בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • מהלך הסדר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה בן הדסה הינדה מלכה

אכילת כזית מצה - כיצד?

לפי פסיקת המשנה ברורה, יש לכתחילה לבלוע את כל שיעור מצת המצוה בבת אחת, ואם אכל מעט מעט, יצא בדיעבד, וגם זאת רק אם אכל תוך כדי אכילת פרס. מדוע, אפוא, נהגו רבים וגדולים להקל לכתחילה ולא לבלוע בבת אחת?

undefined

13 דק' קריאה
א. בליעת המצה בבת אחת
כתב בשו"ת "תרומת הדשן" (סי' קלט):

מצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית כשהוא מרוסק בבת אחת. והכי מוכח ממרדכי פרק ע"פ, דכתב אהא דקאמר (שם קטו ע"א) כורכו בבת אחת ואוכלו:


פי', היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת 1 . וא"ת היאך מחזיק בית הבליעה כולי האי, דהא כזית היינו חצי ביצה? 2 וי"ל דהוא דווקא כשהמאכל שלם, אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי, וכשהוא מגיע לבית הבליעה מרוסק הוא, ולכך מחזיק כולי האי, ע"כ.

מכאן מוכח דאין לבולעו הזית של מצה מעט מעט, דאל"כ לא הוי קשה מידי, דשפיר יוכל להכניס כל ג' הזיתים לפיהו ולכוס אותו ביחד ולבולעו ביחד מעט מעט. אע"כ, מצוה לבולעו בבת אחת להלל, ה"ה לדידן זית אחד של מצה או של מרור. ואע"ג דרש"י שילהי פ' גיד הנשה (חולין קג ע"ב ד"ה חלקו) פי', דא"א לבלוע זית כלו כאחת, ההתוספות סתרו אותו שם בהוכחות גמורות.

דברי תרומת הדשן מובאים ע"י המגן אברהם, שהוסיף (תעה סק"ד):
ומהרי"ל כתב דיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מאכילת פרס.
אבל בסעיף ו' משמע דוקא בדיעבד יצא, אבל לכתחילה צריך לאכול ביחד.
וכ"מ בחולין ספ"ז דצריך לבלוע ביחד.


ב"משנה ברורה" (סק"ט) פוסק לכתחילה כבעל "תרומת הדשן", ובדיעבד כמהרי"ל:
והסכימו האחרונים דצריך רק להכניס לפיהו את שני הזיתים בבת אחת ולרסקם, אבל אין מחויב לבולעם בבת אחת אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת ואח"כ יבלע השאר.
ובדיעבד, אפילו בלע הכזית מעט מעט יצא כל שלא שהה מתחלת אכילתו עד סופה יותר מכדי אכילת פרס.


המגן אברהם מביא שתי ראיות לפסיקה כתרומת הדשן. האחת, מסוגיית הגמרא בסוף הפרק השביעי של מסכת חולין, והשניה מדברי השו"ע בסימן תעה בסעיף ו. להלן נעסוק בשתי ראיותיו של המגן אברהם, וננסה למצוא מקור למנהג הנפוץ, ואף ע"י גדולים, לנהוג לכתחילה כמהרי"ל, 3 ולצאת באכילה מעט מעט תוך זמן אכילת פרס, בניגוד לפסיקת המשנה ברורה.

ב. ראיה ראשונה - אבר מן החי שחילקו
כאמור, ראייתו האחת של המגן אברהם היא מן הסוגיא בסוף פ"ז דחולין (קג ע"ב):

כי אתא רב דימי אמר:
בעא מיניה רבי שמעון בן לקיש מרבי יוחנן: חלקו (=כזית אבר מן החי נחלק לשנים) 4 מבחוץ (קודם שיתננו לתוך פיו, ואכל זה לבדו ואח"כ חציו השני), מהו (מי מצטרפי לחיוביה ככל שאר איסורים דקיימא לן דמצטרפי שיעורייהו לחצאין בתוך כדי אכילת פרס כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ:), או דילמא כיון דחידוש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב ואימא אין לך בו אלא חדושו וכי אכיל ליה בבת אחת מיחייב דסתם אכילה בבת אחת משמע אבל לחצאין לא)?
אמר ליה: פטור.
מבפנים (=לאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין), מאי?
אמר ליה: חייב.
כי אתא רבין אמר: חלקו מבחוץ - פטור.
מבפנים -
רבי יוחנן אמר: חייב, וריש לקיש אמר: פטור.
רבי יוחנן אמר חייב, הרי נהנה גרונו בכזית. וריש לקיש אמר פטור, אכילה במעיו בעינן (=כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהא בו שיעור אכילה), וליכא.
אלא לרבי שמעון בן לקיש, היכי משכחת לה דמחייב (בכזית? הא אי אפשר ללעוס אכילה כולה יחד)!
אמר רב כהנא: בגרומיתא זעירתא (=עצם קטן שעל כף הירך שיש בו משהו בשר וגיד ועצם משלימו לכזית ואין אדם לועסו אלא בולעו).
ורבי אלעזר אמר: אפילו חלקו מבחוץ נמי חייב, מחוסר קריבה (=שנתרחקו זה מזה מעט) לאו כמחוסר מעשה דמי (נמי 5 שלא אכל אלא חצי זית).


לפי פירוש רש"י, צירוף חצאי שיעור לכדי שיעור שלם כשמשך האכילה מתחילה ועד סוף הוא כדי אכילת פרס, זהו חידוש, וזאת משום 'דסתם אכילה בבת אחת משמע, אבל לחצאין לא'. כך סבורים ר' יוחנן וריש לקיש, ולכן אם חלקו מבחוץ - פטור. לפי דרך זו, ר' אלעזר, הסובר שחלקו מבחוץ חייב, סובר שסתם אכילה אינה בבת אחת. בפשטות, מחלוקתם היא מהי 'דרך אכילה', ומה שאמר ר' אלעזר, 'מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי', כוונתו היא, שמחוסר קריבה אינו מפקיע שם מעשה אכילה מן הפעולה.

אלא שהדברים צריכים ביאור: מניין למדו רבי יוחנן וריש לקיש כי סתם אכילה בבת אחת משמע? אדרבה: היה עלינו ללמוד מן ההלכה הרווחת בכל האיסורים, כי יש צירוף אם אוכל תוך כדי אכילת פרס, וזו "סתם אכילה" עליה דברה תורה!

עוד יש לשאול, ולאידך גיסא: פרס הוא שיעור סעודה שלמה, והוא שלוש או ארבע ביצים (תלוי במחלוקת התנאים, עירובין פג ע"א). 6 מהי, אם כן, הסברא, שהאוכל כזית, שהוא שיעור קטן ביותר ביחס לפרס, במשך זמן כה ארוך, כאכילת סעודה שלמה, ייחשב כאוכל? הרי דוקא כך אין זו דרך אכילה! ראוי היה לומר, ששיעור כזית יש לאכול בכדי אכילת כזית, היינו משך הזמן הרגיל והמצוי לאכילה, ומי שאוכל במשך זמן ארוך יותר הרי אינו אוכל כדרך האוכלין, ומדוע החמירה התורה עד כדי כך לחייב בכל האיסורין כשאכל כזית תוך כדי אכילת פרס?

הדברים עשויים להתבהר לאור דברי רש"י, שכתב, כי בשאר איסורין 'מצטרפי שיעורייהו לחצאין בתוך כדי אכילת פרס', ונראה לבאר: כאמור, אכילת פרס היא אכילת סעודה. סעודה במהותה היא פעולה מתמשכת, המורכבת מצירוף יחידות בדידות של פעולות אכילה, היינו צירוף אכילות כזית. לכן, כאשר הדין הוא לסעוד, ודאי שיש לצרף את כל האכילות הבדידות, שכל אחת היא בגדר "חצי סעודה" לכדי סעודה אחת, וזהו שכתב רש"י 'מצטרפי שיעורייהו לחצאין', ובלבד שיעשה כן במשך הזמן הראוי לסעודה, היינו כדי אכילת פרס.
אכילת 'כזית', לעומת זאת, היא הפעולה הבדידה, שהסעודה מורכבת מרבות כמוה. פעולה בדידה, על פי הגדרתה, היא בלתי ניתנת לחלוקה, ולכן אין מקום לצרף שני חצאי כזית.

מעתה, החידוש שחדשה תורה בשאר איסורים אינו הקביעה שיש לצרף חצאי זיתים לכדי שיעור שלם אם נאכלים תוך כדי אכילת פרס, אלא החידוש הוא, שבמאכלות אסורים האיסור הוא לסעוד מן הדבר האסור. כיוון שכך, שיעור משך סעודה הוא אכילת פרס, שהרי פרס הוא שיעור סעודה, ואם סועד מן האיסור הרי שעבר על מימרא דרחמנא, ולכן יש בכזית דין צירוף, כמו בסעודה. אולם באבר מן החי, שהוא חידוש, אין לך בו אלא חידושו, והאיסור הוא איסור "אכילה" ולא איסור "סעודה" כשאר איסורין, ופשוט שבמעשה אכילת כזית אין דין צירוף. 7

עד כאן ביארנו את הסוגיא על פי שיטת רש"י. אולם התוספות חולקים על רש"י, 8 ומפרשים את הסוגיא בדרך אחרת, וז"ל (שם ד"ה חלקו):

ונראה לפרש, דחלקו מבחוץ פטור ואפילו אכלו בבת אחת, דבעינן שיהא מחובר בפיו ויהיה עליו שם אבר, משום דהכא חדוש הוא כדפירש בקונט', דבעלמא לא מיחייב אגידין ועצמות והכא מיחייב ואין לך בו אלא חידושו. אבל חלקו בפנים חייב, דדרך הוא שנחלק בפיו בשעת לעיסה, וריש לקיש פטר ואפי' חלקו בפנים. ולכך דוחק הש"ס אליביה היכי משכחת לה שיתחייב בדרך אכילה ומשני בגרומיתא זעירתא דאין אדם לועסו אלא בולעו. ומיהו לרבי אלעזר ודאי חייב חלקו מבחוץ דאפילו אכל זה אחר זה מיחייב..


ונראה, שלפי התוספות אין חילוק בין דין "סעודה" לדין "אכילה", ולדעתם כל דיני אכילה שבתורה הם עניין מתמשך שאינו מורכב מחלקיקים בדידים. כיוון שכך, אם הלכה למשה מסיני גלתה, שמשך זמן של אכילת פרס הוא משך זמן בו כל הפעולה המתמשכת נחשבת פעולה אחת, כך יש לומר גם לעניין אבר מן החי, אי לאו שבדין אבר מן החי יש הלכה נוספת והיא הגדרת החפצא כ"אבר", ולכן אם חלקו מבחוץ - פקע שם אבר מעל החפצא.

היחס בין דין צירוף באיסורים ובמצוות עשה
עתה נבוא לעניין מצות עשה של מצה: לפי שיטת התוספות, ברור שגם במצה יש דין צירוף, שהרי המצוה היא לאכול, ואכילה היא תהליך מתמשך, וכיוון שאין מקום לומר ששם "מצה" חל רק על כזית שלם, ממילא ברור שאם אכל כזית מצה בכדי אכילת פרס, הרי שקיים מצוותו, ואף לכתחילה יכול לעשות כך. וכבר העיר על כך בעל "מחצית השקל" על המגן אברהם (שם):

לענ"ד צריך לדחוק בראיה זו, ולשיטת התוספות שם אין ראיה כלל...

אמנם בשיטת רש"י יש לחקור אודות היחס בין מצות עשה של אכילה לבין איסורי אכילה. אפשרות אחת היא לומר, שהתורה צוותה, שסעודת ליל הסדר היא סעודה המורכבת מפסח מצה ומרור, או שהתורה צוותה לאכול פסח מצה ומרור. לפי צד א', הרי שכיוון שמדובר כאן על דין "סעודה", הרי שדומה המצה לשאר איסורים שבתורה, וא"כ הדין הוא שיסעד לבו במצה, ובסעודה יש צירוף בכדי אכילת פרס, שהוא שיעור משך זמן סעודה. אולם לפי צד ב', יש דין לבצע מעשה אכילה של המצה, ומעשה אכילה הוא פעולה בדידה שלא שייך בה צירוף.

נמצא, שכל ראיית המגן אברהם היא משיטת רש"י, 9 והמגן אברהם הבין את מצות אכילת מצה כאופן השני.

אלא שסוגיא זו, לא זו בלבד שעל פי שיטת התוספות אינה ראיה לתרומת הדשן, אלא שלכאורה היא אף קושיא כנגדו, ואף לפי שיטת רש"י: בסוגיא מבואר, שרבי אלעזר חולק על רבי יוחנן וריש לקיש, ולדעתו חלקו מבחוץ - חייב, ומשום שמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי. כוונת רבי אלעזר היא, שאף אם אכל שני חצאים בזה אחר זה, והוי מחוסר קריבה, אין הדבר פוגע באחדות המעשה, והכל מעשה אכילה אחד הוא. ומכיוון שהרמב"ם פוסק כרבי אלעזר, שכתב (פ"ה ממאכ"א ה"ד):

חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט, אם יש במה שאכל כזית בשר - חייב, ואם לאו - פטור.


הרי שלהלכה יש צירוף בכל אכילות שבתורה, ואין לומר כי סתם אכילה בבת אחת משמע. לפי ביאורנו דלעיל נוכל לומר, כי לפי רבי אלעזר, שהלכה כמותו, כל האכילות הן דין "סעודה", ומנלן לחדש שבמצוות הדין שונה ויש לאכול בבת אחת?

נמצא, כי הסוגיא בחולין היא ראיה דוקא לשיטת מהרי"ל, החולק על תרומת הדשן וסובר שלכתחילה יש לאכול את הכזית תוך כדי אכילת פרס.

מחלוקת הלל וחכמים בדין 'על מצות ומרורים'
כזכור, דיונו של המרדכי בגודל בית הבליעה הוא דיון בדעת הלל, שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכלם יחדיו. להלן נראה, כי החקירה שחקרנו בגדר מצות אכילת המצה (ע"פ פירוש רש"י בחולין), עשויה לבאר את מחלוקת התנאים. וכך שנינו (פסחים קטו ע"א):

מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זו את זו - הלל היא, דתניא:
אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר 'על מצות ומררים יאכלהו'.
אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חבריו על הלל, דתניא:
יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן? תלמוד לומר 'על מצות ומררים יאכלהו' - אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.
מתקיף לה רב אשי: אי הכי, מאי 'אפילו'?
אלא אמר רב אשי, האי תנא הכי קתני:
יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. 10


לפי מסקנת הגמ', המחלוקת בין הלל לחכמים היא, האם ניתן לאכול את המצה והמרור בנפרד מהפסח, או שמא חובה לאכלו בבת אחת עם הפסח, ושורש המחלוקת אינו בהלכות ביטול אלא בפירוש המלה 'על' שבפסוק 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. ולכאורה אכן יש לשאול: כיצד מוציאים חכמים את הפסוק ממשמעו? כיצד מתקיים דין 'על' באכילה בנפרד? ונראה, שלפי חכמים כוונת התורה היא, שהסעודה בה נאכל הפסח תהיה סעודה שיש בה מצה ומרור, כך שהצירוף של המצה והמרור לפסח הוא על ידי היותם חלק מסעודה אחת. לפי דרך זו, דין אכילת מצה הוא דין סעודה, וכאופן הראשון דלעיל. אמנם לפי הלל יש לפרש את המלה 'על' כמשמעה, כך שלא מתקיים דין 'על מצות ומרורים' אלא כשאוכלן ביחד ממש, ומשום שאין כאן דין סעודה אלא דין אכילה. 11

אם כנים דברינו, הרי שדיונו של המרדכי אודות בליעה בבת אחת, הוא דוקא להלל, שעל שיטתו מבסס המרדכי את דינונו, ומשום שהלל סבור שהכל דין אכילה ולא דין סעודה, ויש כאן מעשה אחד בלתי ניתן לחלוקה. אולם לפי חכמים אין מקום לדייק שיש לבלוע הכל בבת אחת, שהרי לדעתם אכילת מצה הוא דין סעודה, שיש בה צירוף, ואין לדייק כתרומת הדשן.

ב. ראיה שניה - אכילת מצה לחצאין
בעל "מגן אברהם" הביא ראיה נוספת לשיטת בעל "תרומת הדשן" ושלא כמהרי"ל, והיא מדברי השו"ע בהמשך הסימן (ס"ו):

אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית - יצא, ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס.


המונח 'יצא' מלמד, כי הלכה זו היא רק בדיעבד, ומשמע, שלכתחילה יש לבלוע את כל השיעור בבליעה אחת, וכשיטת תרומת הדשן.

ויש לשאול: אם כוונת השו"ע היא לפסוק כתרומת הדשן, כיצד זה כתב שבדיעבד יצא כשאכל כזית בכדי אכילת פרס? הרי לפי תרומת הדשן דין המצה הוא כדין 'סתם אכילה', וסתם אכילה בבת אחת משמע, ואם לא אכל בבת אחת, כאילו לא אכל כלל!

ונראה לחדש, שהשו"ע כלל אינו עוסק כאן בסוגיא בה עוסק תרומת הדשן, ולשיטתו פשוט, שלכתחילה ניתן לצאת על ידי אכילת כזית בכדי אכילת פרס, כמהרי"ל. אם נעיין בדברי המחבר נגלה, שהוא עוסק כאן במי שאכל כחצי זית ושהה, ועל כך הוא אומר, כי כל עוד השהייה היא פחותה מכדי אכילת פרס - אין זו שהיה, ורשאי לאכול חצי זית נוסף משום שנחשב הכל לאכילה אחת, וזהו שכתב 'אכל..וחזר ואכל...ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחברתה...'.

אלא שאם זו כוונת השו"ע, הדברים קשים ביותר, שהרי למדנו מדיני איסורים, כי אכילה נחשבת לפעולה אחת רק כאשר מתחילתה ועד סופה יש לכל היותר כדי אכילת פרס, אולם כאשר אוכל כחצי זית ושוהה כדי אכילת פרס ולא יותר, וחוזר ואוכל, ובכהאי גוונא יצא בדיעבד, משך כל האכילה כולה מתחילתה ועד סופה היא יותר מכדי אכילת פרס, ומדוע מצטרף ויוצא ידי חובה? 12

יתכן, כי מפני קושיא זו מעיר הרמ"א, 'וע"ל סימן תרי"ב ס"ג'. שם בהלכות יום הכיפורים פסק השו"ע:

אכל, וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין.


ואולי כוונת הרמ"א לומר, שאין להבין את דברי השו"ע בהלכות פסח כהיתר להפסיק בעיצומה של אכילת המצה עד שיעור אכילת פרס, וכפי שמשתמע מדבריו, וזאת מפני הקושיא שהקשנו. יתכן, כי בהערתו זו אומר הרמ"א, כי יש להבין את דברי השו"ע בהלכות מצה על פי האמור בהלכות יום הכיפורים, היינו, כהגדרת שיעור האכילה מתחילת אכילה ראשונה ועד סוף אחרונה. 13

אמנם יתכן, כי לדעת השו"ע לא די שאין דין בליעה בבת אחת במצוות עשה של אכילה, אלא שבמצוות עשה של אכילה הצירוף אינו תלוי כלל בזמן אלא באכילה רציפה, וכל עוד אוכל ללא שיהוי - הרי שעשה כמצווה עליו. דוקא באיסורי אכילה יש דין צירוף, שהרי יש דין גם בחפצא שיצטרף לכדי חפצא אחד של איסור, אולם במצוות עשה המצווה היא לפעול פעולת אכילה אחת, ולכן כל עוד לא הפסיק, הרי שפעל פעולה אחת מתמשכת.

ומכאן נפק"מ גדולה לעניין זקן או חולה, שלפי הבנת הרמ"א בשו"ע, שיש באכילת מצה דין צירוף שיעורין, מי שאינו מסוגל לאכול תוך כדי אכילת פרס - פטור מן המצוה. אולם לפי מה שחידשנו בדעת השו"ע, כל עוד אוכל ברצף, כדרכו באכילת כל המאכלים, אע"פ שמשך הזמן מתחילת אכילה ועד סופה הוא יותר מכדאכילת פרס - יצא! 14

אמנם, למעשה אי אפשר להקל כנגד הסכמת הכל, כי יש לאכול את כל שיעור המצה תוך כדי אכילת פרס, אך נראה, כי יש מקום לפרש את פסיקת השו"ע כמהרי"ל, המתיר לכתחילה לצאת ידי חובת אכילת מצה באכילה מעט מעט תוך כדי אכילת פרס, וכמנהג רבים וטובים.


^ 1 כך גם במרדכי במקור (דף לח ע"ב בדפי המרדכי), אלא ששם הוגה: (חרוסת) [פסח].
^ 2 הנוסח במקור: הא אין מחזיק בית הבליעה כל כך, דהא אמרינן (כריתות יד ע"א) דשיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים, היינו כביצה', ולפי הלל הרי אכל כשלושה זיתים, היינו ביצה ומחצה!
^ 3 כך, למשל, נהג הרצי"ה זצוק"ל, על פי עדות תלמידיו (ראה שיעורו של הרב ליאור שליט"א: //www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=332&id=4649&q)
^ 4 המוסגר – דברי רש"י, וכן להלן.
^ 5 במסהש"ס הגיה: כמי. ול"נ, שיש להגיה 'דמי', וזהו סוף הציטוט מן הגמ', וזו כוונת רש"י: 'מחוסר מעשה' הוא מי שלא אכל אלא חצי זית, ומחוסר קריבה אינו כמחוסר מעשה, שהרי סוף סוף אכל כזית. מ"מ, גם הגהת מסהש"ס עולה לכוונה זו.
^ 6 לסיכום השיטות ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך א, עמ' תשצו.
^ 7 והנה, בגמ' מבואר, שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בעניין חלקו מבפנים, כשרבי יוחנן מחייב וריש לקיש פוטר. לפי המבואר לעיל היה נראה לומר, שלדעת רבי יוחנן משעה אכילה הוא ההכנסה לפיו, וכשהכניס שיעור שלם לפיו – עשה פעולת אכילה אחת שיש בה שיעור. אולם לפי ריש לקיש מעשה אכילה הוא הבליעה, ואם לא בלע בבת אחת – עשה שני מעשים נפרדים, שבכל אחד אין שיעור.
אמנם, בגמ' מבוארת סברות רבי יוחנן וריש לקיש. לדעת רבי יוחנן, 'הרי נהנה גרונו בכזית', ואילו לריש לקיש, 'אכילה במעיו בעינן'. ולכאורה קשה על טעמו של רבי יוחנן: מנה בכך שנהנה גרונו בכזית? הרי היו כאן שתי הנאות נפרדות, שכל אחת מהן אין בה כזית! ומה בין זה לבין חלקו מבחוץ, שגם כך נהנה גרונו בכזית? ולכאורה עיקר טענת רבי יוחנן חסר כאן מן הספר, והוא, שההכנסה לפה היא המאחדת את האכילות לאכילה אחת!
ואף לטעם ריש לקיש קשה, מה בכך שאכילה במעיו בעינן? אם צודק רבי יוחנן, שההכנסה לפיו מאחדת את האכילות, הרי יש כאן אכילת כזית במעיו! ואם ההכנסה לפיו אינה מאחדת את האכילות, גם אם אכילה היא בגרונו צריך להיות פטור, שהרי יש כאן שתי בליעות נפרדות, ונהנה גרונו שתי הנהות שבכל אחת אין כזית!
ונראה, שאין כוונת רבי יוחנן לומר, שהכנסה לפיו מאחדת את פעולת האכילה למעשה אחד, ולכ"ע עצם ההכנסה אינה כלום. לא נחלקו אלא, שלפי רבי יוחנן, אכילה היא הנאת גרונו, והנאה זו פירושה הנאת הטעם, ומרגע שפיו מכיל כזית שלם, הרי שהוא נהנה מטעם כזית בבת אחת,8 וזהו מעשה אכילה אחד שיש בו שיעור. אולם לריש לקיש אכילה היא הנאת מעיו, ולכן, כיוון שסתם אכילה בבת אחת משמע, אם לא נכנס כזית שלם למעיו בב"א – הרי שלא עשה מעשה אכילה אחד שיש בו שיעור, אלא שני מעשים שבכל אחד אין שיעור.
^ 9 התוספות מקשים על שיטתו שתי קושיות, ע"ש, ולא כאן המקום להאריך בהן ובישוב שיטת רש"י.
^ 10 ראה מחצית השקל, שם.
^ 11 בסוגיא זו רבו הפירושים, ראה סיכום הדברים ב"בירור הלכה" על אתר (עמ' קל).
^ 12 יש שכתבו, כי הלל לא כרך אלא מצה ומרור בלבד, ותלו שיטה זו בדברי הרמב"ם פ"ח מחמו"מ הל' ו-ז, ולא כאן המקום להאריך בסוגיא זו.
^ 13 ובמשנה ברורה (סק"מ) העיר על דברי השו"ע כאן: 'וה"ה אפילו לא הפסיק בינתים אלא ששהה באכילתו את הכזית יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף יחד ואינו יוצא'. הרי שהבין את פשט דברי השו"ע כפי שכתבנו, שמדבר על הפסק באמצע אכילה ולא על שיעור משך האכילה כולה. אלא שא"כ, הערתו אינה מובנת כלל, ובמיוחד שכתב לשון 'והוא הדין אפילו', ומאי 'אפילו'? הרי אם משך כל האכילה הוא כדי אכילת פרס, טוב הדבר מהמקרה בו עוסק השו"ע, מקרה שבו משך כך האכילה היה יתר על כדי אכילת פרס!
^ 14 פירוש זה הוא דלא כמשנה ברורה (ס"ק מג), שכתב על הפנייתו של הרמ"א: 'וע"ל סימן תרי"ב - היינו שיעור פרס', שהרי שיעור פרס אמור בסימן תריב בסעיף ד' ולא בסעיף ג', כהפנייתו של הרמ"א!
^ 15 ולכאורה יש מכאן נפק"מ נוספת לעניין ברכה אחרונה, שהרי אם באכילה של מצוה יש לצרף את כל האכילה לכלל מעשה אחד כל עוד אכל ללא שיהוי, ואף אם מתחילת אכילה ועד סופה היה יתר על כדי אכילת פרס, לכאורה כן הוא גם לעניין ברכה אחרונה. אמנם, יתכן לחלק ולומר, שעניין ברכה הגדר הוא הנאת מעיו, וכמו שרמז המגן אברהם דלעיל בסוף דבריו, כשהפנה לסי' רי, ושם נפסק (סעיף ב): 'הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית, ואפילו אם הוא בולעו; וי"א שאם הוא בולעו טעון ברכה, ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט ואז אפילו על הרבה אינו צריך ברכה'. הדעה הראשונה ס"ל, שמטעמת א"צ ברכה כלל, שאף שאוכל ונהנה, לא אוכל לשם הנאה. אולם דעה שניה ס"ל, דהא דמטעמת א"צ ברכה הוא רק משום שאין בה הנאת מעיו, וברכה – הנאת מעיו בעינן, וכל שיש הנאת מעיים – חייב לברך. אמנם באיסורים לא כן הוא, שהרי קי"ל כרבי יוחנן בסוגיא בחולין שהובאה לעיל (אות ‎0, וראה הערה 7), שלעניין איסורין אחר הנאת גרונו אזלינן, ולכן גם אם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו – חייב. וז"ל הרמב"ם (פי"ד ממאכלות אסורות ה"ג): 'כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים, אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית, אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב, שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור'. ממילא נוכל לומר, שלעניין ברכה הגדר דומה לאיסורין בכך, שהברכה היא על הנאת סעודה כשיעור כשם שבאיסורין האיסור הוא ליהנות הנאת סעודה מן האיסור (אף כי בברכות ההנאה היא במעיו ובאיסורין – בגרונו), ולכן בעינן צירוף בכדי שיעור סעודה, שהוא תוך כדי אכילת פרס. אולם לעניין מצוות הדין הוא לבצע מעשה אכילה, ומעשה אכילה הוא אכילה ללא שיהוי, וכפי שכתבנו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il