הכללי. גם לא נדבר על התפתחות של מהלכים בתוך המציאות הטבעית, ההתפתחות בתוך המושגים האנושיים מוכיחה לנו דיה על השאיפה הקימת בתוך המציאות להיות יותר טובה.

* * *

אמרתי, שזהו הסבר של התפישה האמונתית, התפישה שרואה את העולם ממקור הטוב, שרואה את העולם ממקור שאין בו חסרון, שבוחנת את העולם מתוך המציאות שהוא נתון בתוך חסרונות. אולם, המציאות היא גם שהרע קיים בעולם, שהצער נמצא בעולם, שהיסורים הם חלק בלתי נפרד מן ההוויה האנושית. ואם אנחנו מעמידים לפנינו את הנגוד הזה, את המקור הא-לוהי המושלם ואת המציאות הבלתי מושלמת, הרי מתבקשת מאליה ההשקפה, שהמציאות הזאת היא לא מוגמרת, שאנחנו נמצאים בתוך תהליך מסוים. לפעמים בתוך תהליך של ירידה, שהוא צורך עלייה, במקרים מסוימים כבר תהליך מסוים של עלייה. אבל בכל אופן, רק בתוך תהליך, שרק את ראשיתו אנחנו יכולים לראות, וסופו עדיין איננו נראה לעינינו. ובכן, המציאות כולה, שואפת לקראת התקדמות, לקראת השתכללות, לקראת היותה יותר טובה.

ברור שאחרים לא מסבירים ככה. ישנו הסבר, הרואה בכל התקדמות של הרוח האנושית את קנאת האיש מרעהו, את המלחמה הנואשת של אדם על פת לחמו. מלחמת הקיום - זהו הדבר היחיד שדוחף את האדם הרוצה לאפשר לו קיום יותר מכובד, הרוצה למצוא לו פת לחם בצורה יותר קלה, וזהו הדבר הדוחף את המין האנושי לקראת יתר שכלול, ורק זהו הדבר שישנו בעולם ככח הדוחף של השאיפה הזאת. ישנו גם הסבר אחר, ואף זה איננו הסבר המתאים להשקפתנו. זהו ההסבר הרואה את הכח הדוחף ביצר הכבוד שישנו באדם, ברצון ההתבלטות, ברצון העליונות, שהאדם איננו מסתפק במה שיהיה שווה בין שווים, אלא הוא רוצה תמיד להזדקר למעלה, ולשם ההזדקרות הזאת, לשם העלייה הזאת, לשם ההתבלטות הזאת הוא מוכן גם להקריב את לחמו, גם את קיומו. כי לא שאלת הקיום היא הכח העיקרי הדוחף אותו; אלא רצון העליונות הוא הכח הדוחף אותו. שני אלה אינם מסבירים את הדברים מתוך השאיפה של הישות כולה, של המציאות כולה להיות יותר טובה; הם לא יכולים להסביר את זה ככה; כי מהיכן תהא קיימת שאיפה שכזאת במציאות הזאת? הם עומדים בפני החזיון של ההתקדמות, ואינם מבינים מהיכן ההתקדמות הזאת; הם עומדים בפני העובדה שהמושגים האנושיים נעשים יותר עדינים, יותר נעלים מהמושגים הפרימיטיביים, ואינם יכולים להסביר מהיכן נלקחו הדברים האלה. הם מחפשים את ההסברים, ומוצאים אותם בדרכים עקלקלות, באותם היצרים הדוחפים את האדם, בזה הם רואים חזות הכל.

גם אנחנו איננו מתעלמים מהעובדה שקיימים כוחות דוחפים שכאלה. אבל אנחנו איננו מסתפקים בדבר הזה, וכשאנחנו בוחנים את הדברים, כשאנחנו בוחנים גם את תוצאותיהם, כשאנחנו רואים שאחרי הכל "מעז יוצא מתוק", ודוקא מהרשע הזה, יוצאת התקדמות. וכל אותו ידע אנושי, וכל אותה רתימת המחשבה האנושית בזמן המלחמה להמצאת כלי משחית הולכים ונרתמים בחשבון סופי למען הטבת צורת החיים של האדם הרי זה דבר משונה ומפליא: כיצד יוצא מהעז המתוק הזה? למה ואיך ישנו דבר שכזה - אם לא נאמר שאדרבה, שהדבר הוא להיפך - מקורו של העולם הוא - הטוב ואליו הוא שואף לחזור? ישנן ירידות מסוימות, והירידות הללו מרחיקות אותנו מהדמות האידיאלית, מהתוכן האידיאלי של העולם, אבל הפנימיות הטובה היא סוף סוף דוחקת ודוחפת, היא מתגלית בצורות שונות, פועלת גם בדרך שנראית לנו כאילו שלילית, אבל במהותה היא סוף סוף חוזרת ומחזירה את העושים ואת העולם כולו לקראת נקודת המוצא שלו. כי "התשובה הנה היא מקורו ויסודו של היש" (אורות התשובה יא, ד). ומבחינה זאת, כשם שאנחנו אומרים, וכמו שהנביא הדגיש: "אשור שבט אפי, ומטה הוא בידם זעמי". אשור אמנם איננו מכוון לדבר הזה, לאשור כאילו מגמה משלו, "והוא לא כן ידמה, ולבו לא כן יחשוב". המחשבה שלו היא אחרת לגמרי, אבל המחשבה של ההשגחה העליונה בנויה בצורה של ניצול אותו הדחף השלילי הקיים בעולם, אותם הכוחות האפלים, שגם מהם יצא המתוק, שגם הכוחות השליליים יתהפכו לטוב בחשבון סופי, וגם הדברים הנראים לנו מנוגדים, מצטרפים בחשבון סופי. "הארת האור מן החשך", זהו כלל יסודי בתוך הבריאה.

"בקשור הכללי" - אומר הרב זצ"ל - "אין שום רע כלל, כי הרע מצטרף אל הטוב לתבלו" (אורות התשובה יב, ה); אין מציאות של רע, רע לא נברא. רע - פירושו דרך עקלתון אל הטוב, השלילה - פירושה דרכים נלוזות אל המטרה הטובה; "טוב מאד" - היה כתוב בתורתו של ר' מאיר "טוב מות " (ב"ר ט' ה'). הכליון שאנחנו מוצאים ופוגשים בכל מקום בעולם, שהוא אורב לכל אדם ומטיל את צלו על כל המציאות, הוא רע מבחינה פרטית. אם אנחנו בוחנים את הדבר מבחינה כללית, הרי הרקבון מוליד את הצמיחה החדשה, "האין" - אומר ר' דב בער ממעזעריטש - "הוא מצמיח את היש". אילו היתה השבולת מתעקשת לומר: אינני רוצה להרקיב, לא היתה יכולה להוולד צמיחה חדשה של מערכת שבלים. אם אנחנו בוחנים איפוא היטב, מתברר שאפילו הצדדים השליליים מצטרפים בחשבון כללי אל החיוב. אנחנו רק נשארים עם הקושיה - למה צריך ללכת דווקא בדרך עקלתון? למה צריך ללכת דווקא בדרך שלילה אל החיוב? למה צריכה ההליכה אל החיים להיות דווקא בדרך המוות? זוהי בעיה הטעונה הסבר והמחשבה הדתית עוסקת בה, אבל ביסודו של דבר, גם השלילה היא חלק של דרך אל החיוב.

המבנה העולמי בנוי על ההרמוניה ההדדית: "העולם כולו מלא הוא הרמוניה, ההתאמה מאחדת מפלשת בכל חדרי המציאות וחגוויה" (אורות התשובה ח, ז). אני רוצה לקרוא כמה מלים מר' שמשון רפאל הירש (זהו תרגום לא כל כך מוצלח, אבל אין לפני אחר בשעה זו): "כל היצור, התגלות ה', הוא היחיד המיוחד, המציאות של העולם איננה עומדת ברשות עצמה, 'עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט'". אין מציאות העומדת ברשות עצמה, "כל דבר הוא ציר, כל חומר - מידה נתונה לו מאת ה' לפעול ולעשות לפי חוקי שדי, הכל - עבדי ה'" (אגרות צפון ג' עמ' מ"ה). במה מתבטאת האחדות הזאת? מה רוצה הקב"ה מהעולם שברא והפך אותו להיות עבד לו? לשם מה הוא צריך את העבדות הזאת, הן הא-לוהות היא מושלמת ובלתי חסרה. מה תכנה של עבדות זו?

פירושו של דבר - "שהקב"ה ברא עולם, וחלק אותו לכוחות שונים, אח"כ ציווה עליהם להתלכד יחדיו, כדי שאחד ישא את השני, ואף אחד מהם לא יכיל בקרבו לבד את אמצעי חיותו ופעולותיו, אלא יקבל אותם מיצור אח לו, ויפיצם ביצורים אחרים" (שם). אין בעולם מציאות היכולה להתיימר שיש לה אפשרות קיום כשלעצמה, כל מציאות יונקת ממשהו אחר. וכשם שהיא יונקת מצד אחד ממישהו אחר, כך היא גם נותנת, ברצון או שלא ברצון, למישהו אחר, כדי שכל יצור ויצור, במדת כוחותיו הקטנה או הרבה, יתרום את תרומתו לקיום הכלל. "אין מציאות בודדת, גדועה" - כפי שהרב זצ"ל מתבטא במקום אחד - "אלא הכל משורג וארוג בהוויה כולה" (אוה"ק ח"ב עמ' של"ט). "ואם אחד מהם לא יתרום דבר מה בעולם, הוא יכרות על ידי זה ענף מעץ קיומו הוא" (אגרות צפון שם). כך, למשל, אנחנו נושמים, הנשימה שלנו מנצלת חלק מסוים של האוויר ופולטת תרכובת שאותה אין אנו יכולים לנצל. הצמח קולט את התרכובת הזו ופולט חזרה את החלק הדרוש לנשימתנו ועל ידי כך מתאפשר קיומו של החי. החי שוב הופך בנשימתו את האויר לתרכובת ממנה הולך ונזון הצמח וחוזר חלילה.

אין אפשרות של קיום עצמאי, בלתי תלוי, ואין אפשרות של קיום מבלי לתרום למישהו אחר: "המים לאחר שהפרו את הארץ, יקוו לעבים בשמים ולימים עלי הארץ. הזרע, מתנת האדמה בתוך פריה - חוזר אליה; והיא מקבלת אותו לקרבה למען תוכל לשוב ולתת את פריה. מעגל אהבת אין-סוף מאחד ומקשר את כל הנבראים, כולם מקבלים ונותנים" (אגרות צפון שם). אחרים רואים בדבר הזה מלחמת קיום וההשקפה האמונתית רואה כאן מעגל של אהבה. אם הכל בנוי על הדדיות, אם הכל בנוי על אי-אפשרות של הסתגרות, אם כשהאדם מת בהכרח ידיו פתוחות, הרי זה אומר שהמציאות כולה, בנויה על ההנחה שהנתינה היא חלק של זכות הקיום של הדבר הקיים כשלעצמו. ובכן, כל החי, כל הקיים, כל הנמצא, איננו אלא חלק, אבר, מתוך המציאות כולה. "ההתאמה מפלשת בכל חדרי המציאות וחגויה; והעולם כולו מלא הוא הרמוניה". יוצא על כן, שאם אנחנו איננו רואים את ההרמוניה הזאת, אם אנחנו רואים, כאילו, הרס של ההדדיות הזאת, של האחווה הזאת, של החיים למען הזולת, של זכות הקיום ע"י האפשרות של נתינה - פירושו של דבר שיש כאן איזשהו ליקוי, איזשהו שינוי ממהותה של הבריאה, ירידה נוספת על הירידה שהעולם מהווה בעצם מהותו. "המוסר הפנימי, ותביעותיו החזקות הינם נמשכים ובאים מהד קולם המאוחד של כל חלקי ההוויה, שכולם חודרים זה בזה, והנפש היא מלאה בכולם, ומאוחדת בכולם" (אורות התשובה ח, ז). אם חכמי הכפירה מתקשים לדעת מהיכן קיים רגש מוסרי אצל האדם - אנחנו איננו מתקשים בזה כלל ועיקר. אדרבה - אנחנו מתקשים כיצד באה ירידה מהתכונה המוסרית. במהותו של דבר, המוסר הפנימי ותביעותיו החזקות נמשכים מהד קולם המאוחד של כל חלקי הבריאה. אם כל הבריאה בנויה על סמך ההדדיות והחברתיות, על סמך זכות הקיום על ידי נתינה, הרי מפליא אם יתגלה בקרבנו משהו שונה מהמערכה הזאת. ואם אנחנו מוצאים שלפעמים האדם, אפילו המרושע ביותר, נעמד בפני איזה קול פנימי, שמזדעק אליו מפנימיותו - הווה אומר: זהו הקול האמתי. אין זה קול מעושה, אלא זהו התוכן הפנימי, שרק על ידי מחיצות, הסתרות וקליפות לא היה ניכר, ונתגלה לפתע, מתוך משבר בשאלות שהאדם מתקשה בהן. עכשיו רק מתבררת מציאות הקול הזה, שהוא קיים וישנו תמיד. מובן, על כן, שמקורו של העולם הוא טוב והחטא הוא משהו בלתי נורמלי.

על הדבר הזה, הגדרת תוכן החטא, מדבר הרב שוב כאן: "הרשעה השרויה בעומק הנשמה כשהרצון איננו חפץ לעזבה, הרי היא סותרת את המשקל השווה של החיים". זאת אומרת, את שיווי המשקל, את המהלך הטבעי הנורמלי של היצור, "את היחס הישר שיש לנשמתו של האדם עם כל היש, עם כל ההוייה כולה, בכללותה ובפרטיותיה" (אורות התשובה ח, ד). ובכן זוהי מציאות יוצאת דופן, זהו שינוי, "סתירת היחס של האדם עם כל היש". מציאות כזאת, של חיים לא לפי הקו הראוי, מציאות בלתי נורמלית של חיים, מעוררת בהכרח רגשות אי נעימים אצל האנשים החיים אותה. כל סטיה מהנורמליות, כל סטיה מהטבעיות, כל סטיה מהדריכות היסודית הפנימית מולידה בהכרח איזשהו אי-ספוק, איזו שהיא רוגזה, איזשהו כעס. "מה הוא מקור הרוגזה של הרשעים? מהו הקצף על העולם כולו? מהו יסוד העצבות המרה האוכלת את הרוח ואת הבשר? מהיכן ישנה עצבות בעולם? מהיכן ההשקפה הפסימית שפיתחו חכמי אומות העולם, הממלאת ארס את החיים המצויים אצלם?" - שואל הרב ז"ל, ועונה: "בבטחון פנימי אנו משיבים על זה: ממקור הרשעה כל זה נובע, 'מרשעים יצא רשע'". בזמן שהאדם הורס את היחס הישר של נשמתו עם היש כולו - "הרוס ההרמוניה, מכאובים רבים הוא מסבב". מתוך שהוא הופך את העולם ל"מים מלוחים", הרי הוא שותה ושותה ואיננו מרווה את עצמו. הוא מלא תמיד אי ספוק ודאגות, וחשבון סופי מוכרח להביא אותו למחשבה - שהדרך בה הוא צועד אינה כלל הדרך הנכונה.

מכאן אנו מגיעים למסקנה ש" העולם כולו מוכרח להגיע לידי תשובה שלמה" (אורות התשובה ה, ג). העולם כולו ולא ישראל דוקא. אי-הנורמליות שבהתרחקות מן הטוב איננה יכולה להיות דבר שבקבע, הטוב מוכרה בחשבון סופי לצאת חוצה, השאיפה הפנימית מוכרחה לבקוע את כל הקליפות, עבות ככל שתהיינה.

* * *

מתוך תפישה זאת, אנחנו מגיעים גם למסקנה שניה, שהתשובה אין מטרתה שבירת האדם, אלא מטרתה בניתו מחדש, אין מטרתה הוצאתו מן העולם, אלא החזרתו אל העולם. החטא הוא הוצאה מן העולם, באשר הוא הורס ההרמוניה, באשר כל מושג "שלך - שלי", ואפילו "שלי - שלי", הוא הרס היסודות הגנוזים בעולם. ומכיוון שזה הרס, ונגוד, הרי בהכרח תהיה שיבה ממנו. וכשהמצב חוזר לנורמליות, הרי פירושו חזרה אל העולם. ההרמוניה שנהרסה חוזרת ומתעצבת מחדש, נוצרת מחדש, חוזרת לאיתניותה הקודמת. האדם בתשובתו חוזר אל העולם, אין התשובה מצב של ריחוק מהעולם, הסתגרות בתוך ד' אמות, מצב בו מתעניין האדם רק בשלמותו שלו. אדרבה - האדם הופך לראות את עצמו כחלק של אותו עולם ממנו ברח בתקופת החטא. התשובה מחזירה את האדם אל העולם, מחזירה אותו בראש ובראשונה אל עצמו ואל עצמיותו: "התשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל הא-לוהים" (אורות התשובה טו, י) - טעות היא לחשוב כאילו החזרה הראשית היא לא-לוהים, אח"כ באות חזרות אחרות. החזרה של האדם לנורמליות היא בראש ובראשונה חזרה אל עצמו, תנאי ראשוני שעל ידו הוא חוזר אל הא-לוהים, "אל נשמת כל הנשמות" (שם). "ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההוויה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה" (שם). כשהאדם שוכח את עצמו, כשאיננו מכיר את המאויים הפנימיים האמתיים שלו, כשהוא משלה את עצמו בדמיונות שוא, כשהוא מקנה לעצמו שאיפות לא נכונות, כשהוא רואה את עצמו בעולם אחר שאינו עולמו הפנימי, הרי זה מוליד את החטא. והחזרה באה על ידי הכרת עצמו, הכרת דחיפותיו הפנימיות, הכרת מאוויו הפנימיים, הכרת תכונתו הפנימית - זהו בראש ובראשונה. "ואם תאמר שהיא חפצה לשוב אל ה', ואת עצמה היא איננה מכוננת לקבץ את נדחיה הרי היא תשובה של רמיה שתשא על ידי זה את שם ה' לשוא" (שם), עד כדי כך! התשובה צריכה להיות חזרה אל עצמו, שהיא גם חזרה אל העולם, ופירושה - קבוץ כל הנדחים, כל הסטיות שישנן, החזרתם למקומם הטבעי והקדשתם בקדושה עליונה. מתוך הדברים הכלליים הללו מתבררת גם מטרת המדע העולמי, שאסור לו להסתפק בפתוח הצדדים החיצוניים של החיים, אלא עליו לחדור לקראת נקודת החפץ הפנימית.

אנחנו מייחדים מקום מיוחד לישראל בתוך המהלך הכללי של התשובה. "כנסת ישראל, בהרגשתה הרוחנית העודפת, היא הראשונה בעולם לתשובה. היא החטיבה העולמית שסגולת התשובה תתגלה בה תחילה" (אורות התשובה ה, ח). - משום שיש דחף בכנסת ישראל להתאים עצמה עם האורה הא-לוהית בעולם, שאין בה חטא ועוון. הטוב העולמי - אותו הזכרנו - הגנוז בעולם, מתגלה ביתר בליטה וביתר בירור בישראל עד קדושתו. למדנו זאת מדברי חז"ל. "נשמתה של כנסת ישראל היא הצדק המוחלט, ובהתגשמותו הוא כולל את כל הטוב המוסרי שבפועל" (אורות התשובה ד, ז). לימדו אותנו - כהנחת יסוד - שישראל הם רחמנים, בישנים, גומלי חסדים (יבמות ע"ט א'). היסודות המוסריים הללו, היכולים להיות בסימן שאלה אצל אומות העולם, מהווים בשבילנו את היסוד ואת התשתית של כל חיינו, ועושים אותנו הרבה יותר קרובים לתשובה, מכיוון שבקרבנו מורגשת הרבה יותר הנקודה הטבעית היסודית של צלם אלוהים אשר בו נבראנו. על כן בהכרח תתחיל התשובה אצלנו ומאתנו, לא רק התשובה של כנסת ישראל, אלא גם התשובה של העולם כולו. "הבריאות השלמה תבוא אליה וברוב כח תחל לפעמה, ואור התשובה יופיע בה בראשונה. ואח"כ תהיה היא הצנור המיוחד, המשפיע את לשד החיים של תאוות התשובה העדינה על כל העולם כולו, להאיר אותו ולקומם מצבו" (אורות התשובה ה, ח).

ובכן נתייחד לנו כאן תפקיד גדול.
לתשובה תפקיד גדול בתוך ישראל, ולישראל תפקיד גדול בתוך העולם. כי אם אין אנו רואים את העולם כפי שעלה במחשבה, אם אין אנו רואים את העולם רק לפי הנתונים הטבעיים, שהם מעצם טיבה של הירידה, אלא אנחנו רואים ירידה אחרי ירידה, אנחנו רואים שפורח מטה זדון והרשעה עושה חיל ומתרחקת ממקורה הפנימי, הרי התקון תלוי בראש וראשונה בישראל ובכנסת ישראל, כי הקלקול בנקודה המרכזית הוא הוא שמשפיע בנקודות המרוחקות, והתקון של המרכז אף הוא בהכרח יתקן את הסביבה, כפי שמסביר בארוכה ספר "הכוזרי" (מאמר שני ל"ו-מ"ד), ולא נתעכב על זה כרגע.

אם אנחנו בוחנים בצורה שכזאת הרי נבין שתשובת ישראל - שפירושה חזרה לנורמליות המיוחדת לישראל, אינה ענין בודד, המצטמצם בתוך אומה אחת. חזון התחיה הלאומית היהודית איננו רק חזון של עם בין העמים, או נגיד יותר מדויק, עם קטן בין הרבה עמים, כמו, נאמר, חזון השתחררותה של קונגו. זהו מסוג אחר לגמרי, זוהי מציאות אחרת; כאן מיוחדת לו מרכזיות הצריכה להביא מהפכה שלמה בעולמות כולם, מהפכה שתביא למין האנושי את אותו חזון "אחרית הימים", שאיננו יכול לבוא בצורה אחרת, בדרך אחרת, אלא על ידי כנסת ישראל. ומתוך שהתשובה של ישראל היא הראשונה והיסודית, עלינו לבחון ולקבוע לעצמנו כיצד יכולה התשובה הזאת להתבטא, ומהי דרך החזרה אל הנורמליות הזאת: "יש שמחשבה יורדת ממרומי גדולתה וממקור טהרתה, מפני שאחרי אשר נתגשמה במעשה ובחיים, טפלו בה אנשים שאינם הגונים, והחשיכו את יפעתה" (אורות התשובה יב, יב). יש לפעמים דחיפה הנתפשת על ידי צבור בבחינה יותר ירודה, יותר מגושמת משהיא באמת, ומתוך כך היא מקבלת צורה שאיננה נוחה לאלה, שהיו יכולים להזדהות עמה כפי מקורה. אולם "הירידה הזאת איננה ירידת עולם, כי אי אפשר שהטוב הרוחני המחשבי יהפך לרע, כי אם ירידת שעה, והיא גם לצורך עליה. אותם האנשים שהם קטנים באיכות, יש להם גודל כמותי, וגם מידה זו אף על פי שנחשבת כלא לגבי האיכות, מכל מקום כשהיא מצטרפת עם האיכות היא מעטרתה, 'וברוב עם הדרת מלך'" (שם). ובכן יש ערך לכמות שעה שבגללה בא "ברוב עם הדרת מלך", למרות שזה בא במידה מסוימת על חשבון האיכות. "כאשר המחשבה צריכה לקנות לה בסיס חומרי, דרכה לרדת ממעלתה. בפרק כזה הנה היא מושלכת לארץ ופריצים באים בה ומחללים את קדושתה. אבל עם זה מתרבים אוכלוסיה, והתגלות האומץ החומרי הולכת ונוספת, הדברים הולכים כך עד בוא התור, שמתעוררים עדיני לב, חמושים בכח צדקת ה', והם עולים עד ראש הפסגה של מקור טהרת המחשבה ומתעמקים בתוכיותה, מכניסים בה את הטוהר שבנשמתם, את כוונותיהם העדינות ומחשבותיהם הזכות. ומתוך כך - זו המחשבה הכללית בעצמה, שמפני מכאוביה הרוחניים, מדקירת הקוצים הסובבים אותה היא מוטלת עייפה חלושת כח, בתרדמת מוות, וכמעט באין רוח חיים, מתעוררת היא ומתחלת להשפיע על כל הנגשים אליה טל חיים בהוד גבורה מפנימיותה, ואז מתעלים בעלויה כל הדבקים בה" (שם). כלומר, אותה הרחבת הכמות איננה אלא עד זמן מסוים, ובהגיע התור, מתעורר התוכן הפנימי-האיכותי, וגם כל אלה שנדבקו לענין מבחינה כמותית, נתבשמו מריח התוכן הפנימי של הדחיפה הזאת: "גם אותם אשר דבקו בה בימי עניה הרוחני, אשר על ידי זדון ושובבות רשע, סרו מהדרך הראשית למגמתה של המחשבה, הנה גם הם מתעלים עמה, שבים על ידה בתשובה בהירה ועליונה במעוף נשר בקלות נפלאה, שאין דומה בכל גלוי של חזיון התשובה הבאה מצד התעוררות הכח הטוב של איזו נפש פרטית" (שם). ובכן התעוררות סטיכית, התעוררות עממית, התעוררות שכל האומה כולה תגרף בה. תכנה הראשון איננו לפי המכוון, הוא מלובש בלבוש מגושם, מכיון שמבחינת הערך של ההגשמה הנחוצה יש הכרח בלבושים אלה. אבל בחשבון סופי חוזרת ההתעוררות לאיתניותה הראשונה.

* * *

זהו מה שהרב זצ"ל אומר על ענין התחיה כפי שהיא נראית לפנינו: "אופיה של הגאולה הבאה לפנינו שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים - הוא בתוכיותה של כנסת ישראל, מתפתחת היא האומה בכל כוחותיה מגדלת היא את רוחה את טובה ואת עצמיותה" (אורות התחיה ל"ב עמ' ע"ט). כל חזרה לחיים טבעיים, פירושה, בראש וראשונה, חזרה לחיים נורמליים של אומה, חיים של עם המוציא את לחמו מאדמתו, החי על כוחות יצירה, בכלל זה גם היצירה הגשמית שלו. כשהאומה מבוססת מבחינה חיצונית, מדינית וכלכלית, כפי שהיא מתארת לעצמה, כשהיא מגדלת את טיבעה ואת עצמיותה, מתפתח גם הרוח בפנימיותה. "אינה מכרת היא עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה". בזמן שהרעיון מתגשם, כפי שאמרנו, הוא מקבל צורה מגושמת, "עינה לארץ ולשמים עודנה לא תביט, היא אינה שבה עדיין אל אישה הראשון בפועל, היא מעבדת את חייה בכוחותיה הנמצאים בשרשי נשמתה. אמנם, בלא קריאת שם, בלא מגמה מבוררת הכל הוא אור ה' וכבודו, אבל לא היא ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמים לא שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת היא". מדברים על טנקים, מדברים על צבא מפותח, מדברים על מדינה העומדת מבחינה כלכלית על רגליה, "אבל באמת הכל קודש וא-לוהי הוא, רק בהגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלוהי נקרא בשם מפורש להגלות" (שם).

מה שלא הבינונו בזמן שהדברים נכתבו, הולכים אנחנו ומבינים עתה, שהדברים הולכים ומתגשמים לפנינו. אם הולך וגדל הצמאון לדבר ה' - ולא רק אצל חוגים וצעירים הקשורים עם הדת באופן ישר - אם בא איזה בחור מ"אפיקים" ללמוד תורה כאן, אם בא איזה חבר מ"עין חרוד" לשמוע שעור - הרי זוהי תופעה שלא נשמעה כמוה לפני עשרים וחמש שנה. זוהי מציאות חדשה, מציאות הנובעת מחזרת האומה לנורמליות, מהבקעת הטבעיות התכונתית-נשמתית של כנסת ישראל את כל מסכי האפילה. ואם כי "יגלה ויראה שכל מה שהאיר, וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכל אור א-לוהי עולם, א-לוהי ישראל הוא, 'וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו'".

"מצב גאולה זה הוא יסוד החזון של הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד, כי אם קודשא בריך הוא וכל חיליו יבואו אליה, ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי" (שם). בראש וראשונה, אומר הרב זצ"ל באורות התשובה (ראה ד' ח'), אנחנו חוזרים לכבוד ה'. אם אנחנו חוזרים להיות מדינה נורמלית, אם עם ישראל איננו עוד עם מוכה ומורדף, אם הננו עם ככל העמים, אם אנחנו מתחילים לתפוש את מקומנו במובן המדעי, אם אנחנו מתחילים לתפוס את מקומנו במובן החברותי, הכלכלי, אם מתחילים לבוא אלינו ללמוד - גם אם למוד זה איננו הלמוד המכוון העיקרי - הרי אנחנו חוזרים לכבוד ה'; וכיוון שכך - זוהי התחלת השיבה לנורמליות שלנו. "אשרי עין ראתה כל אלה, למשמע אוזן ותקווה תשמח נפשנו - והמשך הזמן העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל, עד שיופיע אור תפארת ישראל - לדעת כי שם ה' נקרא עליה" (שם) - היינו, התהליך הזה, תהליך התחלת התקומה, עד הסיום שנדע וידעו כי שם ה' נקרא עלינו - "הוא זמן חבלי משיח, שרק אמיץ אונים כרב יוסף היה אומר עליו, בנגוד לכל האומרים: 'ייתי ולא אחמיניה - ייתי דאיתיב בטולא דכופתא דחמריה'" (סנהדרין צח, ב). לאמר, גם אם אין זה אלא חמור המביא לנו את המשיח, גם אם זוהי החומריות, והחומריות מעצם טבעה מטילה גללים, וזהו "כופתא דחמריה" - אשב בצל הזה, באשר אדע שחמור זה מביא את המשיח, וגם אם יאחר בוא יבוא.

השקפה זו האומרת שמבנה החול הוא בסים אל הקודש, שכוחות השחור והאופל הללו אינם אלא חלק של המאבק העולמי של הקליפות נגד כוחות העלייה הגנוזים באדם - מעלה לנו את הרעיון שהרב זצ"ל מדבר עליו, על תחיית הספרות היהודית, ועל המקום המיוחד שנתייחד לסופר היהודי - "רגשי התשובה בכל כבוד יפעתם, בכל דכדוכי נפשם היותר עמוקים, מוכרחים להגלות בספרות למען ילמד דור התחיה את התשובה בעומק נפש, בתכונה חיה ורעננה, ושב ורפא לו. וקום יקום לנו משורר התשובה" (אורות התשובה יז, ה). התשובה איננה דבר מדכא, התשובה היא חזון העולם, המטרה הכללית של ישראל, של "חדש ימינו כקדם", של חזרה למקור הרעיון. והכרחי הדבר, וברי הדבר, שיקום משורר התשובה שהוא יהיה "משורר החיים ", הוא יהיה לא משורר הענות, הוא לא ישיר שירה של דכאון ועצבות, הוא ישיר שירת הרעננות והרחמים המתעוררים - "משורר התחיה, משוררה של הנשמה הלאומית ההולכת להגאל" (שם). נגיד, אולי, שיש בדבריו אלה של הרב זצ"ל רק אי-דיוק קטן: הרב זצ"ל כתב "יקום לנו" - ולא חל ולא הרגיש, שהנה הוא הוא המשורר הגדול אשר קם לנו, "משורר התשובה ... משורר התחיה ומשוררה של הנשמה הלאומית ההולכת להגאל".

(עבוד של הרצאה בפני הכנוס השנתי למחשבת היהדות במלאת כ"ה שנה לפטירת מרן הרב זצ"ל. המאמר הודפס לראשונה בחוברת "שיטתו של הרב קוק \ בעיות נבחרות" (תשכ"ג), ולאחר מכן בספר "עפר האילים")
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il