ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עין טובה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בלק Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשמ"ט-נ"ד

עין טובה


נערך מחדש על ידי
הרב ירון אונגר

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

תיקון המידות
דוד המלך מעיד על עצמו: "לא גבה לבי ולא רמו עיני". חז"ל, בבואם לבאר את ההבדל בין תלמידיו של בלעם לתלמידיו של אברהם אבינו אומרים:
"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע" 1 .

בלעם היה נביא בעל כוחות רוחניים גדולים, ועליו דרשו חז"ל:
"ולא קם נביא עוד בישראל - כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה ואיזה נביא היה להם כמשה זה בלעם בן בעור" 2 .
בלעם היה בעל כוחות רוחניים אדירים, אבל מקולקל במידות: "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו" 3 . כאשר קיים קלקול במידות, מופנים כל הכוחות הרוחניים הגדולים, לכיוונים שליליים. לעומת זאת, בישראל, המידות הטובות הן חלק מעצמותם של ישראל, קבועות בנפשם.
עין טובה היא מבט של אהבה, מבט חיובי על כל דבר שנברא בעולם. רוח נמוכה היא הענווה, נפש שפלה, שאיננה רודפת תאוות. אצל בלעם, מתוך הפסוקים ניתן לראות את גאוותו ואת רדיפת התאוות. בלעם טוען כלפי שליחיו של בלק: "מאן ה' לתתי להלך עמכם". עמכם לא, אבל עם חשובים מכם, כן. הוא רודף את הכבוד. ולאחר מכן: "אם יתן לי מלא ביתו כסף וזהב...", מכאן שמצד עצמו, מעוניין בלעם להשיג את הכסף ואת הזהב, אלא שהוא מנוע מעשות כן, בצו אלוקי.

במסכת סנהדרין 4 מונה התלמוד את אלו שאין להם חלק לעולם הבא, וביניהם בלעם. התלמוד מתאר את מעשיו של כל אחד מאלו שאין להם חלק לעולם הבא, אך מאריך במיוחד בתיאור מעשיו של בלעם. הקלקול של בלעם הוא פנימי, ויש בכוחו לבטל את כל ערך כוחותיו הגדולים.
"ויפתח ה' את פי האתון" 5 . נרמז לבלעם, הנביא הגדול, אדם שעיקר כוחו בדיבור, שכוח הדיבור מה' בא, וברצות ה', המדבר הגדול יאלם דום, והאתון, שאיננה יודעת לדבר, תפתח את פיה.
בהמשך, מתארת התורה את האתון הולכת בדרך רחבה, שבה יש רווח מכאן ומכאן. מאוחר יותר, היא איננה יכולה לנטות לצד אחר, ולבסוף, אין היא מסוגלת לנטות לא לימין ולא לשמאל. מובן שיש בתיאור המעשה רמז שיש להבינו. חז"ל הבינו את הדברים כך:
"ומה היו הסימנין האלה? שאילו בקש לקלל בניו של אברהם היה מוצא מיכן ומיכן בני ישמעאל בני קטורה, בקש לקלל בני יצחק היה מוצא בהן צד אחד בני עשו ותלחץ אל הקיר, בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת ליגע בהן לכך נאמר בשלישית במקום צר זה יעקב דכתיב (בראשית לב) ויירא יעקב מאד וייצר לו אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל שלא מצא פסולת באחד מבניו" 6 .

בלעם מנסה לפגוע בשורשה של האומה, באבותיה. כאשר הוא מעוניין לפגוע בבני אברהם, יש מקום לפגיעה, שכן יש בו פסולת: בני ישמעאל מכאן, ובני קטורה מכאן. כאשר הוא מעוניין לפגוע בבניו של יצחק אבינו, עדיין יש מקום לכך, מצד עשיו, בנו של יצחק. אבל בבואו לקלל את בניו של יעקב, אין לו דרך אחרת אלא לברכם, כי לא נמצאה פסולת בזרעו של יעקב אבינו.
בלעם ביקש לקלל ונמצא מברך. מכל ברכה מברכותיו, נוכל ללמוד על מעלתם המיוחדת של ישראל:
"מי מנה עפר יעקב" 7 : ישראל משולים לעפר שהכל דורכים עליו. העפר הוא סמל לענווה של ישראל: "רחמנים, בישנים וגומלי חסדים" 8 . כבר אברהם אבינו אמר: "ואנכי עפר ואפר" 9 .
המהר"ל 10 מבאר שמשמעות הענווה בישראל היא, התבטלות כלפי הרצון האלוקי, הכנת המידות לקליטת השפע האלוקי, דוגמת האדמה הנערכת לקלוט את הזרע, ולהצמיח פירות. כוחם של ישראל נובע מן השפע האלוקי לו הם זוכים, בזכות הענווה.

במקום אחר 11 , מסביר המהר"ל שעניינה של הענווה אינו ביטול ואיפוס של האישיות, אלא יציאה מן המצומצם והגבולי אל הבלתי גבולי. הענווה אינה רק סילוק הגאווה, סילוק הגורם השלילי, אלא גם התחברות עם מה שמעבר לגבול וצמצום, עם הנצח, וממילא, מי שמשוחרר מן הצמצום והגבול, שייך אל התורה, שגם היא בלתי גבולית.
בלעם מוסיף לברך את ישראל: "לא ראה עמל בישראל" 12 . מבאר בעל אור החיים הקדוש 13 , שכאשר עושים ישראל את המצוות, אין הם עושים אותן מתוך לאות, אלא בזריזות, בחשק רב.
"מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" 14 : אלו האבות, שבני ישראל הולכים וממשיכים בדרכם הגדולה 15 .

כוח ההיפוך
למדנו מכאן את כוחו של ההיפוך, היכולת להפוך את הרע לטוב. דווקא המקלל, הוכרח לברך, וגם בפרשה הקודמת, דווקא הנחש, הממית בדרך כלל, הפך לכוח מחיה.
מכאן יש ללמוד על דרך בעבודת התפילה. אין המתפלל צריך להתפלל שהדבר הנראה רע בעיניו יתבטל ויסולק מן העולם, אלא שיתהפך לטוב, ויביא תועלת בסופו של דבר. כך היה גם בפורים. היה ניתן להתפלל שהקב"ה ימנע את גידולו של המן בבית אחשורוש, יפר את גזירתו, ויגדע את העץ שהכין למרדכי. אולם המאמינים שבאותו דור, היו צריכים להתפלל שהכל יתהפך לטובה, כפי שאכן קרה, שהגזירה לא התבטלה, גזירת השמד לא הופרה אלא התהפכה: "אשר ישלטו היהודים, המה בשונאיהם" 16 . כך גם בכל עת של איום במלחמה, יש להתפלל שמן האּיום ומן המלחמה תצמח תועלת רבה 17 .

ימות המשיח
בסוף דבריו של בלעם יש נבואות על העתיד לבוא, על ימות המשיח. בלעם הרשע אומר: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב" 18 . תהיה אמנם תקומה לישראל, אבל זה יהיה עוד זמן רב. על כך אומרים חז"ל:
"משל למלך שנתן מדינה לבנו במקום רחוק, והיו אוהבו ואויבו (= של הבן) הולכין עמו. כשמהלכין בדרך, אמר לו אויבו: לפי ששונא אותך אביך נתן לך מדינה במקום רחוק, קצרה דעתו של בן המלך. אוהבו אמר לו: עכשיו אנו מגיעין אצל מדינה ומתקנין לנו כל מעדנים, מיד נתקררה דעתו של בן המלך" 19 .

בלעם יודע שעם ישראל יקום לתחיה: "דרך כוכב מיעקב" 20 , אבל בשנאתו את עם ישראל, הוא מבקש להרחיק את הקץ. עם ישראל יתגבר על אויביו. יש אמנם עמים שיסייעו לעם ישראל, והם יבורכו: "וירא את הקיני, ויאמר איתן מושבך" 21 . אולם אלו שיבקשו להתנכל לעם ישראל יאבדו: "ראשית גויים עמלק, ואחריתו עדי אובד" 22 .

המהר"ל 23 מסביר שעמלק הוא "ראשית והתחלת כל הגויים, ומפני זה עצמו עמלק מתנגד ואויב לישראל, כאשר הוא ראשית גוים, כי אין ספק כי העובדי כוכבים ומזלות כולם מתנגדים לישראל", ובהמשך הדברים, מבאר המהר"ל שעמלק הוא המלכות הרביעית, הנמשלת לברזל, שכל כוחו לשבר, להרוס, לחתוך ולהפריד. ומסיים: "ואין לפרש יותר... כל אשר השם יתברך נתן בו חכמה ודעת, יראה כמו שמש בצהרים, אך נבואה זאת של בלעם מעיד על גאולת ישראל שתהיה במהרה בימנו אמן".

חטאם של ישראל
בסיומה של הפרשה, קוראים אנו על חטאם של ישראל: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" 24 . על ידי הזנות, מושכות בנות מואב את בני ישראל לעבודת הפעור. מהו תוכנה של עבודה זרה זו? למעשה, זוהי עבודת האלילים המאוסה ביותר, עשיית הצרכים לנגד האליל 25 . התוכן המסתתר מאחורי עבודה זו הוא, עשיית המעשים הכי לא מכובדים, זלזול ופריקת עול של כל ערך, כל מוסכמה חברתית, השקפה הגורסת שהכל מותר. עבודה זו מתבצעת במקום שנקרא "פי החרות" 26 , המבטא את השאיפה לחירות מוחלטת, עד הפקרות שיש בה רדיפה אחר הזנות וכל תאווה מאוסה.

חז"ל עומדים על כך שדווקא כעת, אחר היציאה ממצרים ולפני הכניסה לארץ, חוטאים ישראל:
"מיד נתרשלו ידיו של משה ונתעלמה ממנו הלכה וגעו כולם בבכיה, דכתיב: 'והמה בוכים' למה בוכים? שנתרפו ידיהם אותה שעה. משל למה הדבר דומה? לבת מלך שנתקשטה ליכנס לחופה לישב באפריון ונמצאת מקלקלת עם אחר, שנתרפו ידי אביה וקרוביה. כך ישראל בסוף מ' שנה חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל, שנאמר: 'ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב', ושם נפרצו בזנות ורפו ידי משה וידי צדיקים עמו והמה בוכים" 27 .

החטא כשלעצמו הוא נורא, אך הוא נורא יותר בהתחשב בעיתוי שבו הוא בא. דבר זה גורם רפיון ידים למשה ולצדיקים, והמה בוכים. חז"ל מדגישים עוד, שדווקא כעת חוטאים ישראל, אחר שבכל הזמן שהיו ישראל במצרים לא חטאו:
"בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שנו רבותינו בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמותן, שלא שינו את לשונם, ולא גילו מסתורין שלהם" 28 .

בכל הזמן ששהו ישראל במצרים, לא שינו את שמם, שמרו על מהותם העצמית, לא נגררו אחר התרבות הזרה הסובבת אותם, דיברו בלשון הקודש, שמרו על הייחוד הלאומי, ולא גילו סוד. כולם ידעו על ציווי משה לשאול אישה מאת רעותה כלי כסף וזהב, ואף על פי כן, לא גילו זאת לגויים. אם היו מגלים את הסוד, יש להניח שהמצרים היו נמנעים מלתת להם את הכלים. גם בימנו צריך לדעת לשמור סוד, הגויים אינם צריכים לדעת כמה משפחות נוספו להתיישבות ביו"ש, ומהו קצב ההתפתחות וההתרחבות של היישובים. מדוע דווקא עתה, לאחר השחרור מעולה של מצריים, חוטא ישראל?
מצב זה מזכיר מאוד את מה שקורה בדורנו. במהלך הגלות, שמר עם ישראל על התורה ועל המצוות, והנה, דווקא בבואו להיכנס לארץ הקדושה, הוא חוטא, מופיע משבר אמונה חמור, מתירנות שלא ראינו כמותה בישראל מעולם, פריקת עול וזלזול בכל תוכן קדוש, דווקא כעת, משהגענו אל המנוחה ואל הנחלה.

מובן שכל הקשיים הם ניסיונות ובירורים. אדרבה, ככל שמתקרבים אל הקודש, צריך הבירור להיעשות ביתר שאת. החיבור עם ארץ הקודש דורש טהרה, וכאן נבחנים ישראל מבחן קשה מזה שהיה בגלות. כך היה גם בחטא העגל, דווקא ברגע המכריע, כאשר משה מחזיק בלוחות מכאן, והקב"ה מכאן כביכול 29 , ברגע שיקבע את גורל עתידו של עם ישראל, רגע שאין ממנו חזרה, נבחן ישראל מבחן אמונה קשה ביותר, ובאה הנפילה הגדולה. דווקא בזמן הזה, נדרש עם ישראל להסיר כל סיג של רוח זרה, והבירור כרוך במשברים רוחניים קשים.
מאידך, קיים גם מצב הפוך, שבו דווקא מתוך עומק החטא, בא החוטא אל התשובה השלמה, הגמורה. כך קרה לרבי אלעזר בן דורדיא 30 , שחטא פעמים רבות בזנות, ודווקא בחטא האחרון, אחר שעבר שבעה ימים ושבעה נהרות כדי לעבור עברה, כשהרגיש והבין שהגיע לשיא השפל הרוחני, ואם ייעשה עוד עברה אחת, שוב לא תהיה לו תקנה, דווקא אז התעורר לשוב בתשובה.

גם בדורנו, דור שבו שב עם ישראל לארצו, עם השיבה אל הארץ הקדושה, והחיבור לכל מדרגות קדושתה, נדרש העם לעבור בירורים רוחניים קשים, שדווקא מתוכם תצא דבקות גדולה בקב"ה, הכרה פנימית, עד להרגשת הזדהות טבעית עם דרך התורה, מתוך תשובה מאהבה.
מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל, נוהג היה להסביר את ההבדל בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה. השב מיראה נבהל, אומר 'מה עשיתי?', 'אילו הייתי יודע, לא הייתי עושה כך', ולכן, מתברר למפרע שמה שנעשה, נעשה בטעות, ולכן, נהפכות הזדונות לשגגות. לעומת זאת, השב מאהבה מצטער על כך שבזבז את כוחותיו למטרות שליליות, והוא אומר: אילו היה בכוחי לתקן את העבר, הייתי משתמש בכוחות שנתן לי ריבונו של עולם למטרות חיוביות, במקום למטרות שליליות. על כן, נעשים לו הזדונות לזכויות.


^ 1 אבות ה, י"ט.
^ 2 במדבר רבה, י"ד, כ.
^ 3 ירמיהו ד, כ"ב.
^ 4 סנהדרין, ק"ה ע"א.
^ 5 במדבר כ"ב, כ"ח.
^ 6 במדבר רבה, כ, י"ד.
^ 7 במדבר כ"ג, י.
^ 8 דברים רבה, ג, ד, וראה גם: מדרש זוטא (בובר), שיר השירים, א.
^ 9 בראשית י"ח, כ"ז.
^ 10 ראה: מהר"ל, נתיבות עולם ב, נתיב הענווה, פרק ב, ד"ה בפרק.
^ 11 ראה: שם, פרק א, ד"ה ובפרק; שם, פרק ח, ד"ה מדת; מהר"ל, נתיבות עולם א, נתיב התורה, פרק ב.
^ 12 במדבר שם, כ"א.
^ 13 אור החיים, שם.
^ 14 במדבר שם, ט.
^ 15 ע"פ במדבר רבה, כ, י"ט.
^ 16 אסתר ט, א.
^ 17 ראה: אורות, המלחמה, א (עמ' י"ג).
^ 18 במדבר כ"ד, י"ז.
^ 19 ילקוט שמעוני, בלק, רמז תשע"א.
^ 20 במדבר שם.
^ 21 במדבר שם, כ"א
^ 22 שם, כ.
^ 23 מהר"ל, נצח ישראל, פרק ס.
^ 24 במדבר כ"ה, א.
^ 25 ראה רש"י, במדבר שם, ג.
^ 26 ראה במדבר רבה, כ"ג, כ.
^ 27 במדבר רבה, כ, כ"ד.
^ 28 שם, כ"ב.
^ 29 ראה: ירושלמי תענית, פרק ד, הלכה ח.
^ 30 ראה: עבודה זרה, י"ז ע"א.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il