ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת נצבים - מצוות התשובה ומהותו של יום הדין | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים ניצבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אלול התשס"א

פרשת נצבים - מצוות התשובה ומהותו של יום הדין


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר ז"ל

מקורות לשיעור:
ספר דברים פרק ל
(א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:
(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
(ג) וְשָׁב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:
(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:
(ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:
(ו) וּמָל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:
(ז) וְנָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:
(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
(ט) וְהוֹתִירְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְהֹוָה לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:
(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

רמב"ן על דברים פרק ל, פסוק יא:
(יא) וטעם כי המצוה הזאת על כל התורה כולה והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום:
וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו, שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך, כמו שפירשתי (שם):

סליחות
'במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה'.

חדושי הר"ן על ראש השנה דף טז, א:
בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. יש לשאול למה אדם נידון בר"ה יותר מבשאר ימים דבשלמא שאר דברים דהיינו תבואה ופירות האילן ומים כל אחד בזמנו נידון כדאמרי' בגמרא אבל אדם למה נדון יותר בר"ה מבשאר ימים, ותירוץ דבר זה למדנו מדגרסי' בפסיקתא בשם ר' אלעזר בפ' דרשו את ה' בהמצאו בעשרי' וחמשה באלול נברא העולם , ולפ"ז הא דאמרי' בגמרא דר' אליעזר ס"ל בתשרי נברא העולם על גמר בריאתו קאמרינן דאדם הראשון שבו נגמר העולם נברא ביום ששי דהיינו באחד בתשרי. וגרסינן תו התם בפסיקתא נמצאת אומר בר"ה נברא אדם הראשון ראשונה עלה במחשבה בשניה נתיעץ עם מלאכי השרת בשלישית כנס עפרו ברביעית גבלו בחמישית רקמו בששית עשאו גולם בשביעית זרק בו נשמה בשמינית הכניסו לגן עדן בתשיעית נצטוה בעשירית סרח באחת עשרה נדון בשתים עשרה יצא בדימוס א"ל הקב"ה לאדה"ר זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדין לפני ביום הזה ויוצאין בדימוס וכ"ז אימתי בחדש השביעי באחד לחדש ומכאן סמך למה אדם נידון בר"ה יותר מבשאר ימים , ואף בשמים יש אות שמזל החדש הזה מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לשם.

ספר תהילים פרק פט, פסוק טז:
אשרי העם ידעי תרועה יהוה באור פניך יהלכון:

עולת ראיה (ליקוטים)
התקיעות, מצד התעוררות התשובה, יש לכווין בהן כי עיקר הכח של קדושת ישראל הרי הוא מונח בעולם שכולו ארוך ששם הוא שורש קדושתם, שהיא הדבקות הטבעית שמצד נשמתם באור ד'. וזאת היא הפשוטה שלפניה. אמנם הכח הזה צריך לפעול על המדות ועל המעשים, ומתוך שהמדות הנן רוחניות בתכונתן, אבל אין להן אותו הכח הרוחני של השורש העליון, שהוא מתגלה ע"י עצם הנשמה בהבהקת השכל, ע"כ השברים הם באים בצורה של פירוט לעומתן. כלומר שמתוך השורש השכלי הארוך והפשוט יתחדשו המדות להיות מושפעות מקדושת השכל, וכשהמדות מתקדשות מתקדשים המעשים על ידן. ומתוך שהמעשים הם יותר פרטיים ויותר מוגבלים מהמדות, ע"כ הם נרמזים בהתרועה שהיא נפרטת לקולות קצרים. ואח"כ ע"י השפעת המדות, שהושפעו מקדושת הנשמה בשרשה, והשפעת המעשים שמתילדים על ידן, מתגלה השורש העליון, שהיה בתחילה אצור רק בכח, ויוצא אל הפועל. וזהו התוכן של הפשוטה שלאחריה. אמנם לפעמים יש שאין השורש יכול להחיות את המדות, מפני חלישותו, והוא מחיה רק את המעשים, וע"י ההרגל של המעשים הטובים יבא אח"כ התיקון גם אל המדות, וזהו התוכן של התר"ת, ובאופן זה המדות נבלעות במעשים, וע"כ לא יבא לעולם תרש"ת, וכדחז"ל, כ"א תשר"ת תש"ת תר"ת. ולפעמים אין השכל מחיה מיד את המעשים מפני המניעות, של הדברים הצדדיים, ומ"מ הוא מחיה את המדות, והמדות גורמות להחיות את המעשים. וזהו הרמז של התש"ת. ונראה שיותר מצויה תחיית המדות בכללותן ע"י השכל, ע"כ התש"ת הוא קודם לתר"ת. אבל התיקון בא בין ע"י המדות, שהן מחיות את המעשים, בין ע"י המעשים, שהם מחיים את המדות.


* * *

מהותו של יום הדין

התפילה היא הבדיקה היותר גדולה לאדם, ובראש השנה ביתר שאת. על כן עלינו להתכונן לפני ראש השנה, כדי שאותם מילים ירוממו ויקדשו אותנו לגובה אחר לגמרי. אנו צריכים לחבר את כל נקודות המבט שלמדנו על התפילה, כדי שתפילת ראש השנה תבנה בנו את כל המעלות הראויות לכל השנה כולה.

אנו אומרים בתפילה "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם". הר"ן סובר שהמשפט בו מדובר הוא על מה שיקרה לאדם בעולם הזה, והוא מוסיף לבאר בחידושיו לראש השנה ט"ז: "יש לשאול למה אדם נידון בראש השנה יותר מבשאר ימים...ותירוץ דבר זה מצאנו בפסיקתא וכו' בעשרים וחמישה באלול נברא העולם... נמצאת אומר בראש השנה נברא אדם הראשון... א"ל הקב"ה לאדם הראשון זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדים לפני ביום הזה ויוצאים בדימוס... ומכאן סמך למה אדם נידון בראש השנה יותר מבשאר ימים" עכ"ל הר"ן. הקב"ה כביכול עושה סדר, חשבון נפש, סיכום, וכיוון שבראש השנה אדם נולד - בו הוא נדון. לעומת הר"ן סובר תוספות שם שהדין בראש השנה הוא על העולם הבא.

מצוות התשובה
כהכנה ליום הדין, אנו מרבים לעסוק בחודש אלול בתשובה, שעניינה נמצא בפרשת ניצבים (פרק ל, א-י): והיה כי יבואו אליך כל הדברים האלה... ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצווך..." וכו'. לפני שניכנס להבנת מהותו של יום, נזכיר את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בפרשת השבוע האם יש מצוות תשובה או לא: בעיון קל בפרשיית התשובה לא נמצא בכלל את הפועל או את הציווי של שוב או עשה תשובה, כי אם "ושבת", ואכן הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה כותב "הוידוי זו מצוות עשה" אך אין מצווה על עצם התשובה (וכן בתרי"ג מצוות לרמב"ם אין מצוות כזו) זהו תהליך נפשי שלא שייך לצוות עליו, מה שכן ניתן לצוות הוא שכאשר חוזרים בתשובה יש להתוודות בפה, לפרוט לפרטים את ההתחייבות והאחריות שאקבל על עצמי. לרמב"ן - זוהי מצווה ברורה, וכן היא נימנת בתרי"ג מצוות לרמב"ן, וראה בדבריו בפרשתינו: כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצווך היום - המצווה הזאת על התשובה נזכרת, כי והשבות אל לבבך, ושבת עד ה' אלוקיך, מצווה שיצווה אותנו לעשות כן, ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן". הרמב"ן מבאר שהתורה לא נקטה לשון ציווי מפורשת, כדי לרמוז שמובטחים ישראל שיעשו תשובה.

מדוע אין וידוי בראש השנה?
כאמור, כיון שראש השנה הוא יום של דין, יום של משפט, יום שבו כל יצורי עולם עוברים לפניו כבני מרון, אך טבעי הדבר שאדם ישוב בתשובה לקראת יום זה. והנה אנו רואים שאין בתפילת ראש השנה עצמה מילה וחצי מילה על ענין זה של תשובה ובקשת סליחה, ובמקום זה אנו עוסקים בהמלכת הקב"ה עלינו למלך: "ותמלוך אתה הוא ה' לבדך עליון על כל הארץ, מהרה על כל מעשך בהר ציון..." כל הזמן מלכות ה', ודבר זה לפלא יחשב - איפה מצוות התשובה נעלמה דוקא ביום הדין עצמו?

התשובה העמוקה - שיבה למקור
כדי להבין את העניין נקדים, ששתי דרכים ישנם לתקן טעויות: האחת היא לחטט בטעות, להבין את הלקח, לקחת אחריות ולבסוף לקבל לעתיד. דרך אחרת היא להבין את שורש החטא: למה אדם חוטא? כי נכנסה בו רוח שטות, כי הוא שכח מי הוא, מהיכן בא, לאיזו מטרה, מיהו האדון, מיהו הריבון, ולכן חטא. על כן, ברגע שהמודעות למחוייבותו כלפי מלך מלכי המלכים תחזור, ממילא נעקרה הקרקע שעליה גדילה האפשרות לחטוא. וממילא ניתן להבין מדוע דוקא ביום הדין אנו מביעים בתפילה חזור ושנן את מהותו של יום, שהוא המלכת ה' עלינו, על הכל, שהרי המלכה זו היא היא השיבה היותר גדולה של אדם לבוראו. כך, דרך השורש של המלכת ה', מתגלה לנו המהות של ראש השנה של פגישה עם אבא של הכל.

מרעיון מרתק זה נגזרות הדרכות רבות, למשל: אסור לבוא מכווצים בראש השנה, אסור לומר ווידוי, אסור להחליש, אסור לחטט, צריך רק כל הזמן להיפגש עם אדון כל, להטביע בנפש את ההכרה במלכות ה', שאיתה אין יותר מחשבה על אפשרות של חטא, ובלעדיה יש רק חטא. לאור רעיון זה, התשובה לשאלתנו היא שמצוות התשובה לא נעלמה, אלא היא היא המלכת ה', היא השיבה בעצמה אל האמת המוחלטת של החיים, והיא השורש לבירור שיבוא אח"כ בפירוט החטאים ביוה"כ.

עיון בפרשת התשובה: תשובה "אל" ותשובה "עד"
רעיון עמוק זה מוכח בפרשית התשובה המובאת בפרשת השבוע. בפרשית התשובה עשר פסוקים שהתהליך המתואר טעון בירור:
שלב א' - תשובה בגלות - ושבת עד ה'...

שלב ב' - ומל ה' את לבבך וקיבצך ...
שלב ג' - תשובה בארץ - ושבת אל ה'...
ויש לשאול שתי שאלות:
מהו הקשר המוחלט בין התשובה - לארץ?
מהו ההבדל בין תשובה עד לתשובה אל ?

כדי לענות היטב נרחיב מעט בהקדמות ממרן החיד"א.
מרן החיד"א מקשה: ידוע שחיוב מלקות ב"לאו הניתק לעשה", היינו בלאו שהעובר עליו מחוייב בעשיית מעשה לתיקון הלאו. לדוגמא, העובר על לא תגזול אינו לוקה, משום שהוא מחוייב בעשה של "והשיב את הגזילה אשר גזל". ומעתה יש לשאול, לשיטת הרמב"ן שהתשובה היא מצות עשה - נמצא שבכל לאו שאדם עושה הוא מחוייב בעשה של תשובה, וממילא נשללת האפשרות למלקות מן התורה!

התשובה לכך היא, שיש הבדל עצום בין העשה של תשובה לכל עשה אחר. בדרך כלל, אם בלעדי העבירה על הלאו העשה לא היה קיים, הרי זה סימן לכך שהעשה בא מכוחו של הלאו: אם אדם לא גזל לא שייך לצוותו שישיב את הגזילה, וכיון שהעשה בא כתוצאה מהעבירה הרי כל מטרתו היא לתקן אותה, והוא יכול להיות תחליף למלקות. מצוות התשובה, לעומת זאת, קיימת גם ללא החטא, שהרי התשובה איננה רק תשובה מחטאים, מעוונות, מקלקולים. התשובה היא תהליך של הבראה של הכל. הכל שב אל מקורו, הכל שב לבריאותו, הכל שב אל ראשיתו, הכל שב לטבעיותו. האדם החוטא והאדם שאינו חוטא, המציאויות החסרות ושאינן חסירות - כל המציאות שבה אל אלוהיה.

זהו ההבדל בין תשובה "עד", שהיא עד הדלת, לתשובה "אל", שהיא תשובה עד החיבור השלם, עד ההרמוניה השלימה ביותר שיכולה להיות. התשובה בגלות היא תשובה "עד", ורק לאחר "וקיבצך" יכולה התורה לומר "ושבת אל" . כאשר עם שאינו בארצו הרי זה מצב של חוסר בריאות, ורק כשהעם שב לארצו יכולות כל רמות המציאות לשוב אל מקורם, ולכן התשובה השלמה איננה חונקת את החיים, אלא מרעננת אותם ומחזירה אותם בחזרה אל מקורם ובריאותם. כמובן שבדרך יש קשיים ונפילות, אבל רק בארץ ה' שהיא מקומו הטבעי של עם ישראל ניתן לשוב לשורש, אל ה'. ולאור רעיון זה מסביר מרן החיד"א מדוע לוקים על כל לאו, שכן ה"עשה" של התשובה אינו מגדיר כל לאו שאדם עובר כ"לאו הניתק לעשה", שהרי העשה קיים גם שלא מכח הלאו.

דברי החיד"א מחזירים אותנו אל הרעיון המקורי. התשובה הינה מצוה התובעת את החזרת הכל למקורו הטבעי, האלוקי. לא תשובה "עד" המבטאת תשובה מחטאים, מעוונות, אלא תשובה "אל", תשובה ההולכת אל החיבור השלם של האדם והמציאות, אל מקורה האלוקי. ואת התשובה הזו עושים בראש השנה דרך "המלכת המלך", דרך הטבעת החותם הזה שכל המציאות שייכת אליו, וממילא אפשרות החטא נעקרת למפרע. ועל כל התשובה הענקית הזו מופקד האדם, באומרו בתפילה בפיו: אני ממליך וקובע - ה' מלך!

מדוע מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת?
יש ביטוי בסליחות (נוסח אשכנז) "מוצאי מנוחה קידמנוך תחילה", דהיינו התחלת בקשת הסליחה של האדם היא (למנהג האשכנזים) במוצאי שבת. ויש להבין, האדם נולד ביום שישי ומדוע לא יבקש סליחה כבר מרגע לידתו? מה ענין ההמתנה למוצאי שבת? התשובה לכך מרתקת. האדם הינו מלך בתחתונים, ומקבל אחריות על העולם - מקריאת השמות לכל הברואים, ועד הובלת העולם אל מגמתו. וכיצד העולם מובל אל מגמתו? כאשר יבין האדם שהעולם שייך לאלוקיו עוד במוצאי שבת, טרם היבראו, טרם היתה בכלל אפשרות של חטא, ממילא גם לאחר הבריאה בפועל ידע האדם את תפקידו אשר הוטבע לו עוד טרם בריאתו של העולם, להחזיר את העולם לשורשו למקורו לאלוקיו. וכביטוי לרעיון הזה מתחיל האדם דווקא במוצאי שבת את אמירת הסליחות.

רעיון מצוות התקיעות
לסיום הרעיון העמוק הזה נוסיף נדבך נוסף בהבנת מהותו של יום הדין - עניין התקיעות, המשלים את הרעיון האמור.
נאמר בתפילה "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון". ולכאורה קשה, מדוע לא כתוב אשרי העם שיתרוממו, יתקדשו ויטהרו מדוע כתוב "באור פניך יהלכון"? יש דייקנות מיוחדת במילים עם-תרועה-יהלכון .

הרב קוק זצ"ל בספרו עולת ראיה מסביר את רעיון התקיעות כדלהלן: בתשר"ת יש תקיעה שברים תרועה ותקיעה, וכל חלק מבטא יסוד אחר. התקיעה מהווה את נקודת ההתחלה בקשר שלנו עם אלוקים: רצוף, ארוך, קבוע, בלי הפסקות והפרעות. השברים מבטאים את מידות ה' המתגלות בעולם: מבחינת האדם הוא קולט את אלוקיו למקוטעין, לא בצורה אחדותית כמו התקיעה. התרועה מבטאת את הפרטים היותר קטנים בעולם, המעשה של האדם, לא כמו השברים השייכים לעולם רוחני שהוא שורשי יותר מעולם העשיה. ואז בא הפסוק ואומר "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו" האם אנו מצליחים לחבר את ה"ותמלוך אתה הוא ה' לבדך..." לאותה התרועה? לאותם מעשים קטנים ומפורטים? האם כל מעשה ומעשה שאני, האדם, עושה, קשור לאבא, קשור למלך של הכל, קשור למקור שממנו הכל מתחיל? זהו פשר הסדר תקיעה - נקודת התחלה, קשר מוחלט, אחר כך שברים - חלקים ויסודות רוחניים, מידות, ולבסוף תרועה - פרטי פרטים של מעשים. ולמרות שהעם הוא "יודעי תרועה" הוא מלא פרטים, והעם הזה הינו גם במצב של "יהלכון" - הוא עולה ויורד, נופל וקם, אבל אשרי העם הזה שמבין ויודע שאת הכל, כל חלק וחלק בתרועה, מחזירים בראש השנה חזרה ל"אור פניך". מחזירים למקור, מחזירים לשורש. התשר"ת מתחיל בקשר מוחלט - בתקיעה, אך גם נגמר בתקיעה, וזהו רמז נוסף שבראש השנה יש המלכה, הכל חוזר לשורש. זהו מהותו של יום. אין ווידוי בפה, יש רק הרהור בעת התקיעות עד שהכל חוזר ל"ותמלוך אתה הוא לבדך עליון על כל הארץ".

ויהי רצון שנזכה להטבעת החותם הזה של המלכת שם שמים עלינו ויהי נעם ה' עלינו, ובכך תשיג מצוות התשובה את מבוקשה היותר עליון - חיבור שמים וארץ והשבת החיים אל מקורם. שנה טובה ומבורכת.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il