ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הוראת הגמרא לאור דרך פירושו של רש"י | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תורה ולימודה דרכי לימוד הוראת התורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

י' חשון תשנ"ו

הוראת הגמרא לאור דרך פירושו של רש"י


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

תקציר:
בחלקו הראשון של השיעור מרחיב הרב גולדברג בביאור דרך פירושו של רש"י, שבשונה מראשונים אחרים אינו מבאר את כללות העניין, אלא פירושו מבוסס על תוספת מילים שבעזרתן העניין מובן. כשיודעים שכך דרכו של רש"י מסתלקות קושיות שונות שמקשים עליו, וכן ניתן לגלות בדבריו חידושים ותוספות רבות.
בהמשך השיעור, עוסק הרב גולדברג בדרכי הוראת הגמרא בימינו לאור דרך פירושו של רש"י.

דרך פירושו של רש"י לעומת חכמי ספרד
צורת הפירושים של חכמי ספרד - רבינו חננאל, הרמב"ם, המאירי, ולפעמים גם הרמב"ן במלחמות והרי"ף - היא לקחת עניין שלם ולבאר את כולו, על פי מה שמתבאר בכל הסוגיא. למשל, הרמב"ם מקדים לכל משנה מספר הקדמות, כך שאחריהם כבר לא נשאר כמעט לבאר בתוך המשנה עצמה. לרש"י דרך אחרת: על פירושו של רבי עובדיה מברטנורא אמר התוספות יום טוב, שעיקר חידושו הוא לקיחת הפירושים שלפניו (בעיקר רש"י והרמב"ם) וביאורם בצורת ביאורו של רש"י.

מה המיוחד בפירושו של רש"י? רש"י אינו נוהג לסכם את העניין כולו, אלא פשוט מוסיף למה שכתוב מילים חסירות, כך שבעזרתן העניין מובן. לדוגמא, בתחילת פירושו לתורה "בראשית ברא" הוסיף רש"י את המילה החסירה "בראשית הכל", והפסוק ממילא מובן. כשיודעים שיטה זו של רש"י מסתלקות שאלות שונות שלפעמים שואלים עליו: כך לדוגמא בתחילת מסכת קידושין "האשה נקנית בשלשה דרכים" הוסיף רש"י האשה נקנית - לבעלה". יש ששאלו - מה חידש רש"י בדבריו? ברור שהיא נקנית לבעלה! וקושיא זו תירצו בפלפולים שונים שאין להם בסיס; רש"י פשוט השלים כדרכו את המשפט, ואין זה משנה אם הדבר מובן מאליו למעט אנשים או להרבה. וכן בפירושו על הפסוק "ויגד ליוסף הנה אביך חולה" הוסיף רש"י "ויגד - המגיד", וברור שרש"י לא חידש שום דבר אלא רק השלים את המשפט. בפסוק "אותי השיב על כני" (בראשית מא, יג) חסר - מי השיב? ואומר רש"י "השיב - מי שבידו להשיב, והוא פרעה הנזכר למעלה, כמו שאמר פרעה קצף על עבדיו, הרי מקרא קצר ולא פירש מי השיב, לפי שאין צריך לפרש מי השיב, וכן דרך כל מקראות קצרים על מי שעליו לעשות הם סותמים את הדבר". הרי מפורש שהמקרא לא פירש משום ש"אין צריך לפרש מי השיב", ואף על פי כן רש"י עצמו פירש.

רש"י מפרש בשיטתו בצורה כה מקצועית, כך שאם היינו מדפיסים את התורה יחד עם פירוש רש"י - לא ניתן היה להבחין בין פירושו לבין הכתוב: אם היה כתוב "בראשית הכל ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" לא היינו יודעים שיש כאן שינוי.

אסור לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה

עד עתה ראינו דוגמאות, שבהם לא חידש רש"י על פשט הפסוק. לפעמים השלמתו של רש"י מוסיפה ביאור חדש לעניין: בתחילת פרק שישי בברכות אומרת הגמרא "האוכל ואינו מברך כאילו גוזל את הקב"ה". את מה הוא גוזל? היה ניתן לחשוב שהכוונה לגזילת האוכל, אך רש"י מפרש שגוזל את הברכה. רש"י פירש כך על פי תחילת הסוגיא, שם נאמר שחיוב הברכה הוא מסברא "אסור לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה". מהי הסברא? אדם צריך לומר תודה על מה שמקבל. מכאן ברור שאין איסור לאכול בלי ברכה, אלא יש מצוה לברך. מי שלא בירך לא גזל את האוכל, אלא לא השיב את הברכה. גם במקום אחר אנו מוצאים לשון "גזילה" במשמעות של חוסר תמורה: אדם שנותן לחבירו ואינו מחזיר לו עליו נאמר "גזילת העני בבתיכם". מבאר רש"י את הלימוד מהפסוק שגזילה שהיא מעני, שאין לו מה לתת, היא בכך שאינו מחזיר לו שלום.

ביאורו של רש"י מבאר ומוליד הלכות שונות, לדוגמא: שנינו בתחילת פרק שלישי בברכות "מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ותפילין", ומנמק רש"י שהיינו משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. בברייתא בגמרא נוסף גם שאדם זה פטור גם מברכה, ויש להבין: היעלה על הדעת שהעוסק במצוה מותר לו לגזול או לאכול מאכלות אסורות? כמובן שלא הותרו לו איסורים. אם כן, כיצד מותר לו לאכול ללא ברכה? על פי פירושו הנ"ל של רש"י מובן, שכאמור אכילה בלי ברכה אינה מצות לא תעשה, כמו מאכלות אסורות, אלא ביטול מצות עשה לברך.

נפקא מינה נוספת שנובעת מפירושו של רש"י: אדם הנמצא במקום שאי אפשר לברך בו - האם מותר לו לאכול בלא ברכה? לגבי ציצית, ידועה דעת המרדכי שאם נקרעה לאדם הציצית בשבת מותר לו ללכת עם הבגד ללא ציצית, משום שהוא אנוס ואינו יכול לקשור את הציצית. לעומת זאת, אסור לאדם ללבוש שעטנז גם אם הוא אנוס מלהפריד את החוטים - משום שיש איסור ללבוש בגד שעטנז, אך מצות ציצית אינה איסור ללכת עם בגד ללא ציצית, אלא מצות עשה לקשור לבגד ציצית - וכיון שבשבת אסור לקשור, הריהו אנוס מלקיים את המצוה, והמרדכי סובר שמותר לאדם להכניס עצמו למצב שיהיה אנוס מלקיים. נמצא שהשאלה האם לאדם שאינו יכול לברך מותר לאכול - תלויה בשאלה אם המצוה מוגדרת כאיסור לאכול ללא ברכה או כמצוה לברך, וכאמור לפי רש"י הדבר יהיה מותר; וקצת פלא שהמשנה ברורה נקט בפשיטות שאסור לאכול במקום שאי אפשר לברך. אמנם מתוספות ברכות יג משמע שחולקים על רש"י: תוספות אומר שאם יש ספק אם בירך כהוגן יברך, ותמהים המפרשים - הרי ספק ברכות להקל! ומתרצים המהרש"א ורעק"א שתוספות סוברים שספק ברכות להקל שייך רק בברכת המצוות, אך בברכות הנהנין כיון שיש איסור לאכול בלי ברכה הרי אין זו ברכה לבטלה. ויוצא מפירוש זה שלדעת תוספות יש ממש איסור בלא ברכה, שלא כרש"י.

הגמרא קיצרה משום שלעולם ילמד אדם דרך קצרה
מדוע באמת הגמרא לא פירשה מה האדם גוזל? התשובה היא שלגמרא יש כלל "לעולם ילמד אדם דרך קצרה". מדוע לא עדיפה דרך ארוכה, כך שלא נבוא לידי טעות? הטעם הפשוט הוא שכיון שלפני כתיבת הגמרא היא נלמדה בעל פה, ככל שהדבר קצר יותר קל יותר לזכרו (בעבר למדו תחילה את ה "גירסא" ורק בגיל מאוחר יותר את הפירוש. ה"גירסא" היתה תחליף לספר, כמו שאנו מוצאים בגמרא "תני תנא קמיה" - היו אנשים מיוחדים שתפקידם לזכור את כל הברייתות). השפעת אריכות הלשון על זיכרון הינה משמעותית עד כדי כך, שמסבירה הגמרא (גיטין ג א) שתיקנו ששליח שמביא גט ממדינת הים יאמר "בפני נכתב" ולא "בפני נכתב לשמה", אף שעיקר החשש שבשבילו צריך השליח לאמר זאת הוא שהגט לא נכתב לשמה, מחשש שישכח לומר את מילת "לשמה", וכיון שלא קיים את התקנה נמצא הגט בטל.

דיוק בלשונם של רש"י ותוספות
שנינו "המל והשאיר ציצין, ציצין המעכבים את המילה חוזר, ושאינן מעכבין אינו חוזר". רש"י הוסיף "המל - בשבת". משמע שבחול חוזר בכל מקרה, אך הרמב"ם אומר שגם בחול הדין כן. רש"י הבין שחסירה כאן מילה, והרמב"ם הבין שלא. וזו דוגמא נוספת לדרכו של רש"י, שאם נהיה מודעים אליה נוכל לגלות נפלאות, כמעט בכל סוגיא.
לפעמים אנו רואים שיש מקום שרש"י מוסיף מילה מסויימת, ויש מקום שאינו מוסיף, וכמובן יש לכך משמעות. לדוגמא, במשנה בתחילת קידושין "בשלשה דרכים האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה" כותב רש"י "בכסף - ואמר לה הרי את מקודשת לי", וכן לגבי ביאה, אך בשטר רש"י לא כתב "ואמר לה". ומכאן למד המקנה שלדעת רש"י בשטר אין צורך באמירה, והטעם לכך הוא שבשטר עצמו כתוב שהאשה מקודשת. וכן על זו הדרך ניתן ללמוד רבות ממילים שמוסיף רש"י, ואף ממילים שמחסיר.

ומעניין שגם דרכם שלחכמי אשכנז אחרים היתה להוסיף על ספרים קיימים: הרמ"א, הגהות אשר"י, הגהות מיימוניות, ויש לדעת שכך נהגו גם התוספות והמרדכי. דברי התוספות מאוד מסודרים: שאלה, תשובה, ראיה, דחיה, שלא כמו בספר המלחמות לרמב"ן, למשל, שם לפעמים הקושיות מעורבבות יחד, קושיא על גבי קושיא.

אמנם, דרך זו של תוספות הינה פחות מורגשת, משום שבשונה מרש"י דבריהם ארוכים אך הסיבה לכך היא שחיבורם של התוספות משתרע על פני שתי מאות שנים, וחיבורי התוספות נערכו בידי מחברים רבים, שהוסיפו איש על דברי חבירו הקודמים (ולכן יתכנו גם סתירות בדברי תוספות, או בין פסקי תוספות לתוספות).
המעלה בצורת פירוש זו היא הדיוק שבה, אם אדם יקרא רש"י ותוספות היטב יראה שדבריהם כוללים הכל, אין בהם מילה מיותרת.

כיצד עדיף ללמד תלמידים?
את שתי צורות הפירושים הנ"ל ניתן למצוא גם היום. ב'חדר' מפרשים לילד כל מילה בחומש, ופעמים רבות, בגיל צעיר הילד כלל לא הבין את העניין, אך ניתן היה לשאלו על כל מילה והיה יודע. בבתי הספר של "בית יעקב" לומדים אחרת: שמים דגש על הבנת העניין, ופחות על ביאור כל מילה.

לכאורה, הדרך הנכונה היא הדרך שלומדים בבית הספר - וכך אכן חשבתי פעם. אך אחר כך הגעתי למסקנה אחרת. בירושלים היה מלמד שנחשב מוצלח מאוד, כולם היו מתפלאים כיצד הילדים ידעו לקרוא את כל התפילה כבר אחרי שלשה חודשים? אך למרבה הפלא, לתלמידיו היו אחר כך קשיים גדולים. מה התברר? המלמד לא היה מלמד לקרוא הכל מתוך הכתב, אלא חלק מהדברים הוא היה מלמד פשוט בעל פה. אנו רגילים בקריאה, אך באמת לימוד קריאה הינו לימוד שאינו קל בכלל, והרבה יותר קל ללמד ילד להתפלל בעל פה. כדי לדעת לקרוא יש לדעת בערך 600 ידיעות - כל האותיות והעיצורים. מלבד ידיעות אלו, צריך להרכיב מתוך ידיעות אלו מילים ומשפטים. השכל האנושי אינו מסוגל לתפוס כיצד אדם מסוגל להרכיב בכזאת מהירות דברים שלמים מצירופי הידיעות שהוא קורא, ומסיבה זו לימוד הקריאה בשלב הראשון לוקח הרבה יותר זמן משינון התפילה בעל פה. החיסרון בלימוד כזה הוא, כמובן, שהילד לא ידע להתמודד טוב עם קטעי קריאה חדשים שלא הכיר.

וכאמור, כך גם כשלומדים חומש. כשילד לומד רק פירושי כל המילים, אמנם הוא עדיין לא הבין את העניין, אך כשיגדל יבין שכדי להבין עליו תחילה לתרגם כל מילה. לעומת זאת, אם הילד יודע רק לקרוא ויודע בנוסף את הביאור החצוני הכללי של העניין, אך לא למד כיצד הבנת העניין נובעת מהבנת כל מילה, הוא לא ידע ללמוד לבדו עניין חדש, משום שלא התרגל להבין שהבנת דבר נובעת מפירושי המילים. כך ראיתי בחוש, אנשים שלמדו ב'חדר' ידעו לקרוא עיתון הרבה יותר מהר מתלמידה שלמדה בבית ספר של 'בית יעקב'.
כמובן שאפשר להוסיף על פירושי המילים גם את פירוש העניין, אך לא להסתפק בכך.

מילים שהשתנתה משמעותן
עוד יש לשים לב לכך שהרבה מילים בלשון הגמרא - נשתנתה משמעותן. הגמרא אומרת שאם אדם מניח בסוכתו כרים וכסתות ו"מבטלן" שם - הריהן ממעטות או מוסיפות על גובהה. כמובן שחייבים להסביר לילד שפירוש 'מבטל' בלשון הגמרא אינה כשמשמעות ביטול כמו שמשתמשים במילה זו היום, אלא הכוונה היא שהאדם מתכוון להשאירם שם. אחרי שמסבירים לו את פירוש המילה - האם עדיף שיזכור את המילה "מבטל" או את המילה כפי שהוא מבין? התשובה היא שעליו לזכור את המילה כפי שהיא כתובה, אלא שצריכים להסביר לו בנוסף לכך את ביאורה. כך לכל חכמה יש מילים מיוחדות שלא משנים אותן, משום שלעולם תרגום אונו מדוייק לחלוטין.

לעניין זה חשיבות גדולה לשימוש העתידי שיעשה האדם בידיעותיו. בבית הדין יש מושג שנקרא "פירוק שותפות". המושג המקביל בגמרא הוא "חלוקת שותפות", ולכן כשבאים לבית הדין אנשים שבאים לפרק שותפות - הדיין לא יזכר באופן אוטומטי בביטוי של הגמרא וממילא בכל הסוגיות שלמד בעבר. זו דוגמא פשוטה, אך יש דברים יותר מסובכים. היום שאל אותי תלמיד האם כופר משלמים למשפחה, אמרתי לו שעדיף להשתמש במילה יורש. כשמשתמשים במילה זו ממילא נזכרים בסוגיות העוסקות בירושה, מלבד זאת שלשון זו יותר מדוייקת.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il