ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כווה ותנאים במצוות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא כללי מצוות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשרי תשס"ב

כוונה ותנאים במצוות


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

המשנה במסכת ראש השנה (דף כז, ב) אומרת: "מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא. אע"פ שזה שמע וזה שמע, זה כוון לבו וזה לא כוון לבו".
והגמרא שם (כח, ב) אומרת שנראה לומר שהנאמר במשנה "אם כוון לבו" פירושו שכוון לצאת ידי חובת המצוה ורק באופן זה יוצא, וממילא מוכח שמצוות צריכות כוונה וקשה על רבא הסובר שמצוות אין צריכות כוונה.

ומתרצת הגמרא אליבא דרבא שהנאמר במשנה "אם כוון לבו" אין פירושו כוונה לצאת ידי חובת המצוה, אלא כוונה לשמוע קול שופר שהיא מספיקה בכדי לצאת ידי חובת המצוה, ורק אם סבור השומע שהוא שומע קול חמור אין הוא יוצא ידי חובה אף שהקול היה של שופר.

והנה בשאלת הצורך בכוונה במצוות מצאנו בגמרא מחלוקת בכמה מקומות ואף הראשונים והאחרונים האריכו בשאלה זו. ופירושה של המחלוקת הוא שלפי המאן דאמר שמצוות צריכות כוונה לא מספיק מעשה המצוה בכדי שתתקיים המצוה אלא יש צורך שתהיה גם כוונה של עשיית המעשה לשם מצות ה', דהיינו שכל מצוה מורכבת ממעשה המצוה ומכוונת המצוה, וממילא המניח תפילין ללא כוונה של מצות תפילין אינו מקיים מצות תפילין, והוא הדין בשאר מצוות. ואילו המאן דאמר שמצוות אינן צריכות כוונה סובר שמספיק מעשה המצוה בכדי לצאת ידי חובה וחסרון הכוונה אינו מעכב את קיומה של המצוה.

והגמרא בברכות (יב, א) אומרת: "פשיטא היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא, ופתח ומברך אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא, יצא, דאי נמי אם אמר שהכל נהיה יצא". - ופירוש הדברים הוא שבאוחז כוס יין בידו והוא סובר שהוא מחזיק כוס שכר בידו, ולפיכך הוא מתחיל לומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם על מנת לסיים בשהכל נהיה בדברו, אלא שעם אמירת "מלך העולם" מתברר לו שהוא מחזיק כוס יין בידו והוא מסיים בברכת "בורא פרי הגפן", פשוט לגמרא שהוא יוצא ידי חובה בברכה, שהרי גם אם היה ממשיך בטעותו והיה מסיים בברכה הראויה לשכר שהיא "שהכל נהיה בדברו" הוא היה יוצא ידי חובה, שהרי קיימא לן שברכת שהכל פוטרת הכל. אלא שהגמרא מסתפקת היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, ופתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, מאי? בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן. - כלומר שאדם אוחז כוס שכר בידו והוא סבור שהוא מחזיק כוס של יין בידו, ולפיכך הוא התחיל לומר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם" על מנת לסיים ב"בורא פרי הגפן", אלא שעם אמירת "מלך העולם" נתברר לו שהוא מחזיק כוס שכר בידו והוא סיים בברכה הראויה לשכר דהיא "שהכל נהיה בדברו", והספק הוא האם הולכים בתר עיקר הברכה שהוא "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם", וממילא לא יצא כיון שעיקר הברכה היה על היין ולא על שכר, או שמא הולכים אחר חתימה וכיון שחתם כראוי ב"שהכל נהיה בדברו" יצא. והסתפקות זו אינה נפשטת בגמרא.

ואומר הרב רבינו יונה שהסתפקות הגמרא מובנת רק לפי המאן דאמר שמצוות צריכות כוונה, שבאופן שכיוון בתחילה בטעות לברכת "בורא פרי הגפן" אם נאמר שאזלינן בתר עיקר ברכה לא יצא, כיון שלא כיוון כראוי בעיקר הברכה, ואם נאמר שאזלינן בתר חתימה יצא, שהרי בשעת חתימה כיוון כראוי. אך למאן דאמר שמצוות אינן צריכות כוונה לכאורה אין שום חיסרון במה שכיוון בתחילה שלא כראוי שהרי סוף סוף אמר את נוסח הברכה הראוי לשכר בשלמות.

ומתוך כך אומר רבינו יונה שלפי הרי"ף שפסק בפרק ג' במסכת ראש השנה שמצוות צריכות כוונה מובנת הסתפקות הגמרא אשר לא נפשטה, אך לפי רב האי גאון והרבה מן המפרשים שפסקו שמצוות אינן צריכות כוונה לא מובנת ההסתפקות. וקשה יותר שההסתפקות לא נפשטה, שהרי אם מצוות אינן צריכות כוונה מספיק שהברכה כולה נאמרה בנוסח הראוי ולכאורה לא איכפת לן בהאי דפתח אדעתא דחמרא.

ומתרץ רבינו יונה שאף הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה הני מילי בדבר שיש בו מעשה, שהמעשה הוא במקום כוונה, אבל מצוה שתלויה באמירה בלבד ודאי צריכה כוונה, שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוון באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוות.

ורבינו יונה מביא גם את דעת רבינו שמואל הסובר שאף על פי שמצוות אינן צריכות כוונה ויוצא בדיעבד גם בלא כוונה, זהו כשעושה המצוה בסתם, אבל כשמתכוון בידיעה שלא לצאת ודאי אינו יוצא. ומהאי טעמא לא נפשטה ההסתפקות של נקט כסא דשכרא בידיה ופתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, דכיון דפתח אדעתא דחמרא ונתכוון שלא לצאת משכרא כלל אלא מחמרא, אי אזלינן בתר עיקר ברכה לא יצא.

ופירוש דברי רבינו שמואל הוא שאף מי שסובר שיוצאים ידי חובת המצוה גם ללא כוונה, הרי זה דוקא כשלא היתה שום כוונה, אך כשהיתה כוונה מפורשת שהמעשה אינו לשם קיום המצוה, אף למאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה אינו יוצא. ולפי זה ממשיך רבינו שמואל ואומר שהמתחיל ברכה על מנת לסיימה ב"בורא פרי הגפן" הרי הוא כמכוון בפירוש שאמירת "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם" לא תהא לשם ברכת שהכל, ואם הולכים אחר עיקר הברכה לא יצא ידי חובה אף שסיים בשהכל נהיה בדברו.

ורבינו שמואל מביא ראיה לסברתו שאם כיוון בפירוש לא לצאת לא יצא מכך ששומעים הבדלה בבית-הכנסת וחוזרים ומבדילים בבית, ואין זו ברכה לבטלה מפני שבשעה ששמעו את ההבדלה בבית-הכנסת היתה כוונת השומעים שלא לצאת באותה הבדלה אלא לצאת בהבדלה שהם מבדילים בביתם.

והר"ן במסכת ראש השנה (דף ז: בדפי הרי"ף) מביא את רבינו שמואל הסובר שמי שמכוון בפירוש שלא לצאת אינו יוצא אף למאן דאמר שמצוות אינן צריכות כוונה, וכן את ראיתו של הרשב"ם מכך שהשומעים הבדלה בבית-הכנסת חוזרין ומבדילין בבית, אלא שהר"ן דוחה את הראיה מהבדלה כיון שאפשר עדיין לומר שלמאן דאמר שמצוות אינן צריכות כוונה יצא אף אם עשה מעשה של מצוה וכיוון בפירוש שלא לצאת, ומה שהשומע הבדלה בבית-הכנסת אינו יוצא ידי חובה ועל סמך כן הוא מבדיל בבית, הרי זה משום שלא הוא עשה את ההבדלה בבית-הכנסת אלא הוא רק שמע, ובכדי לצאת ידי חובה בשמיעה זקוקים לדין שומע כעונה אשר בנוי על דין שליחות, וכשהשומע מכוון שלא לצאת פירוש הדבר שאין הוא רוצה בשליחותו של המבדיל, וכיון שלא שייכת שליחות נגד רצון האדם אין השומע יוצא ידי חובה בהבדלה שבבית-הכנסת והוא יכול להבדיל בביתו, מה שאין כן במבדיל עצמו שלדעת הר"ן לפי המאן דאמר שמצוות אינן צריכות כוונה יתכן שהוא יוצא אף כשהוא מכוון בפירוש שלא לצאת, ולצד זה הוא לא יכול לחזור ולהבדיל פעם שניה.

ובמשנה בעירובין דף צ"ה ע"א: "המוצא תפילין מכניסן זוג זוג. רבן גמליאל אומר שנים שנים". - על מנת שהתפילין לא יהיו מונחות בביזיון מותר למי שמצאן בשבת במקום שאין הן משתמרות להכניסן מרשות הרבים לביתו בדרך מלבוש, דהיינו שיניח את התפילין שמצא על היד ועל הראש. ולדעת תנא קמא אפשר להכניס בכל פעם רק זוג אחד, אך לדעת רבן גמליאל אפשר להכניס גם שני זוגות בבת אחת. והגמרא שם בדף צ"ה: אומרת שלדעת תנא קמא מותר להכניס רק זוג אחד בכל פעם כיון דסבירא ליה שמצוות אינן צריכות כוונה ואם המוצא יכניס שני זוגות בבת אחת (דמקום יש בראש שראוי להניח בו שתי תפילין ומקום יש ביד שראוי להניח בו שתי תפילין) הוא יעבור על איסור בל תוסיף.

ולעומת תנא קמא דעתו של רבן גמליאל היא שאפשר להכניס שני זוגות בבת אחת, משום שרבן גמליאל סובר שמצוות צריכות כוונה וממילא כשהמוצא מכניס שני זוגות מבלי להתכוון למצות תפילין אין הוא עובר על איסור בל תוסיף, כיון שאיסור בל תוסיף שייך רק כשמתכוונים לשם מצוה.

ומתוך הגמרא בעירובין מקשה הטורי אבן בחידושיו למסכת ראש השנה (דף כ"ח:) על רבינו שמואל דלעיל הסובר שאף למאן דאמר שמצוות אינן צריכות כוונה אם כיוון בפירוש שלא לצאת לא יצא, דאם כן אף לתנא קמא הסובר שמצוות אינן צריכות כוונה ישנה עצה להכניס שני זוגות תפילין בבת אחת על ידי שיכוון בפירוש שלא לקיים מצות תפילין, ובאופן זה שלא מקיים את המצוה לא יעבור על איסור בל תוסיף, כיון שאיסור בל תוסיף שייך רק כשמקיימים את המצוה.

ורבי שלמה הימן מתרץ את קושיית הטורי אבן על רבינו שמואל בהסבירו שאיסור בל תוסיף קיים בכל מקום שהמצוה נעשתה בצורתה השלמה והוסיפו על המצוה. ולמאן דאמר שמצוות צריכות כוונה הכוונה היא חלק מצורת המצוה, דהיינו שכל מצוה מורכבת ממעשה המצוה ומכוונת המצוה, וממילא כשאדם אינו מכוון לשם מצוה לא שייך שהוא יעבור על איסור בל תוסיף, כיון שהוא לא עושה את המצוה בצורתה השלמה, וכיון שהמניח תפילין ללא כוונה אינו מקיים כלל מצות תפילין (שהרי חיסרון של כוונה הוא כחיסרון של אחת הפרשיות), מי שמניח שני זוגות תפילין ואין הוא מתכוון לשם מצות תפילין אינו עובר על איסור בל תוסיף, ולפיכך סובר רבן גמליאל שהמוצא תפילין מכניסן שנים שנים. מה שאין כן לדעת תנא קמא הסובר שמצוות אינן צריכות כוונה שלפיו הכוונה אינה חלק מצורת המצוה, שהרי יוצאים ידי חובת המצוה גם כשלא מכוונים לשם המצוה, דמספיק מעשה של מצוה בלבד כיון שהמעשה לבדו הוא שמהוה את הצורה השלמה של המצוה, וממילא כשיניח שני זוגות תפילין אף אם יכוון בפירוש שלא לשם קיום מצות תפילין יעבור על איסור בל תוסיף, דסוף סוף הוסיף על הצורה השלמה של מעשה המצוה, שהרי הכוונה השלילית לא ביטלה את צורתו השלמה של מעשה המצוה. ואף שגם המאן דאמר שמצוות אינן צריכות כוונה סובר לדעת הרשב"ם שבכוונה שלילית אין המצוה מתקיימת ואין יוצאים ידי חובה, אין הכוונה השלילית גורמת לבטל את איסור בל תוסיף, כיון שאיסור בל תוסיף אינו תלוי בקיום המצוה (=ביציאה ידי חובה) אלא הוא תלוי בעשיית המצוה בצורתה השלמה.

ולפי הרשב"ם הסובר שאף למאן דאמר דמצוות אינן צריכות כוונה אם כיוון בפירוש שלא לצאת לא יצא, מוכח שאדם שלא רוצה לצאת ידי חובת המצוה אינו יוצא ידי חובה, דהיינו שגם מצוה זקוקה לרצונו של עושה מעשה המצוה לצאת ידי חובה ואין אדם יוצא בעל כורחו ידי חובת המצוה.

והשולחן ערוך והרמ"א (או"ח סימן תפ"ט סעיף ג') פוסקים שאדם המתפלל קודם הלילה יכול לעשות תנאי שאם הוא יזכור לספור עומר בלילה אין הוא רוצה לצאת בספירה של עכשיו, ואז הוא יכול לספור בלילה בברכה, אך אם הוא לא יזכור לספור בלילה הוא רוצה לצאת בספירה של עכשיו. וכן לגבי קריאת שמע מצאנו שאפשר להתנות שאם הקריאה בפעם השניה תהיה בזמן אין הקורא רוצה לצאת בקריאה של עכשיו כיון שהיא ללא ברכות ועדיף לקרוא קריאת-שמע עם ברכותיה. ולפי הרשב"ם הסובר שגם מצוה זקוקה לרצון מובן מאד מדוע פוסק השו"ע ששייך לעשות תנאים במצוות שהרי בכל דבר הזקוק לרצון שייך לעשות תנאים .

והנה הגאון רבי רפאל יום-טוב ליפמן הביא בשו"ת עונג יום-טוב (סימנים ה, מ, נה, נז, קנג) שבדין שחלותו תלויה ברצון שייך לעשות תנאי אך בדין שחלותו תלויה במציאות או בכוונה לא שייך לעשות תנאי. ובביאור דבריו נראה לומר שכאשר אדם הורג בהמה חל על הבהמה דין נבילה, וההורג לא יצר דין נבילה אלא הוא רק יצר מציאות של בהמה הרוגה וממילא חל על הבהמה דין נבילה. וכיון שחלות דין נבילה תלויה במציאות של בהמה מתה פשוט שלא שייך לעשות תנאי אשר יעכב חלות דין נבילה על בהמה מתה, ואף אם המציאות נוצרה על ידי קטן או גוי חל על הבהמה דין נבילה. ולעומת זאת בקידושין ובגירושין ובקנינים לא נתחדשה שום מציאות אלא דין חלות הקידושין והגירושין והקנין נוצר ע"י פעולה אשר מצטרף אליה רצון, וכשאין רצון לא חלים קידושין ולא גירושין ולא קנין, וממילא שייך לעשות תנאי בכל אחד מן הדברים הללו, ואם נעשה בהם תנאי לא יחול אף אחד מהם כל זמן שלא נתמלא התנאי, (דכיון שהדברים הללו תלויים ברצון אם לא נתמלא התנאי חסר ברצון, ולכן הפעולה שנעשתה אינה גורמת לחלות דין).

ובמשנה גיטין כ"ב ע"ב: "הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן". ובגמרא שם: "והא לאו בני דעה נינהו. אמר רב הונא והוא שהיה גדול עומד על גביו". והתוספות שם ד"ה "והא" אומרים שבחליצה לא יועיל גדול העומד על גבי חרש וחרשת, כיון דלאו בני קריאה נינהו. וכן לא יועיל גדול העומד על גבי קטן משום ד"איש" כתיב בפרשת חליצה. אך לגבי שוטה לכאורה כשם שמועיל גדול העומד על גביו להכשירו לכתיבת גט צריך היה להועיל גדול העומד על גביו להכשירו לחלוץ. אלא שהתוספות אומרים שאין ללמוד חליצה מגט, כיון שבגט כאשר גדול עומד על גבי השוטה הכותב מוכחא מילתא שהשוטה כותב לשמה, כיון דהוא כותב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה, אבל בחליצה לא מינכרא מילתא דעביד לשמה ולכן לא יועיל מה שבית-דין ילמדוהו.

ושואלים ר' חיים והעונג יו"ט מדוע העירו תוספות דוקא מחליצה והרי הם יכלו להקשות מכך שקטן לא יכול לקדש אשה אף כשגדול עומד על גביו, וכן בקנינים הדין הוא שקטן לא יכול לקנות ולא למכור, ולא מצאנו שכאשר גדול עומד על גבי קטן תועיל קניית הקטן או מכירתו.

ומתרצים ר' חיים והעונג יו"ט שלתוספות פשוט שגדול העומד על גבי חרש שוטה וקטן מתקן רק את חסרון הכוונה שלהם אך אין בעמידתו על גבם תיקון לחסרון הרצון שלהם, וכיון שבקנינים ובקידושין ובנתינת גירושין יש צורך ברצון של גדול לא תועיל בהם עמידה של גדול על גבי קטן. וממילא מובן מדוע העירו תוספות רק מחליצה ולא מקנינים ומקידושין ומנתינת גירושין (עיין ר' חיים הלכות יבום וחליצה פרק ד' הלכה ט"ז, ושו"ת עונג יו"ט סימן קנ"ג).

ולפי ר' חיים והעונג יו"ט רואים שיש להבחין בין כוונה לרצון, דכוונה פירושה הבנה וידיעה, וגדול העומד על גבי חרש שוטה וקטן מתקן את חסרון ההבנה והידיעה שלהם אך אין הוא מתקן את חסרון הרצון שלהם, ולפיכך במקום שיש צורך ברצון לא יועיל גדול העומד על גבי חרש שוטה וקטן דסוף סוף נשאר רצון של חרש שוטה וקטן.

ומכך שתוספות העירו מחליצה (והם אמרו שלא יועיל בה גדול העומד על גבי שוטה משום דלא מוכחא מילתא שהשוטה מבין) ולא מקידושין וגירושין וקנינים, מוכח שחליצה אינה תלויה ברצון אלא בכוונה ולכן אם היתה דרך לראות שהשוטה הבין את מה שלימדוהו היה מועיל "גדול עומד על גביו", ורק משום שאין דרך לראות אם השוטה הבין את מה שלימדוהו לא יועיל גדול העומד על גבי שוטה.

ובדברים התלויים ברצון, כגון קידושין וגירושין וקנינים, האדם אינו יוצר את המעשה לבד והתוצאה חלה ממילא, אלא האדם ע"י רצונו המצטרף אל המעשה יוצר גם את התוצאה של הקידושין והגירושין והקנין.

ולעומת זאת ישנם דברים שאינם תלויים ברצון אך הם גם לא נוצרים ע"י פעולה בלבד, כגון גט, שלא רצונו של הסופר הכותב את הגט הוא שיוצר את הגט, אלא מעשה כתיבת הגט הוא שיוצר את הגט, אך לא מספיקה הפעולה של כתיבת הגט בלבד אלא יש גם צורך שהכותב יבין את ענין הגט, וכשישנה הבנה התוצאה נוצרת ממילא (ולא כמו בקידושין ובגירושין ובקנינים שעושה הפעולה הוא שיוצר את התוצאה).

ובגמרא יבמות ק"ו ע"א: "תנו רבנן חליצה מוטעת כשרה. איזו היא חליצה מוטעת? אמר ריש לקיש כל שאומרים לו כנוס ובכך אתה חולצה", דהיינו שמרמים את החולץ ואומרים לו שעל ידי החליצה היא תהא אשתו. וממשיכה הגמרא ואומרת: "אמר ליה רבי יוחנן, אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד, ואת אמרת חליצתה כשרה, אלא כל שאומרים לו חלוץ על מנת שתתן לך מאתים זוז". ובאופן זה החליצה כשרה אף אם לא נתנה מאתיים זוז.

וביאור מחלוקתם של ריש לקיש ורבי יוחנן הוא דריש לקיש סבירא ליה דחליצה היא כיבום, וכשם שביבום המציאות של היבום גורמת דין יבום (שהרי בבא על יבמתו בין באונס בין ברצון ואפילו שניהם שוגגים ושניהם אנוסים קונה הביאה, דיש צורך רק בכוונה למציאות הביאה אך אין צורך בכוונה ליבום), כך בחליצה המציאות של החליצה גורמת דין חליצה, ולכן גם כשהיבם לא ידע מהי משמעות החליצה אך הוא עשה מעשה של חליצה, חל דין חליצה, והרי זה כמי שיאמרו לו הרוג את הבהמה ובכך היא תהא מותרת, שפשוט שחל על הבהמה דין נבילה אף שהורגה לא ידע שבכך היא נאסרת. ולעומת ריש לקיש סובר רבי יוחנן שאמנם חליצה אינה צריכה רצון (שהרי לולא שהיה כתוב "איש" בפרשת חליצה היתה מועילה חליצת קטן כשגדול עומד על גביו) אך היא צריכה כוונה, ולכן אומר רבי יוחנן שאם אמרו לו "חלוץ ובכך אתה כונסה" אין החליצה מועילה, שהרי חסירה כוונת חליצה, אך אם אמרו ליבם "חלוץ על מנת שתתן לך מאתיים זוז" והוא חלץ על מנת כן, החליצה כשרה גם אם לא יתמלא התנאי של נתינת מאתיים זוז, כיון שלא רק בדבר התלוי במציאות בלבד (כמו נבילה ויבום) לא שייכים תנאים, אלא גם בדבר הזקוק לכוונה (כמו כתיבת גט וחליצה) לא שייכים תנאים, ורק בדבר התלוי ברצון (כמו קידושין ונתינת גירושין וקנינים) שייכים תנאים, כיון שאפשר לתלות את הרצון בתנאי וכשלא מתמלא התנאי חסר ברצון.

ואף שר' חיים לומד כהעונג יו"ט שחליצה צריכה כוונה ולא רצון (והראיה היא מכך שתוספות הקשו דוקא מחליצה ולא מקידושין ומקנינים) אין הוא מזכיר שלא יועיל תנאי בדבר הצריך כוונה (ומה שאין מועיל תנאי בחליצה יתכן להסביר משום שכל תנאי דלא אפשר לעשות על ידי שליח כגון חליצה אין תנאי מועיל בה, עיין רש"י שם ד"ה "על מנת שתתן לך מאתיים זוז") ורק העונג יו"ט אומר בפירוש שלא יועיל תנאי אף בדברים התלויים בכוונה. ומה שכן מזכיר ר' חיים הוא שאין צורך בעדי קיום בחליצה, משום שלדעתו רק בדינים שחלותם תלויה ברצון יש צורך בעדי קיום, אך בדינים שחלותם תלויה במעשה ובכוונה בלבד והתוצאה נוצרת ממילא, אין צורך בעדי קיום, וכמוכח מן הגמרא בכתובות (ט, א) שאשה שזינתה נאסרת לבעלה אף אם אין עדים שזינתה.

וכיון שהעונג יו"ט לומד שלא שייך תנאי בדברים התלויים בכוונה ובמעשה בלבד, הוא לומד שלא שייך לעשות תנאים במצוות, שהרי קיום המצוה תלוי במעשה ובכוונה ואין הוא זקוק לרצון.
ויוצא שהעונג יום טוב חולק על הרשב"ם והשו"ע והרמ"א הסוברים שגם מצוה זקוקה לרצונו של עושה המצוה לצאת ידי חובת המצוה וממילא שייך לשיטתם לעשות תנאים במצוה.

ונראה דהעונג יו"ט האומר שלא שייך לעשות תנאים במצוות, סבירא ליה כהטורי אבן האומר שלמאן דאמר "מצוות אין צריכות כוונה" אפילו נתכוון בהדיא שלא לצאת יצא, ולפי זה מצוה אינה זקוקה לרצון אלא לכל היותר לכוונה (למאן דאמר מצוות צריכות כוונה), ולכן לא שייך לעשות תנאים במצוות.

ואף למאן דאמר שמצוות צריכות כוונה ישנה סברא לומר שבמצוות שבחפצא אין צורך בכוונה, ואף אם יכוון בפירוש שלא לצאת יתכן דיצא בהן ידי חובה על ידי המעשה בלבד, דסוף סוף נתקיימה המצוה בחפצא. וכגון שנתנו ציצית בבגד של ארבע כנפות ונתכוונו בנתינה בפירוש שלא לשם מצות ציצית, דהסברא נותנת שאין איסור בלבישת הבגד שהרי ישנה בו ציצית (=ישנה מציאות של מצוה). ואף שלמאן דאמר שמצוות צריכות כוונה לא שייכת מצות ציצית ללא כוונה, עבירה אין באופן כזה כיון שישנה ציצית בחפצא של הארבע כנפות. וכן לגבי מזוזה אף אם יקבע מזוזה ויכוון בפירוש שלא לשם מצות מזוזה לא נאמר שאין מזוזה בבית, דאף דמצות מזוזה אינה מתקיימת באופן זה, גם עבירה של בית ללא מזוזה לא הוי דסוף סוף ישנה מזוזה בבית.

ואמנם מהמשנה ברורה ב"ביאור הלכה" סימן ס' סעיף ד' לא משמע הכי, דכתב שם: "אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה, שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוון אז בלבישתו לקיים המצות עשה של ציצית, ממילא עובר בזה על המצות עשה. והעולם אין נזהרין בזה". עכ"ל. ורואים מן המשנה ברורה שאף במצוה שבחפצא אם חסירה כוונה לא רק שלא נתקיימה מצות ציצית אלא גם עובר בכל רגע אעשה דציצית.

והגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ב"מנחת שלמה" סימן א' חולק על המשנה ברורה באומרו שאמנם הלובש ציצית ללא כוונת מצוה אינו מקיים מצות ציצית, אך אין הוא עובר בגלל אי הכוונה על עשה דציצית, כיון שבציצית אין חובת גברא אלא ישנה רק חובת חפצא, וממילא לא שייך לעבור על עשה דציצית כשלובשים בגד של ארבע כנפות שיש בו ציצית, והרי זה דומה למצות כיסוי הדם שאם כיסה שלא במתכוון או שכיסתה הרוח אע"פ שלא קיים מצות כיסוי הדם אינו חייב לגלות את הדם, כיון דהדם על כל פנים מכוסה.

השיעור מתוך הספר אור המועדים,
ניתן להשיג את הספר בטלפון 02-6511425, או בכתובת: רח' גבעת שאול 17 ירושלים
מיקוד: 95477

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il