יום ד' כ"ג ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ז

זה נהנה וזה אינו חסר

מסכת בבא קמא - דף כ' ע"א וע"ב



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רפאל בן יוסף

הצגת הסוגיא - בבא קמא כ עמ' א
א"ל רב חסדא לרמי בר חמא: לא הוית גבן באורתא בתחומא (=לא היית קרוב אצלנו שתוכל לבא. ל"א: בתחומא - בבית המדרש. ראשון שמעתי) 1 , דאיבעיא לן מילי מעלייתא.
אמר: מאי מילי מעלייתא?
א"ל: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך?
היכי דמי?
אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא (- זה שדר באותה חצר) דלא עביד למיגר (=אינו עשוי לשכור חצרות לפי שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר), זה לא נהנה (דהא שכיחי ליה בתים בחנם) וזה לא חסר (דהא לא קיימא לאגרא, ופשיטא דפטור)!
אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה (שהרי היה לו לשכור בית אחר) וזה חסר (דחצרו קיימא להשכיר והוה מוגר לאחריני)!
לא צריכא, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר (דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר).
מאי? מצי אמר ליה מאי חסרתיך (הא בלאו הכי לא מוגרת), או דלמא מצי אמר הא איתהנית (דאי לאו חצר דידי הות אוגר אחריני)?


המשתנים השונים של החצר ושל הדייר יוצרים ארבעה מצבים אפשריים:

דייר
חצר
א/א א/ב
ב/א ב/ב

לגבי שני מקרי הקיצון (א/א ו-ב/ב) הגמ' מציינת כדבר פשוט אם חייב (א/א) או פטור (ב/ב), ומעמידה את הספק באחד ממקרי הביניים (ב/א). המקרה הרביעי (א/ב) נידון בדברי הראשונים בסוגיא.

מהי 'הנאה' ומהו 'חיסרון'?
ההנחה הקושרת את הנאתו של הדייר או את חסרונם של הבעלים בשאלת מעמדם לעניין שכירות, אם עשויים הם לשכור ולהשכיר אם לאו, צריכה עיון:

א. מדוע שאלת הנאתו של הדייר קשורה לשאלה אם הוא עשוי לשכור או אינו עשוי? חצר חברו שמשה אותו כל זמן שגר בה, ואילו החצר שיכול היה לקבל חינם לא שמשה אותו באותה תקופה. מדוע שימוש זה אינו נחשב הנאה? אדרבה, עצם העובדה שנכנס לחצר חברו מלמדת שהיתה לו הנאה בכך, שאל"כ לא היה נכנס!

ב. מדוע מקרה של חצר העומדת להשכרה הוא מקרה של חיסרון לבעלים? מה נפשך: אם באותה עת שגר שם הדייר היה אדם אחר שרצה לשכור, מדוע לא סילקו הבעלים את הדייר? ואם לא היה אחר שרצה לשכור, הרי לא הפסיד דבר!

את השאלה השניה מתרצים תוס', שכתבו (ד"ה זה נהנה):

דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר.


אולם השאלה הראשונה עדיין קשה.

שיטת תוספות בביאור הספק
זה לא נהנה וזה חסר
כפי שראינו לעיל, הגמ' העלתה לדיון שלושה מקרים מבין ארבעה אפשריים. כיוון שהמקרה הרביעי של יחס בין הדייר לבעלים, 'זה לא נהנה וזה חסר' (א/ב), לא הועלה לדיון בסוגיא, הבינו כל הראשונים שבמקרה זה אין ספק הלכתי, ויש לצרפו לאחד משני מקרי הקיצון. אלא שנחלקו הראשונים לאיזה מקרה יש לצרפו, האם ל'זה נהנה וזה חסר' (א/א), ולחייב, או ל'זה לא נהנה וזה לא חסר' (ב/ב), ולפטור. הצד השווה לכל הראשונים הוא, שאין להשוות מקרה זה למקרה הספק של 'זה נהנה וזה לא חסר' (ב/א).

ז"ל התוספות (ד"ה זה אין):

אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הו"מ למימר דפטור כיון שלא נהנה, אע"פ שגרם הפסד לחבירו, דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא.


תוס' טוענים, שהגורם המשמעותי בסוגייתנו הוא ההנאה, ואילו גורם החיסרון הוא בעל משמעות משנית. העובדה שהגמ' אינה עוסקת במצב הרביעי מלמדת, שאין הבדל בין לא נהנה וחסר לבין לא נהנה ולא חסר, וההבדל בחיסרון - אינו משמעותי. זו כוונת תוס' שכותבים: 'אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הו"מ למימר דפטור כיון שלא נהנה, אע"פ שגרם הפסד לחבירו'. כלומר: אכן, במקום להעלות את המקרה של לא נהנה ולא חסר, יכולה היתה הגמ' להעלות את המקרה של לא נהנה וחסר, אע"פ שיש הבדל ביניהם בעניין החיסרון, שכן הגורם הרלבנטי הוא ההנאה ולא החיסרון, כך ששתי הדוגמאות הן שקולות לחלוטין.

ומוסיפים תוס': 'דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא'. כוונתם לבאר שגורם החיסרון אינו רלבנטי לסוגייתנו משום שחיסרון הוא גורם משמעותי בתשלומי נזיקין בלבד ולא בתשלומי הנאה, ומצד תשלומי נזיקין ודאי שאין כל מקום לחייב בסוגייתנו, משום שזהו חיסרון בגרמא. 2

ביאור הספק בזה נהנה וזה לא חסר - דרך א'
אלא שלפי דרכם זו יש להקשות: אם החיסרון אינו גורם משמעותי, מה ההבדל בין נהנה וחסר לנהנה ולא חסר? מדוע בנהנה וחסר פשיטא שחייב ואילו בנהנה ולא חסר הגמ' מסתפקת? כך הקשה בעל "פני יהושע", וז"ל:

אבל קשה, דא"כ דחשבינן ליה גרמא, א"כ אמאי פשוט ליה להש"ס בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דחייב, דזה נהנה וזה חסר, כיוון דלא חשוב לחייבו ע"י שחסרו כיון דגרמא הוא? ואין לומר דפשיטא להש"ס לחייבו משום דנהנה, דהא בזה נהנה וזה אינו חסר קא מיבעיא ליה, משמע דהחיוב במה שנהנה לחוד אינו פשוט לו!

ודוחק לומר, דכיון שנהנה, זה מסייעו לחייבו בשביל כן על החיסרון אע"ג שהוא גרמא מצטרפין שני הסברות לחייבו אע"ג דבכל חדא לא מחייב, אבל הוא דוחק. 3

והנה, לא הונחה דעתו של הפנ"י לבאר שהחיוב בנהנה וחסר הוא משום צירוף שתי סברות, הנאה וחסרון בגרמא. דחיית פירוש זה כדחוק היא מפני שאכן לא מסתבר שסברא, אשר בפנ"ע אין בה כדי חיוב, תצטרף לסברא אחרת שאין בה כדי חיוב, ובצוותא יווצר חיוב.

אולם נראה שאפשר לבאר את מהות הצירוף של גורם ההנאה וגורם החיסרון באופן ברור: יש להבחין בין תשלומי הנאה לבין תשלומי נזיקין. תשלומי הנאה הם גדר חדש, שהמחייב שלו אינו ההפסד של הניזק (כמחייב של תשלומי נזיקין) אלא הנאתו של הנהנה. כיוון שכך, תביעת תשלום מן הנהנה יכולה לבוא רק ממי שמוגדר כמהנה, זה שיצר את הנאתו של הנהנה. מי שלא נחית עליו שם "מהנה" הוא זר, והוא כלל לא בעל דברים של הנהנה, ואם אין שום גורם שיכול להיחשב מהנה, הרי שהנאתו של הנהנה באה מאליה, ופשוט שאינו חייב תשלום לאיש.

מעתה, כאשר ההנאה באה ע"י גרימת הפסד למישהו, ברור שהמפסיד, שהפסדו יצר את ההנאה, הוא המהנה, וזהו מה שאמרה הגמ', שבגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא, פשיטא שחייב. אולם כאשר אין הפסד, נוצר ספק, הוא הספק של זה נהנה וזה לא חסר: מצד אחד יאמר הנהנה למהנה, שהוא לא חסר דבר, כך שהנאת הנהנה מאליה באה. מאידך, התובע יאמר שרכושו יצר את ההנאה למרות שלא הפסיד, וא"כ ברור שהוא מוגדר מהנה, ויש לו זכות לתבוע תשלום הנאה.

לדרך זו יש, לכאורה, יתרון נוסף: לעיל הקשנו, 4 מדוע מקרה של חצר דקיימא לאגרא נקרא 'זה חסר', הרי אילו היה אדם שרצה לשכור את החצר, יכול היה בעל החצר להוציא את הדייר שנכנס לשם. לאור דברינו עתה נוכל לומר בפשטות, כי הנהנה מחצר אשר מיועדת להשכרה זוכה בהנאה מבעל החצר מעצם העובדה שלקח לעצמו זכות שימוש בחצר העומדת להשכרה. לפ"ז, מה שאומרת הגמ', שבחצר דקיימא לאגרא מדובר ב'זה חסר', הוא לאו דוקא, והכוונה היא בעצם לומר שיש מהנה. לכן, אף שחצר דקיימא לאגרא אין בה הפסד, מ"מ נקרא מקרה זה 'חסר', משום שיש על בעל החצר שם 'מהנה'.

אלא שעדיין יש לשאול:
א. ביאור זה לא מסביר מדוע גברא דלא עביד למיגר אינו נחשב נהנה, וכמו ששאלנו לעיל. 5

ב. לא ברור כלל מהו היסוד לחייב על הנאה, הרי בתורה מצינו חיוב ממון בכמה אופנים: 1. חיוב שנתחדש בתורה, כגון פדיון הבן ; 2. תשלומי נזיקין, הנובעים מן החיסרון שנגרם לניזק, וכפי שחידשה תורה בפרשת נז"מ ; 3. התחייבות חדשה, כגון הלוואה או קניה. על פניו נראה, כי הנאה אינה גורם חיוב המתאים ולו לאחד מאופני חיוב אלה!


ג. מה שביארנו, שמקרה של קיימא לאגרא נקרא 'חסר' רק משום שחל שם מהנה על בעל החצר הוא פירוש דחוק. ואכן, אף תוס' עצמם לא פירשו כן אלא טרחו לבאר מדוע בקיימא לאגרא יש הפסד, ומשום שחצר מאוכלסת מרחיקה מתעניינים בשכירות (ציטוט דבריהם - לעיל מהי 'הנאה' ומהו 'חיסרון'?)

ביאור הספק בזה נהנה וזה לא חסר - שיטת בעל פני יהושע
לעיל הבאנו קושיית הפנ"י מדוע, לפי תוס', ספק הגמ' הוא דוקא בנהנה ולא חסר ולא אף בנהנה וחסר, אע"פ שגורם החיסרון אינו משמעותי כלל לעניין החיוב. על קושייתו זו הוא מתרץ:

ונראה דלא קשיא מידי, דסברת התוס' היא, דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיון דהוי גרמא בנזיקין, אלא כיון שנהנה זה בגוף ממון חבירו שדר בביתו, בזה לחוד סגי לחייבו. והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר, היינו משום דאיכא למימר בכה"ג כופין על מידת סדום, כיון שהלה אינו מפסיד כלל...אבל בזה נהנה וזה חסר, כגון בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, כיון דלא שייך כאן כלל מידת סדום, כיון שמגיע לו הפסד, שפיר פשיטא ליה להש"ס לחייבו משום הנאתו לחוד.


הפנ"י מתרץ, שמבחינת חיוב הממון אכן אין הבדל בין נהנה וחסר ובין נהנה ולא חסר, ובשני המקרים יסוד החיוב הוא ברור, ואין מקום להסתפק בו כלל, שכן נהנה. עם זאת, בנהנה ולא חסר, אף שקיים חיוב ממוני מוצק, יש מקום למנוע מן הבעלים לממש אותו משום שמימושו הוא בגדר מידת סדום, ובי"ד כופה אדם שלא לנהוג במידת סדום. בנהנה וחסר, לעומת זאת, מימוש הזכות הממונית אינו בגדר מידת סדום, ולכן אין כל סיבה שבי"ד ימנעו את מימושה.

לאור דבריו מובן היטב מדוע תוס' טרחו לבאר שבמקרה של חצר דקיימא לאגרא יש הפסד של ממש, שכן תפקיד גורם החיסרון בסוגייתנו אינו נוגע כלל ליצירת החיוב הממוני, שהוא קיים מאליו מעצם ההנאה, וכל תפקידו הוא רק להסיר את הבעיה של מידת סדום, ולשם כך חייב החיסרון להיות חיסרון ברור.

אלא שעדיין קשה, ובמידה רבה הקושי אף מחודד יותר: לאור דבריו, עצם הנאתו של הנהנה מחייבת חיוב ממון מוחלט, ללא כל קשר לתרומתו של המהנה להנאה. מהו, אפוא, יסוד חיוב ממוני זה? מדוע די בכך שאדם נהנה כדי לחייבו תשלום מדינא (לולא בעיית מידת סדום)?

ונראה לומר: יסוד החיוב לשלם על הנאה הוא בהתחייבות מכללא של הנהנה. התחייבות מכללא עשויה להיווצר בשני אופנים. האופן הפשוט הוא, כאשר ברור שהנהנה ידע בוודאות, שהמהנה מוכן לספק את ההנאה רק תמורת תשלום. במקרה כזה, כגון בחצר שיש עליה שלט בולט המכריז על היותה עומדת להשכרה, כל אדם הנכנס לגור נחשב כמי ששמע מן הבעלים הצעה לשכור את חצרו תמורת דמי שכירות - והסכים. במקרה כזה אין הבדל בין גברא דעביד למיגר לגברא דלא עביד למיגר, שהרי כך או כך הרי נהנה, ובכך הביע הסכמתו מראש לשלם.

החידוש הגדול בסוגייתנו הוא, שהתחייבות מכללא עשויה להיווצר גם כאשר הנהנה אינו יודע בוודאות שההנאה מוצעת תמורת תשלום. אלא שבמקרה כזה נוכל לומר שהעובדה שנהנה מהווה התחייבות מכללא רק אם אפשר לומר, דאנן סהדי שאילו הבעלים היה מתנה מפורשות את ההנאה בתשלום - הוא היה מסכים. כך הדבר כשהנכנס לחצר הוא גברא דעביד למיגר. אדם כזה, שללא חצר זו ודאי היה משלם על חצר אחרת, היה משלם גם תמורת חצר זו, ואנן סהדי שכך היה הדבר, ולכן עצם כניסתו לחצר למגורים היא התחייבות מכללא לשלם. אמנם, אם מדובר במי שאינו עביד למיגר, הרי שאי אפשר לומר שאנן סהדי שהיה מסכים לשלם אילו היו הבעלים מתנים את הנאתו בתשלום, ולכן אין כאן התחייבות מכללא.

מעתה:
א. גברא דלא עביד למיגר, שאין לראותו כמתחייב מכללא, פטור מתשלום, ואין זה קשור כלל לשאלה אם החצר קיימא לאגרא אם לאו, שכן אף אם קיימא לאגרא, כל עוד לא מוכח שהנכנס ידע שהיא עומדת להשכרה אין כאן התחייבות מכללא לא מצד הנהנה ולא מצד המהנה. במקרה כזה החיסרון של הבעלים מאבדן לקוחות אינו משמעותי כלל, כי חסר יסוד ההתחייבות, ומצד גדרי נזיקין אין מקום תביעה משום שזהו גרמא.

ב. גברא דעביד למיגר הרי הוא כמתחייב מכללא בכל מקרה. כאשר החצר קיימא לאגרא, ונגרם הפסד לבעלים, יוכלו הבעלים לממש את ההתחייבות מכללא של הנהנה, ואין בכך כלל מידת סדום.


ג. הספק מתעורר כאשר החצר אינה עומדת להשכרה, ולא נגרם הפסד לבעלים: האם להעדיף את הזכות הממונית הברורה, הנובעת מן ההתחייבות של הנהנה, ואף שיש בכך ממידת סדום, או שמא יש למנוע מן הבעלים לנהוג במידת סדום למרות שמבחינה ממונית זכותם המלאה היא לתבוע מן הדייר לשלם את אשר התחייב לשלם בכניסתו.

תוספות ד"ה הא איתהנית (כ ע"ב)
עתה נוכיח, כי אכן שיטת תוס' היא כהצעת הפנ"י, שהמקום לפטור בסוגייתנו הוא משום מידת סדום, אף שמדינא ודאי חייב. הדבר עולה בבירור מתוך דברי התוס' בד"ה הא איתהנית, וז"ל:

אפילו למ"ד בפ"ק דב"ב (דף יב ע"ב) כופין אותו על מידת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא, שאני הכא, שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו. ולמ"ד התם מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון, משום דדמי למונע חבירו מתחילה לדור בביתו, אבל הכא כבר דר.


תוס' מעמתים את סוגייתנו, המסתפקת בדין נהנה ולא חסר, עם סוגיא בב"ב, שאף היא עוסקת במקרה שהאחד נהנה והשני אינו חסר. וכך שנינו שם:

ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה (=אצל שדה אביו). כי קא פלגו (עם אחיו בנכסי אביו) א"ל פליגו לי אמצראי.
אמר רבה: כגון זה כופין על מידת סדום (- זה נהנה וזה לא חסר).
מתקיף לה רב יוסף: אמרי ליה אחי מעלינן ליה עלויא כי נכסי דבי בר מריון(=לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות. ומסתברא, הא דרב יוסף בשדה בעל, שיכולין לומר פעמים שזו מתברכת משאר שדות).
והלכתא כרב יוסף.


רבה סבור, כי העובדה שהאחים יקבלו בסופו של דבר קרקע המגיעה להם, כאשר עבורם כל הקרקעות זהות, הופכת את התעקשותם שלא לתת למצרן סמוך למצרו, למידת סדום. אולם רב יוסף טוען, כי אין בהתעקשות כזו משום מידת סדום, שכן מיצוי זכויות אינו בגדר מידת סדום, גם אם אי מיצויין לא יגרום הפסד.

לטענת תוס', על פניו היינו אמורים לפגוש במחלוקת זו גם בסוגייתנו: הרי הבעלים אינם חסרים, ואם יתבעו תשלום הרי זו מידת סדום, כך שרבה אמור היה לטעון שיש לכפות את הבעלים שלא יתבעו. כנגדו, רב יוסף אמור היה לטעון, שאין בתביעה למיצוי זכויות הבעלים משום מידת סדום למרות שאין להם חיסרון!

והנה, מקושיית תוס' עולה באופן ברור, שלדעתם האפשרות העולה בסוגייתנו, כי נהנה ולא חסר פטור היא רק משום מידת סדום ואין זה פטור מדינא. הדבר עולה מן השאלה מדוע רב יוסף אינו מחייב בסוגייתנו, שהרי כדי לחייב אדם בתשלום לא די שהתביעה לא תהיה בבחינת מידת סדום, אלא יש צורך בחיוב מדינא! ואם בסוגייתנו יש מקום מדינא לפטור את הנהנה, מה בכך שרב יוסף לא פוטר מתשלום משום מידת סדום? סוף סוף יתכן ופטור מכל מקום! אלא ודאי, שתוס' סבורים שאם אין בעיית מידת סדום בסוגייתנו, ודאי שיש חיוב מדינא!

נעבור עתה לתירוץ תוס', שיבואר היטב ע"פ דרכנו, דרכו של הפנ"י. תוס' מחלקים שני חילוקים בין סוגייתנו לסוגיית המצרן -
א. בסוגייתנו, התובע 'היה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו', משא"כ בסוגיית המצרן. ונראה לבאר, שעובדה זו מלמדת שיש כאן תובע מובהק ונתבע מובהק, שכן הבעלים טוענים, שאילו היו מונעים מהדייר להיכנס, אנן סהדי שהיה משלם כדי לדור, וממילא כניסתו היא התחייבות מכללא לשלם אם יתבע. במקרה כזה, שיש בו תביעה ממשית, יש מקום לומר אף לשיטת רבה, שטענת 'מידת סדום' אינה מספקת כדי למנוע מן התובע לתבוע את שלו. סברת רבה, שכופין על מידת סדום ואין מאפשרים תביעה, מתייחסת רק למקרה סימטרי, בו שני הצדדים תובעים זה את זה.

ב. רב יוסף חולק על רבה רק משום שלדעתו אין כופין על מידת סדום במקרה של טענות סימטריות. אולם בסוגייתנו, המצב הוא א-סימטרי לא רק משום שיש תובע מובהק ונתבע מובהק, אלא גם לאידך גיסא: אחר שהדייר יצא, הכרעה לטובת הדייר לא תגרום הפסד מובהק לבעלים, אך הכרעה לטובת הבעלים תגרום הפסד מובהק לדייר, שכן הוא 'כבר דר', וקל לדרוש מהבעלים להתייחס לחצרם כאילו מעולם לא גר שם אדם, שהרי הם לא הפסידו דבר ממגוריו, ולכפותם על מידת סדום.

תוספות ד"ה טעמא (כ ע"ב)
בהמשך הסוגיא מנסה הגמ' פעמיים לפשוט את הספק מתוך משנת המקיף את חברו מג' רוחותיו. בניסיון השני שנינו:

תנן: המקיף את חברו משלש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית...
א"ר יוסי: אם עמד ניקף וגדר את הרביעית - מגלגלין עליו את הכל.
טעמא, דגדר ניקף, הא מקיף - פטור! ש"מ זה נהנה וזה לא חסר - פטור!


והקשו התוס':

וא"ת, ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור, אפילו עמד ניקף נמי!


כאשר הניקף מוקף מארבעה כיוונים, הנאתו משלוש הגדרות הראשונות היא אותה הנאה, והמקיף אינו חסר, וזאת בין אם הוא עצמו הקיף את הרביעית ובין אם המקיף עשה זאת. מדוע, אם כן, מבחין ר' יוסי בין המקרים, ומחייב את הניקף לשלם כאשר הוא עצמו גדר את הרביעית?
ומתרצים תוס':

וי"ל, שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה. ולא דמי לדר בחצר חבירו, דלא גלי אדעתיה אלא בחינם.

על פניו, כך הוא ביאור הדברים: בניקף יש גילוי דעת דניחא ליה, וגילוי דעת כזה הוא מספיק כדי לחייב ללא קשר להפסד של המהנה. אולם בדר בחצר חבירו, שם אין גילוי דעת ובסיס החיוב הוא עצם ההנאה, יתכן שחיוב המבוסס על הנאה גרידא אינו חל אם המהנה אינו מפסיד.

אם זו כוונת הדברים, הרי שמכאן יש לדחות את דברי הפנ"י, לפיהם בסיס החיוב בנהנה ולא חסר הוא ברור, אף שיש מקום לפטור בגלל מידת סדום! 6 אלא שלעיל כבר הראינו (ראה תוספות ד"ה הא איתהנית (כ ע"ב)) שביאורו של הפנ"י עולה בבירור מדברי תוס'!

ונראה, שכך יש לבאר את תירוץ התוס': לעיל כתבנו, שיש שני סוגי התחייבות מכללא, האחת - כאשר ברור לחלוטין שהנהנה ידע שהמהנה דורש שתלום תמורת ההנאה, והשניה - כאשר הנהנה לא ידע זאת באופן ברור, אלא שאנן סהדי, שגם אילו היה נדרש ממנו תשלום - היה משלם. ונראה, שהחילוק כאן בתוס' הוא בין שני סוגי התחייבות אלה. כאשר הנהנה יודע בודאות כי ההנאה כרוכה בתשלום, תחילת ההנאה היא התחייבות לא רק מכוח אנן סהדי אלא מכוח התחייבות מפורשת, שכן מעשה ההנאה הוא גילוי דעת על כך שהוא מקבל את ההצעה שהוצעה לו ליהנות תמורת תשלום. אולם כאשר יש לנהנה ספק אם ייאלץ לשלם, הוא מקווה שיוכל ליהנות חינם, וההתחייבות מכללא אינה מפורשת, אלא נובעת רק מכוח אנן סהדי שאילו היה נדרש היה מוכן לשלם.

מעתה: כאשר הניקף גדר את הרביעית, כיוון שברור לחלוטין שהמקיף ידרוש השתתפות, יש בכך גילוי דעת המהווה התחייבות תשלום מפורשת, קבלת הצעת המקיף לשלם תמורת הנאת הגדרות. במקרה כזה, כאשר המקיף ידרוש תשלום לא יהיה בכך משום מידת סדום, שכן יש כאן הסכם דו-צדדי לכל דבר, הנובע ממעשים ברורים, אף כי ללא דיבור, ואין צריך לומר שמימוש הסכם כזה אין בו משום מידת סדום. אולם בדר בחצר חבירו, כיוון שההתחייבות היא רק מכוח אנן סהדי, והנהנה קיווה ליהנות חינם, אין כאן הסכם דו-צדדי אלא התחייבות חד-צדדית שנוצרה ע"י הנהנה, ומימושה ע"י המהנה, שכלל לא הציע הנאה תמורת תשלום, הוא בגדר מידת סדום, וזאת למרות שהתחייבות מכוח אנן סהדי היא התחייבות של ממש.

והנה, המהרש"ל ב"ים של שלמה" הקשה על תוס' מהמשך הסוגיא (כא ע"א):

שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר: בעי מיניה מרב הונא, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא? אדהכי נח נפשיה דרב הונא.
א"ל רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: אינו צריך להעלות לו שכר.
ו(עוד אמר אבא מרי:) השוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון.
שמעון מאי עבידתיה?
הכי קאמר: נמצא הבית של שמעון (והוא שכרה מראובן) מעלה לו שכר (לשמעון).
תרתי (כלומר: תרתי מילי קאמר דסתרן אהדדי, דהאי דשכר בית שמעון מראובן הוה ליה דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון, וקאמר צריך להעלות לו שכר, ורישא קאמר אין צריך)!
הא דקיימא לאגרא (מעלה שכר לשמעון דהוה ליה זה נהנה וזה חסר), הא דלא קיימא לאגרא.


ולכאורה, כיוון ששילם השוכר לראובן, אין לך גילוי דעת גדול מזה שניחא ליה בהוצאה, ולמרות זאת אומרת הגמ' שחייב לשלם לשמעון רק משום דקיימא לאגרא, דהיינו זה נהנה וזה חסר!

ולפי דברינו דלעיל נוכל ליישב גם כאן: גילוי דעת מסיר בעיית מידת סדום רק כאשר הוא יוצר הסכם דו-צדדי בין המהנה לנהנה, וכך, כאשר יש הצעה מפורשת מצד המהנה של הנאה תמורת תשלום, והנהנה זכה בהנאה, נוצר הסכם בין הנהנה למהנה, ואין במימושו מידת סדום. אולם בשוכר מראובן ונמצא של שמעון, כיוון ששמעון לא הציע את ביתו להשכרה, הרי שהסכמתו של השוכר לשלם לראובן אינה יוצרת כל הסכם בינו לבין שמעון!

נמצא, שהצעת "פני יהושע" לביאור שיטת התוספות מדוייקת ביותר מתוך דבריהם לכל אורך הסוגיא.


^ 1 המוסגר – ציטוט דברי רש"י, אלא אם צוין אחרת.
^ 2 השיטה המרכזית החולקת על שיטת תוס' היא שיטת הרי"ף, שכתב: 'אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר, ואף על גב דלא עביד למיגר, דהא חסריה ממונא'. שלא כתוס', דעתו היא, כי מקרה של זה לא נהנה וזה חסר מחייב תשלום נזיקין. וראה עוד בשיטת הרא"ש (סי' ו'), שמסכים לדעת הרי"ף, אם כי לא מטעמיה, ע"ש.
^ 3 בהמשך הדברים נביא את תירוץ הפנ"י על קושיתו.
^ 4 ראה מהי 'הנאה' ומהו 'חיסרון'?, שאלה ‎ב.
^ 5 ראה מהי 'הנאה' ומהו 'חיסרון'?, שאלה ‎א.
^ 6 וראה בחידושי ר"ש שקופ (סי' יט), שאכן דוחה את פירוש הפנ"י בתוס', ומבאר את דברי תוס' כאן ע"פ כיוון זה, ותורף דבריו (שם, אות ו' ואילך): יש לחלק בין נהנה גרידא, שחייב לשלם רק אם המהנה חסר, לבין דין משתרשי, המחייב לשלם גם כשהמהנה לא חסר. מעתה, כיוון שנהנה גרידא, שאינו משתרש, הוא מי שעשוי לטעון שלולא שהיה נהנה בחינם לא היה נהנה כלל (כתוס' בחולין קלא ע"א, שכתבו כן בעניין אוכל מתנות כהונה, שפטור משום שיכול לומר שהיה מתענה), כיוון שגילה דעתו דניח"ל בהוצאה, שוב אינו יכול לטעון שהיה מוותר על ההוצאה, וממילא הוא משתרש, ולכן חייב אף כשהמהנה אינו חסר.
חזרה למעלה