בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מסעי
לחץ להקדשת שיעור זה

פרשיות מטות-מסעי תשמ"ט-נ"ד: כח הדיבור

בענין כח הדיבור; נקמת מדין; עבר הירדן המזרחי; ירושת הארץ

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשמ"ט-נ"ד
8 דק' קריאה
כוח הדיבור 1
פרשת מטות פותחת בהלכות נדרים. במדרש, מאריכים חז"ל על ערך הנדר והשבועה:
"'וידבר משה אל ראשי המטות איש כי ידור נדר לה'' הדא הוא דכתיב: 'ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה'. אמר להם הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי, אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אלא אם כן יהיה בך כל המדות האלו. 'את ה' אלהיך תירא' - שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים, אברהם איוב ויוסף... 'ואותו תעבוד' - אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת... 'ובו תדבק' - וכי יכול אדם לידבק בשכינה? והלא כבר נאמר 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא'! אלא לומר לך: כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה ועושה פרקמטיא ומהנהו מנכסיו, זהו שנאמר עליו 'ובו תדבק'. אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי להשבע" 2 .

יכולתו של אדם לתת לדיבורו חלות של קדושה, לקשור את דיבורו בשם שמיים, תלויה בביטחון הגמור שיש בידו לקיים את דבריו. ביטחון כזה קיים רק אצל הדבק בה', אצל האדם השלם בעבודת ה' וביראת שמים. אצל אדם כזה, קיים ביטחון גמור שדבריו אכן יקוימו, וממילא, לא תהיה פגיעה בשם שמים. אדם שאינו במדרגה כזו, אסור לו להישבע, ושבועתו עלולה לגרום חורבן, כמסופר במדרש:
"מעשה בינאי המלך שהיו לו ב' אלפים עיירות וכולם נחרבו על שבועת אמת" 3 .
אמנם, בסופו של דבר לא הייתה פגיעה בשם שמיים, ינאי המלך עמד בדיבורו, אך אף על פי כן, היה כאן סיכון מסוים של פגיעה בשם שמיים, לא היה ביטחון מוחלט שדבריו של ינאי אכן יקוימו, והי חשש לחילול השם. לכן, נחרבו העיירות.

יחד עם זאת, יש להדגיש שאין יחס שלילי לשבועה: "ונשבעת חי ה'" 4 , הקב"ה מעוניין שהאדם מישראל יצליח להגיע לשלמות כזו, שמאפשרת לו לקדש את דיבורו, ולתלות דבריו בשם שמיים.
בפרשת הנדרים מחדשת התורה את הכוח להחיל קדושה במציאות, על ידי הדיבור. שורשו של כוח זה נובע מ"בדבר ה' שמים נעשו" 5 , והוא ככלל, כוחם של ישראל, שאינו אלא בפיהם – "הקל קול יעקב" 6 . קיומו של עולם הוא בזכות הבל פיהם של ישראל בתורה ותפילה, ובייחוד, בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן 7 .
קיים הבדל בסיסי בין הנדר לשבועה. בנדר, האדם פועל על החפץ, ובשבועה, על עצמו 8 . השבועה היא בשם ה', אך הנדר בה' עצמו, לא באחת מהתגלויותיו 9 . לכן, השבועה אינה יכולה לבטל מצווה, אך הנדר יכול 10 . על דרך משל, מי שנודר ואוסר על עצמו סוכה מסוימת, אסור לו לשבת בה בחג. לעומת זאת, מי שנשבע שלא יישב בסוכה מסוימת, אין שבועתו חלה, אם קיומה גורם לביטול מצוות הישיבה בסוכה 11 .

פרשת הנדרים מלמדת אותנו את כוחו של הדיבור, היא מלמדת שהדיבור פועל ויוצר מציאות. בדיבורנו, יכולים אנו להפוך בהמת חולין להקדש. לאחר מכן, אם יבוא אדם לחרוש בבהמה זו עם בהמת חולין, הוא יעבור על איסור כלאיים 12 . נמצא שהדיבור גרם לשינוי ממשי במציאות. אמנם, ייתכן שהשינוי אינו נתפס בחושינו, אבל לא משום כך נאמר שהוא אינו קיים. כיום, גילה המדע מציאויות רבות, בעלות השפעה אדירה, שאינן ניתנות לקליטה בחמשת החושים. דווקא המציאויות היותר מרשימות וחזקות אינן נקלטות בחמשת החושים, מפאת היותנו מוגבלים.

חז"ל טענו שלשון הרע שקולה כנגד שלוש העברות החמורות 13 . הסיבה לכך היא, שהדיבור פועל בעולם פעולה ממשית, הדיבור הרע גורם חורבן והרס בעולם, כשם שגורמות שלוש העברות החמורות. מפרשת הנדרים למדים אנו מחד על הצורך להישמר מדיבור אסור, שעל אף שאין אנו מרגישים זאת, בכוחו לגרום רעה רבה בעולם, ומאידך, על כוחם של דיבורים שבקדושה, שבכוחם לפעול במציאות לטובה ולברכה.

נקמת מדיין
הקב"ה מצווה את משה: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" 14 . יש להניח שאילו היה ציווי זה נאמר היום, הוא לא היה זוכה לפופולריות רבה. אף על פי כן, כך ציוה ה' את משה. חובת הנקמה נועדה בעיקר, לא כדי להרתיע את האויב שמא יפגע בעם ישראל פעם נוספת, אלא היא באה כנקמה על העבר גרידא.

אמנם, צווינו בתורה: "לא תקם ולא תטר" 15 , אך ציווי זה מתייחס רק לנקמה שבתוך עם ישראל. אדם מישראל צריך להבין שעם ישראל הוא עם אחד, ולכן, לא ייתכן שאדם מישראל ינקום בחברו על רעה שעשה לו. התלמוד הירושלמי 16 מדמה זאת לגוף אחד, שיד שמאל הכתה את ימין. האם משום כך תשוב יד ימין ותכה את יד שמאל? אבל לנקום מן הגויים שעשו רע לישראל זו מצווה.
חז"ל עומדים על כך שמשה רבנו, בבואו לצוות את בני ישראל לנקום במדיין, שינה מלשון הציווי, כפי שנמסר לו מאת הקב"ה:
"לתת נקמת ה' במדין. הקב"ה אמר: 'נקמת בני ישראל', ומשה אמר: 'נקמת ה' במדין'. אמר הקב"ה להם: אינו אלא דיקו (=דין) שלכם, שגרמו לי להזיק אותן. אמר משה: רבון העולמים, אם היינו ערלים, או עובדי עבודת כוכבים, או כופרי מצות, לא היו שונאין אותנו, ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו. הלכך הנקמה שלך. 'לתת נקמת ה' במדין'" 17 .

בדברים אלו, עומד משה על יסוד הציווי להנקם במדין, ומסביר את שורש איבת העמים לישראל. ישראל ותורה אחד הם. פגיעה בישראל היא פגיעה בקיום התורה והמצוות, היא פגיעה בקב"ה כביכול, והמבקש לפגוע בישראל, מבקש לפגוע בהופעת שם ה' בעולם. על כך כמובן, אין אנו יכולים לעבור לסדר היום.

עבר הירדן המזרחי
למשה רבנו יש ביקורת נוקבת על דרישתם של שבטי ראובן וגד להתיישב בעבר הירדן המזרחי. מביקורת זו ניתן להסיק שעבר הירדן אינו ממש חלק מארץ ישראל. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של הרב יחזקאל אברמסקי.

דברים אלו נכתבו כרקע להצהרת בלפור, שבה הוצע שעבר הירדן המזרחי יימסר לערבים. הרב אברמסקי, כדרכו בקודש, החל לדון בדברים לאור מקורותיה של תורה. בתחילה הוא סוקר את המקורות שמהם עולה לכאורה שעבר הירדן המזרחי אינו חלק מארץ ישראל:
"אמנם הסכים הקב"ה על ידם, שבני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה ייטלו את חלקם בעבר הירדן, אבל קבלה היא בידינו שמדת הביקורת הייתה מתוחה עליהם אשר בגלל רב עושרם וקניינם בחרו שבת בארצות סיחון ועוג, הרחוקות מן המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם בימים הבאים עד עולם. "וכן אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חות מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים" 18 . בלשון חכמים זה, כאילו יש רמז שעבר הירדן אינו מגוף ארץ ישראל. דעה זו מוצאה לה סיוע במקרא... וחיזוק במדרש אשר דרש רבי יהודה בן בתירא: "כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען - ארץ כנען, ולא הירדן ארץ כנען" 19 וסמך בלשון התלמוד: "בעבר הירדן תלת, בארץ ישראל תלת" 20 . גם לשון הרמב"ם: "אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל, וכן בעבר הירדן" 21 היה מסייעם" 22 .
על אף הוכחות אלו ואחרות, מסכם הרב אברמסקי:
"שיטה זו אין לה תוקף ועוז של הנחה, אפילו הנחה העולה על הדעת, אם לא תקבל תיקון בביאור כזה: שעבר הירדן אמנם אינו מעיקרה של ארץ ישראל במובן נחלת אבות יען שארץ סיחון ועוג לא נכללה בכלל הארצות הנתונות לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. אבל שווה היא כארץ כנען בהרבה הלכות התלויות בארץ מכוח הדיבור- "ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו" 23 . שהקב"ה בכבודו ובעצמו נתנה עתה לבני ישראל ירושת עולם".

בעקבות דברים אלו, מביא הרב אברמסקי הלכות רבות מהלכות הנוהגות דווקא בארץ ישראל, שנוהגות גם בעבר הירדן המזרחי. מקדשים ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי, אף ש"אין ערי מקלט נוהגות אלא בארץ ישראל" 24 . כמו כן, בטלו היובלות אחר שגלו שבטי גד, ראובן וחצי שבט המנשה, משום שיובל נוהג רק כאשר רוב יושביה עליה 25 . גם הלכות תרומות ומעשרות נוהגות ביבול הגדל בעבר הירדן המזרחי.
אמנם, גם אין לומר שעבר הירדן המזרחי אינו מנחלת אבות, כמו שמבאר הרב אברמסקי שם, שהרי כתוב: "ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה, כל חבל הארגוב לכל הבשן ההוא ייקרא ארץ רפאים" 26 . וברש"י שם: "היא אותה שנתתי לאברהם". גם ארץ האמורי ניתנה לאברהם אבינו, עם ארצות שבעת העממים, חוץ מערי עמון ומואב. בעקבות דברים אלו, מסכם הרב אברמסקי:
"דבר נעלה הוא מעל כל ספק, שארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי שבעבר הירדן מזרחה ירושה היא להם מאבותיהם כארץ כנען שבעבר הירדן ימה. הלא דעת יוספוס פלביוס ששתי גדותיו מעבר מזה ומעבר מזה בשם ארץ הכנעני והאמורי יקראו להן כאחת ואדמת העמים האלה נחלת בני ישראל היא מימות אברהם אבינו. אך מעלת קדושתה אינו שווה בכל נפותיה, ועבר הירדן מזה הוא כפרוזדור אל הטרקלין שבעבר השני ביחס אל השראת השכינה. הגדרה זו בין שני חלקי ארץ ישראל אלה הובעה בצחות נפלאה בדברי חכמינו: "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע... משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס עמו לפלטין שלו. נכנס בפתח ראשון ושתקו לו... בשלישי ונזפו בו אמרו לו דייך, עד כאן. כך כשכבש משה ארץ שני עממים... אמר שמא לא נגזרה אלא על תנאי..." 27 .

ועוד מוסיף הרב אברמסקי שרק בעניין השראת השכינה נבדלו החלקים זה מזה, אך הן מבחינה היסטורית והן מבחינה גיאוגרפית, ארץ אחת הן, כפי שמניחים חוקרי גבולות הארץ על פי גבולותיה הטבעיים: הרי הלבנון והחרמון מצפון, מדבר סיני מדרום, ים תיכון מן המערב ומדבר סוריה ממזרח, היא ארץ ישראל, ושטחה כשמונים אלף קמ"ר. לאור זאת, מבוררת היטב השייכות המוחלטת של עבר הירדן המזרחי לארץ ישראל. כיום, יש שאינם בטוחים גם בזכותנו על חלקים בעבר הירדן המערבי, אבל בעזרת השם נזכה בקרוב לראות בחזרת ארץ ישראל כולה, המזרחית והמערבית לידיו של עם ישראל.

ירושת הארץ
בסיומה של הפרשה, מובא הציווי על ירושת הארץ: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" 28 . הרמב"ן מפרש שזו מצוות עשה, המחייבת אותנו בכל הדורות לשבת בארץ ישראל, ולסלק ממנה כל עם אחר 29 . כיום, יש הטוענים שזה לא מוסרי לגרש עם היושב על אדמתו. טענה זו נובעת מחולשה באמונה, חולשה בהשקפה וחולשה בביטחון בה'. חולשה זו הופכת בהדרגה לאידיאולוגיה, הגורסת שעם ישראל הוא עם הומני, ולא יאה לו לגרש אנשים מביתם.

כדי ללחום בהשקפה זו, יש לשוב אל השורשים, לשוב ולשנן שאין האדם בעלים על האדמה. הארץ כולה של הקב"ה היא, והוא המחליט מי ישכון והיכן. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. דברים אלו ברורים ופשוטים, ואף על פי כן, יש לשוב ולאמרם, לשוב ולהזכירם, שהרי למדנו שבכוחו של הדיבור לפעול במציאות.


^ 1 ראה גם: יש שואלים, עמ' רנ"ה – רנ"ו.
^ 2 במדבר רבה, כ"ב, א.
^ 3 שם.
^ 4 ירמיהו ד, ב.
^ 5 תהלים ל"ג, ו.
^ 6 בראשית כ"ז, כ"ב.
^ 7 ע"פ שבת, קי"ט ע"ב.
^ 8 ע"פ רמב"ם, נדרים, פרק ג, הלכה ז.
^ 9 ראה: רמב"ם, שבועות, פרק ב, הלכה ב. אמנם, אין הלכה המחייבת את הנודר להזכיר שם שמיים בנדר. נראה שכוונת מו"ר היא, שהנודר חייב להתפיס את הדבר שעליו חל הנדר בדבר אחר שיש עליו כבר חלות של קדושה כקרבן וכדומה. בכך הוא למעשה משייך את הדבר אל הקודש ומחיל עליו שם שמיים.
^ 10 רמב"ם, נדרים שם, הלכה ו.
^ 11 ע"פ רמב"ם שם.
^ 12 ראה: רמב"ם, כלאיים, פרק ט, הלכה יא; משנה למלך שם; שו"ת נודע ביהודה קמא, או"ח, סימן א.
^ 13 ערכין, ט"ו ע"ב.
^ 14 במדבר ל"א, ב.
^ 15 ויקרא י"ט, י"ח.
^ 16 ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ד. עוד על דימויו של עם ישראל לגוף אחד, ראה: ויקרא רבה, ד, ו; תניא, חלק א, פרק ל"ב; רלב"ג ואברבאנל ליהושע ז', א'.
^ 17 במדבר רבה שם, ב.
^ 18 במדבר רבה, שם, ז.
^ 19 בכורות, נ"ה ע"א.
^ 20 מכות, ט ע"ב.
^ 21 רמב"ם, רוצח, פרק י, הלכה א. ייתכן למצוא סמך ברור יותר בדברי הרמב"ם בהלכות תרומות, פרק א, הלכה ו: "כל העולם לענין מצות התלויות בארץ נחלקת לג' מחלוקות, א"י, וסוריא, וחוץ לארץ, וא"י נחלקת לשנים... וחוץ לארץ נחלקת לשנים: ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב... ושאר הארצות...". הרי שארצות עמון ומואב מכונות על ידי הרמב"ם כארצות השייכות לחוץ לארץ.
^ 22 חזון יחזקאל על התוספתא, חלק ו, עמ' 144 – 147.
^ 23 דברים ב, ל"א.
^ 24 ע"פ רמב"ם, רוצח, פרק ח, הלכה א.
^ 25 ראה: רמב"ם, שמיטה ויובל, פרק י, הלכה ח.
^ 26 דברים ג, י"ג.
^ 27 ילקוט שמעוני, ואתחנן, רמז תתי"ג.
^ 28 במדבר ל"ג, נ"ג.
^ 29 ראה בפירושו לבמדבר שם, ובהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ד. אמנם, בעל מגילת אסתר שם חלק עליו, ולמד מדברי הרמב"ם שסובר שמצוות כיבוש הארץ ויישובה אינה קיימת לדורות. אולם דבריו הופרכו כבר על ידי גדולי האחרונים, ובהם: שו"ת אבני נזר, יו"ד, סימן תנ"ד; כלי חמדה, במדבר שם, וראה גם בשו"ת תרומת הדשן, פסקים, סימן פ"ח; פתחי תשובה, אה"ע, ע"ה, ס"ק ו; שו"ת חת"ס, יו"ד, סימן רל"ד; שו"ת מבי"ט, סימן קל"ט. כדעת מגילת אסתר, משמע גם מדברי רבנו חיים כהן שבתוספות, כתובות ק"י ע"ב, ד"ה הוא אומר לעלות, אך ראה בשו"ת מהרי"ט, ב, סימן כ"ח שדחה דברים אלו, וטען ש"הגהת תלמיד היא, ולאו דסמכא היא כלל".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il