בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מצוה גדולה
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך ספר המצוות הקצר

מצווה שהכהנים יברכו את ישראל

מצות עשה שהכהנים יברכו את ישראל שנאמר: "כה תברכו את בני ישראל וגו'" (במדבר ו' כ"ג-כ"ו).

undefined

הרב שמואל הולשטיין

שבט תשס"ז
3 דק' קריאה
מצות עשה שהכהנים יברכו את ישראל שנאמר: "כה תברכו את בני ישראל וגו'" (במדבר ו' כ"ג-כ"ו).


מצוה לספר
התרגשות רבה אחזה ביהודי אותו בוקר, כשראה מולו את דמותו של ר' אריה לוין זצ"ל פוסעת למולו מעבר לכביש. הוא הזדרז לחצות את הכביש והשיג את ר' אריה. אמנם אותו יהודי היה מבאי ביתו של ר' אריה, אך באותו בוקר שמחתו הייתה כפולה משום שבנו בכורו היה לבר מצוה באותו היום, והייתה זו הזדמנות טובה להתברך מפיו של הצדיק הירושלמי. ר' אריה אחז בידו של הנער ובירכו בהתרגשות שיגדל בתורה, ביראת שמים במידות וכד', ואז הוסיף ואמר: "דע לך כי זכית בזכות עצומה, זכית להיות שליחו של הקדוש ברוך הוא לברך את עמו ישראל באהבה". הוסיף ר' אריה ואמר: "אינך יודע עד כמה אני מקנא בך על הזכות הגדולה הזאת, שְבה לא אזכה לעולם, שהרי ניתנה היא לכהנים בלבד, ולעומתך שהינך כהן, אני ישראל".

לימים סיפר אביו של הנער כי החל מאותו היום חל מהפך בנפשו של בנו. אם עד אותו היום היה צריך לריב עם בנו ולשכנעו בכל מיני דרכים שיבוא ויתפלל, כשבנו טוען כי מוכן לבוא רק בשבתות, הרי שהחל מאותו מפגש עם ר' אריה רץ מידי יום לתפילה בהתלהבות ובזריזות.
* * * * *
מאז עלותו ארצה נהג הגאון ר' יצחק זאב סולובייצ'יק - הרב מבריסק, לקיים בביתו מניינים קבועים. בוקר אחד במהלך חזרת הש"ץ בתפילת שחרית, התברר כי בין המתפללים אין כהן לברכת כהנים, הרב עצר את שליח הציבור באמצע התפילה, וביקש מאחד מילדיו שילך לבית הכנסת הסמוך לבקש מכהן שיבוא לביתו לברך את המתפללים. לאחר שעברה כמחצית השעה והבן טרם שב עם הכהן המיוחל, לחש אחד המתפללים לחברו כי לכאורה מדובר ב"טרחא דציבורא" וכי אינו מבין בשביל מה צריך את ההשתדלות המוגזמת למציאת כהן. הרב בשומעו זאת הסתובב לקהל ואמר: "כולם מבינים את אותו אדם שנוסע למרחקים כדי להתברך מפיו של אדם גדול. ברור לכולם שבשביל ברכה כזו שווה לנסוע נסיעה ממושכת, להמתין בתור וכו', והנה התורה מעידה בפירוש על ברכתו של הכהן: 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם'". וסיים הרב: "האם בשביל ברכה שהיא מפי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לא שווה להמתין"?

מצוה להורות
כהנים העולים לדוכן עליהם ליטול ידיהם, ואינם סומכים על הנטילה שנטלו בבוקר, ואם אין להם מים יכולים לסמוך על הנטילה של הבוקר, אם שמרו את ידיהם מנגיעה במקומות המטונפים. את ידי הכהנים נוטלים הלויים, ואם אין לויים בבית הכנסת, יטלו בכורות את ידי הכהנים שגם בהם ישנה קדושה קצת.

לא יעלו הכהנים לברך את העם עם מנעליהם, אך לא יעלו יחפים, אלא יגרבו גרביים וכד'.

קודם שמתחיל שליח הציבור לומר 'רצה' יש לכהן לעקור רגליו לכיוון הדוכן, ואם לא עקר רגליו עד שהתחיל הש"ץ 'מודים' לא יעלה לישא את כפיו.

את קריאת "כהנים" שאומר הרב, הש"ץ או הגבאי (כל עדה על פי מנהגה), יש לומר רק לאחר שסיימו הקהל את אמירת ה'אמן' של ברכת 'מודים', וכן לא יתחיל שליח הציבור להקריא כל תיבה קודם שסיימו הכהנים את התיבה הקודמת או הקהל לומר 'אמן', וכן הכהנים לא יתחילו באמירת התיבה קודם שסיים הש"ץ לאומרה.
הש"ץ לא יענה אמן אחר הכהנים. ויש מקילים לש"ץ לענות אחר הפסוקים אם מקריא לכהנים מתוך סידור.

כהן שאמרו לו לעלות לברך ולא עלה עובר על מצות עשה זו. ורשאי הכהן לעלות מספר פעמים ביום במניינים שונים, ובכל פעם לברך "אשר קדשנו במצוותיו וכו'".
כתב בספר חרדים: "ישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכונים ליבם לקבל ברכתם כדבר ה' הם נמי (גם) בכלל במצוה".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il