מוצ"ש א' מרחשוון ה'תשע"ה
דף הבית ספריה אמונה בינה לעתים כרך ב' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ט חשוון תשס"ח

הקהילה היהודית בימי הביניים

כרך ב שיעור ט



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אליהו בן הדרה

הישרדותו של עם ישראל בגולה היא תופעה יחודית, אחד מתנאי היסוד לכך הוא קיומה של הקהילה. מבנה הקהילה והערכים שעמדו בבסיסה, יצרו את התנאים שאפשרו למיעוט יהודי קטן לשאת את כל תלאות הגלות, את הרדיפות הקשות, את היחס המפלה לרעה בכל מקום ובכל זמן, יחס של עוינות, של אי-הבנה וניכור. למשל, אחד העונשים החמורים ביותר שהוטל על יהודי שעבר על תקנות הציבור שהיו מקובלות בקהילות ישראל השונות - היה חרם. עיקר עניינו של החרם היה הרחקת היהודי מחיי קהילה מלאים עד להוצאתו המוחלטת מתוכה. ואכן, באותה מציאות לא היה עונש חמור מזה.
כיצד מילאה הקהילה היהודית את התפקיד החיוני בשמירת חיי העם וערכיו? הקהילה נבנתה על פי עיקרון של מדינה בתוך מדינה. למעשה, היא שימרה את המבנה האידיאלי של המדינה היהודית, למרות שאולי אף פעם לא התקיים בצורה מושלמת.

החברה על פי התורה
מבנה המדינה היהודית האידיאלית מושתת על ארבעה מוקדי כח וקיום אוטונומיים. כלומר, לכל אחד ממוקדי הכח יש מקור סמכות משלו ואינו מותנה על ידי חברו. לכל אחד ממוקדי הכח יש תחום השפעה משלו על הציבור והעם. יחד עם זאת ארבעתם חייבים לשתף פעולה כדי לקיים את האומה:
א. המלך.
ב. הכהן הגדול.
ג. הסנהדרין.
ד. הנביא.
נתאר בקצרה את אפיונם של ארבעת המוקדים:
א. המלך- מייצג את המנהיגות השואבת את סמכותה ועוצמתה מן הציבור. תפקיד זה נועד לפתור את מצוקותיה ובעיותיה החיצוניות (בטחון הגבולות ועריכת מלחמות) והפנימיות (סדר ציבורי בתחום גביית המיסים ועבריינות פלילית) של החברה. תיפקודו מתאפשר על ידי מכשירי כפיה חברתיים - צבא ומשטרה; ועל ידי יצירת מנגנון ביורוקרטי-פקידותי מפקח.
ב. הכהן הגדול - מייצג את הסמכות הפולחנית-דתית, ששואבת את כוחה מכמיהת הנפש הדתית, הכוללת בתוכה גם את הרוממות וגם את הפחד והיראה - "הקדושה". המקדש ועבודת הקודש הינם הקשר הממוסד בין אלוקים לאדם, ולכן הכהן מעניק לאדם שירות שהמלך לא יכול לספקו. שירות זה אמור למלא את כל מאוויי הנפש על כל מכלול רגשותיה - השגב והפחד, העולם הזה והעולם הבא. עוצמת הסמכות הדתית תואמת את עוצמת הרגשות הדתיים, ולכן, הופכת לכוח חברתי אובייקטיבי ויעיל למרות שאינו נובע מכפיה פיזית על המאמין. בדומה למלך, גם תפקיד זה הוא אוניברסלי, ומתקיים בציבורים אנושיים שונים, כמו למשל, הכנסיה בחברה הנוצרית.
ג. הסנהדרין - מוסד שמייצג את הכח המשפטי בחברה. הוא שואב את סמכותו מן התורה, שזהו המסמך הייחודי של דבר ה' לעם ישראל, ועניינו - מעבר למאוויי הנפש הדתית בפולחנה הפרטי או הציבורי - העמדת חזון מוסרי-אלוקי לאומה ולפרט, השייך לכל תחומי הקיום האנושי. כוחם של חברי הסנהדרין נובע מהזדהותם עם התורה ועוצמתם האינטלקטואלית בהבנתה ופירושה.
מוסד זה מיוחד ליהדות, למרות ש"המשפט" הוא, כמובן, אוניברסלי. בדרך כלל המשפט האזרחי היה משפט המלך, ואילו המשפט הדתי היה מסור לכהני הדת. המיוחד ביהדות הוא שהמשפט והדין נובעים ממציאותו היחודית של עם ישראל כמקבל התורה, המחוייב, אם באופן פרטי ואם באופן ציבורי, להשתית את חייו הלאומיים והתרבותיים על האמור בה והמשתמע ממנה.
ד. הנביא - זהו מקור סמכות מיוחד מאד בתרבות היהודית 1 , המייצג את החיוניות והמיידיות של הקשר בין העם היהודי לבוראו. מעצם מהותה הנבואה לא יכולה להיות רשות ממוסדת וקבועה. יכול אדם לשאוף להיות נביא, אך אין זה אומר שאכן יקבל את השליחות הזו. ואפילו אם קיבל אדם נבואה פעם בחייו, לעולם לא ידע אם יקבל שוב נבואה. עם זאת, מהווה הנביא מקור כח חברתי בעל חשיבות מרובה, כיוון שתפקידו לבקר, לעורר, להוכיח ולנחם בהתאם לשעה ולדורות. בכך משלימה הנבואה את המוסדות הקבועים. הנביא הוא הרשות הבלתי-ממוסדת ביותר והבלתי-תלויה ביותר. ככל שרמת המיסוד יורדת כך גם התלות יורדת - התלות בממון, התלות בציבור או במוסדותיו האחרים. מידת עוצמת הפעולה של הנביא נובעת מחירותו, כך שהוא הקרוב ביותר אל העם הלא-מאורגן, כלומר, אל אותה התשתית העממית-לאומית-חברתית שעל גביה נבנה המשטר.
אם המלך מייצג בעיקר את צרכי האומה והחברה הגשמיים, הכהן - את הקשר הדתי-פולחני הממוסד, והסנהדרין - מוקד לפתרון בעיות אינטלקטואליות-שיפוטיות - תפקידו של הנביא לייצג את התכלית והחזון. בכך הוא מהווה השלמה לשני המוקדים הרוחניים האחרים - כהונה וסנהדרין - שאינם מספקים איזון שלם למלוכה כשלעצמם, מפני שבהם היחס שבין אדם לאלוקים עלול לרדת אך ורק לפרטי פרטים של הפולחן או של קיום הדין המקובל. הנביא מבטא את המיידיות והחיוניות של דבר ה' בארץ, את הצורך בתוכחה, בנחמה ובהתעוררות, כדי שהמסגרות האחרות, ככל שיהיו יציבות ואחוזות במציאות, לא תהפוכנה למסגרות פורמאליות ולצורות קיום מאובנות.
ראוי להדגיש, שמוסדות יהודיים אלו חורגים בתפקידם מן המיסוד המדיני-חברתי הרגיל. הם עוסקים בתפקיד חינוכי של הנחלת המסורת ולימוד התורה לדורות הבאים. כך אנו רואים את הזיקה בין מדינת ישראל האידיאלית כארגון חברתי לבין האומה הישראלית כישות היסטורית-רוחנית.

מבנה הקהילה היהודית

הקהילה היהודית משחזרת בזעיר-אנפין את המבנה הבסיסי הזה:
א. בקהילה היהודית היתה הנהגה חברתית, שחבריה לא נקבעו לפי גדלותם וערכם בענייני ההלכה, לימוד תורה או עבודת ה'. המוסד נקרא "שבעת טובי העיר" 2 או "וועד הקהילה" שעניינו היה הנהגת הקהילה בענייני המיסוי, תקנות חברתיות ויצוג כלפי השלטונות. במסגרת הקהילה "וועד" זה הוא כעין מוסד המלוכה המייצג את השלטון הטבעי והרגיל המחוייב לדאוג לסדר החברתי.
ב. בתחום עבודת ה' (הפולחן) לבית הכנסת היה המקום המרכזי בקהילה. אכן, כינויו של בית הכנסת בפי חז"ל הוא "מקדש מעט". האישיות המרכזית שקבעה מה יֵעשה בבית הכנסת, היה רב הקהילה. מובן, שהיו גם תפקידים נוספים בבית הכנסת, כחזן - שליח הציבור, גבאי, שמש וכדו'. אך הרב באישיותו הוא מעין כהן גדול. לא בכדי נהגו בקהילות רבות שבימים הנוראים ובמועדי ישראל משמש הרב כשליח הציבור בעברו לפני התיבה, מתקין תקנות תפילה, ואפילו מלחין ניגוני תפילה וכותב פיוטים. באופן זה משתמר זכר המקדש והכהונה בעם ישראל.
ג. בתחום פסיקת ההלכה והסדרת חיי הציבור לפי דין תורה הסמכות מרוכזת בידי בית דין הקהילה, שהרב משמש בו כאב-בית-הדין. מבחינה זאת, בית הדין הוא ההמשך הטבעי של הסנהדרין, ותוקף סמכותו מוגדר על ידי חז"ל: "שליחותייהו קא עבדינן" 3 , כלומר, אנו מבצעים את השליחות של הסנהדרין שכיהנה בעבר כמוציאים לפועל את דין התורה שנפסק על ידה.
ד. עד כה ההקבלה למוקדי סמכות קדמונים היתה ברורה, אך כיצד מיוצגת הנבואה במבנה הקהילה, שהרי היא פסקה כבר לפני זמן רב? מי ממלא את תפקיד הנביא בקהילה?
תפקידי הנבואה - תגובה מיידית למאורעות השעה, המצוקות או העוולות מצד אחד, וחיזוק רוח הקהילה ועוצמת האמונה נוכח קשיים ורדיפות, מצד שני - מולאו בחיי הקהילה על ידי אישים, שלא תמיד היו חלק מן המסגרות הפורמאליות, אך ניחנו בכשרון רוחני ורטורי, וכן בתקנות הקהילות אשר התחשבו בצורך לתת פתחון פה לחברי הקהילה מן המעמד הנחות ולא רק למנהיגי הקהילה הרשמיים.
בין האישים בעלי העוצמה הרוחנית היו לפעמים רבני הקהילות הרשמיים שהתבלטו בכוח אישיותם הגדולה וסמכותם בעיני בני הקהילה לא נבעה אך ורק מהגדרת תפקידם הפורמאלי, ולפעמים היו אלה אנשים שלא נשאו בשום תפקיד מוגדר, אך זכו להערצה מפני תכונותיהם המוסריות הנעלות או עומק תבונתם ורוחב ידיעותיהם. בזמן מאוחר יותר הם זכו לשם "מגידי מישרים" כי ידעו גם להוכיח את הציבור ואת הנהגתו ביושר בלתי-מתפשר וגם לנחם ולסלול מסילות של יושר מוסרי לנגד עיני האנשים בהראותם חזון מוסרי נעלה, כעין נביאים בזעיר-אנפין.
בנוסף לכך, בקהילה היהודית ניתקנו תקנות שאיפשרו מידה רבה של ביטוי לבני הקהילה מן השורה, במיוחד לאלה שנקלעו למצוקות כלכליות ואחרות. למשל, תקנת הפסקת התפילה 4 . זוהי תקנה שניתקנה ברבות מקהילות ימי הביניים, בה הותר לאיש, ואפילו לאשה, שחשו שנעשה להם עוול והם שרויים במצוקה חריפה, להפסיק את התפילה או את קריאת התורה בבית הכנסת כדי לתבוע בפומבי את עלבונם. הקהילה, על ראשיה, היתה מחוייבת להקשיב, לשמוע ולהשתדל למצוא פתרון לאותו עוול.
מעבר לחיוב שמירת המצוות, ומעבר לתקנות חכמים וחיוב המשמעת, ביטא הנביא בימי קדם בעוצמה אדירה את החיוניות והמיידיות, את המשמעויות והתכנים של התורה והמצוות, הקדושה וסדרי החיים. לא בכדי מזכירים הנביאים פעמים רבות את העני והאביון, את היתום, האלמנה והגר, את איש המצור והמצוק, העבד, שיש להתייחס אליהם ולפתור את בעיותיהם. בדבריהם ישנה תוכחה חריפה לחברה שמתעלמת ממצוקה ומעוול. הקהילה היהודית נתנה ביטוי מלא ומעשי לערכים אלה. זהו אחד הדברים החשובים ביותר מבחינה קיומית, אף מעבר לחשיבות המוסרית כשלעצמה - לא היתה קהילה שלא היה בה בית "לינת צדק" או בית תמחוי ששירת את היהודים עוברי האורח ואת העניים חסרי האמצעים. לא היתה קהילה שלא היתה בה קופת צדקה לצרכי העניים והמסכנים. לשם כך הוקמו מוסדות מסודרים, שגבאים מיוחדים דאגו לקיומם. לא היה מצב שילד יתום לא יוכל ללמוד בתלמוד-תורה ולקבל את ההשכלה היהודית המתאימה ככל הילדים האחרים. לא היה מצב בקהילה של אדם רעב ללא כסות לגופו וללא קורת גג.
הקהילה היהודית קידשה את מבנה המדינה היהודית האידיאלית, והזכירה את המקדש, הסנהדרין ואת המוסדות היהודיים שכבר לא היו בפועל, הן כזכר לעבר והן כתקוה לעתיד. מעבר לכך, על ידי התשתית הערכית, המוסרית והמעשית, קיימה הקהילה בפועל את האומה למרות פיזורה, פירודה ומיעוטה המספרי.
סדר ההנהגה הזה מזכיר לנו את המדינה המודרנית ביותר. המדינה המודרנית נקראת בפי הסוציולוגים "מדינת חוק", "מדינת סעד" או "מדינת רווחה". כלומר, למרות שיש הון פרטי ויוזמה פרטית, המדינה, כחברה אחת, שמה לה למטרה לדאוג לשוויון מלא בפני החוק על ידי מוסדות חקיקה ושיפוט מוכרים ובעלי סמכות בלתי-תלויה ברצון שרירותי, וכן לדאוג לכך ששום אזרח לא ירד מתחת לרמה מסויימת של קיום. הביטוח הלאומי, לדוגמא, גובה סכום כסף מסויים מכל מקבלי השכר, ותמורתו נותן קיצבה או גימלה וביטוח לאלו שנפגעו תוך כדי עבודה, או לחסרי עבודה, בין אם מסיבות מוצדקות ובין אם לא. ישנה דאגה כללית לדיור, לכך שלא יהא אדם חסר קורת גג, ושלא יהא אדם חולה שאין מי שיטפל בו.
כל אלו הם עניינים חדשים מאד בחברה המודרנית, שהושגו במאבקים חברתיים חריפים ביותר. אין הכוונה למדינות המתפתחות ב"עולם השלישי", בהם אמנם נחקק בחוקה שיש לדאוג למוסדות שכאלה, אך בפועל מתים האנשים ברחובות וחייהם ומעמדם תלויים בגחמת פקידים מושחתים ועריצים שהשתלטו על המדינה, אלא למדינות המפותחות והמסודרות כאנגליה, צרפת, גרמניה וארה"ב. כל החוקים הללו הם תוצאה של מהפכות עקובות מדם, מאבקים מקצועיים, שביתות ומשברים כלכליים חריפים. החוקים החדשים האלה הוחלו אט אט במשך שנים רבות. החקיקה הסוציאלית ברבות מן המדינות הושלמה רק לאחר מלחמת העולם השניה.
לעומת זאת, הקהילה היהודית היתה בנויה על המסד המשפטי והמוסרי הזה מראשית היווצרה והופעתה ההיסטורית.
היחודיות והשוני הרב של הקהילה היהודית בלטו בהשוואה למצב הכללי של העמים שהיהודים חיו בתוכם. צריך להבין מה היו שווים חיי אנוש בסביבה הנכרית הקרובה ביותר, במרחק של בית או רחוב מן הבית היהודי. עיקר שוויו של אדם נמדד על פי כח שריריו, בין אם היה איכר מנוצל או אביר. מה היו ערכי החברה הנכרית של ימי הביניים? ספרי הרפתקאות ורומנים על האבירים מציירים לפנינו עולם יפה ונעים: שריון האבירים נוצץ, וכך גם מעללי גבורתם. האנשים הפשוטים ישרים ורחומים, נאמנים למלכם ולדתם. אולם העובדות מספרות אחרת: חברה זו התבססה על אלימות ואכזריות. היתה זו אלימות לצורך השגת מזון ורכוש, שיתכן שיש בה מן הצדק, והיתה גם אלימות לשמה. אם לא נזדמנה לאבירים מלחמה בפועל, הם יזמו אירועים ותחרויות, "טורנירים", בהם היו מתנצחים זה עם זה בחניתותיהם כשהם רכובים על גבי סוסים. זה לא היה משחק. אביר מדהיר את סוסו במרחק של מאה מטרים מחבירו, ומנסה לתקוע בשני את חניתו. במקרה הטוב אדם לא נהרג ורק הופל מסוסו. אדם שנופל מגובה הסוס בשריונו הכבד, ראשו שרוי בתוך כובע מתכת, יש לשער שהתוצאות יהיו די קשות... וכל זאת בלא שום סיבה ממשית, ללא כל תועלת, רק כדי לזכות בתשומת לב, להתגאות על הזולת. זו היתה נורמת ההתנהגות בכל רבדי החברה, גם בקרב בני המעמדות הנחותים העניים וחסרי האמצעים. תשתית החברה היתה האלימות לשמה, "האלימות המקודשת". כל הספרות מאותם הימים מהללת את האלימות. איזהו גיבור? זה שהרג יותר אנשים. כך נוצרו בלדות, שירת ההמון וספרות גבוהה המהללות את זה ששיסף את גרונו של זה, התיז את ראשו של פלוני ודקר בליבו של אלמוני.
מה היתה תרבות הפנאי של אנשים שנוצלו ועבדו קשה מאד בשדה? מה הם היו עושים בחגים? ראשית כל היו משתכרים, ולאחר מכן היו משחקים. לדוגמא, היו משחקי איגרוף. כיום האיגרוף נחשב למהוגן. השופט עושה את המשחק ל"תרבותי". אלפי אנשים, גברים ונשים בוגרים, ממלאים אולמות ומתפעלים מכך שפלוני "הכניס ימנית חזקה" לעינו של אלמוני. בימינו הכל מעוגן בחוקים, אך אז לא היו חוקים. התנהלו קרבות האבקות בין אנשים, וקרבות של בעלי חיים נגד בעלי חיים. תרנגולים וכלבים שוסו זה בזה. הקהל נהנה משפך הדם, אם של בני אדם ואם של בעלי חיים. גם היום, אם נבדוק את תרבות הפנאי של אירופה, נמצא שהיא מבוססת על עקרונות האלימות, אלא שהיום מנסים לשוות לזה צורה של אלימות מעודנת. למשל, נשיכת אוזן היריב מכאיבה ופסולה. אין לנשוך אוזן. אך לרסק כליות או לסת אין כל בעיה. אלה הם החוקים...
בתוך תרבות אלימה זו מתקיים מיעוט קטן של אנשים שקוד התנהגותם שונה לגמרי. בקהילה היהודית לא נמצאו דברים מעין אלו. יש איסור הלכתי של השחתה הן בבני אדם והן בבעלי חיים. וכי יעלה על דעתו של יהודי לגרום סבל מכוון לחתול, עכבר, עכביש או תרנגול? הקהילה היהודית מתקיימת בסביבה שלא רק עויינת מבחינה דתית או לאומית, אלא שונה בעצם התשתית הערכית שלה. בתוך תרבות שכזו צריך להתקיים. לכן, מידת שיתוף הפעולה בין היהודים לסביבתם הנכרית היתה רק בגבולות ההכרח הגמור: הצורך לסחור, למכור ולקנות, לקשור קשרים שיאפשרו קיום, לקבל מקום מגורים ולשרת את השליט על ידי מסחר, מיסים ופעולות פיננסיות וצרכי הגנה. הגנה מפני מי? מפני המגינים עצמם! המאיים, שיכול היה להיות השכן המתחרה, הפקיד או השליט, היה מגיע אל היהודי ואומר: 'שמע, אני מציע להגן על עסקיך'. שואל היהודי: 'מה פירוש?' עונה המאיים: 'יכולים לשרוף לך את החנות אם לא אגן עליה'. 'מי ישרוף?' שואל היהודי. 'אני', עונה המאיים. הקהילה, על אורחות חייה היתה פיתוי מתמיד לשוד ולפרעות. היהודים צברו רכוש, על כן הם היו היעד הראשון לגביית מיסים, שאף הוא היה שוד "חוקי" מסודר. כלומר, על היהודים תמיד הוטלו מיסים מיוחדים מפני שהם יהודים, שומרי שבת וכופרים. בכל פעם המציאו מס חדש. מלבד המיסים, שהיו יחסית מסודרים וניתן היה להתכונן אליהם, היו היהודים היעד הראשון לשוד, כאשר השליט, האציל, הבישוף המקומי או ההמון, התאווה לרכושם, לבתיהם ולנשותיהם ולאותם חומרי הגלם שהיו בידי היהודים, מפני שמיומנותם כבעלי מלאכה היתה גבוהה הרבה יותר מאשר בסביבתם.
קשה היה להתקיים בסביבה שכזו אלמלא אותו מוסד מיוחד של הקהילה היהודית, שהושתת על ערכים ומעשים. במושגי הסוציולוגיה, היתה הקהילה היהודית בעלת מבנה מאוזן מאד, בו כל מוקד של כח מאזן ומשלים את המוקד האחר. כל האינטרסים השונים באו לידי ביטוי, הן של האנשים הפשוטים והן של בעלי הממון, הן בענייני דת, הציבור והחוק. אלמלא הקהילה היהודית היתה בנויה כך, לא יכול היה העם היהודי לשרוד - כבני אדם, כתרבות, וכמסכת ערכים שהביא עימו.


^ 1. תופעת הנבואה, כחיזוי עתידות או השפעה מאגית, היתה קיימת גם בעמים אחרים. אמנם, חלק מתפקידו של הנביא בישראל נוגע גם בעניינים אלו, עובדה היא שפנו אל הנביא כדי שיגלה את מקום האתונות, אך אין זה תפקידו העיקרי של הנביא. עיין "בינה לעיתים" כרך א, פרק יז.
2. מובן, שלא היו חברים בה דווקא שבעה אנשים, אלא יכולים היו להצטרף גם חברים נוספים. המושג מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי, בדברי רבא, מסכת מגילה דף כו, א. ועיין באנציקלופדיה תלמודית כרך יט עמ' צב-צד לגבי משמעות מנין השבעה.
3. גיטין פח, ב. בבא קמא פד, ב.
4. התקנה נקראה "ביטול התמיד", אולי מפני ש"תפילות כנגד תמידין תיקנום". עיין בספר "התקנות בישראל", הרב ישראל שציפנסקי, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ג, כרך ד, עמ' צט-ק (כחלק מתקנות רבנו גרשום).

חזרה למעלה