ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דיוקים ב'מגילת תענית' | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים נר ישראל Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו ה'תשס"ב

דיוקים ב'מגילת תענית'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' ישראל חיים בן הרב דוב בער לבנון ז"ל

מבוא
מגילת תענית היא אוסף של ימים טובים, שנקבעו לזכר ישועות שאירעו בהם, ותקנו חכמים שאסור להתענות בהם, ויש מהם שאסור להספיד בהם. מגילה זו נכתבה בזמן קדום למשנה, ע"י חנניה בן חזקיה בן גרון, שחי בתקופת בית הלל ובית שמאי. כאמור בגמרא 1 , וז"ל:
" תנו רבנן: מי כתב מגילת תענית? אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה, שאם באנו לכתוב - אין אנו מספיקין. דבר אחר: אין שוטה נפגע. דבר אחר: אין בשר המת מרגיש באיזמל. איני? והאמר רב יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר (איוב יד) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל! - אימא: אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל".


מדוע נקראה "מגילה"?
כתב רש"י שם "מגילת תענית - לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובין, דאסור לכתבם, וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורין בתענית - לכך נקרא מגלה, שכתוב במגלת ספר".
מדוע נקראה "מגילת תענית" ולא "מגילת ימים טובים"?
על פי הפשט, משום שאלו ימים שאסור להתענות בהם, אולם נראה שבא לרמוז על התעניות שהיו מתענים בעת הצרה, וכשנושעו מהצרה, הרגישו את קבלת התפילות והתעניות, וכך משמע מהביטוי "שהיו מחבבין את הצרות", ולכאורה למה לא אמרו "שמחבבין את הישועות"? וכתב רש"י שם " מחבבין את הצרות - שנגאלין מהן, והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקדוש - ברוך - הוא, וכותבין ימי הנס לעשותן יום טוב, כגון אלין יומין דלא להתענאה בהון כו' ". ועדין קשה, הרי עיקר חסר מן הספר, שלא נאמר "שנגאלין מהן"?

נראה לומר, שלאחר שנגאלו מן הצרות, היו נזכרים בהן, והודו לה' גם עליהן, מפני שחזקו אותם באמונתם בה', וכדברי הנביא "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני". ולפי זה מובנים דברי ר"ג, שמסביר מדוע אנו לא קובעים ימים טובים כאלו, מפני"אין שוטה נפגע (רש"י - "אין פגע רע בא עליו, כלומר: אינו מכיר בפגעיו, כך, כמה נסים באים לנו - ואין אנו מכירין בהן). בשר מת שבחי (רש"י - הגדל באדם החי מחמת מכה או מחמת כויה, אינו מרגיש באיזמל כשחותכין אותו)" .
מדיוק הדברים נראה, שהחסרון שלנו הוא שאין אנו נפגעים מהצרות, ולא מרגישים באיזמל הפוצע. ולא מתעוררים להתפלל עליהם, ולכן אין אנו מתעוררים להודות עליהם.

חנניה בן חזקיה בן גרון, שערך וכתב את מגילת תענית, היה בזמן בית שמאי ובית הלל בזמן שגזרו י"ח דבר, כמבואר במשנה' שם " ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום ".
אולם מסורת מגילת תענית שנמסרה בעל פה מדור לדור מתקופת הבית, מתקופה המקבילה לימי החשמונאים, ונוספו בה פרושים והלכות במשך השנים עד זמן עריכתה של המגילה. הדבר בולט בשפה ובסגנון הדברים. נראה הנוסח הקדום ביותר של המגילה עסק בענין קביעת הימים והתאריכים שבהם אסור להתענות או להספיד, וכתוב כולו בלשון ארמית. בתקופה מאוחרת יותר נוסף ההסבר לקביעת הימים בלשון הקודש. ולבסוף קטע הלכתי. דוגמה לדבר בענין חנוכה, שמוזכר שם מחלוקת ב"ש וב"ה על מצוות הדלקת נרות, אם פוחת והולך או מוסיף והולך. קטע זה בודאי מאוחר יותר, מפני שמחלוקת זו נתחדשה בימי חנניה בן חזקיה בן גרון, שהיה זמן ב"ש וב"ה. ויבואר להלן.

נוסח תקנת חנוכה במגילת תענית

המגילה: "בעשרין וחמשה ביה חנכת תמניא יומין די לא למספד" (תרגום: בעשרים וחמישה בו חנוכת שמונה ימים שלא להספיד).
"מפני שנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, ולא היה להם שמן להדליק בבית המקדש, וכשגברו בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו שמן, אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו את הנרות שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים [בהלל ובהודאה]. ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים, והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים, שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצא שבעת ימים וגו' (ויקרא ח, לג) ואומר ויהי המקריב ביום הראשון את קורבנו וגו' (במדבר ז, יב) ובשביעי בשבת הקריב אפרים; וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה המלך שלא עשה אלא שבעת ימים, שנאמר כי חנכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים (דברי הימים ב ז, ט ) ומה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים, אלא בימי מלכות יון נכנסו בית חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח ושדוהו בשיד ותקנו בו כלי שרת, והיו מתעסקים בו שמנה ימים. ומה ראו להדליק את הנרות, אלא בימי מלכות יון שנכנסו בית חשמונאי להיכל, ושמונה שיפודין של ברזל היו בידם, וחפום בעץ והדליקו בהם את הנרות, והיו מתעסקין בהם כל שמנה. ומה ראו לגמור בהם את ההלל, אלא ללמדך שכל תשועה ותשועה שהקב"ה עושה להם לישראל, הן מקדימים לפניו בהלל ובשבח ובהודאה, כעינין שנאמר ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב וגו' (עזרא ג, יא), ואומר לה' הישועה על עמך ברכתך סלה (תהילים ג,ט).

מצות נר חנוכה נר אחד איש וביתו, והמהדרין נר אחד לכל נפש ונפש, והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה ימים , מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך. שני זקנים היו בצידן אחד עשה כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו, זה אומר כפרי החג וזה אומר מעלין בקודש ואין מורידין. מצות הדלקה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ומצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ואם היה ר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ואם מתירא מן הליצים מניחה על פתח ביתו מבפנים, ובשעת סכנה מניחה על שולחנו ודיו." עד כאן נוסח מגילת תענית.

א. "לשנה אחרת קבעו שמונה ימים טובים", לפי נוסחה אחרת שם, שגם מובאת בגמרא: "...ימים טובים בהלל והודאה".
"ימים טובים" מה משמעותם? ואיזה מצוות נוהגות בהם?
בנוסח הקדום של מגילת תענית כתוב "בעשרים וחמישא ביה חנוכת תמניא יומין די לא למספד 2 ".
אולם לא נתפרש מה לעשות בהם באופן חיובי. בגמ' שלנו נוספו המילים: "בהלל ובהודאה", היינו "לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה" (רש"י שם). והרמב"ם שינה וכתב: "ימי שמחה והלל". ונראה שלרמב"ם היה לו נוסח מגילת תענית שלנו "ימים טובים", ומגדיר את מהות הימים טובים כימי שמחה והלל. או שפירש את הנוסח הגמ' בהלל והודאה כדבר אחד, היינו להודות בהלל. אולם מפשטות לשון הגמרא "קבעום בהלל והודאה", נראה שבאו לציין את מצוות היום לומר הלל, וזהו " בהלל " ולומר "על הנסים" בהודאה, (כדפירש רש"י).

ולכאורה לפי זה, שבאו לפרש את המצוות שמקיימים בחנוכה, וקשה מדוע לא נזכר בנוסח הקדום, שקבעום גם כן במצות הדלקת נרות?
ולפי הרמב"ם הדברים מיושבים מפני שבקטע זה שהוא הנוסח הקדום של מגילת תענית, לא באו לקבוע את הלכות חנוכה, אלא לתת הגדרה למהות הימים שהם "ימים טובים"- היינו "ימי שמחה והלל" (אנו מוצאים במגילת תענית ימים שאסור להתענות בהם וימים שאסורים אפילו בהספד, וכאן באה דרגה נוספת של שמחה. והלל הוא שירה המבטאת את השמחה כמבואר בספר המצוות לרמב"ן שסובר שהלל ביו"ט דאורייתא משום שמחת חג). ולכן לא הזכירו בו מצות הדלקת נרות בחנוכה. (עיין עוד במאמר הגדרת התקנה של אמירת הלל בחנוכה).

אולם אפשר לישב את אי הזכרת תקנת הדלקת נרות חנוכה בדרך אחרת. שתקנת הדלקת הנרות מאוחרת יותר, ולכן לא נזכרה בנוחס התקנה הקדמונית של מגילת תענית אלא רק "לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים [בהלל ובהודאה]". שכן לא מסתבר שמאז החשמונאים ועד הלל ושמאי שכחו את התקנה כיצד מהדרין בנרות, וחלקו בכך התנאים.

עוד אפשר לומר, שאופן ההדלקה לפי "המהדרין", ולפי "המהדרין מן המהדרין", הוא התפתחות המנהג במשך הדורות. לפי הנחה זו תובן דעת התוספות שמהדרין מן המהדרין מתייחס לעיקר התקנה, "נר איש וביתו", ורק אחד מבני הבית בלבד מדליק באופן של מוסיף והולך. ולכאורה קשה, הדילוג על המהדרין הראשון? ועוד, לשם מה נקבע מהדרין, אם יש מהדרין מן המהדרין? אלא שיש כאן התפתחות המנהגים, בתקופה קודמת תקנו להדר בדרך מהדרין, ובתקופה מאוחרת יותר תקנו מהדרין מן המהדרין, ולכן בימינו נהוג רק כפי תקנה אחרונה של מהדרין מן המהדרין.

ולפי זה מיושבת שיטת התוספות, שצריך היכר בנרות כמה ימים יצאו, ולכן רק אחד מדליק ומוסיף והולך. ולכאורה עדין אין זה ניכר בנרות אם הוא מדליק לפי הימים היוצאים, או שהוא מדליק לפי המהדרין לפי מספר בני הבית? ולפי דברנו מובן, שבזמן הזה כבר לא נוהג המהדרין רק המהדרין מן המהדרין, ולכן אין ספק שהוא הדליק לפי מספר הימים.
וכן מובן מדוע השו"ע לא הזכיר כלל את עיקר הדין של "נר איש וביתו", ולא את מנהג המהדרין, אלא ישר כתב כיצד להדליק לפי המהדרין מן המהדרין? לפי שהמנהג התפתח לכפי שהוא היום, והיום יש להדליק רק לפי התקנה הסופית מהדרין מן המהדרין, ואין צורך להזכיר את התקנות הקודמות.

ב. "ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים? והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים, שנאמר: ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים (שבעת ימי המלואים) , ואומר: "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגו' וביום השביעי הקריב נשיא אפרים אלישמע בן עמיהוד. (הערות מהעריב"ץ מבאר: שס"ל כמאן דפליג על ברייתא דעשר עטרות נטל ר"ח ניסן, אלא חנוכת המשכן התחילה בר"ח ניסן, ובשביעי בו שרתה שכינה, לכבוד אפרים מבני יוסף, שפי שקדש יוסף שמו של הקב"ה זכה ושרתה שכינה ביום שהקריב בנו).וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה, שלא עשה אלא שבעת ימים. שנאמר: כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים".

המפרשים (תוספות חדשים על מגילת תענית כ"כ כבר היעב"ץ שם וכ"כ זרע אפרים לפסיקתא רבתי פרשה ב'). הבינו שהשאלה היא על קביעת שמונת ימי חנוכה לדורות. והיה קשה להם הרי כבר ניתנה התשובה לכך, שהוא בגלל נס פך השמן שהדליקו ממנו שמונה ימים. והשיבו שם: שמגילת תענית באה ליישב קושיית הב"י שהנס נעשה רק ז' לילות, ותירצו שקבעום בגלל שעשו חנוכת המזבח שמונה ימים, ולפי דבריהם עיקר חסר מן הספר שלא נזכרת בו קושיית הב"י, ויש בכך דוחק רב.
ונראה לע"ד, שהשאלה הנ"ל במגילת תענית מתיחסת לחנוכת המזבח בימי החשמונאים, מדוע חגגו אותה אז שמונה ימים. ולפי זה מדויקת הקושיא מחנוכת המשכן במדבר שהייתה שבעה ימים (ומסתמך על המדרש שהשכינה שרתה אחרי שהקריב נשיא שבט אפרים ביום השביעי) וכן הקושיא מחנוכת הבית של שלמה שהייתה רק שבעה ימים.

ג. התשובה שם: "אלא בימי מלכות יון נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בשיד, ותקנו בו כלי שרת, והיו מתעסקין בו שמונה ימים".
לפי דברנו לעיל, באו לענות כאן, מדוע עשו חנוכת המשכן והמזבח שמונה ימים בימי החשמונאים. והתשובה לכך, שהיו מתעסקין בו שמונה ימים, ולכן עשו בהם את שמחת חנוכת המקדש. ואין זה קשור לנס פך השמן.

ד."ומה ראו להדליק את הנרות? אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל, ושבעה שפודים של ברזל בידם, וחפום בעץ והדליקו בהם את המנורה" . וראיתי מפרשם ("תוספות חדשים" כ"כבר היעב"ץ וכ"כ הזרע אפנים על הפסיקתא רבתי פרשה ב') , שהשאלה מכוונת לתקנת חז"ל להדליק נרות חנוכה לדורות, והוא דחוק שהרי כבר אמר שתקנו את החנוכה שמונה ימים לזכר נס פך השמן, ומה מוסיף זה שמצאו שפודין והדליקו בהם המנורה?
(במהרי"ץ חיות על סוגיית חנוכה בגמ' שבת כא: מביא גירסא "שמונה שיפודים", וזכר לזה קבעו שמונה ימים לחנוכה - והוא דוחק, שכן במנורה של מקדש יש רק שבעה קנים).
אלא נלע"ד שמדבר על הדלקת הנרות במקדש בזמן החשמונאים, ובא להסביר מה ראו להדליק מיד עם כניסתם למקדש לפני שתקנו את המזבח, ומדויק הלשון שנכנסו בני חשמונאי להיכל ושפודים בידם , ומיד הפכום למנורה כדי להדליק בה. וכפי שמודגש ב"על הנסים" "ואחרכן באו בניך לדביר ביתך... והדליקו נרות בחצרות קדשיך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול" כלומר מיד כשבאו ל"דביר ביתך" פינו את הבית מטומאת עבודה זרה, והמצווה הראשונה שעשו בו היתה להדליק נרות במקדש. והדליקו את הנרות בחצר העזרה (כאמור במילה "והדליקו נרות בחצרות קודשך"), מפני שעדין לא יכלו להיכנס פנימה מפני שהיו מתעסקים בתיקון המזבח ושאר כלים 3 . ועשו בימי החשמונאים כך, מפני שזה הדבר היחיד שהיו יכולים כבר לעשות לפני גמר תיקון המזבח. שעדין היו עסוקים כל שמונה בתקון כלי שרת. ולפי זה מובנת הסיבה מדוע עשה הקב"ה להם את נס פך השמן, מפני שראה את השתוקקות לבם לחנך את הבית מיד, ולכן אנו מדליקים נרות לדורות, לזכר חנוכת המנורה במקדש.

ויש לבאר זאת יותר, מדוע ראוי לחנוך את המקדש במנורה יותר מכל שאר הכלים, ע"פ המבואר בדעת זקנים מבעלי התוספות (פרשת תרומה) על הפסוק " וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו' שמן חל מאור בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים ", ומקשה שם: " תימה שכל הפרשה בצרכי בנין חוץ מפסוק זה שהוא צורך שולחן גבוה ?" ומתרץ "שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שיכנסו לתוכה, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכן מצינו שעל ידי הקטורת שכינה נראית... ושמן למאור: שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שיכנסו לבית, ואע"ג דלאו לאור הוא צריך, מכל מקום הוא כבוד של מעלה ". יוצא מדבריו שעבודת המנורה מלבד היותה עבודת הקורבנות יש בה השלמת צורת הבית, ולכן אין כמותה לחנך בה את בית המקדש.

לפי זה יבואר כמין חומר המדרש בפרשת בהעלותך " למה נסמך פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקבה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מעלה ומטיב את הנרות ". הקשה הרמב"ן " ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות "? ולפי דברנו, יש מעלה המיוחדת בהדלקת נרות, שעל ידם מושלם הבית ומתחנך על ידי עבודה זו. וכן אפשר להסביר את המובא במגילת סתרים לרבינו נסים "יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם והיא חנוכת בית חשמונאי" ופירש הרמב"ן שהכוונה להדלקת נרות חנוכה זכר לנס, אמנם פשטות המדרש " יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת נרות " מכיוון לחנוכת כלי בית המקדש שחנכו אותם על יד הדלקת הנרות של המנורה. ואז יהיה הדבר מקביל לחנוכת המשכן ושייך לנחמו בזה, שהנשיאים חנכו את המקדש בקורבנותיהם, אבל אהרן עשה גדולה משלהם שחנך את הבית בנרות שהן השלמת בנין המקדש.

ה. גדרי מצות חנוכת הבית
האם מותר היה לחשמונאים לשנות בחנוכת המקדש ממה שעשה משה ושלמה, ולעשות חנוכה שמונה ימים? יש לחקור האם יש גדר הלכתי קבוע כיצד לעשות חנוכת המקדש והמשכן?
אנו יכולים ללמוד משתי החנוכות המפורשות: חנוכת המשכן, וחנוכת המקדש, שחנכו אותם באופן שונה. במשכן חנכו הנשיאים בקורבנות נדבה שהקריבו כל אחד ביומו במשך י"ב יום, ומדעתם הם התנדבו להביא קורבנם והסכימה השכינה עמהם שנאמר: "ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח" (במדבר ז' י"א), והקריבו את קרבנם אפילו בשבת , והוראת שעה הייתה להביא נדבה בשבת. ובמקדש שלמה, זבחו שלמים רבים כל ישראל במשך שבעה ימים, וגם שם הייתה הוראת שעה לדחות את יום הכפורים, ואכלו ושתו בו בשמחה רבה (מו"ק ט.). והנה בגמ' (הוריות ו':) שאלו "שלמה עשה חנוכה שבעה ימים, ומה ראה משה לעשות י"ב ימי חנוכה? כדי לחלוק כבוד לנשיאים". משמע שעשו חנוכה י"ב יום (ולא כפי שסברו במגילת תענית, ונראה דפליגי בכך). נמצא, שמספר הימים לחנוכת המזבח יכול להשתנות לפי רצון חכמי הדור. נראה שהסבר הדבר תלוי במחלוקת הראשונים. לדעת הרמב"ם בספר המצוות שורש ג' חנוכת המזבח היה מצווה לשעתה ולא לדורות, א"כ בודאי חכמים יכולים לקבוע את החנוכה לפי דעתם. ואף לפי הרמב"ן בהשגותיו שם, שמצות החינוך נוהגת לדורות, פרטי המצווה לא נקבעו לדורות. וז"ל בהשגותיו: "שאין פרטי פרשת המילואים (שהיא החינוך כמבואר שם) צריכים לנו שאין עתידין לחזור על השיעור ההוא" ולכן לדורות שיעור הימים לעשות את החינוך אינו קבוע. העובדה שבשתי החנוכות הקודמות הייתה הוראת שעה ועקירת דבר מן התורה מראה על הספונטניות שצריכה להיות אז, ולפי זה מובן השינוי שעשו החשמונאים שחגגו את חינוך הבית שמונה ימים.

שאלה נוספת, האם עושים חנוכה גם כאשר קדושת המקום קיימת, ורק הכלים חסרים בגלל שבאו "פריצים וחללוה"?
בעל "משך חכמה" (במדבר י' י') סבור שענין החינוך שייך גם בקדוש העזרה וגם בקדוש הכלים היה בימי חזקיהו המלך שטהר את הבית מטומאת ע"ז של אחז ועשה חנוך בית ה', החזרת הארון למקומו היה בימי דוד המלך שנהגו בו שמחה ותרועה בחצוצרות. לפי זה מובן שגם בחנוכת בית חשמונאי היה שייך ענין של חינוך, כיון שבאו פריצים וחללוהו, ובהדלקת הנרות התכוונו לחנוך את הבית והיו להם הימים ימי שמחה כאשר יבואר להלן.

ז. " ומה ראו לגמור בהם את ההלל? אלא שכל תשוה ותשועה שהקב"ה עושה להם לישראל היו מקדימין לפניו בהלל בשירה ובהודאה, כענין שנאמר: ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב ".
האם הכוונה כאן לתקנה שתקנו חז"ל לדורות הבאים לומר הלל בימי החנוכה? (וכך הבין בעל ה"תוספות חדשים") או שהכוונה היא לאמירת הלל שנאמרה בימים ההם בזמן חנוכת המקדש?
נראה להמשיך באותו קו שהתחלנו בו, שגם כאן המכוון להלל שאמרו בזמן חנוכת הבית, והראיה מהמקור שהביאו ב"מגילת תענית" לאמירת הלל מספר עזרא שהייתה בזמן חנוכת הבית "על הוסד הבית". וכן בימי שלמה אמרו הלל, כדכתיב בספר דברי הימים (ב' ה') "ובהלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

דבר נוסף יש ללמוד מספר עזרא, שהשמחה הגדולה על יסוד הבית הייתה משולבת עם שמחת שובם מגלות בבל, "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו, זה הבית בעיניהם, בוכים בקול גדול, ורבים בתרועה בשמחה להרים קול" (עזרא ג'), וכמו כן גם חנוכת הבית בית חשמונאי השמחה ביסוד הבית הייתה בטוי של הודאה על התשועות שהקב"ה עשה לישראל, ועל כל זה אמרו הלל. ומכאן באה לה השמחה לדורות בימי החנוכה שהם ימים טובים, וכסגנון הרמב"ם ימי שמחה והלל.

ח. ונראה להסביר יותר לעומק את שאלת המגילת תענית: "מה ראו לגמור בהם את ההלל" כחלק מחנוכת המזבח שהייתה בימים כפי שיבואר להלן.
והנה אם נעין במצוה זו של חנוכת המשכן או חנוכת המזבח , שלדעת הרמב"ן נוהגת לדורות, מה גדר המצוה הזאת? ומה היא מחייבת אותנו מבחינה מעשית? נראה שגדר המצוה אינו קבוע (כפי שכתבנו לעיל). ואעפ"כ בודאי שצריך להיות איזה חיוב מינימלי בסיסי שהוא עיקר המצוה, ולכאורה החינוך הוא לקדש את המקום ואת כלים, והדרך לעשות זאת הוא ע"י עבודה בהם, כמו שאמרו "כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתו מחנכתו" (שבועות ט"ו.) ועדיף לחנך בעבודה היותר שגרתית וקבועה בו, ולכן "אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר" (מנחות מ"ט), ואם כן אין כאן מעשה יוצא דופן. לעומת זאת מצאנו, שהנשיאים חדשו קורבנות מיוחדים שהובאו בנדבת לבם והוראת שעה הייתה. ובימי שלמה המלך הקריבו ישראל קרבנות לשלמים, וכן בזמן עזרא הביאו את כל הקרבנות השייכים למזבח פילו שעירי חטאת והוראת שעה הייתה.

ונראה לומר שהעיקר מצות חינוך היא לעשות מזה ארוע של שמחה. צא ולמד משלמה המלך שקבע את חנוכת בית המקדש לפני חג הסוכות כדי לא לערב שמחה בשמחה, משמע שהשמחה היא דבר כל כך מרכזי בחנוכת הבית, שאם מערבים אותה בשמחה אחרת יש חסרון בדבר. ובגמ' למדו מכאן: ש"אין נושאין נשים במועד" ושם כל המצוה היא שמחת נשואין . ויותר מזה שבאותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים (מועד -קטן ט.) ואכלו ושתו בו כדי שלא תתבטל השמחה, משמע שהשמחה מעכבת במצות"חינוך" , ובזה מקיימים את מצות החינוך לדורות, כפי שעשו במשכן. נמצא, שאמירת ההלל 4 בימים ההם, שחנכו את כלי המקדש, היא חלק ממצוות חנוכה, והביאו ראיה מעזרא שגם הוא עשה שמחה גדולה בחנוכת המזבח.

ט. "הוראת שעה"- בחנוכת המשכן והמקדש- מראה על גודל השמחה
אנו מוצאים בכל פעם שעשו חנוכה, התירו בו הלכות מיוחדות בהוראת שעה, ועקירת דבר מהתורה. ונזכיר כמה דוגמאות לכך:
חנוכת המשכן
הנשיאים הקריבו קורבנות יחיד של נדבה, ויש בכך כמה חידושים 5 : שהביאו קטורת, ואין קטורת באה אלא חובה ומשל צבור, וכן הביאו חטאת שלא על חטא, ואין יחיד מביא חטאת שלא על חטא, אלא צבור מביאים חטאות במועדים וראש חדש ( לכפר על חטא שאינו ידוע, על טומאת מקדש וקדשיו). וכן הקריבו את קורבנן בשבת, ואין קורבן יחיד דוחה את השבת ואת הטומאה 6 . ויש עוד שינוי שנאכלים באנינות, אע"פ שקדשי דורות אסור לאכלם באנינות.

חנוכת המקדש של שלמה
חנוכה זו חלה ביום הכפורים, וכדי לקיים את חנוכת המקדש בשמחה אכלו ושתו ביום הכפורים, נמצא, ששמחת חנוכת הבית דחתה אסור אכילה ושתיה ביוה"כ בהוראת שעה.

חנוכת המקדש בימי עזרא, שקדשו את העזרה ואת המזבח
בספר עזרא (פרק ו' ט"ו - י"ח) נאמר, שלכבוד חנוכת הבית הקריבו חטאות, ובגמ' (הוריות ו.) אמרו, שזה בא כדי לכפר על עבודה זרה. והגמ' שואלת והא מזידין הוו! (דורו של צדקיהו וחייבים מיתה, ואיך מתכפרים בחטאות?), משיבה הגמ': הוראת שעה הייתה.

חנוכת בית חשמונאי
עשו חנוכה שמונה ימים, והוסיפו יום יותר מחנוכה שעשו משה ושלמה (כפי שנאמר במגילת תענית ).
נראה להסביר את התופעה הזאת של "הוראת שעה" בזמן חנוכת המשכן והמקדש בכל הדורות, שזה נובע מן השמחה הגדולה שהייתה אז מעבר לכל שיעור, ולכן נהגו בה הלכות יוצאות דופן, שאין להם מקום בשגרה.

דרשו חז"ל "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" ביום חתונתו- זה מתן תורה, וביום שמחת לבו- זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה" (סוף תענית) זמן מתן תורה עם כל גילוי השכינה שהיה בו, מבחינת השמחה אינו מגיע לדגרת השמחה שהיתה בזמן בנין בית המקדש, שנקרא "יום שמחת לבו", שזכינו לעשות מעשים כדי להשרות שכינה בינינו, מכאן מקור השמחה בחנוכת הבית.


^ 1 שבת י"ג:
^ 2 בגמ' נוסף "ולא למתענא בהון" הגר"א בהגהותיו לגמ' מוחק זאת
^ 3 ומבואר ברמב"ם אפשר להדליקן בחוץ "אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקו" (הל' ביאת מקדש פרק ט' הלכה ז').
^ 4 ובמיוחד לפי הרמב"ן שאמירת הלל בחג הוא ביטוי לשמחת יו"ט, וחלק ממצוות ושמחת בחגך".
^ 5 שלושת החידושים המוזכרים כתובים בספרי במדבר ס' קנ"ז, ועיין עוד עמק הנצי"ב לספרי במדבר ז' י"ז. וכן משך חכמה פר' נשא ז', י"ז.
^ 6 כפי דרשו בגמ' (מו"ק ט.) שהקריבום רצופים אף ששבת.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il