ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרסום הנס | אתר ישיבה

דף הבית ספריה מועדים שיחות לחנוכה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו ה'תשס"א

פרסום הנס


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

במסכת שבת 1 נאמר: "אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. וא"ר כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום מאי דכתיב: "והבור ריק אין בו מים", ממשמע שנאמר והבור ריק איני יודע שאין בו מים? אלא מים אין בו נחשים ועקרבים יש בו".

במאמר זה ישנם קשיים אחדים. ראשית, קשה מדוע נאמר בהלכה הראשונה "דרש" ולא "אמר", הרי ישנה כאן פסיקת הלכה ולא דרשה מפסוק? שנית, דקדוק הלשון- מדוע נאמר שהניחה פסולה בלשון נקבה והרי נר הוא לשון זכר. ואמנם, קושי זה הוא בכל מהלך הגמרא המשתמשת בלשון נקבה ביחס לנר חנוכה? וכן יש להבין מדוע הזכיר פסולה כסוכה וכמבוי ולא הסתפק בדוגמא אחת? בהמשך מובאת דרשה נוספת בשם אותה שלשלת חכמים בענין הנחת יוסף בבור, שלכאורה אין לה שום שייכות לעניננו?! וכן קשה הסיום- "מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו", שהיה לו לכתוב "היו בו" ולא "יש בו"?

את שאלתנו האחרונה יש לבאר על פי דברי "אור החיים" בפירושו לדברי ראובן שהציע להשליך את יוסף לבור. יש לשאול: מה היתה כוונתו בזה, הרי היתה בזה סכנה ליוסף שימות ברעב או על ידי הנחשים, ואם כן מה העדיפות שלא להרגו? ותירץ שלבני אדם יש בחירה ויש בידם להרוג אפילו מי שזכאי, מה שאין כן אם רק יושלך לבור- אם הוא זכאי ינצל בידי שמים. ראובן חשב להצילו קודם כל ממות מיידי, ואחר כך יצילנו מן הרעב, כפי שבאמת חזר אחר כך אל הבור. מובן שהאחים לא ידעו על הנחשים והעקרבים, כי אילו ידעו איך היו נוגעים במי שהקב"ה הגן עליו והרי היו חוטאים בזה חטא חמור, ואין הם כצדיקים וחסידים חשודים על כך. הרי ראינו שהאחים קבלו את טענת ראובן להניחו ביד ה', מתוך דברי יהודה: "לכו ונמכרנו וידנו אל תהי בו", ומכאן שרצה יהודה למסור את משפטו של יוסף ביד ה'. ואילו ידע שניצל מן הנחשים והעקרבים היה לו להבין שכבר עמד במשפט ויצא זכאי.

מתוך כך מתברר שהגורם שהביא למכירת יוסף היה העדר פרסום הנס. על פי זה מובן הקשר בין שתי המימרות שמסר רב כהנא. שתיהן עוסקות בחשיבות פרסום הנס והצורך להודיעו, כמו שנאמר בספר תהילים: "הודו לה'... שיחו בכל נפלואתיו". במצות פרסום הנס בחנוכה יש לברר האם יש בה סיבה מהותית או רק צורך חיצוני כפי שנודע מסיפורו של יוסף. לשם כך יש להבין מהו ענין הנס, ומדוע יש צורך בו? בודאי אין ענינו להודיע את גבורת ה', שהם גדולים לאין חקר ואין קץ ליכולתו.

לצרוך הבנה זו יש לעיין בסיפור המובא במסכת שבת 2 : מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן. נעשה לו נס ונפתחו לו שני דדין והניק את בנו. נחלקו האמוראים בגמרא על משמעות הנס: "אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. א"ל אביי אדרבא כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית". מה מודיע לנו הנס האם את הגדולה או את השפלות? לדעת רב יוסף אדם שבגינו מספק הקב"ה את צרכיו בכל אופן אפילו ע"י שינוי סדרי בראשית, עדות היא כי יש בתוכו כוחות גדולים שגבוהים מחוקי הטבע. על כן, כאשר הטבע מסכן את קיומו צצים הכוחות העצמיים הטמונים בו ושומרים על קיומו. אביי לעומתו, סובר שסדרי בראשית שנקבעו לקיום הבריאה הם המעידים על חשיבות הנבראים שלמענם חקק הבורא חוקי יסוד העוברים בעולמנו מקצה ועד קצה. כלומר, הטבע גבוה יותר מהנס. ולכן, אדם שלמען קיומו יש צורך לחרוג מאותם חוקי יסוד יש בו מן החריגה המעידה שאיננו ראוי לחוקי בראשית אלו.

אם כן, יש לשאול לדעת אביי אם היה יהודי זה גרוע כל כך, למה נעשה לו נס? יתכן שסובר אביי כמו רב יוסף שבודאי אם זכה לנס כזה הריהו אדם שראוי לכך. אבל אילו היה יותר ראוי היה נעשה לו נס שאיננו סותר את מעשי בראשית, כגון שיזכה בפרנסה טובה ויוכל לשכור מינקת. בזאת שנשתנו עליו הסדרים יש בו משום פחיתות המעיבה על גודל הנס.

לפי זה יש להתבונן בכל נס ולראות, אם היה הנס יכול להופיע בנסתר ולתקן את הנדרש, הרי זה משובח יותר מנס שנעשה בשינוי הסדרים. אמנם אם מטרת הנס היא להראות את שינוי הסדרים למען אותו האיש, כמו שעשה הקב"ה ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, להודיע את גבורתו למכחישים האומרים מי ה' אשר אשמע בקולו, אז הנס הוא גדול בפני עצמו ואין בו משום פחיתות.

למדנו מכאן שיש להתייחס יחס שונה לשני סוגי ניסים: א. נס הבא להודיע את יד ה' הנטויה על כל הארץ, ושומרת על הצדק והיושר העולמי לבל יתעוותו על ידי הרשעים, הוא חשוב לא רק בעצם הנס אלא גם בפרסומו, כי כל ענינו בא לשם לימוד והודעת דרכי ה' הישרים והטובים. ב. נס הבא לתקן חסרונות האדם והטבע שבאו על ידי חטאת האדם, אין לפרסמו ביותר כדי שלא ילמד האדם לרדת מן המסילה הישרה ולסמוך שה' ישמור לו את חסדו ובמידת רחמיו יגן עליו על כל פנים. מסיבה זו נראה שהעלימה הגמרא בסיפורה את שם האיש ומקומו כי לא לכבוד יהיה לו, ורק לימדה אותנו על גודל רחמי ה' היוצאים אל הפועל גם שלא כסדר הראוי.

ויש בחינה שניה שיש להבחין למי חשובה יותר הכרת הנס- האם לבעל הנס או לסובבים אותו? ישנם ניסים שמטרתם העיקרית היא למען הרחוקים ולא לבעל הנס עצמו, כנאמר בפרשת "בא": "ולמען ספר שמי בכל הארץ". ההשגחה הנפלאה המקיימת את בית ישראל היא העדות לבאי עולם כי יש אלוהים בארץ, כאמור בספר ישעיה: "אתם עדי נאום ה' ואני אל". וישנם ניסים שמטרתם היא לבעל הנס, כמובא בדברי רש"י בתחילת פרשת "וארא" על הפסוק בספר תרי עשר: "הכרתי גויים נשמו פינותם אמרתי, אך תיראי אותי תקחי מוסר". העונש השמיימי היורד על ראשי רשעים בא להרתיע את חלשי הדעת העלולים להמשיך בדרכי חושך.

פעמים שהנס מורכב משתי הבחינות יחד- גם לפרסום האמונה בעולם הרחב וגם ללימוד פנימה בשעות חולשה. כך מפרש "אור החיים" את הפסוק: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", שיש בו רמז כפול. הראשון, שהרעיש ה' שמים וארץ למען ישראל עמו ובזאת תיוודע אהבתו הגדולה להם. וכן, רמז למידת היראה שיזכרו אלו נקמות נעשו ברשעי מצרים על כל מעשיהם הרעים.

והנה מצאנו שפרסום הנס יש בו שתי בחינות- האחת, בזמן שישראל יושבים על אדמתם ואיתנים באמונתם, ואז הם מפרסמים את הנס במרחקים להודיע שם ה' לצריו ויכחשו לו. שנית, בעתות ירידה רוחנית-פנימית ומצוקה חיצונית, שאז פרסום הנס יביא ללעג ולקלס כאשר יאמרו הגויים איה אלהיהם. במצב זה ראוי להזכיר את הנס בתוך החוג הפנימי להזכירנו כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני, ואף גם בהיותנו בארץ אויב לא נגעלנו על ידו חלילה.

נס מורכב כזה הוא נס החנוכה. לכתחילה היתה ירידה רוחנית קשה בארץ- יד אויב גברה ורבים משועי הארץ נהו אחרי תרבות העצבים והתענוגות של אלילי יוון. אמנם, הגרעין הפנימי של מאמיני ה' ועובדיו שנשתייר במשפחת הכהנים הקדושים העומדים לפני ה' להקריב לו חלב ודם, נשאר באמונתו הטהורה. בשעה שנראה שכלו כל הקצים פרח ענף החשמונאים והודיע את גבורתו שזכה לה מיד ה' הנטויה על אוהביו. המעטים נצחו את הרבים והחלשים היכו את הגיבורים, נשבר מטה עריצים וירד ארצה גאונם הרב. ידעו הגויים המתפארים בחכמת יוון ובכח המוניה הנוהים אחריה, כי כל כוחם לא יעמוד מול אורם העצום של ישראל אף על פי שהוא מסתתר ומצטנע. ישימו כבוד לאלוהי ישראל וידעו כי גדולה גבורת האמונה מזרועות הבשר, ולא יועילו אוצרות רשע מול צדקתם ותמותם של בית ישראל. אמנם טרם הגיעה העת להתגלות אורה זו בתוקף הצהרים, ועדיין אין אורה זו יכולה להגיע לכל הקצוות, על כן אין לפרסם נס זה רק בסמוך לשקיעת החמה ולא בעצם הלילה הגובר בחשכתו.

נס זה יש לפרסם רק על פתח הבית הפונה לרשות הרבים, ולא ברחוב ממש. בעיתות מצוקה גדולה, כאשר קולנו לא יכול להישמע בחוץ כלל וכלל, יש לפרסם את הנס בבית על מנת שהנפילה בחוץ לא תיהפך למפולת כללית בפנים. אז נפרסם את הנס בקרבנו ונחזק את ידינו וידי הקרובים אלינו, להמשיך בדרך האמת והאמונה עד שיבקע עלינו השחר. אמנם יש בזה קצת צער פנימי על ירידתנו, שהיא שהצריכה את הנס ולא זכינו להצלחה ללא מלחמה. אך עם כל זאת יש להתגבר ולהודיע את החלשים שבקרבנו כי גם בשעות חולשה לא עזבנו ה' חלילה לנפול בידי אויב, ועוד לו הרצון והיכולת להחיש תשועה לבניו אהוביו.

על חיוב הפרסום בשני המצבים באו חז"ל להודיענו בשתי הדוגמאות שמסרו על נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים, שפסולה כסוכה וכמבוי. הסוכה הגבוהה פסולה משום שהיושב בה איננו יודע שהוא בצל סוכה, ואז חשיבות הסכך ליושביה אינה ניכרת. מכאן הלימוד לחשיבות ראיית הנר ליושבי הבית פנימה, שלהם נועד פרסום הנס בשעה שלא מתאפשר פרסומו מבחוץ. דוגמת המבוי, שקורתו נמצאת בין רשות היחיד לרשות הרבים וענינה נחוץ גם לבני רשות הרבים החולפים ליד רשות היחיד, מלמדת על הצורך בפרסום הנס לבני רשות הרבים הקרובים אל רשות היחיד. כך למדנו את הצורך בפרסום הנס בשני הזמנים.

ישנה מחלוקת הפוסקים בנוסח ברכת הדלקת הנר. השו"ע כתב לברך "להדליק נר חנוכה", וחכמי אשכנז כתבו על פי הגמרא לברך "להדליק נר של חנוכה". מפרשי השו"ע התלבטו מדוע פסק השו"ע בהדלקת נרות שבת לברך "נר של שבת" ואילו בחנוכה "נר חנוכה". כתב ה"ברכי יוסף" שבשבת ישנם ענינים אחדים שבהם ניכרת צורת השבת, כגון: נר, קידוש, שלוש סעודות ועוד, ועל כן מברכים "נר של שבת" שהיא מפורסמת בענינים אחדים. ואילו בחנוכה, שכל מצותה הוא הנר, הנר הוא החנוכה ואין בלעדיו דבר נוסף.

לפי זה מתברר מדוע כתבה הגמרא נר חנוכה שהניחה בלשון נקבה. הטיפול בנר הוא המגלה את הטיפול בחנוכה עצמה שעיקרה הוא פרסום הנס בבית ובחוץ על ידי הנר. בזאת מתברר גם סגנון הפתיחה: "דרש רב נתן בר מניומי"- שדרישה בדרך כלל היא חקירה בהבנת הפסוק בעמקותו מלבד הפשט ואילו כאן לכאורה ישנה פסיקת הלכה נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה.

ההסבר הוא שדרש וחקר רב נתן מהו ענין הדלקת הנר, ובירר שעיקרו הוא פרסום הנס. וכן חקר האם פרסום זה נחוץ לבני הבית או לעוברים ושבים, ותהיה הנפקא מיניה לזמנים שאי אפשר להודיע את הנס לאחד מהם, האם יש להמשיך ולפרסם אם לאו. על פי חקירתו ודרישתו בענין מצות הדלקת הנר ובירורו שעיקרו הוא פרסום הנס, וכן שנס זה חשוב הן בבית והן בחוץ הוא קבע ופסק שנר חנוכה שהדליק והניח למעלה מעשרים פסולה כסוכה וכמבוי, ללמד את חשיבות הפרסום הן לבית והן לחוץ בכל הזמנים.

וכדי לרמוז על הצורך בפרסום הנס בכל זמן, דרש את מעשה יוסף בענין הבור שמים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, ולא רק היו בו. גם עתה מצויים נחשים ועקרבים במחיצתנו, ויש צורך בפרסום הנס גם בתוכנו עד שנזכה ונעלה מן הבור אל האור במהרה בימינו.


^ 1 דף כ"ב ע"א.
^ 2 דף נ"ג ע"ב.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il