בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חיוב ההודאה על נס
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' ישראל חיים בן הרב דוב בער לבנון ז"ל

קביעת יום טוב לזכר נס

האם ניתן לקבוע יום-טוב לדורות, כמו שקבעו חז"ל בחנוכה ופורים? תשובה תוך התייחסות לשאלות הבאות: א. בימינו בטלה "מגילת תענית", האם ניתן לקבוע מועדים נוספים שאינם כתובים בה? ב. האם יש איסור "בל תוסיף" בהוספת יום-טוב? - ראיות מהגמרא והראשונים.

undefined

הרב דוד דב לבנון

כסלו ה'תשס"ב
16 דק' קריאה
האם מותר לקבוע יו"ט לדורות על נס של הצלה, כפי שקבעו חז"ל את יום הפורים וימי החנוכה?
שאלה זו נידונה בפוסקים שיובאו להלן, שעסקו בשתי שאלות עיקריות:
א. הואיל ו"בטלה מגילת תענית", האם אפשר לקבוע ימים טובים חדשים.
ב. האם בתוספת יו"ט אין חשש אסור "בל תוסיף"?

א. בטלה מגילת תענית
ה"פרי חדש" (או"ח ס' תצ"ו) פסק שאין מקום לקבוע יו"ט זכר לנס, והאריך לחלוק על מהר"ם אלשקר שסובר שאפשר לקבוע יו"ט כפורים.
טענת ה"פרי חדש", הואיל והגמרא (ר"ה י"ח:) אומרת שבטלה מגילת תענית, אין להוסיף ימים טובים נוספים, וכלשון הגמרא (שם יט.) "ואי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית, קמייתא בטול, ואחריינתא מוסיפין!?", אם כן אין להוסיף עוד ימים טובים זכר לנס לאחר חורבן הבית.
לעומתו, החתם סופר (או"ח ס' קצ"א, קס"ג, ר"ח, יו"ד רל"ח) הצדיק את דעתו של מהר"ם אלשקר, שכן כך מנהג העולם לקבוע יו"ט זכר לנס, וכפי שנהג רבו ר' נתן אדלר בנס שארע בפרנקפורט.

ודחה את הוכחת הפרי חדש, בחילוק מחודש, שיש הבדל בין ימים טובים שנקבעו זכר לישועות הקשורות למקדש, שהם בטלו אחרי החורבן, לבין ימים טובים שנקבעו על הצלה מגזרות שמד ומיתה, בלא קשר למקדש, שהם לא בטלו אחרי החורבן (כשאר ימים שבמג"ת). אם נתבונן במגילת תענית נראה, שרוב הימים הטובים המוזכרים במגילת תענית, נקבעו זכר למקדש, לדוגמה: הימים שנקבעו זכר לניצחון הפרושים על הצדוקין בענין קורבנות: כגון קרבן התמיד, והקרבת העומר ממחרת השבת, וכן היום שקבעו זכר לבטול המנהג לכתוב שם שמים בשטרות, שהעם נהג לכתוב בשטרות, בכך שנים למלכות "יוחנן כהן גדול א-ל עליון", לכבודם של החשמונאים, וגם זה קשור עם בית המקדש, ואותם אין לחגוג לאחר החורבן, שכן אֵבֶל הוא לנו להיזכר במקדש שחרב. אבל אותם יו"ט שהם זכר לנסים שהקב"ה עשה עמנו, והציל אותנו מיד אויבינו, לא בטלו עם בטול מג"ת, ואף אפשר לקבוע יו"ט נוספים כאלה אחרי החורבן, מפני שעלינו להודות לה' על כך, שגם בגלותנו לא שכחנו ה' אלקינו, ונתקיים בנו "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם".

החת"ס מדייק זאת מלשון הגמרא "מפני שֶׁאֵבֶל הוא להם" (ר"ה יט:), וזה שייך רק לישועות שקשורות למקדש, אבל הצלה שאינה קשורה למקדש אינה אֵבֶל אלא שמחה היא להם, שאף בזמן הגלות זכו לישועה 1 .
והנה החתם סופר כתב להלכה ולמעשה, שכל החידוש שלו, שאפשר לקבוע יו"ט בזמן הזה, מצטמצם רק לקביעת יו"ט על נסים כאלה שהם הצלה ממות לחיים, שעל זה אמרו בגמרא (מגילה יד.) ק"ו "ומה מעבדות לחרות אומרים שירה ממות לחיים ק"ו". ונראה שכתב כן לשיטתו באותה תשובה, שק"ו זה הוא דאורייתא, ויש להחמיר בו כשל תורה. נראה שזו הסיבה שהחתם סופר סבר שאין לבטל לאחר החורבן יו"ט שנקבע על הצלה ממות לחיים, למרות שבטלה מגילת תענית, משום שזה חיוב דאורייתא.

והנה אם הגענו לסברא זו, נראה לכאורה שאין צורך לדבריו הראשונים של החתם סופר שיש מחלוקת הסוגיות, ולחלק בין יו"ט שנקבעו זכר למקדש, ליו"ט שנקבעו על ישועות אחרות, אלא לחלק בין יו"ט שנקבעו על הצלה ממות לחיים שהם מדאורייתא, ומצווה שהיא מן התורה אינה מתבטלת בגלל החורבן, לבין יו"ט על ישועות אחרות, שאינם מדאורייתא, וממילא ראו חכמים לבטלם עם החורבן, מפני שערבה כל שמחה, וכמו היו"ט שכנגד ד' צומות שאינם י"ט בגלל הצלה ממות לחיים, שהתבטלו לאחר החורבן וחזרו להיות צום. והנה אם נתבונן בי"ט המוזכרים במג"ת, נראה שהנושא שבהם הוא הצלה רוחנית, והימים הללו בטלו עם החורבן, (נראה שזה המכנה המשותף למג"ת, ולא העובדה שהם קשורים עם בית המקדש). וגם הישועה מן הגזירה שלא יעסקו בתורה (בכ"ח אדר), אינה הצלה ממות לחיים, הואיל ואם היו נשמעים לגויים לא היו מסתכנים בגופם, שייך לאותו סוג של יו"ט שבטלו עם מג"ת, והברייתא שסוברת שתקנו באותו יום יו"ט זה למ"ד שלא בטלה מגילת תענית.

ולפי דברנו מיושב, מדוע הגמרא שאלה רק על חנוכה מדוע לא בטל, ולא שאלה על פורים מדוע לא בטל? מפני שחנוכה הוא מאותו סוג של ימים המוזכרים במג"ת, שהיו בו גזירות רוחניות, ואם לא היו החשמונאים מתקוממים כנגדם לא היו נהרגים, ולכן לאחר החורבן היה צריך להתבטל, (ועל זה תירצה הגמרא "שאני חנוכה דאיכא מצוה"... "שאני חנוכה דמפרסם ניסא"), אבל פורים שהיה הצלת הגוף ממות לחיים פשיטא שלא בטל עם מג"ת.

והנה החת"ס תירץ עוד תרוץ, מדוע אפשר לקבוע יו"ט על הצלה בזמן הזה, מפני שמדובר על נס שקרה ליחידים, ושמה שהתבטל כשבטלה מג"ת זה רק ימים טובים שהיו לכל ישראל אבל יו"ט של יחיד לא בטל, ואפשר לקבוע עוד י"ט כאלה גם לאחר החורבן. וצריך להבין מה הסברא יש כאן ? אדרבה, נס שנעשה לכל ישראל לכאורה חשוב יותר לקיימו מנס שנעשה ליחיד!? ואולי החת"ס לשיטתו שבטלה מג"ת בדברים הקשורים למקדש, ועתה הוא מוסיף שנסים הקשורים לגאולת ישראל בטלים הואיל והגאולה אינה שלימה כל זמן שלא נבנה הבית, וכמו שאמרו "אז ימלא שחוק פינו" אז - בזמן הגאולה. ולכן אין לקבוע יו"ט על גאולה בזמן הגלות. אבל יו"ט ליחיד אינו דומה כלל לימים שנקבעו במגילת תענית, ולכן אינם מתבטלים. אולם לפי זה קשה, מדוע קבעו את יום הפורים ליו"ט הרי ישראל היו אז בגלות, ובטלה מג"ת? (אמנם הגמרא אומרת שאין אומרים בו הלל "דאכתי עבדי דאחשורוש אנן", ו"אין אומרים הלל על נס שבחו"ל", אבל י"ט קבעו לאסור בהספד ותענית). וצ"ע לישב דבריו. אולם לפי החילוק הקודם שאמר החת"ס, שנסים שאינם קשורים למקדש לא בטלו, ואף אפשר לקבוע כמותם אחר החורבן, א"כ נס פורים אינו קשור למקדש, ולכן יכלו לקבוע אותו לאחר החורבן, וכן לפי החילוק שאמרנו, שאם היתה ההצלה ממות לחיים אין זה מתבטל, מובן שיכלו לקבוע יו"ט על נס פורים.

ב. האם בתוספת יו"ט אין חשש "בל תוסיף"?
האם מותר לקבוע יו"ט על נס, ואין בזה חשש בל תוסיף, ובמיוחד לפי שיטת הרמב"ם והרמב"ן שיש אסור בל תוסיף גם אם מוסיף מצוה על מצוות התורה. הא תינח סייגים לתורה אפשר לקבוע, שיש לכך סמך מן התורה "ושמרתם את משמרתי- עשו משמרת למשמרתי", אבל לקבוע יו"ט שאין לו קשר לסייג ומשמרת לתורה, מנין שאפשר לקבוע?

לכאורה זה כוונת הגמרא (מגילה יד, א) לשאול 2 , וז"ל: "תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן?- אי הכי הלל נמי נימא! - לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. - יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה? - כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא, רבא אמר: בשלמא התם +תהלים קי"ג+ הללו עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, אלא הכא - הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן. - בין לרבא בין לרב נחמן קשיא: והא תניא, משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה כיון שגלו - חזרו להכשירן הראשון".

מהאמור כאן נראה, שבכל תקופת הנביאים לא הוסיפו לתורה מלבד תקנה זו של מקרא מגילה, משמע שאין רשות לנביאים להוסיף תקנות של מצוות חדשות, היינו משום "בל תוסיף". שבלא דרשה לא יכלו לחדש זאת! ענתה הגמרא " ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן?"
והנה רש"י שם כתב, וז"ל " חוץ ממקרא מגילה - ואם תאמר: נר חנוכה כבר פסקו הנביאים, אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי ". ולכאורה אם בחנוכה פסקו הנביאים קשה יותר מזה איך חידשו את תקנת נר חנוכה? אפשר לפרש ע"פ הפשט, שרש"י רצה לישב את הלשון של הגמרא שנביאים לא הוסיפו מלבד מקרא מגילה, אבל החכמים הוסיפו עוד דברים נוספים 3 .

והנה לאחר שתירצה הגמרא שיש ק"ו והוא מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, אם כן קשה מדוע הגמרא אמרה, שהיה כאן חידוש שמ"ח נביאים וז' נביאות לא חדשו חידוש כזה, עד לחידוש זה של מקרא מגילה, הרי דרשו ק"ו וזו דרשה דאורייתא, נמצא שלא חדשו מאומה?
וכבר הקשה זאת הרא"ם בתוספותיו לסמ"ג (הובא במהר"ץ חיות על הגמרא הנ"ל). ותירץ המהר"ץ חיות, שזה היה נחשב לחידוש כל זמן שחכמים נשאו ונתנו בדבר, ועדין לא היה מוסכם ביניהם שאפשר לדרוש את הק"ו הנ"ל, ולא ידעו שהסכימו עמם בבי"ד של מעלה. כמו שאמרו בגמרא (מכות כ"ג:)
"אמר ר' יהושע בן לוי: שלושה דברים עשו בי"ד של מטה, והסכימו בי"ד של מעלה על ידם; ואלו הן: מקרא מגילה וכו'". ופרש"י "מקרא מגילה - דחייבין על מקרא מגילה".

אבל לאחר שהתקבלה הדרשה הזאת בעיני חכמיםמ והסכימו עמם בי"ד של מעלה הרי זה מדאורייתא, ואינו חידוש ותוספת לתורה.

ונראה להביא ראיה לדבריו, מגמרא (שבת פז, א)"דתניא: ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו". והנה הגמרא שם הביאה דרשה לכל אחד מהחידושים שחדש משה, והקשה התוס' שם, אם זו דרשה גמורה אם כן זה דאורייתא ולמה נחשב לחידוש שחדש משה מדעתו? ותירץ שאין זו דרשה גמורה.
המהר"ל הקשה על התוס', אם אין זו דרשה גמורה הדרא קושיא לדוכתא, איך חדש משה מדעתו חידוש שאין לו מקור מן התורה? ותירץ שבאמת זו דרשה גמורה, אלא כל זמן שחכמים חלקו על דרשה זו נחשב לחידוש שחדש משה מדעתו, אבל אחרי שנתבררה הדרשה וראו כולם שהסכים הקב"ה עמו הרי זה מדאורייתא ככל דרשות התורה.

בדומה לכך מצאנו שהרמב"ם קרא לאותן מצוות שחז"ל למדו מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם - "דברי סופרים", ואע"פ שהן מחייבות אותנו כאילו היו כתובות בתורה ממש. כיון שנתחדשו מדעת חז"ל, ואם יבא בי"ד אחר יכול לחלוק עליהם ולחדש דרשה אחרת, לכן נקראו החידושים הנ"ל"דברי סופרים", שתלויות ועומדות בהסכמת חז"ל, ולכן נקרא על שמם. וכך אפשר לומר, שגם מקרא חידשוהו נביאים, אבל לאחר שחידשוהו הוא דאורייתא.

האם צריך לימוד כדי להתיר לקבוע יו"ט?
לאחר שראינו שאין להוסיף דבר לתורה בלא דרשה, ולמדו מק"ו להוסיף מקרא מגילה. יש לחקור: האם גם קביעת היו"ט של פורים צריך דרשה, ובלא זה אי אפשר לחדש יו"ט מדעתינו?
נראה להוכיח מהימים המוזכרים במגילת תענית. נזכרים שם ימים שתקנו חכמים לקובעם כיו"ט, שאין מתענים בהם ולא מספידים בהם, ולא שייך לדרוש את תקנתם מק"ו, כיון שלא הייתה בהם הצלה ממות לחיים. וצריך לומר שרק כדי לאסור הספד ותענית אין צורך בדרשה, כיון שלא חדשו בימים אלו מצווה, רק אסור הספד ותענית בשב ואל תעשה. ולכן נראה שהחידוש שאותו היו צריכים ללמוד בק"ו היה מקרא מגילה.

ולכאורה נראה מהחתם סופר בתשובה, שגם בשביל לקבוע יו"ט צריך דרשה גמורה שכן הוא הגביל את ההיתר לקבוע יו"ט על ההצלה, רק להצלה ממות לחיים, שאז אפשר לדרוש בק"ו. ויש לדחות, שהחת"ס התכוון רק להתיר לקבוע יו"ט, למרות שבטלה מגילת תענית, ועל זה כתב שאין לבטל ימים שחיובם הוא מדאורייתא, אבל מצד השאלה של בל תוסיף אין כאן בעיה כנ"ל.

האם צריך לימוד כדי להתיר לומר הלל?
עוד צריך עיון, האם לקבוע הלל לכבוד הנס צריך דרשה גמורה? ולכאורה נראה להוכיח, שלקבוע אמירת הלל, יש צורך בק"ו, מהגמרא במגילה י"ד., אחרי שהגמרא שם חדשה בק"ו מצות מקרא מגילה, הקשתה הגמרא "אי הכי הלל נמי נימרא". ועוד מאי שנא תקנת מקרא מגילה מאמירת הלל, שתיהן מצוות חיוביות, ולכאורה צריך דרשה כדי שנוכל לאמרם.

וכך יש ללמוד מדברי הטורי אבן (מגילה), לפי דבריו למדו מקרא מגילה בק"ו מהלל של לילי פסחים. ומה מעבדות לחרות אמרינן שירה - היינו הלל שאומרים עם אכילת הפסח בליל הסדר, שעליו אמר הנביא ישעיהו "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", ממות לחיים ק"ו שאמרינן שירה ע"י אמירת מגילה. ולפי זה מובנת ביתר שאת קושית הגמרא "אי הכי הלל נמי נימרא", כמו שאמרו בגאולת מצרים, שממנה למדו בק"ו לומר גם בפורים.

הנצי"ב ב"העמק שאלה" (שאילתות וישלח שאילתא כ"ו) הקשה על הטורי אבן היכן מצינו מצוה מן התורה לומר הלל בליל פסח, אדרבה, מבואר בגמרא שאמירת הלל בליל פסח דרבנן. ועוד שההלל הזה הוא חלק ממצוות הפסח, ומי שאין לו פסח פטור מאמירת הלל, והלל שאנו אומרים בהגדה הוא מדרבנן. ולכן אין ללמוד ממנו בק"ו מקרא מגילה.

והנה רש"י בסוגית הגמרא הנ"ל כתב, ותירץ כנ"ל, שלמדו ק"ו משירת הים שאמרו"אז ישיר". והקשו עליו הט"א הנ"ל, וכן הנצי"ב הנ"ל, הרי "אז ישיר" נאמר רק בשעת הנס, ולא נקבע לדורות? ולכן הט"א דחה את דברי רש"י, ואמר את פירושו שלמדו ק"ו מהלל, (וכבר כתבנו מה שהקשה הנצי"ב על דבריו של הט"א). והנצי"ב פירש ע"פ שיטת רש"י, שדרשו ק"ו לומר שירה בשעת הנס, כמו שאמרו בשעת הנס של קריעת ים סוף שירה על הים, ומה שאנו אומרים מקרא מגילה לדורות זה אינו צריך דרשה מיוחדת, כיון שמדאורייתא אפשר לומר הלל בשעת הנס, יכולים חכמים להוסיף על המצוה הקיימת כמו שהוסיפו משמרת למצוות התורה.
נמצא שגם לפי הנצי"ב צריך דרשה כדי לחדש אמירת שירה על הנס, כמו אמירת הלל.

והנה ביחס לחידושו של הנצי"ב, שבלא דרשה של ק"ו אי אפשר לומר הלל אפילו בשעת הנס, הזכיר הנצי"ב קושיא שהקשה עליו רב אחד, (מודפס כהערה בשולי דברי הנצי"ב ב"העמק שאלה"), הרי בפסחים קי"ז. מובא תנא דס"ל "הלל זה מרדכי ואסתר אמרן", ולכאורה קשה מגמרא מגילה י"ד. שאין אומרים הלל בפורים משלושה טעמים, ושנים מהם: דאנו עדין עבדי אחשורוש, ואין אומרים הלל על נס שבחו"ל , ולפי זה אין מקום לאמירת הלל בפורים, ואיך אמרו בברייתא בפסחים שמרדכי ואסתר אמרו הלל? וכן קשה ממה שמובא שם שהלל זה חנניה משאל ועזריה אמרוהו כשעלו מכבשן האש, והרי גם אצלם יש החסרונות שהזכרנו, שהוא נס שהיה בחו"ל, ועוד קשה ע"פ ר"ת, שאין אומרים הלל אלא על נס של כלל ישראל, ולא על נס של יחידים, ואיך אמרו חמ"ו הלל? ותירץ אותו רב שהלל בשעת הנס אפשר לאומרו בכל אופן, וכל החידוש הוא לתקן הלל לדורות, דלא כדברי הנצי"ב.

והנצי"ב השיב לו, דהלל זה שאמרוהו בשעת הנס לא אמרוהו בתורת חיוב אלא כנדבה, בתורת תודה לקב"ה, ולכן אין לכך הלכות מגבילות ואפשר לאומרו גם על נס שבחו"ל, ואפי' על נס של יחיד. (ויש להוסיף, שזה על דרך רב האי גאון בר"ן ערבי פסחים, שיש הלל שאומרין אותו בתורת שרין ולא בתורת אומרין כהלל של ליל הפסח, ופירש הרב מבריסק שאין בהלל זה הדינים של אמירה ביום דוקא, ובעמידה, כיון שנאמר כשירה).

לכאורה דבריו אינם מובנים לי, מסתמא גם שירת הים אמרו בתורת נדבה, ולא כתקנה ואם כן אי אפשר ללמוד מכאן לדורות, והדרא קושיא לדוכתא, איך למדו תקנה לדורות משירת הים שנאמרה רק אז בשעת הנס?
נלע"ד לישב דברי רש"י, שלמדו אמירת הלל מזה שהקב"ה צווה למשה לכתוב את שירת הים בתורה, ועל ידי כך הפכה להיות שירה נצחית לדורות, משמע שאפשר לקבוע שירה לדורות שתהיה בחינת נצח.

והנה החתם סופר בתוך דבריו, העלה רעיון נוסף לפרש את הק"ו שבגמרא, שלמדו זאת שיש לומר שירה לדורות, ק"ו מספור יציאת מצרים, שהוא מצוות עשה לדורות. נראה להסביר את דבריו: בהגדרה של מ"ע של ספור יציאת מצרים, שהיא אינה רק לזכור מה שהיה, אלא שהיא צריכה לעורר בנו רגשי תודה ושירה לקב"ה. וראיה מהגמרא (פסחים קטז.), שרב נחמן שאל את דָּרוּ עבדיה, עבד שרבו משחררו ונותן לו כסף וזהב מה צריך לומר לו? ענה לו: להודות ולשבח. אמר רב נחמן "פטרתן מלומר מה נשתנה". משמע שזה ממהות ההגדה להודות ולשבח. וכן יש להוכיח מזה שכל ההגדה מבוססת על הפסוקים בתורה העוסקים במקרא ביכורים, שבתכנם הוא הודיה לקב"ה. ולכן חז"ל תקנו לנו לומר בהגדה גם הלל, כחלק ממצות הגדה. ולכן אפשר ללמוד מצוה זו בק"ו שיש להודות לקב"ה בשירה במקום שניצלנו ממות לחיים, ולתקן אמירת שירה לדורות, וקריאת המגילה במיוחד דומה לספור יציאת מצרים, שגם היא ספור בדרך שבח והודיה, וקרייתא זו הלילא.
ולפ"ז כדי לתקן הלל לדורות צריך שיהיה הצלה ממות לחיים, כדי שיהיה אפשר לדרוש את הק"ו הנ"ל.

אולם נראה לחדש, שגם כדי לקבוע הלל לדורות לא צריך ק"ו, כך נראה בסברא, מפני שזה פשיטא שיש ערך גדול להלל לקב"ה ולהודות לו על נפלאותיו. ואין זה מוסיף על התורה. הרמב"ן סוף פר' בא כותב שעיקר התורה ומצוותיה של תורה הן שיודה האדם לאלוקיו על כל עניניו, וזה תכלית כל האדם, ולכך נראה שאין צורך לדרשה כדי להתיר זאת. ומה שדרשו בגמרא ק"ו זה על מצוה שתקנו חז"ל על "מקרא מגילה". ורק על זה חששו מפני חשש אסור בל תוסיף, אילולא דרשוה מק"ו. ונראה להביא כמה ראיות לדבר:

א. ראיה מהרמב"ן
כך יש לדייק מהשגות הרמב"ן בסוף שורש שני מספר המצוות לרמב"ם, לאחר שהזכיר את הגמרא במגילה יד. ואת הק"ו שדרשו שם, כתב:
"למדו אותנו בזה כי התקנות והגזירות אינן תוספת, אבל הן גדר וסייג לתורה, אבל מקרא מגילה היא תוספת לפי שנכתבה בתורה [צ"ל - כתורה], והוקבעה חובה לדורות, אלא שסמכו על חיובה בקל וחומר הזה, ועל כתיבתה מן הרמז, שמצאו: כתוב זאת זכרון בספר, והלאוין והאזהרות שבדברי נביאים הם גמרא בידם מסיני והסמיכו אותם לכתוב בנבואה".

שלושה חידושים בדבריו:
א. מקרא מגילה נחשב לתוספת משום שהמגילה נכתבה כתורה, וקראה ע"פ לא יצא, (וגם למ"ד שהמגילה לא ניתנה להכתב, היינו שלא נכללה בכתבי הקודש, אבל חייבים לכותבה כדי לקוראה מתוך ספר, ויש לה ערך יותר מסתם תושבע"פ - תוספות), א"כ עשאוה חכמים כמצוה של תורה, ולא כהודיה גרידא, ונראה כתוספת לתורה.
ב. הוצרך ללמוד בק"ו, הואיל והוקבעה כמצוה לדורות, משמע שאם היתה המגילה נקראת רק בשעת אירוע הנס, לא היה בכך תוספת לתורה. (ודלא כהנצי"ב שהזכרנו לעיל).
ג. הרמב"ן ביאר לנו למה צריך גם לימוד של ק"ו, וגם דרשה מהפסוק, שיש כאן ב' חידושים: חידוש אחד - מצות מקרא מגילה לדורות, את זה למדו (מגילה דף יד.) מק"ו, וחידוש שני - שיש לכתוב את המגילה ולהוסיפה לכתבי הקודש, את זה למדו (שם דף ז.) מהפסוק "כתוב זאת זכרון בספר", ואין ללמוד מכאן את המצווה לקרוא את המגילה לדורות עד שדרשו בק"ו.

ב. ראיה מרש"י
וכן משמע מרש"י מגילה יד. שכתב "וא"ת והא איכא נר חנוכה כבר פסקו הנביאים".
עיין מהרש"א שבאר דברי רש"י: שאין כוונתו לומר שלחכמים מותר לחדש ולהוסיף לתורה אלא שגם חכמים מצאו לכך סמך במדרשות, (ולפי הריטב"א דרשו ק"ו), וצריך לומר שכוונת רש"י לומר, שבגמרא דברו על מ"ח נביאים שלא הוסיפו לתורה, ולכן רצו להביא דוגמא מתקופת הנביאים בלבד.
ולכאורה קשה מדוע לא הזכיר את ההלל שאנו אומרים בחנוכה שהוא דומה יותר למקרא מגילה מנר חנוכה? אלא לפי דברנו הרי הלל פשיטא שאפשר לומר, וכל החדוש הוא במקרא מגילה שנראית כמצוה מחודשת כעין של תורה, ולכן כתב רש"י נר חנוכה שדומה למצוה חדשה כעין הדלקת נרות המנורה שבמקדש. ועל זה צריך גלוי שמותר לחדש ולהוסיף על התורה.

ג. ראיה מהריטב"א
וכך כתב הריטב"א בחידושיו למגילה:
ואמרינן מאי דרוש כשקבעוה חובה וכתבוה ג"כ אליבא דר' יהושע ושמואל (=שהמגילה נתנה להכתב), דהא כ"ע ניתנה להכתב שלא תהא ע"פ (= רצונו לומר, שגם למ"ד שלא ניתנה להכתב, אבל צריך לכותבה שלא תהא ע"פ). ומהדרינן נשאו ק"ו, ורבנן דתיקון בתר הכי נר חנוכה, י"ל דסמוך נמי אהאי טעמא מיהו מגילת אסתר הויא רבותא טפי שכתבוה".

נראה מהריטב"א שהצורך לדרוש ק"ו הוא בשביל מקרא מגילה הואיל ו"כתבוה", ואם היו מתקנים אמירת הלל לא היה צריך להתיר זאת מכח ק"ו. וכן ביחס לחנוכה דרשו ק"ו זה בגלל שחדשו מצוה כנר חנוכה ולא בגלל שאומרים בו הלל. ומסיים הריטב"א שמקרא מגילה הוא חדוש גדול יותר מנר חנוכה, הואיל ונכתב בתנ"ך והמצוה נראית כשל תורה.

לפי זה נראה להסביר את רש"י על הגמרא (ר"ה יח:) "שאני חנוכה דאיכא מצוה" (נר חנוכה) , ובגמרא שם אמרו "שאני חנוכה דמפרסם ניסא" ופרש"י "והחזיקו בה כשל תורה וא"א לבטלה".
שרש"י שם הוא לשיטתו (מגילה), שגם נר הוא חידוש שדרשוהו מק"ו, ולפי מה שהביאנו לעיל ק"ו הוא מדאורייתא, ולכן הוא כותב שהחזיקו במצות הדלקת נר חנוכה כשל תורה. והיינו מפני שאם היו קובעים רק לאמירת הלל לא היינו צריכים ללמוד זאת מק"ו, אבל מזה שקבעו מצוה כהדלקת נר חנוכה מוכח, שחז"ל דרשו ק"ו, שאם לא כן זה תוספת לתורה ובאסור בל תוסיף, ולכן לא התבטל יו"ט של חנוכה.

ד. ראיה מגמרא פסחים
והנה בפסחים קיז, א חלקו התנאים הלל זה מי אמרו וז"ל:
"תנו רבנן: הלל זה מי אמרו? רבי אליעזר אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים, הם אמרו (תהלים קטו) לא לנו ה' לא לנו, משיבה רוח הקודש ואמרה להן +ישעיהו מח+ למעני למעני אעשה. רבי יהודה אומר: יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען, הם אמרו, לא לנו ומשיבה וכו'. רבי אלעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא. הם אמרו: לא לנו ורוח הקודש משיבה ואומרת להם למעני למעני אעשה. רבי אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסייעתו אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סנחריב. הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו', רבי עקיבא אומר: חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע, הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו'. רבי יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע, הם אמרו: לא לנו ומשיבה וכו'. וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".

וצריך עיון מה המחלוקת בין התנאים? הרשב"ם שם כתב שאי אפשר לפרש שכל תנא הוסיף על חברו, דאם כן "מאי בינייהו ובין חכמים שאומרים נביאים שביניהם אמרוהו וכו'", משמע מדבריו שהתקנה של הנביאים היתה לומר הלל רק בשעת הגאולה מצרתן. ולכן הקשה מאי איכא בין חכמים ובין שאר התנאים, ותירץ שהמחלוקת היא האם זו תקנת הנביאים הראשונים (נראה לומר שזה מזמן משה רבנו), וממילא בכל המקרים המוזכרים בברייתא אמרו הלל על גאולתן, או שאין תקנה לאומרו, ואמרו את ההלל באופן ספונטני בארועים שונים כאשר עלה בדעתם לומר שירה, וכל תנא קבל מרבו מתי אמרו הלל, והנה לדעת חכמים שנביאים ראשונים תקנו לומר הלל , א"כ מה החידוש שחידשו בזמן מרדכי ואסתר שתקנו לומר שירה, ואמרו שמ"ח נביאים וז' נביאות לא הוסיפו ש"הלל" לתורה עד מקרא מגילה, הרי נביאים ראשונים כבר תקנו לומר הלל על גאולתן? וצריך לומר, שהחידוש שלמדו בק"ו היה רק החידוש של "מקרא מגילה", שהוא כמצווה בפ"ע, ואין לחדש זאת בלא דרשה גמורה כמו ק"ו.

והנה לדעת רבותיו של רשב"ם, שכל תנא הוסיף על חברו, צריך ליישב מה המחלוקת בין התנאים וחכמים. ונראה שצריך לומר שלדעת חכמים נביאים שביניהם תקנו לומר הלל לדורות, ובזה הם חולקים עם התנאים שלפניהם שאמרו שרק בשעת הנס אמרו הלל, ולפ"ז אפשר שכל תנא מוסיף על חברו נסים, שהיה ראוי לומר בהם הלל, אבל לדבריהם זה נאמר רק בשעת הנס, אבל לדעת חכמים נביאים תקנו לומר הלל לדורות. ואפשר לומר שתקנה זו של נביאים הייתה בימי פורים, רעד אזלא לא מצאנו תקנה להודות על הנס לדורות הבאים.

ונראה שהרשב"ם מתכוון בפרוש רבותיו לרש"י, וז"ל "ועל כל צרה שלא תבא עליהם - לישנא מעליא הוא דנקט, כלומר שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויושעו ממנה, אומרים אותו על גאולתן, כגון חנוכה 4 ". רש"י נתן את הדוגמא של חנוכה, וחנוכה הרי נקבע לדורות לומר בו הלל.


^ 1 ולפי זה מישב החת"ס את הסתירה בגמרא מרבי יוסי על רבי יוסי, לפי תפיסתה בהוה אמינא, (ר"ה יח:) שהשוו את מג"ת לד' צומות שהפכו ליו"ט, "דהני כי הני", וכמו שימים טובים אלו מתבטלים לאחר החורבן, כך גם שאר הי"ט מתבטלים לאחר החורבן. אבל למסקנת הגמרא, נאמר שם ובאמת דברי החת"ס אלה לכאורה דחוקים, קשה לומר שהגמרא חוזרת מהסברא של "הני כי הני", ואין כל רמז לכך בגמרא שהסוגיות חלוקות.
^ 2 וכן משמע בירושלמי (מגילה פרק א דף ע עמוד ד /ה"ה), שאיןהנביא רשאי לחדש דבר על מצוות התורה וז"ל: "רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן שמונים וחמשה זקינים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערין על הדבר הזה, אמרו כתיב: אלה המצות אשר צוה יי' את משה, אילו המצות שנצטוינו מפי משה, כך אמר לנו משה: אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה ומרדכי ואסתר מבקשי' לחדש לנו דבר? לא זזו משם נושאי' ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה את עיניהם ומצאו אותה כתוב' בתור' ובנביאי' ובכתובי', הדא היא דכתי' ויאמ' יי' אל משה כתוב זאת זכרון בספר זאת תורה כמה דתימ' וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל זכרון אילו הנביאים ויכתב ספר הזכרון לפניו ליראי יי' וגו' בספר אילו הכתובים ומאמר אסתר קיים את דברי הפורים האלה ונכתב בספר" .
^ 3 ובאמת יש בכך עומק נוסף, בזמן הנביאים היה חידוש הלכתי כזה דבר מחודש ביותר, ונראה כתוספת לתורה, אבל לאחר שפסקה הנבואה, החכמים נהגו לחדש הרבה חידושים, וזה לא היה חזון נפרץ בזמנם, ולכן הגמרא לא מציינת זאת כדבר מיוחד. ופורים היה שלב המעבר בין זמן הנביאים, לזמן החכמים.
^ 4 דברי רש"י צריכים עיון, הרי בחנוכה לא היו נביאים, וא"כ מהי הדוגמא שעליה תקנו הנביאים את תקנתם? לכן נראה שהנביאים דנו בשאלה זו ביחס לנס של פורים, אלא שבפורים החליטו חכמים שלא לומר הלל, מסיבה צדדית שקריתא זו הלילא, או שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל, ולכן הדוגמא לכך שתקנו לקרוא הלל נשארה בחנוכה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il