מוצ"ש י"ט ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כ"ו בחשוון תשס"ז

מהו השלטון הרצוי במדינה יהודית?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

הכותרת בעיתון זעקה באותיות גדולות: היום תניח הממשלה את הצעתה למשטר נשיאותי על שולחן הכנסת. בכירים באופוזיציה: לנו יש הצעה שונה. מעניין מאד, חשבתי לעצמי בשעמום, מה ההבדל בין ההצעות? לפתע קפצתי ממקומי - ליהדות אין מה לומר בעניין? למה חברי הכנסת הדתיים אינם מניחים הצעה תורנית בנושא על שולחן הכנסת? אולי את החוק למשטר מלכותי?

------------
בדורנו - נמלכים בציבור
הרב דניאל שילה שליט"א, קדומים
המשטר הרצוי המוצע על פי התורה, הוא מינוי מלך. אין הדבר מוחלט, ומימושו תלוי בנסיבות ובמוכנותו של העם לכך (העמק דבר דברים י"ז י"ד). אך גם המלך איננו ריבון מוחלט - הוא כפוף להדרכת נביא, מחוייב להחלטות הסנהדרין, ולכל המגבלות וההדרכות שהתורה שמה עליו בפרשת שופטים. הוא איננו ממנה את יורשו (משך חכמה שם), ובשום פנים איננו דיקטטור גרידא, כפי שעלולים לחשוב בחוסר ידיעה או בגלל מלכים שסטו מן הדרך ורדו בציבור שלא כהוגן.

אולם, כל זה הוא "הלכתא למשיחא", ואילו אנו עוסקים בשאלת המשטר הרצוי בימינו. כבר הורונו חכמים ש"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור" (ברכות נ"ה). מינוי פרנסי הציבור, והחלטות בענייני ציבור, נעשות על ידי הכרעה על פי רוב הקהל הנוגע בדבר, אחר שהמצביעים מתחייבים להביע את דעתם לשם שמים וללא כל נגיעה או אינטרס. (שולחן ערוך חו"מ סימן קס"ג: "כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב"). גם אלה אשר נתמנו למנות אחרים חייבים לפעול רק מתוך ראיית טובת הציבור.

ההימלכות בציבור תלויה באפשרויות התקופה. בימינו, כשיש לרשותנו נייר ודפוס, מחשבים ותקשורת אלקטרונית, ברור שיש להימלך בציבור הרחב ככל שניתן. על כן הבחירות הנוהגות במדינה כיום, כאשר הן מתקיימות ביושר וללא מרמה וזיוף, קולעות להדרכת התורה. אשר לדרכי הבחירה - בחירות לכנסת הממנה, בחירות ישירות לראשות הממשלה, וכל דרך אחרת לביצוע יעיל של רצון הרוב, תהיה מקובלת. וזאת בתנאי שנקבעה על ידי הרוב, וללא כוונה לעקוף את רצון העם, ובתנאי שלא תרוקן את ההימלכות בציבור ממשמעותה.

חשוב להדגיש: אין הכוונה שהרוב רשאי להחליט ככל העולה על רוחו גם בניגוד להלכה, שכן מה שאדם אינו רשאי לעשות בעצמו, איננו רשאי ליפות כוחם של אחרים לעשות. והמבקשים לעשות דבר שלא כהלכה, לא יוכלו לתרץ זאת בטיעון שהציבור ייפה את כוחם.

כמו כן, לא נזכר בשום מקור, כי על המצביעים לבקש את דעתם של תלמידי חכמים בשאלה את מי למנות כפרנס. והנה ישנם כאלה המבקשים דעת תלמידי חכמים בשאלה זו, ומציגים כאילו מי שאינו נוהג כך עובר על דין תורה, ואין להם על מה שיסמוכו. ומי לנו מלך וחכם כמשה רבינו, שאף הוא צריך היה להימלך בישראל על דבר מינויו של בצלאל על פי השכינה.

------------

חתירה לייעוד
הרב אברהם ישראל סילבצקי שליט"א - ר"מ בישיבת מרכז הרב
בבואנו לדון בטיב היחס שבין דמוקרטיה ליהדות, עלינו להבחין בין המישור הפרקטי שבשיטת הממשל הדמוקרטי, כדרך הכרעה מעשית, לבין המישור הרעיוני והערכי העומד בבסיס שיטה זו.

כבר נכתב רבות על הזיקה במישור המעשי בין דמוקרטיה ליהדות, ועל כך שההתחשבות ברצון העם ומשקל הרוב כגורם בהכרעות שלטוניות, איננו זר לתורת ישראל. בהקשר לכך, יש להזכיר את דברי הרמב"ן, האברבנאל והנצי"ב (דברים י"ז), מרן הראי"ה קוק זצ"ל (משפט כהן קמ"ד) ועוד.

ברם, לא כן הוא בנוגע למישור הרעיוני והערכי, העומד בבסיס השלטון הדמוקרטי. הדמוקרטיה בעיקרה שללה קיומן של ערכים מוחלטים בנוגע לניהול הכלל, בכך שהפקידה את קביעת הערכים עליהן מושתתת החברה הדמוקרטית ואת ההכרעה לגביהן, בידי הרוב. שלילה זו, הינה נגזרת ישירה מהגדרת ייעודו של השלטון הדמוקרטי, ככלי יעיל לפתרון קונפליקטים. יישוב התנגשות ערכית בין קבוצות שונות בחברה, נעשה דווקא בדרך הפקעת כל משקל אבסולוטי מאותם ערכים, ע"י מסירת ההכרעה בעניינם לידי הרוב. זכויות האזרח שנוסחו בעת החדשה, באו כתוספת ייעול לפתרון קונפליקטים גם במישור הפרט, מתוך הנחת היסוד שקביעת מערכת הערכים של הפרט אינה מעניינו של השלטון. בכך נתאפשר לכל יחיד בחברה, לקיים את אורח חייו על פי ערכיו, כל עוד אין הוא פוגע בערכיו של השני, שלולא כן "איש את רעהו חיים בלעו".

תפיסה מעין זו, מנוגדת בתכלית, ואף סותרת, את ייעוד השלטון בישראל לפי התורה. בבואו להגדיר את מגמת המלך בישראל, כתב הרמב"ם: "ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'" (הלכות מלכים פ"ד). לא לחינם מתוארת עליית שלמה למלכות בדברי הימים (א' כ"ט) - "וישב שלמה על כסא ה' ". מגמת השלטון בעם ישראל, לפי התורה, הינה חינוכית ערכית, בעלת ייעוד מובהק של הרמת דת האמת, מתוך ההכרה בערכיה האבסולוטיים של התורה.

תפיסת ייעוד השלטון כמכשיר לפתרון קונפליקטים, יכלה למצוא לה מקום בתרבויות הגויים, שדת תיפלותם מסתכמת בעבודת הפרט ותיקונו האישי, בעוד שתורת ישראל תורת הכלל והאומה היא, המורה גם איך לנהל את החברה והעם בדרך התורה וערכיה הנצחיים.

לאור האמור, צמד המילים "יהודית ודמוקרטית", הינו פרדוכסלי מבחינת ייעוד השלטון בישראל. פרדוכס זה בא לידי ביטוי גם באופן מעשי, בכל התנגשות בין תורה להחלטת הרוב ולערכי הדמוקרטיה. אולם, חמורה מן ההתנגשויות המעשיות האפשריות, הינה ההתנגשות הרעיונית הערכית שבין התורה והדמוקרטיה. תמיכה לכתחילה במישור העקרוני שבדמוקרטיה (מעבר למישור הפרקטי), מנוגדת היא ליעוד השלטון בישראל - הרמת דת האמת, ויש בה מימד של חילול השם, בהיותה מכרזת כי העם היושב בציון, בפלטרין של מלך, איננו מקבל את ערכיה של תורת ישראל כערכים אבסולוטיים.

בניגוד לעיוותים המתקיימים כיום תחת אצטלת הדמוקרטיה במדינת ישראל, ניתן יהיה למנוע עימות, לכל הפחות במישור המעשי, בין התורה לדמוקרטיה, אם נפעל לכך שהדמוקרטיה במדינת ישראל תהיה מושתתת על ערכי התורה. בכך נצעד צעד חשוב, גם אל עבר השגת ייעודו של השלטון בעם ישראל על פי התורה, עד יצמיח ה' את צמח דוד עבדו.

------------
המלכות חיונית
הרב אוריה שחור שליט"א, פסגות
א. צורת השלטון היא סוגיה שאיננה עומדת בפני עצמה. ההשפעה שיש לצורת השלטון על מרחבי החיים חורגת בהרבה מהאופן שבו מתנהלת מדינה. ספר שופטים מסתיים בפסל מיכה ובמעשה פילגש בגבעה, וחותם במילים: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", ללמדנו שההשפעה של חוסר שלטון בישראל גורמת להרס האמונה (פסל מיכה), מידות מושחתות ומעשי תועבה (פלגש בגבעה). מאידך, מציאותו של מלך בישראל אמורה לרומם את העם לפסגות אמוניות - "מלכות הארץ כעין מלכות השמים". כשבבואת מלכות שמים מצויה בקרבנו, היא מחיה ומדרבנת אותנו, וכל אורחות חיינו מתקדשים ומתעלים. "החסיד הוא המושל" אומר החכם למלך כוזר, כי המלכות היא משל חי לחיים מתוקנים.

ב. מפסוקי פרשת שופטים נראה בבירור, כי המלך הוא איש המולך במובן הפשוט של המילה, ומעביר את השלטון אחריו לבניו. זה שונה מצורת השלטון שאנו מכירים. ברמב"ם נפסק, שפסוקים אלה מהווים מצווה ולא רשות. לכן נראה שצורת השלטון הנכונה היא מלכות.

ג. אולם ישנם תנאים מוקדמים לכינון המלכות. מהפסוק "כי תבוא אל הארץ... ואמרת אשימה עלי מלך", משמע שהמצווה תלויה ברצון של עם ישראל למלך. וכבר ביאר הנצי"ב כי על בית דין להמתין עד שיתברר, שאכן רצון העם הוא להעדיף צורת שלטון מלכותית על פני צורת שלטון אחרת. בנוסף - כתב הרמב"ם: "שאין מעמידין מלך בתחילה, אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו". מכאן משמע שרצון העם אינו מספיק כדי למנות מלך, ודרושה גם הסכמת סנהדרין ונביא, וכבר דנו ברמב"ם זה גדולי הדורות.

מכל האמור לעיל עולה, כי בבואנו לדון בסוגיה זו, עלינו כצבור דתי - לאומי לחבב על עצמנו את המלכות, ולהעמיק בהבנת השפעותיה הטובות על חיינו. עלינו להיות קשובים ליכולתם של ישראל לעכל סוג כזה של שלטון, ולהתפלל כי הקב"ה יערה עלינו רוח ממרום, ויחזיר לנו את הנבואה והמשפט, על מנת שנזכה לחיות חיים מלאים ושלמים.

----------
מתוך המדור "בימה תורנית".

חזרה למעלה