ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת פנחס תשמ"ט-נ"ד: קנאות, שלום והנהגה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר פנחס Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשמ"ט-נ"ד

פרשת פנחס תשמ"ט-נ"ד: קנאות, שלום והנהגה


נערך מחדש על ידי
הרב ירון אונגר

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

קנאות
הפרשה פותחת בשבח קנאותו של פנחס:
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, לכן אמור לו הנני נתן לו את בריתי שלום" 1 .
יש להבין את משמעותה של הקנאות, את מקורה, וממילא להבין מדוע זוכה פנחס לציון לשבח. השכל הוא היסוד למידות, רק אחר שאדם מבין שהטוב הוא אמנם טוב, הוא בא לרצות בטוב, ומתוך כך, לעשות מעשים טובים 2 . השכל הוא מעל לרגש, מכוון ומדריך אותו. מעשה הקנאות איננו נובע מן השכל. יש מדרגה גבוהה מן השכל, תת ההכרה, העומק הנשמתי הפנימי שבאדם, השואף תמיד להתגלות ולהופיע דרך השכל והרגש. תפקיד השכל והרגש הוא, להסיר את המניעות המעכבות הופעה זו. כך מבאר מרן הרב זצ"ל 3 את מידת האמונה, שהיא מעל ומעבר לשכל ולרגש.

מעומק זה צריכה לבוא הקנאות, שהיא, שחרור כל העכבות בפני הגילוי של הדבקות הפנימית בריבונו של עולם, המגלה את האכפתיות הגדולה על כל חילול ה'. קנאות שבאה ממקור עליון, בלתי גבולי, בלתי נפסק, שמביאה את נושאה לשלמות: "הנני נותן לו את בריתי שלום".
במסכת סנהדרין, מונים חכמים את המעשים שעל העושה אותם נאמר: "קנאים פוגעים בו":
"הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית - קנאין פוגעין בו. כהן ששמש בטומאה - אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין" 4 .
מהותם של מעשים אלו היא, פגיעה בשורש הקשר בין ישראל לקב"ה. כך עושה הגונב כלי שרת לצרכיו והכהן המשמש בטומאה, כך עושה מי ש"מברך" אלוקים שיכהו קוסם, כביכול יש כוח בקוסם לפגוע בריבונו. וכן, הבועל ארמית, הפוגע בקדושת ישראל.

חז"ל מבארים 5 שהקנאות קיימת דווקא כאשר הקנאי לא בא לשאול האם לעשות כך או אחרת, אבל אם הוא שואל, אין מורים לו לקנא, משום שעצם השאלה מעידה שאין כאן קנאות אמיתית 6 . קנאה אמיתית באה מתוך טבעיות, מתוך אי יכולת המקנא לסבול חילול שם שמים, וב"כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב" 7 , על כן הוא קופץ ומקנא.
ב'שולחן ערוך' לא מובאות ההלכות העוסקות בקנאות. בעל 'חלקת מחוקק' 8 שואל אמנם מדוע לא הביא ה'שולחן ערוך' את הדינים האלו. לכאורה, ניתן לתרץ שאין אלו דינים שראוי לכתבם כהלכה, משום שזו "הלכה ואין מורין כן", ייתכן לדון על הקנאות בבית המדרש, אך אין מקום להכניס את הדיון במסגרת של פסיקת הלכה 9 .

מהו מקור הדין של "קנאין פוגעין בו"? הר"ן 10 סבור שזו הלכה למשה מסיני 11 . הסיבה העיקרית לכך היא, שלדעתו, אין לחכמים כוח לתקן להרוג שלא כדין, אלא במסגרת של "הוראת שעה", ולא לדורות. סמך לדבריו יש בדברי המדרש, שלפיו בא פנחס אל משה ואמר לו: "כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו!" 12 .
הרדב"ז בתשובותיו 13 , טוען שדין "קנאין פוגעים בו" מקורו בתקנת חכמים 14 . קושיית הר"ן אינה מטרידה את רדב"ז, משום שלדעתו, חכמים לא תיקנו להרוג שלא כדין, אלא תיקנו שאין להעניש את מי שקינא והרג שלא כדין. זאת משום שניתן להבין שאדם שאהבת ה' בוערת בקרבו עד כדי כך שהוא מקנא והורג את המחלל שם שמיים, אינו מסוגל לכבוש את רגשות הקודש שבו, ולכן לא ראוי להענישו 15 .

חז"ל טענו שאם היה זמרי מתהפך, והורג את פנחס, הוא היה פטור מעונש 16 . לעומת זאת, ידוע שהרואה אדם שרודף אחר חברו להורגו, רשאי להרוג את הרודף, והוא אף מצווה על כך, משום "לא תעמוד על דם רעך" 17 . אולם, אם הרודף יסתובב ויהרוג את רודפו הוא יהיה חייב מיתה. הסיבה לכך היא, שהמבקש להרוג את הרודף מקיים מצווה, ולכן אין לרודף היתר להורגו. נמצאנו למדים שפנחס, בבואו להרוג את זמרי לא קיים מצווה, משום שאם היה מצווה להרוג את זמרי, לא היה זמרי רשאי להורגו 18 .

מהלכה זו, למד 'משנה למלך' 19 דין חדש. ידוע שאם גואל הדם הרג את הרוצח בשגגה, בהיותו מחוץ לעיר המקלט, הוא פטור מעונש. מה הדין אם הרוצח בשגגה הרג את גואל הדם בבואו להורגו? טען המשנה למלך, שיש ללמוד את הדין ממעשה זמרי. אין מצווה להרוג את הרוצח בשגגה. עונשו של הרוצח בשגגה הוא גלות, ולא מוות. אמנם, הבינה התורה ללב קרובו של הנרצח, והורתה שלא ראוי להעניש אותו על הריגת הרוצח, כי טבעו הוא שלבו חם בקרבו, ואין הוא מסוגל לחשוב בדעה צלולה וקרה. כיון שגואל הדם אינו מקיים מצווה בהריגת הרוצח בשגגה, הרי הוא "רודף". ככזה, רשאי יהיה הרוצח בשגגה להורגו, כדי להציל את נפשו.

גם המקנא, הוא מעין "גואל דם" לקב"ה. הוא כל כך קרוב לקב"ה, עד שאין הוא מסוגל לסבול פגיעה כלשהי כביכול בו, ומתוך רגשות קודש אלו הוא קם ומקנא 20 . העובדה שהקנאה היא רשות, ולא חובה, אינה ממעיטה מערכה, אלא אדרבה, מעלה את ערכה. ערכה של הקנאה כה רב, עד שאי אפשר לדרוש מכל אדם להגיע עד למדרגת הקנאה, אין צורך לשאוף לקנא בפועל, כל זמן שאין האדם דבק בקב"ה עד כדי קנאה לכבודו.
שאיפה לקנא בפועל מצד מי שאינו במדרגה הראויה, עלולה להיות הזדמנות פורקן לכוחות אלימים הטבועים באדם. דומה שזהו תוכן הביקורת שהטיחו בני ישראל בפנחס:
"ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל!" 21 .
טענו נגד פנחס שהאלימות טבועה בו בירושה מאבי אמו, שהיה עובד עבודה זרה, שממנה נמשכים יצר העריות ושפיכות הדמים. מרן הרב זצ"ל, בתשובותיו, טען שמעשהו של פנחס הוא בבחינת "עברה לשמה". במעשה כזה, לדעת הרב, העבירה במקומה עומדת, אבל זכות המצווה, ה"לשמה", מכרעת, ומורה לעשות את העברה לשם שמים. אולם, סייג חמור יש בעניין זה, והוא, שהעברה תיעשה אמנם לשם שמים, ולא למטרה אחרת. לדבריו:
"זה היה ביזוי השבטים לפנחס: ראיתם בן פוטי זה וכו', שאמרו שלא כיון לשם שמים, הלכה ואין מורין כן הוי כמגדר מילתא, דהעבירה עומדת בעינה, אלא שהמצוה מכרעת, ובכהאי גונא הכונה מעכבת, ואמרו שכיון שפטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה מן הסתם יש בו טבע של נכרים, והגר"א ז"ל כתב בליקוטים דעבודה זרה מימינה גלוי עריות ומשמאלה שפיכות דמים, על כן אי אפשר שיקנא לעריות, אלא יש לתלות דשפיכות דמים קילא ליה" 22 .
על כן, מעיד עליו הקב"ה שלא את קנאתו קנא, אלא "בקנאו את קנאתי". ומוסיף הכתוב ומייחסו עד אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום.

אמנם, ראוי לשאוף להגיע אל המדרגה של פנחס, להיות דבק בה' עד כדי כך, שכל פגיעה בכבוד ה' תביא לרתחת קודש קנאות היא דבר נכון וראוי, אבל בתנאים הנכונים. לא מתוך רצון לתת פורקן ליצרים אלימים, אלא מתוך רגשות קודש. אמנם, יש בדבר זה בעייתיות, שכן, בדרך כלל, מי שדבק בקודש, האלימות לא קיימת בו, והאלים, בדרך כלל אינו קשור בקודש. המקנא צריך להיות כפנחס, מי שקם "מתוך העדה", הסנהדרין 23 , לימוד התורה הוא מרכז חייו, ומשם הוא קם כשצריך, לוקח רומח ומקנא.

מכאן, יש להעיר, למדו חז"ל שאין להכניס כלי נשק לבית המדרש, לא כתוב "ויקם פנחס ויקח רומח", אלא "ויקם פנחס מתוך העדה ויקח רומח". רק אחר שפנחס יוצא מבית המדרש, הוא לוקח בידיו את הרומח 24 .
קנאות כזו, איננה סותרת את השלום, ועל כך מעיד הקב"ה: "הנני נותן לו את בריתי שלום". כזו היא גם קנאותו של אליהו, וחז"ל כבר לימדו ש"פנחס הוא אליהו" 25 . באורות הקודש 26 , מבאר מרן הרב זצ"ל שכל מי שעושה מעשה קנאות יש בו ממידתו של אליהו. גם קנאותו של אליהו סופה שמביאה שלום: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" 27 .

חז"ל שאלו, מהי הסיבה לכך שדורות הראשונים היו מתפללים ונענים, ובדורם, אין התפילות נשמעות 28 . בתחילה סברו שדורות הראשונים היו יותר גדולים בתורה, אבל הסבר זה נדחה, לאחר שהסיקו חכמים שדווקא בדורם ידיעת התורה הייתה יותר מקיפה ומעמיקה מכפי שהייתה בדורות הראשונים. לבסוף, הסיקו החכמים שדורות הראשונים מסרו נפשם על קדושת ה', ולכן נענו בתפילותיהם.

כדוגמא לכך, מובא סיפור על רב אדא בר אהבה, שראה אישה, הולכת ברחוב בלבוש לא צנוע, קם וקרע ממנה את הבגד. האם נוכל לתאר לעצמנו מעשה כזה היום? בסוף התברר שהאישה הייתה גויה ששמה "מתון". רב אדא נאלץ לשלם קנס, ארבע מאות זוז. על כך אמר: "מתון מתון ארבע מאות זוז שויא". אילו הייתי מתון יותר, הייתי חוסך לעצמי קנס מיותר. אבל חכמים הביאו מעשה זה כדוגמא ראויה של מסירות נפש, למסירות נפש כזו ראוי לשאוף 29 , וכשנזכה למדרגה זו, ה' ישמע ויענה לתפילותינו.

קשר האדם למשפחתו
הכתוב מדגיש שזמרי בן סלוא היה "נשיא בית אב לשמעוני" 30 , מכאן "שכל הפוגם את עצמו פוגם את משפחתו עמו" 31 . לעומת זאת, כאשר פנחס מקנא, ומשבחו הכתוב על כך, הוא מייחסו עד אהרן הכהן, וזרעו זוכה לברית כהונת עולם.
שכשמעמיקים בהבנת העניין, מובן שמעשה של אדם אינו מנותק מעברו, אינו מנותק מבית הוריו, והורי הוריו. כל דור מוסיף נדבך, לחיוב או לשלילה, כל מעשה שעושה האדם הוא הוצאה לפועל של כל מהותו. לפיכך, כשאדם עושה מעשה מקולקל, המעשה מורה על פגם בכל משפחתו.
מאידך, המעשה הטוב של האדם, משפיע טובה וברכה לדורות שאחריו, "לו ולזרעו אחריו". המצווה גוררת מצווה, וכל מעשה מצווה הוא מהווה חוליה בשרשרת הדורות, המשפיעה ברכה על עושה המצווה ועל הדורות הבאים אחריו.

"צרור את המדינים"
התורה מצווה לשנוא את בני מדיין, ולא לסלוח להם על שהחטיאו את ישראל. מידת השנאה היא מידה מן המידות שטבע הקב"ה באדם, ויש ללמוד ולדעת איך ומתי להשתמש בה. חז"ל עומדים על כך:
"אף על פי שכתבתי 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום', לאלו לא תעשו כן, 'לא תדרוש שלומם וטובתם', את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרור, ואיזה זה דוד: 'ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש'. אמר לו הקב"ה: אתה תעבור על דברי? אני כתבתי: 'לא תדרוש שלומם וטובתם', ואתה עושה עמם גמילות חסד? 'אל תהי צדיק הרבה'. שלא יהא אדם מוותר על התורה. וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד, סוף בא לידי בזיון: 'ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם', ובא לידי מלחמה... מי גרם לדוד כך? שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב"ה לא תדרוש שלומם" 32 .
כלפי אומות מקולקלות, כלפי המחטיא את ישראל, יש מקום לשנאה, והיא אף רצויה, "אוהבי ה' שנאו רע" 33 . לעיתים יש והחסד צריך לבוא לידי ביטוי בגבורה. לא תמיד מתבטא החסד בסלחנות ובויתור. כשמתעסקים עם רשעים, החסד הגדול הוא זה הקובע ש"אם בא להורגך השכם להורגו" 34 .

השלום
הקנאות והשלום קשורים ותלויים זה בזה. כיום, מקובל לגנות את הקיצוניות. כשקמה קיצוניות לצד אחד, מייד קמה כנגדה השקפה קיצונית לצד אחר, המבקשת להילחם בה, ואת השלום עושים באמצע, בין מי שנוטה מן האמצע במקצת לצד אחד, למי שנוטה מן האמצע במקצת לצד אחר. לזה לא ייקרא "שלום" השלום הוא איחוד כל הגוונים בעם, מן הקצה אל הקצה, מבלי להשאיר שום קבוצה, שום גוון, שום דעה מחוץ למחנה ישראל.

מי שפוחד מקיצוניות נגוע בחולשה, בחוסר ביטחון, שמא ההשקפה הקיצונית תחדור ותשפיע עליו. לכן, הוא חייב להילחם בה. קיימת נטייה לראות חולשה זו בכולם, ולחשוב שאם יניחו לקיצוניים, הם עלולים להשתלט על החברה. אולם מי שבטוח בדרכו, דרכו היא דרך אמונה, איננו חושש, וממילא אין הוא צריך להילחם בקיצוניות.

דמותו של מנהיג
בהמשך הפרשה, מבקש משה מהקב"ה שימנה מנהיג שינהיג את עם ישראל אחר מותו: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" 35 . חז"ל מבארים את בקשתו:
"הלכה: אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חכם הרזים, כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שוין זה לזה אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו... שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך, מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו, שנאמר: יפקד ה', 'הרוח' אינו אומר, אלא 'הרוחות'" 36 .

חז"ל העמיקו במבטם לגלות לנו שכל פרצוף מעיד על דרך שונה של הסתכלות על המציאות, דעה שונה. הקב"ה הפליא לעשות בבוראו פרצופים רבים, שונים זה מזה, יותר הפליא לעשות, בבוראו דעות שונות ומגוונות. הרואה אוכלוסין רבים צריך לברך את הקב"ה על שיצר עולם כה יפה, כה מגוון, שיש בו דעות רבות, והוא - "חכם הרזים", היודע להבחין ולהכיר את רוחו המיוחדת של כל יחיד ויחיד.
משה מבקש איש שיבין לרוחו של כל יחיד ויחיד מישראל, לא ינסה לדכא ולהשליט עצמו על העם, אלא יבין ללבו של כל אחד, ויסייע לו לבטא את רוחו המיוחדת. זוהי מידת המלכות, מידה מסכמת, הכוללת את כל המידות כולן 37 . מנהיג כזה אינו רואה עצמו כשליט, אלא כ"עבד לעם קודש על אדמת הקודש" 38 .

כמו כן, על המנהיג להבין ולהוקיר את כל הרוחות הנושבות בעם, ולהשכיל לאחד אותן, לא מתוך ביטול חלק מהן, לא מתוך ביטל הקצוות, אלא מתוך נתינת הערך האמיתי והראוי לכל גוון ודעה באומה.
המנהיג צריך להיות אדם "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" 39 . אדם שצועד תמיד קדימה, ראשון לכל דבר, נותן דוגמא אישית, ורק כך יוכל להשפיע על אחרים ללכת בדרכו.

חז"ל הבינו שלא במקרה ביקש משה מהקב"ה שימנה איש על העדה, אחרי שבנות צלפחד קיבלו חלק ונחלה בארץ:
"מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות? אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי. אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי! אמר לו הקב"ה: 'נוצר תאנה יאכל פריה'. בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו, כדאי הוא שישמש את ישראל" 40 .
יהושע אינו מכונה "תלמיד משה", אלא "משרת משה", כי "גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה" 41 . מי שבא לרב כדי לשמוע, הוא מוכן לשמוע דברים טובים, וממילא הוא מקבל באופן סלקטיבי. לעומתו, המשרת מקבל הכל, את כל המכלול השלם של אישיות הרב, ומתוך כך, הוא זוכה לקלוט לתוכו את אישיותו של הרב.

כיום, כשיש מקום שיש מועמדים שונים לכהן שם כרבנים, נהוג לומר שהם "רצים לרבנות". לרבנות לא רצים, כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. יש ללמוד ממשה רבנו ומיהושע, שברחו מן השררה. שבעה ימים ביקש הקב"ה ממשה שינהיג את ישראל והוא ניסה להתחמק בטענות שונות: "שלח נא ביד תשלח" 42 , "לא איש דברים אנכי" 43 .
למעשה, לכל אחד מאתנו יוצא להיות מנהיג. המחנך מבקש להשפיע על אחרים ולהנהיגם בדרכו, ההורה מבקש להנהיג את משפחתו. בבואו לעשות כן, עליו לזכור שתפקידו העיקרי אינו לחנוק את הכוחות הטבועים בבני משפחתו, אלא לסייע לכל אחד מבני ביתו להוציא את כוחותיו מן הכוח אל הפועל. לדרוש מן הילדים רק מה שהאב מקיים כבר, לתת דוגמא אישית 44 . מי שאינו שוקד על לימוד התורה, אין בו אהבת התורה, לא יוכל לחנך את ילדיו ללמוד תורה. וכן הדין בחינוך לכל מעשה טוב ומידה טובה.

תמידים ומוספים
בסיומה של הפרשה ישנן פרשיות העוסקות בקורבנות, קורבנות התמיד, ומוספי החגים. יש להבין את ערכם המיוחד של התמידים, לעומת ערכם של המוספים. בהקדמת עין יעקב, מובא שמצא הכותב מדרש אחד, ובו כתוב:
"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא: 'שמע ישראל' וגו'. בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: 'את הכבש אחד תעשה בבוקר' וגו'" 45 .
מדרש זה מזכיר מאוד את מחלוקתם של רבי עקיבא ובן עזאי בעניין "כלל גדול בתורה" 46 . מובן מדוע "שמע ישראל" הוא כלל גדול שכן על ידי קיום "ואהבת את ה' אלוהיך", מבקש האדם לעשות תמיד את רצון ה', וממילא הופכת מצווה זו להיות המקור והבסיס לכל עבודת ה'.
מדוע "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול? המהר"ל 47 מסביר שאהבת הריע כשם שאוהב את עצמו, נובעת מן ההכרה שלשניהם צלם אלוקים, הכרה במעלת האדם, בתכונות האלוקיות שבו, והכרה זו גורמת ממילא לרצון לבטא את אותן תכונות במעשים, במצוות ובמידות טובות. למעשה, מוסברת מצוות "ואהבת לרעך כמוך", על פי הרעיון שבדברי בן עזאי, ש"זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה", וכוונתו להמשך הפסוק: "ביום ברא אלהים אדם, בדמות אלהים עשה אתו" 48 . כשהאדם יכיר את עצמו, את מעלתו האלוקית, יבין את תפקידו בעולם, וממילא הרי זה כלל גדול בתורה 49 .

מן המדרש עולה שכלל גדול משני כללים אלו הוא הכלל הנרמז בפסוק: "את הכבש אחד תעשה בבקר" 50 . קרבן התמיד מגלה את כוח הקביעות, שהיא - גילוי עצמיותו של האדם, שורשו ויסודו הפנימי. בדרך כלל אנו מתרשמים מן החריג והבלתי שגרתי, המועדים מרשימים אותנו יותר מן השבתות, אילו היה הדבר תלוי בנו, ייתכן שהיינו מכריעים שדווקא הדבר שאינו תדיר עדיף, אך חז"ל הדריכו אותנו ש"תדיר ואינו תדיר, תדיר קודם" 51 . התדיר הוא הבסיס, שרק על גביו ואחריו, יכולה לבוא התוספת - מוסף. במסכת זבחים 52 , מעלים חכמים ספק, האם תדיר עדיף, או שמא מקודש עדיף. השאלה לא נפשטה, אבל ממהלך הסוגיה נראה שהנטייה היא לומר שתדיר עדיף גם ממקודש 53 .

יש מקום גם לקביעות וגם להתחדשות, לתמידים ולמוספים. יש לפתח התמדה, סדר של קביעות בעבודת ה', מבלי לבקש כל פעם דברים חדשים. על גבי היסוד הבריא של הקביעות, יש מקום להתחדשות, אבל קודם לכל צריך לתת מקום לכוח של בניה מסודרת של התקדמות רוחנית, בסבלנות אין קץ, מתוך הבנה שעצם הסדר הנמשך בונה את עומק הקשר בין האדם לריבונו של עולם.
אמנם, יש צורך בחידוש, על מנת שהקביעות לא תיהפך חלילה ל"מצוות אנשים מלומדה" 54 . התפילות תוקנו כנגד התמידים 55 . יש להגיע אל התפילה מתוך הכנה, לימוד ומחשבה. גם עבודת הקורבנות בבית המקדש, לא הייתה עבודה טכנית, אלא היא הייתה מלווה בתוכן של תפילה וכוונת הלב. כיום נותר לנו רק התוכן הרוחני של עבודת הקורבנות - התפילה. בזמן שבית המקדש היה קיים, אמרו חז"ל 56 , לא היה אדם הולך לישון בחטא. גם לתפילה יש כוח כזה, שלוש פעמים ביום נטהר האדם מעוונותיו. אך יש לדעת שדבר זה לא בא מאליו, יש להתכונן לתפילה, בלימוד, במחשבה, על ידי קריאת פירושי התפילה, לימוד "עולת ראי"ה", ועוד ספרים המבארים את עניינה של התפילה, ואת עומק הכוונה שבתפילות.


^ 1 במדבר כ"ה, י"א.
^ 2 יסוד זה מבואר בדברי מרן הרב זצ"ל במקומות אחדים בכתביו. ראה למשל: אורות הקודש, ג, עמ' פ"ז; מוסר אביך, עמ' כ"ג.
^ 3 ראה: מאמרי ראי"ה, א, עמ' 75 (אור האמונה); מוסר אביך, עמ' ק"ט, סעיף ל"ג
^ 4 סנהדרין, פ"א ע"ב.
^ 5 ראה: שם, פ"ב ע"א.
^ 6 ראוי להעיר בהקשר זה, שהביטוי השגור בתלמוד: "הלכה ואין מורין כן" (שבת, י"ב ע"ב; עירובין ז ע"א, ועוד), לא מוזכר בסוגיית "קנאים פוגעים בו". ייתכן שהביטוי "הלכה ואין מורין כן" מציין את ההלכות שראוי לכל אחד לקיימן, אלא שאין מפרסמים אותן לרבים, ואין מלמדים לעשות כך, משום שייתכן שהציבור לא יפרשן כהלכה (ראה: רש"י, שבת שם, ד"ה ואין מורין כן; שם, מנחות ל"ו ע"ב, ד"ה ואין מורין כן). אולם דין "קנאים פוגעים בו" אינו ראוי להיות מוגדר כהלכה, משום שלא ראוי לכל אחד מישראל לקיימו, ולכן לא הוזכר ביטוי זה בסוגיית "קנאים פוגעין בו".
^ 7 ברכות, י"ט ע"ב.
^ 8 חלקת מחוקק, אה"ע, ט"ז, ס"ק ד.
^ 9 אולם הרמב"ם, סנהדרין, פרק י"ח, הלכה ו הביא דין זה להלכה, וכך עשה גם הרמ"א בחו"מ, תכ"ה, סעיף ד. ייתכן להסביר לשיטתם, שדין "קנאים פוגעים בו" אינו נוגע למה שנאמר עליו בתלמוד שאם בא להימלך, אין מורין לו לעשות כן. משמעות דין "קנאים פוגעים בו" היא, שיש למקנא רשות לקנא, והוא לא ייתבע על כך, אין סיבה שלא להורות דין זה. מה שאין מורין הוא, לקנא בפועל. ובכל אופן, יש להזכיר את ההלכה ש"קנאים פוגעים בו", כדי שנדע שלא לענוש את המקנא. אמנם, הסבר זה יתאים דווקא לשיטת רדב"ז דלהלן, ליד ציון הערה 12, אך נראה שלא יתאים לשיטת הר"ן דלהלן, ליד ציון הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.. לפי זה, ייתכן שמחלוקת ר"ן ורדב"ז, היא למעשה מחלוקתם של השולחן ערוך מחד, נגד רמ"א ורמב"ם.
^ 10 חידושי הר"ן, סנהדרין, פא ע"ב.
^ 11 כך פסק גם סמ"ע, חו"מ, תכ"ה, ס"ק י"ג.
^ 12 סנהדרין, פ"ב ע"א.
^ 13 שו"ת רדב"ז, ב, סימן תרל"א.
^ 14 אמנם יש להדגיש שדבריו שם לא נאמרו לגבי ההלכה של "הבועל ארמית, שעליה נאמר במפורש בסנהדרין שם, ובעבודה זרה, ל"ו ע"ב, שהיא "הלכה למשה מסיני". אע"פ כן, למדנו שהקנאי אינו מעניש את החוטא, שכן, אין חכמים רשאים להורות להרוג שלא כדין, אלא כהוראת שעה. לפי זה, ייתכן שגם ההלכה של הבועל ארמית שנאמרה בסיני, לא באה כדי להעניש את החוטא, אלא לקבוע שהמקנא אינו נענש אם הרג את החוטא.
^ 15 לפי הסבר זה, ברור שדין "קנאים פוגעים בו" אינו עונש. אולם, ראה בדברי רע"א, דרוש וחידוש, כתובות כ"ט ע"א, תוד"ה ועל הכותית, שמדבריו עולה שאין מטילים חיוב ממוני על מי שבדרכו לבעול ארמית גרם נזק, משום דין "קם ליה בדרבה מיניה". מדבריו משמע שפגיעת הקנאים היא עונש.
^ 16 סנהדרין, שם.
^ 17 ראה: רמב"ם, רוצח, פרק א, הלכה ו-ז; שם, הלכה ט"ו; שולחן ערוך, שם, סעיף א.
^ 18 ע"פ משנה למלך, רוצח שם, הלכה ט"ו.
^ 19 משנה למלך, שם.
^ 20 ראה: אורות בקודש, ג, עמ' שס"ד.
^ 21 סנהדרין שם, ע"ב. ובסוטה מ"ג ע"א, וכן בבבא בתרא, ק"ט ע"ב: "יהרוג". משמע שביזוי השבטים היה עוד לפני שהרג פנחס את זמרי.
^ 22 שו"ת משפט כהן, סימן שמ"ג, ד"ה והנה אם.
^ 23 ראה: רש"י, סנהדרין שם, ע"א, ד"ה העדה.
^ 24 סנהדרין, שם.
^ 25 ילקוט שמעוני, פנחס, רמז תשע"א.
^ 26 אורות הקודש, שם
^ 27 מלאכי ג, כ"ד.
^ 28 ברכות, כ ע"א.
^ 29 אמנם לכאורה, הסיפור משבח את המתינות, אבל מן ההקשר שבו הוא מובא מובן שהוא בא לתאר מציאות ראויה, שבה החכמים מוסרים נפשם על קיום המצוות.
^ 30 במדבר כ"ה, י"ד.
^ 31 במדבר רבה, כ"א, ג.
^ 32 שם, ה.
^ 33 תהלים צ"ז, י.
^ 34 סנהדרין, ע"ב ע"א.
^ 35 במדבר כ"ז, ט"ז.
^ 36 שם, שם, ב.
^ 37 כידוע ליודעי ח"ן. ראה למשל: ספר יצירה, פ"א מ"ד; רמח"ל, ספר הכללים, כללי מאמר החכמה, יא.
^ 38 בלשון זו נוהג היה מרן הרב קוק זצ"ל לחתום את אגרותיו.
^ 39 במדבר שם, י"ז.
^ 40 במדבר רבה שם, יד.
^ 41 ברכות, ז ע"ב.
^ 42 שמות ד, י"ג.
^ 43 שם, שם, י.
^ 44 בהקשר זה סיפר מו"ר לא אחת שמעולם לא דרש מילדיו לעשות דבר מה שלא היה בטוח שהוא עושה אותו בשלמות.
^ 45 עין יעקב, הקדמת הכותב... לא מצאנו רמז למדרש זה בכל אחד מן המקורות התנאיים שלפננו.
^ 46 בראשית רבה, כ"ד, ז; ספרא, קדושים, פרק ד, י"ב; ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ד (מ"א ע"ג).
^ 47 מהר"ל, נתיבות עולם, ב, נתיב אהבת הריע, פרק א, עמ' נ"ב.
^ 48 בראשית ה, א.
^ 49 אמנם הסבר זה קשה, משום שבמקורות הנ"ל בהערה 46, מובאים דבריו של בן עזאי כחולקים על דברי רבי עקיבא.
^ 50 במדבר כ"ח, ד.
^ 51 ברכות, נ"א ע"ב, ועוד.
^ 52 זבחים, צ ע"ב.
^ 53 אמנם הרמב"ם (תמידין ומוספין, פרק ט, הלכה ב) כתב: "היה לפניו תדיר ומקודש, יקדים איזה מהם שירצה". משמע שלדעתו אין נטייה לכאן או לכאן, אך רבים עמדו על כך שלפי התלמוד הירושלמי משמע שתדיר עדיף ממקודש. ראה: ט"ז, או"ח, תרפ"א, ס"ק א; הגהות רבי עקיבא איגר שם; פמ"ג שם; ברכ"י, או"ח, צ, ס"ק ג; שו"ת שאגת אריה, סימן כ"ה, ד"ה ודע; יד דוד (זינצהיים) זבחים צ"א ע"א; חיבת הקודש שם, ד"ה אטו וד"ה ודע; מגן גיבורים, או"ח, כ"ה, ס"ק א, ד"ה ומ"ש; ארצות החיים שם, ארץ יהודה, ס"ק א; חסד לאברהם תניינא, פרק ד מהלכות ערה יוה"כ.
^ 54 ע"פ ישעיהו כ"ט, י"ג.
^ 55 ע"פ ברכות, כ"ו ע"ב.
56ראה: במדבר רבה שם, כ"א.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il