ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כיצד בונים תקציב משפחתי? ;">

דף הבית בית מדרש הבית היהודי פרנסה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ז

כיצד בונים תקציב משפחתי?


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

אנחה כבדה נפלטה מגרוני. אין ברירה, השיחה עם פקיד הבנק לא הותירה לי ברירה, עם "אוברדראפט" כזה, עלי לקצץ בבשר החי. התחלתי לרשום סעיפי הוצאות - אוכל, חשמל, ארנונה, מעשר כספים... רגע, התחלתי להתלבט - הסעיף הזה איננו מותרות? האם אני מחויב להפריש מעשר כספים? ובכלל - האם מותר לי להיות ב"אוברדראפט"?



הרב גדעון פרל שליט"א - אמור לא - לאוברדראפט!
במספר מקומות הורונו חז"ל, שעלינו לנהל את חיינו בעזרת התקציב שקיים ברשותנו בלבד, ולא ליטול חובות לצורך רמת חיים שהיא למעלה מאפשרויותינו הכלכליות - "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יהודה ברבי אילעי: (בתרגום חופשי) אכול בצלים ושב בצל ביתך, ואל תאכל אווזים ותרנגולים כי סופך שתצטרך למכור ביתך ולבך יתאווה בכל שעה לאכול מה שהרגלתו. ועוד - משל משלו בארץ ישראל: מי שרגיל לאכול בשר שמן תדיר, מסתתר בעלייתו מפני נוגשיו. מי שרגיל לאכול ירקות מקום מושבו בין שאר בני אדם, מפני שאין לו נוגשים" (פסחים קיד.). עוד מצאנו - "תנו רבנן: כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון" (חולין פד.).

עוד מלמדים אותנו חכמינו: "אמר לו רב לרב כהנא (בתרגום חופשי) - אם הבטחת דבר, עמוד בדיבורך ואל תתחרט ותהפוך הבטחתך, אלא פשוט נבילה בשוק כדי לקיים דבריך. אל תאמר זה לא מתאים לי, כי אני אדם חשוב, כהן מיוחס, או מלאכה זו בזויה ומאוסה עלי". ועוד מחנך אותנו רבי יוחנן: "ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (פסחים קיג.).

ממקורות אלו עולה שאין לחיות על חשבון הבנק (אוברדראפט). בנטילת חובות מהבנק ישנה בעיה הלכתית נוספת - איסור תשלום ריבית ליהודים, שהרי על כל סכום שהנך חייב לבנק אתה משלם ריבית. ה"היתר עיסקא" מועיל לאדם שנוטל את הכסף לצורך קניית דירה, רכישת כלים חשמליים וכדומה, מפני שיש בכך "עיסקא" עם רווחים, והריבית היא חלקו של הבנק ברווחים, וניתן לסמוך על כך. אולם רק בדוחק רב יש להתיר להשתמש בכספי האוברדראפט לצריכה שוטפת או לשמחה וכדומה, מפני שאין בכך כל עסק רווחי, וממילא זוהי ריבית אסורה.

יש להתאים את אורח חיינו לפי מה שקוצב לנו הקב"ה, כי "איזהו עשיר? - השמח בחלקו".

הרב גדעון בנימין - מעשר כספים
מקור החיוב - נחלקו אם החיוב מהתורה, מדרבנן או מתורת מנהג, והאחרונים הכריעו - מתורת מנהג. בכל זאת ראוי מאד להשתדל במצווה זו, שחכמים הפליגו בשבחה ואף אמרו שבמצווה זו מותר לנסות את ה'. מלבד חשיבות המצווה והתועלת המרובה של אותם שמקבלים את כספי המעשר, יש לשים לב שמצווה זו מפְנימה את האמונה והביטחון בה', שהכל ממנו יתברך. יחד עם זאת, כיוון שאין בכך חיוב גמור, יש מקום רב להקל בשעת הצורך ולסמוך על פסיקה מקילה. לכתחילה ראוי לכל אחד להתנות בתחילה, שאין בקיום המצווה קבלת נדר, ואם לא עשה כך יכול להסתמך על התנאי שנוהגים להתנות בערב ראש השנה לאחר התרת נדרים, שאין במעשים הטובים שלנו משום קבלת נדר.

רווחים החייבים במעשר - משכורת חייבת במעשר. עצמאי יכול לנכות את כל הוצאות העסק וכן ארנונה על מקום העסק. כמו כן ניתן לנכות מהמשכורת תשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי, אולם אם אדם קיבל החזרי מס מסיבה כל שהיא עליו לעשרם. יש אומרים שאת המעשר מחשבים לאחר ניכוי הוצאות הבית. לדעת רוב הפוסקים אין לנכות הוצאות אלו, בשעת הדחק ניתן להקל כדעה הראשונה.
כסף שהתקבל במתנה חייב במעשר (כולל מתנות חתונה). אבל אם המתנה יועדה ע"י הנותן למטרה מסוימת אין צורך לעשרה. כסף שניתן לבעל משפחה כעזרה כספית מהוריו חייב במעשר. יש מקום לפסוק להקל אם הכסף ניתן במטרה שהמשפחה תוכל להתקיים בהרחבת הדעת. יש אומרים שאם ההורים לא מפרנסים את בניהם בדמי מעשר שלהם אין כלל צורך לעשר כסף זה.

ירושה חייבת במעשר. רווחים מהבנק שאינם הפרשי הצמדה חייבים במעשר. קצבת ילדים אם משתמשים בה חייבת במעשר, אבל אם מפרישים כסף זה לטובת הילדים בעתיד, דהיינו פותחים להם בכסף זה חשבון חיסכון וכדומה, כסף זה פטור ממעשר.

הפטורים ממעשר - מי שמצבו דחוק והכסף ברשותו מספיק למחיה בלבד פטור ממעשר, וכל שכן מי שבסוף החודש חשבונו נמצא ביתרת חובה. בחור ישיבה, סטודנט וכד' שמחייתו ולימודיו ממומנים ע"י הוריו ובנוסף לכך מרוויח כסף, נחלקו אחרונים אם כסף זה חייב במעשר, וראוי להחמיר בכך (לאחר הסכמת הוריו), ויש מקום להקל בכך. קטן שהרוויח פטור מן הדין, וראוי לחנכו אותו במצווה חשובה זו, כדי שימשיך בכך בגדלותו.

יעוד המעשר - ברור שעיקר המצווה לתת לעניים. לבניו הקטנים מתחת לגיל שש שחייב לזונם בתקנת חכמים אי אפשר לתת כסף מעשר. לבניו הגדולים יותר - מדין הגמרא ניתן לתת כסף מעשר, אך רבים אומרים שבזמננו שדרך בני אדם לפרנס את ילדיהם אף לאחר בר המצווה, ובמיוחד שישנה את תקנת הרבנות לפרנס ילדים עד גיל שמונה עשרה, וגם החוק מחייב בכך, לא ניתן להשתמש בכך בכסף מעשר. בשעת הצורך ניתן להקל ולהחשיב את ההוצאות של גידול הילדים ככסף מעשר, ובלבד שחלק משמעותי מן הכסף ייועד למטרות צדקה מחוץ לבית.

נחלקו הפוסקים האם אפשר להשתמש בכסף מעשר למצוות אחרות חוץ מצדקה לעניים. ובשעת הצורך אפשר להקל בכך בתנאים הבאים (ובתנאי שחלק משמעותי מן הכסף ייועד למצוות צדקה):
א. מצווה שחייב בה כמו ציצית, תפילין, מזוזה אי אפשר לקנות בכסף מעשר. ויש אומרים שאם רוצה להדר במצווה יכול להשתמש בכסף לצורך ההידור. ב. מצווה שאינו חייב בה כמו הקמת בית כנסת, ישוב ארץ ישראל וכד' יכול לקיים ממעות מעשר. ג. קניית ספרים לעצמו מכסף מעשר אינה רצויה כלל, אבל ניתן לקנות ספרים ולהשאילם וכל שכן להניחם בבית כנסת.

אלו תמצית ההלכות - בכל מקרה ראוי לשאול תלמיד חכם לגופו של עניין.

הרב נריה גוטל - הוצאת כספים למותרות
שני מסרים, הסותרים לכאורה זה לזה, עולים מסוגיית הבבלי בכתובות (ס"ז ע"ב). מחד, דרשו שם את שהורתה תורה (דברים ט"ו ח') לספק לעני "די מחסורו אשר יחסר לו" כי חובה לתת "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו". ומהלכה - למעשה: הוסיפו וסיפרו שם על "הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין". ועוד סיפרו: "מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום" [רש"י: "הוא היה מעונג"]. ועוד סיפרו על מר עוקבא, שכאשר בנו מיאן לתת צדקה לעני אשר ראה כי מזלפים לו יין ישן, השיבו: אם כדי כך מפונק הוא - יש להכפיל לו את סכום התמיכה. ולמען הסר ספק, דרך זו מוצגת כדרך הראויה, והיא פסוקה (רמב"ם, מתנות עניים ז' ג'. טור ושו"ע יו"ד ר"נ). והרי זה פלא: וכי מדוע נאלצים להיכנע לשגיונות מותרותיו של הלה?! לזונו ולכלכלו כדי חיותו ניחא, אך מדוע הוטלו על שכמנו מותרות - מיותרות אלה?

מאידך, המשך הסוגייה מביע לכאורה מסר מנוגד. אותו שמגיע לרבי נחמיה ואומר לו שדרכו לסעוד "בבשר שמן ויין ישן", רבי נחמיה מציע לו "רק" עדשים, הלה מסכים - "ומת". על אירוע טראומטי זה מגיב רבי נחמיה ואומר: "אוי לו לזה שהרגו נחמיה". כך, ולא "אוי לו לנחמיה שהרגו לזה"! פישרה של ההתנסחות נובע - לדברי הגמרא שם - ממה שאותו אדם לא נהג כהלכה: "איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי" [= הוא זה שלא היה ראוי לו להתפנק כדי כך]. ובכן, מה בין שני המעשים? מדוע בסדרה הראשונה חובה לדאוג גם למותרות ואילו במעשה האחרון חובה זו כלל אינה קיימת!

התשובה נסמכת על הכרת ההלכה במימד הסובייקטיבי, האישי, הפסיכולוגי. מה שלאחד נראה "מותרות" לשני הוא "צורך", מה שלאחד נקרא "צורך" לשני הוא "מותרות". יש אדם שבלא עבד הרץ לפניו, בלא בשר ובלא יין, חייו ממש אינם חיים וזהו לו אוויר לנשימה, ולעומתו יש שאין שום הצדקה שלא יסתפק בעדשים. "הכל לפי מה שהוא צריך, כל יחיד ויחיד לפי לימודו" (רש"י, שם). השאלה העיקרית אותה צריך אדם לשאול את עצמו היא אחת: מה לדידו, אליבא דאמת, הוא אכן "צורך", ומה שהוא באמת - אבל באמת! - "צורך", הרי אינו "מותרות". כך כל אחד לעצמו, וכך חברה כלפי ענייה.

נכון שהדבר מצריך יושר וכנות ולא קל לאדם להכריע מהו לו - ודווקא לו - "צורך" ומה אינו אלא רק "מותרות", אך בסופו של דבר "הלב יודע אם לעקל ואם לעקלקלות". "קדש עצמך - במותר לך"!

___________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il