בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם אלקנה שפירא

זהיר ותקיף

הרב שפירא דבק בדרך האמת ללא שיקולים צדדיים ● הרב שפירא נענה להפצרות ונבחר לרב ראשי ● ירא הוראה, אך פוסק ומכריע בעת הצורך ● פסק ההלכה לסרב לפקודת עקירת יישובים.

undefined

הרב אליעזר מלמד

ט חשוון תשס"ח
6 דק' קריאה
התקשרותו לישיבת 'מרכז הרב'
מספרים שעוד בהיות הרב שפירא בחור, גדולי הדור הקודם שהכירו את כשרונותיו שיערו שיהיה מגדולי הדור. גם הרב הגאון יעקב רוזנטל, אב"ד בחיפה (מחבר 'אהלי יעקב' על הרמב"ם), שהיה צעיר מעט מהרב שפירא, סיפר בהספדו החשוב כי בין גדולי הלמדנים שהיו אז בישיבות נחשב הרב שפירא כעילוי מיוחד.
בעקבות נישואיו לאחותו של הרב נתן רענן, חתן מרן הראי"ה קוק ומראשי ישיבת 'מרכז הרב', התקשר מו"ר הרב שפירא לישיבת 'מרכז הרב'. מספרים כי אחד מן הגדולים יעץ לו שאם ישתייך לציבור החרדי יגדל להיות גדול הדור, ולעומת זאת אם יתקשר לישיבת 'מרכז הרב' ולציבור הדתי-לאומי - לא יחשיבוהו. אבל מו"ר הרב שפירא בחר להתקשר לישיבה, ונעשה אחד מראשי הישיבה, ולאחר פטירת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל נתעלה לתפקיד ראש הישיבה. ומי שהפסיד הם אלה שלא זכו לשמוע ממנו את דברי תורתו והדרכותיו, אבל כלל ישראל זכה בתלמיד חכם אמיתי שדבק בדרך האמת ללא שיקולים צדדיים של שייכות מפלגתית כלשהי. ואילו היינו זוכים ועוד גדולים היו הולכים בדרך זו, מצבנו הכללי היה טוב יותר.

בחירתו לרב ראשי
לפני כעשרים וחמש שנה נבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל. מתחילה לא עלה כלל על דעתו שיהיה רב ראשי. ואף שבמשך שנים רבות שימש כדיין - חלקם בבית הדין הגדול, יחד עם הרב אלישיב, הרב עובדיה יוסף, ועוד רבנים חשובים - מכל מקום כוחו התבלט בעיקר בקרב תלמידי חכמים שנהנו ממנו עצה ותושייה בפתרון בעיות מסובכות, ופחות היה רגיל בהנהגת הציבור הרחב ומתן דרשות. הוא אף פעל למען המשך כהונתם של הרבנים הראשיים הקודמים, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל ויבדלח"א הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א. רק לאחר שהתברר לחלוטין כי לא ניתן יהיה להאריך את כהונתם של הרבנים הקודמים, ולאחר שהרב שלמה גורן עצמו הפציר בו שיסכים להתמנות לרב ראשי, כדי שמוסד הרבנות הראשית ימשיך להיות מונהג על ידי תלמיד חכם מן השורה הראשונה הקשור לבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל, הסכים מו"ר הרב שפירא בלית ברירה להיבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל.

ירא הוראה
מתוך חרדתו לאמת ולאחריות המוטלת על הפוסק, היה הרב שפירא מעדיף שלא להורות. וגם כשהיו מגיעים אליו בשאלות, פעמים רבות בחריפותו העצומה היה מוצא דרכים להימנע מהשאלה, באופן שלא יהיה צורך להכריע בין השיטות השונות. היתה בו גם מדתם של גדולי הלמדנים, שמרוב חריפותם ולמדנותם יכלו להבין לעומק את כל הצדדים והשיטות, ועל כן התקשו להכריע בין הסברות. בדומה למה שמספרים על רבי חיים מבריסק, שכשהגיעו אליו שאלות קשות היה שולח אותם לרבי יצחק אלחנן מקובנא, וביקש שיכתוב תשובה בלא שום נימוק, שכן אם יכתוב נימוק כבר יתחיל לדון בדבר ולפקפק בו ושוב תחזור השאלה למקומה.
אמנם כשלא היתה שום ברירה, למרות שהיה הדבר קשה לו - מתוך האחריות שהוטלה עליו, היה מכריע ופוסק. כך למשל היה בשאלת השתלת איברים וקביעת רגע המוות. וכך בשאלת היחס למדינה ולצבא - הכריע כי יש בהם ערך ומצווה.

יישוב הארץ וסירוב פקודה
במיוחד הדבר בלט ביחס למאבקים אל מול חטאי הממשלות שפעלו לעקירת יישובים מארץ ישראל. לאחר פטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, לפני כעשרים וחמש שנה, נוצר חלל גדול בהנהגה התורנית של ציבור המתנחלים. בתחילה יחד עם עמיתו להנהגת הישיבה הרב ישראלי זצ"ל, ועמהם הרב נריה זצ"ל והרב קאפח זצ"ל עוד ורבנים, החל הרב שפירא לפרסם את דעתו בעניין מצוות יישוב הארץ, גם בקשר לחובת סירוב פקודה לעקירת ישובים. ולאחר שחבריו הרבנים הגדולים נפטרו, התאזר בגבורה והחל להשמיע יחד עם תלמידיו הגדולים את עמדתו בגלוי, גם תוך עימות עם החוק החילוני. זה לא היה מטבעו להתקוטט ולהתווכח, אך הוא הכיר בכך שזו אחריותו, בתור גדול התורה, לפרסם את עמדת התורה הלכה למעשה.
אגב, כאשר התפרסמה עמדתו ההלכתית כי חובה על כל חייל לסרב להשתתף בסיוע לעבירה החמורה הזו, היו ממכריו הקרובים שסברו בתחילה כי אולי כמה מתלמידיו השפיעו עליו עד שיצא בפסק כזה שעלול לעורר מחלוקת גדולה, שכן הכירוהו כמי שבורח ממחלוקת, וקל וחומר בסוגיה שלדעת החולקים עלולה לגרום קרע בעם. הם ניסו בתחילה לומר שאולי יצאה טעות מתחת ידם של המפרסמים, אולי הניסוח הוחרף שלא על פי רצונו, אולי מה שפורסם בשמו שעל כל חייל להודיע על כך למפקדיו כמה שיותר מוקדם אינו נכון, ובאמת צריכים למצוא דרך להתחמק ולא להודיע על כך בגלוי. אולם התברר לכולם כי זו אכן היתה דעתו, שכמו שאסור לאכול טרף ולחלל שבת, כך אסור לסייע לפינוי יישוב או מחנה בארץ ישראל כדי למוסרו לגויים (יעויין בפניני הלכה העם והארץ עמודים 120-121, וכן 229-301).
יתר על כן, כדי שהדברים לא יטושטשו הקפיד תמיד להדגיש כי מדובר בהלכה ברורה. הנני יכול להעיד כי כאשר נידון הדבר בקיץ תשנ"ה, ביקש ממני מו"ר הרב שפירא להכין טיוטה להחלטה. הכנתי טיוטה ושלחתיה לרב נריה זצ"ל, והוא הוסיף ותיקן, כאשר המגמה היתה להטעים את העניין באופן שיתקבל על דעת הציבור. אולם לאחר מכן הרב שפירא שינה לגמרי את נוסח הדברים, כאשר עיקר השינוי היה להשמיט כל סברה צדדית לעצם האיסור ההלכתי. רק בנספח לפסק ההלכה פורסמו הדברים שנגעו להטעמת הפסק.

דאגתו מירידת רמתם של הרבנים
תמיד היה חושש מהתקיימות דברי חכמים על התדרדרות מעמד התורה, וכפי שמובא במסכת סוטה (מט, א): "רבי אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש - שרו חכימיא למהוי כספריא (התחילו החכמים להיות כסופרים, מלמדי תינוקות), וספריא כחזניא (ומלמדי התינוקות ירדו למעלת חזנים), וחזניא כעמא דארעא (והחזנים ירדו למעלת עמי הארץ), ועמא דארעא אזלא ודלדלא (ועמי הארץ מתדלדלים ומתנוולים). אולי מסיבה זו הסכים, כשפנו אליו, להתמנות לרב ראשי. וכך היה אומר פעמים רבות בהומור מר, שבתהליך ירידת הדורות, אלה שהיו צריכים להיות שמשים של הרבנים נעשו רבנים.
והיו הדברים נוקבים ומזעזעים את הלב.

מוסר בהומור
פעמים רבות היה מגלה את דעתו על ידי סיפור. על רבנים צעירים שקופצים להורות, היה מספר: פעם אחת, חבריו של איכר נבער מדעת חמדו לצון, וכשהוא נרדם החליפו לו את בגדיו והלבישוהו בבגדי כומר. כשקם האיכר התפלא על עצמו, היאך התעלה למדרגה כזו שהוא לבוש בבגדי כומר, והלא הוא איכר פשוט שאינו יודע לקרוא. חשב לעצמו: אולי בכל זאת הוא כומר, הלא סוף כל סוף הוא לבוש בבגדים של כומר. אמר לעצמו: אעשה ניסיון, אקח ספר, אם אדע לקרוא בו הרי שאני כומר, ואם לא אדע סימן שאני איכר. לקח ספר ולא הצליח לקרוא. הצטער על שלא זכה להיות כומר. והנה עלתה בלבו מחשבה נוספת: מי אמר שאינני כומר? אם אינני יודע לקרוא, כנראה כל הכמרים אינם יודעים לקרוא!
והתוכחה לרבנים ברורה: אל יחשוב רב קטן לעצמו שכולם יודעים מעט תורה כמותו. הרבנים האמיתיים יודעים יותר...
עם זאת, כמו בהרבה תחומים עמדתו היתה מורכבת, וכל אימת שאחד מתלמידיו היה מתמנה להיות רב, ואפילו הוא צעיר ביותר, היה בחצי הומור מוכיח אותו על כך שאין לו חלוקא דרבנן, פראק וכובע. שכן בתור רב ראוי שיהיה ניכר עליו שהוא רב, כדי שיוכל להנהיג את רבנותו כראוי.

כוח דהיתרא עדיף
פעמים רבות היה אומר שלהחמיר זו לא חכמה, כל אחד יכול להחמיר. כדי להחמיר לא צריך להיות תלמיד חכם. אמנם הוא עצמו העדיף שלא להכריע, ואם היו אחרים שהכריעו לקולא, העדיף שיסמכו עליהם ולא עליו.
כאן המקום לספר, כי פרסום דעת המקלים לבצע הפלה כאשר העובר סובל מתסמונת דאון, היה בהדרכתו של מו"ר הרב שפירא זצ"ל. ומעשה שהיה כך היה:
לפני יותר מעשר שנים סיפרה לי אחותי, שעבדה אז כאחות בבית החולים 'שערי צדק', שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון הם ממשפחות שומרי מצוות. ולמרות שיש פוסקים שהקלו לבצע הפלה במקרים כאלה, הציבור אינו מודע לכך, אלא מכיר רק דעות המחמירים.
הזדעזעתי לשמוע עובדה מצערת זו, וליתר ביטחון בדקתיה עם רופאים שונים, ואכן התברר שזו המציאות. אלא שהתלבטתי האם אפשר לסמוך על דעת המקלים לבצע הפלה במקרה כזה, והאם נכון לעודד נשים לבצע בדיקות כדי לגלות תסמונת דאון. המקלים הם הרב ישראלי זצ"ל, והרב ולדנברג בעל שו"ת 'ציץ אליעזר'. לעומתם הרב פיינשטיין והרב אלישיב ועוד רבים מחמירים בתוקף.

הלכתי לשאול בזה את מו"ר הרב שפירא זצ"ל, ואמר לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקלים. שאלתי אותו האם אפשר לפרסם שגם דעתו להקל. השיב שאינו רוצה להכריע, אבל אמר שאוכל לומר בעצמי שכל משפחה שרוצה לסמוך על דעת המקלים, רשאית. ואכן על פי זה לימדתי הלכה זו במסגרת פינת ההלכה של 'ערוץ שבע'. ולאחר מכן סיכמתי הלכות אלו בהרחבה ב'פניני הלכה' ובטור 'רביבים', ומתוך כך כתבתי שטוב לבצע את הבדיקות שמשרד הבריאות ממליץ לעשות. בהמשך הסכים מו"ר הרב שפירא שאפרסם בשמו המלצה זו, וכך נדפס במהדורות החדשות של 'פניני הלכה'.
היו רבנים שהתרעמו עלי, שהיאך העזתי לפרסם בהבלטה את דעת המקלים ולומר שאפשר לסמוך עליה. אבל היה לי אילן גדול להישען עליו, אלא שלא יכולתי לספר זאת, כי לא קיבלתי ממנו רשות לכך.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il