יום ד' ד' כסליו ה'תשע"ה
שבת "נישואין וזוגיות" בסוויטה בירושלים עם הרב שמואל אליהו, הרבנית צביה אליהו ועוד
דף הבית ספריה מועדים שיחות לחנוכה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו ה'תשס"א

מעוז צור ישועתי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

השיר "מעוז צור" הינו שיר קדום שנתקבל בכל קהילות ישראל, אשכנזים וספרדים. קבלה זו מעידה על מקורו הקדום מחד, ועל חשיבותו הרעיונית-אמונית מאידך, שזיכתה אותו להתקבל ברחבי בית ישראל.

על פי ראשי התיבות של בתי השיר מתחבר שמו של המשורר: מרדכי. וכמקובל בשירי הפייטנים נוסף בית אחרון בעל משמעות ברכה למשורר, שסימנו אותיות ח.ז.ק או האות ח' הפותחת את המילה "חזק". גם בשיר זה נוסף בית הפותח באות חי"ת: "חשוף זרוע קודשך".

התוכן הכללי של השיר עוסק בהגנה והצלה הנפלאה שמגן הבורא, בהשגחתו העליונה, על עמו האהוב- ישראל. הגנה זו מקבלת את ביטוייה המיוחדים בכל ארבעת הגלויות, הכוללים את תולדות ישראל על פי גישתם המיוחדת של חז"ל: מצרים, בבל, פרס, יון, ולאחרונה מלכות רומי הרשעה המיוחסת לאדום. על פי מנין זה מצרים איננה נחשבת כגלות בפני עצמה, אלא כשורש כל הגלויות כולם 1 .

המשורר מחבר "מעוז צור" ייחד בית לכל גלות, ולהצלה המיוחדת לה. בית לאחד בית לאחד. הבית האחרון עוסק בהצלה העתידה שפרטיה ידועים לנו מדברי הנביאים, אך לא זכינו להתוודע אליהן במציאות.

על פי זאת, היה מקום לשורר שיר זה גם במועדים אחרים העוסקים ביתר הגלויות, כגון: יציאת מצרים- פסח, נס ההצלה מהמן הרשע- פורים. אולם, אף על פי כן נתייחד השיר לחנוכה, כפי שמתבאר מדברי המחבר שרמז נס זה בפתיחת השיר (ולא על פי סדר הגלויות), כשחתם בסוף הבית הראשון של השיר את המילים: "חנוכת המזבח" הרומזים לנס חנוכה.

יתכן ונס זה הוא המאפיין את כל הניסים כולם בסימליות הרבה של האור הדל שמצליח לעבור את מחסום שבעת הימים ומגיע עד היום השמיני, כשם שישראל מתגברים על מחסומי הטבע וברואיו השייכים לששת ימי בראשית.
ננסה, לעמוד בקיצור מילים על פירוש הבתים בהתייחסותם לגאולות השונות.
א.
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי, לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִילָתִי, וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ, מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר, חֲנוּכַּת הַמִּזְבֵּחַ.

כפי שהקדמנו, בית זה רומז בהדגשה רבה לנס חנוכה, אך כולל בתוכו את כל הניסים וההצלות כולם ואת המתחייב על פי התורה- הכתובה והמסורה, לקיים בשעת ההצלה. הכוונה לחובת ההודאה.
מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח. "מעוז צור ישועתי" אלו כינויים המיוחסים לקב"ה, המשמש מגן, מחסה ומגדל עוז לעמו ישראל מפני גלי הזמן וכוחות הרשע המאיימים לבולעו. המילה "מעוזי" מוזכרת בספר ירמיה 2 גם בהקשר לקב"ה: "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי בעת צרה...". מדברי הפסוק מתברר שכוחו של המעוז הוא דוקא בשעת משברים. ומכאן ההכרה המיוחדת המתייחסת אל ה' בעת הבחנת הימים הקשים שעברו על ישראל במהלך הדורות.

המילים "צור ישועתי" מוזכרות גם בתפילת שמונה עשרה, בפרק ההודאה: מודים אנחנו לך... צורנו צור ישועתנו...". מקורו של ביטוי זה נמצא בספר תהילים פעמים רבות: "ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה" 3 . בפסוק זה נראה בפירוש שהכינוי משמעו הגנה וחוזק הניתנים לישראל ביום הקרב.

המילים "לך נאה לשבח" באות להבליט את האמונה הבהירה שכל הישועות שנעשו במהלך הדורות על ידי גיבורי ישראל, ומסירותם הנפלאה, ינקו את כוחם מחסד ה'. על כן התודה הראויה היא לו, ואך ורק לו, ולא להם. כנזכר בספר תהילים: "כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרעם לא הושיע למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם".

תכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח. חובת ההודאה על פי דין תורה נעשית על ידי הבאת קרבן תודה והקרבתו בבית המקדש. אמנם, כל זמן שאין המקדש עומד על מכונו אנו מסתפקים בדברי שפתיים הבאים כתחליף לעבודה. אולם יש לדעת שחובת הקרבן לא נעקרה מאתנו.
על כן מילות הבית מכוונות לומר שאנו מקבלים עלינו את הקרבת הקרבן כאשר יזדמן הדבר ויבנה בית המקדש. דוגמא לכך ראינו במסכת שבת 4 , כאשר לאחר חורבן בית המקדש ארע הדבר ונתחללה השבת בשוגג על ידי ר' ישמעאל. כתב על פנקסו ר' ישמעאל לכשיבנה בית המקדש עליו להביא חטאת שמנה.

"תכון בית תפילתי", הכוונה ליום שבו יבנה המקדש בסיוע ההשגחה. המילה "תכון" מכוונת על פי הפסוק בשירת הים 5 : "מקדש ה' כוננו ידיך". צורת המילה "תכון" יש בה כדי ללמד על בנין המקדש המשותף, הן על ידנו והן על ידי הסיוע האלוהי. זאת כדי להימלט ממחלקות הראשונים- האם בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם או על ידי ההשגחה האלוהית. על כן לא נאמר "תכין בית תפילתי" שכוונתו על הבורא בלבד, ולא נאמר "אכין" או "נכין" הרומזים על הבנין בידי האדם.

הכינוי "בית תפילתי" מכוון לדברי הכתוב בספר ישעיה: "כי ביתי בית תפילה יקרא". פסוק זה מעיד שעיקר תפקידו של בית המקדש יהיה בעתיד כמקום תפילה, יותר ממקום לפולחן ועובדה.
אמנם, בדברי ההמשך: "ושם תודה נזבח", ניכרת השפעתם של דברי חז"ל שקבעו כי לעתיד לבוא ייבטלו כל הקרבנות מלבד קרבן תודה. את דבריהם ייסדו חז"ל על פי הפסוק בספר ירמיה 6 : "כה אמר ה' עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב היא מאין אדם ומאין בהמה (כנראה הכוונה לעולי הרגל ולקרבנות)... קול ששון וקול שמחה... קול אומרים הודו את ה'... מביאים תודה בית ה'". ומסביר הרד"ק, שלא אצר "חטאת ואשם", לפי שבזמן ההוא לא יהיו רשעים חוטאים כי כולם ידעו את ה', וכן אמרו רבותינו ז"ל: כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מקרבן תודה. על פי זה המילים: "ושם תודה נזבח" אין כוונתם רק על נסנו הפרטי, אלא על כל תכלית בנין בית המקדש הנקרא בית תפילה.

לעת תכין מטבח, מצר מנבח. חז"ל קבעו את הסדר בשלושת המצות שנצטוו ישראל כשנכנסו לארץ: להמליך מלך, להכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית מקדש. אמנם, במדרש נאמר על הסתירה, לכאורה, בין דברי הפסוק מסוף פרשת "בשלח": "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" לבין הפסוק בסוף פרשת "כי תצא": "מחה תמחה את זכר עמלק", כי מחייתו של עמלק בעתיד תהיה על ידי הקב"ה.
על כן נאמר "לעת תכין מטבח" ללמד על ההכרתה העתידית שתעשה ביד ה'. כלומר, בנין בית המקדש הנזכר- "תכון בית תפילתי", יבוא בעקבות הכנת המטבח (מלשון טבח והשמדה) לצר המנבח.

"צר המנבח" הוא כינוי לעמלק, שאיננו מסתפק בעוינותו לישראל אלא מוסיף דברי בלע כנגד אמונתם. דברי בלע אלו הנאמרים בעזות פנים מכונים בשם "נביחה" (-"המנבח"), כקולו של הכלב המתואר בחז"ל במידת העזות המיוחדת לו: "שלשה עזים הם... כלב בחיות..." 7 .
אז אגמור בשיר מזמור, חנוכת המזבח. מילים אלו מכוונות לאמירת הלל שלם, המכונה בדברי חז"ל במילים: "לגמור את ההלל".

"חנוכת המזבח" היא חנוכת בית המקדש כולו, המבטא את הכשרתו לעבודה כאשר מקריבים על מזבחו קרבנות. חנוכת המזבח שימשה כימי חג ומועד בזמן חנוכת המשכן, וייתכן שזהו הטעם גם לחנוכת חג החנוכה הנקרא כך, לא על שם נס המנורה אלא על חנוכת המזבח שנעשתה בזמן ההצלה ממלכות יון.

בזאת יש תירוץ לקושיית ה"בית יוסף": מדוע חג החנוכה שמונה ימים על נס פך השמן שדלק שמונה ימים, והרי היה בו שמן ליום אחד, ואם כן הנס היה שבעה ימים בלבד?! אחד התירוצים הוא שהיום הראשון איננו רומז על נס המנורה אלא הוא זכר לחנוכת המזבח שהיתה באותו היום. כן מובא גם בשו"ע בשם הרמ"א, שעיקר הטעם לסעודת מצוה בחנוכה הוא משום חנוכת המזבח ולא משום נס המנורה.

טעם נוסף לקביעת הסעודות בחנוכה, נזכר באחרונים, כיון שאומרים בהם שירים ומזמורים לה' יתברך ומכן ניתן להבין את דברי המשורר: "אז אגמור בשיר מזמור", הרומז על השירים המצדיקים את הסעודות.
ב.
רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי, בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה.
חַיַּי מֵרֲרוּ, בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה.
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה, הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה.
חֵיל פַּרְעֹה, וְכֹל זַרְעוֹ, יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה.

בית זה מכוון כנגד הגאולה משעבוד מצרים. שעבוד זה החל בירידתו של יעקב למצרים, כאשר נפגש עם פרעה. לשאלתו כמה ימי שני חיים? ענה: "מעט ורעים". צרותיו של יעקב אבינו ע"ה מאז ימי נעוריו הגיעו לשיאם באבלו, במשך עשרים ושנים שנים, על אבידת יוסף בנו. יגון זה כילה את כוחו של יעקב וגרם לאיבוד זמני של רוח הקודש, עד שנחשב כמת, ורק כאשר נתבשר על יוסף נאמר: "ותחי רוח יעקב אבינו".

רעות שבעה נפשי, ביגון כחי כלה. עם ישראל, המזדהה עם יעקב והנקרא על שמו, אומר את הדברים הללו בשמו של יעקב.
חיי מררו, בשעבוד מלכות עגלה. אחרי פטירת יעקב ובניו נאמר בתורה: "וימררו את חייהם בפרק ובכל עבודה קשה". הכינוי "מלכות עגלה" היא כינוי למצרים כמבואר בספר ירמיה 8 : "עגלה יפיפיה מצרים".

ובידו הגדולה, הוציא את הסגולה. הכוונה ליציאת מצרים שבסיומה נקרע ים-סוף, ובה נאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים". והמילים "הוציא את הסגולה" מכוונות להצלת ישראל שעליהם נאמר: "והייתם לי סגולה מכל העמים".
חיל פרעה, וכל זרעו, ירדו כאבן במצולה. "חיל פרעה" מכוון על צבא מצרים, ונזכר ברדיפה אחרי ישראל: "כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו...". במילים "וכל זרעו" יתכן שהכוונה למכת בכורות שעליה נאמר: "מבכור פרעה היושב על כסאו". "ירדו כאבן במצולה" על פי הכתוב: "ירדו במצולות כמו אבן".
ג.
דְּבִיר קֹדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי, וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי.
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, כִּי זָרִים עָבַדְתִּי.
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי, כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי.
קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל, לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשָׁעְתִּי.

דביר קדשו הביאני, וגם שם לא שקטתי. "דביר קדשו" הוא כינוי לקודש הקודשים בבית המקדש על פי הפסוק 9 : "ודביר בתוך הבית הכין... לתתן שם את ארון ברית ה'". והמילה "הביאני" רומזת למילה המובאת בשיר השירים: "הביאני המלך חדריו", והכוונה לכניסתם של ישראל לארץ, ששיא מעלתם היה בזמן בנין המקדש בימי שלמה.

"וגם שם לא שקטתי"- אלו החטאים שגרמו לצרות הקשות, שהביאו לחורבן הכללי. המילים "לא שקטתי" מכוונות לדברי איוב בקינתו על רוע מזלו: "לא שלבתי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז" 10 .
ובא נוגש והגלני, כי זרים עבדתי. "נוגש" הוא כינוי למלכי אשור ובבל שהגלו את ישראל מארצם, כפי המובא בספר ישעיה: "ונשאת המשל על מלך בבל ואמרת איך שבת נוגש".
"כי זרים עבדתי" מכוון להתמכרות לתרבות הגוים, המכונים בשם "מים זרים" על פי הנאמר בתוכחת ירמיה הנביא: "אם ינטשו מים רבים קרים נוזלים" 11 .

ויין רעל מסכתי, כמעט שעברתי. "ויין רעל מסכתי" הינו כינוי לצרות שבאו מידי נבוכדנצר הנזכר בספר ירמיה 12 : "קח את כוס היין החמה הזאת", ועל פי דברי המלך דוד בספר תהילים 13 : "השקיתני יין תרעלה".
"כמעט שעברתי" מלמד על הסכנה שאיימה על עצם הקיום הלאומי של ישראל. הלשון "עברתי" מקורה בחז"ל: "בן מאה שנים כאילו עבר ובטל מן העולם".

קץ בבל, זרבבל, לקץ שבעים נושעתי. אלו המילים כוונתן לסיומה של גלות בבל, בתום שבעים השנים שנקצבו לה, כפי הנאמר בספר ירמיה 14 : "ועבדו הגויים... את מלך בבל שבעים שנה... והיה כמלאת שבעים שנה אפקוד על מלך בבל".
תחילת הגאולה על ידי פרס הופיעה בעליתו של זרובבל, נינו של המלך יהויכין. וכך נאמר בספר זכריה: "ידי זרובבל יסדו בבית הזה".
ד.
כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ, בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא.
וְנִהְיָתָה לּוֹ לְמוֹקֵשׁ, וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָּה.
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵׂאתָ, וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ.
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.

בית זה עוסק בגאולתם של ישראל מגלות פרס, כאשר ביקש המן האגגי לפגוע במרדכי היהודי ובכל ישראל- עם מרדכי.
כרות קומת ברוש, בקש אגגי בן המדתא. הכינוי "ברוש" רומז על מרדכי הצדיק על פי דברי חז"ל במסכת מגילה 15 , שכותבת על הפסוק: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש": תחת הנעצוץ- תחת המן הרשע, יעלה ברוש- זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים. "אגגי בן המדתא" הוא תוארו של המן כמובא במגילת אסתר.

ונהיתה לו למוקש, וגאותו נשבתה. הכוונה למחשבתו הרעה של המן לתלות את מרדכי על העץ, וכאשר בא השכם בבוקר אל המלך אחשורוש לבקש את האישור לתלייתו של מרדכי, גזר עליו אחשורוש להרכיב את מרדכי על הסוס ולנהוג בו גינוני מלכות, כשהוא משרת לפניו כעבד לפני אדונו. בזאת נשבתה גאותו של המן.

ראש ימיני נשאת, ואויב שמו מחית. "ראש ימיני נשאת" מכוון כנגד מרדכי, המכונה במגילה- "איש ימיני", שזכה להיות משנה למלך אחשורוש. "ואויב שמו מחית", על נתינת בית המן בידי מרדכי ובכך נמחה שמו מביתו.

רב בניו קניניו על העץ תלית. רומז לתלית עשרת בני המן על העץ אשר הכין למרדכי, אותם העשרה הם אלו שנקראו בפיו של המן "רוב בניו" כמובא במגילה: "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו...".
ה.
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי, אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים.
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי, וְטִמְּאוּ כֹּל הַשְּׁמָנִּים.
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים, נַעֲשָׂה נֵס לְשׁוֹשַׁנִּים.
בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה, קָבְעוּ בְּשִׁיר וּרְנָנִים.

יונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים. "יונים נקבצו עלי" הכונה למלחמות היונים עם ישראל כאשר אספו את צבאם מכל העמים מסביב כמובא בספרי החשמונאים. "חשמנים" הוא תארם של המכבים בני מתתיהו בן יוחנן כהן גדול. המילה "חשמנים" מובאת בספר תהילים 16 : "יאתיו חשמנים מני מצרים" ומפרש שם המצודות דוד שחשמנים הוא תואר לאנשים גדולים כמו שנקראו גם החשמונאים.

כידוע נקרא כהן גדול בתורה "כהן משיח", על שם שמן המשחה שנמשח בו, ולכן התואר חשמנים, נראה כמורכב מצמד המילים: "שמן" ו"משחה".
ופרצו חומות מגדלי, וטמאו כל השמנים. מובא במסכת מדות ששלוש עשרה פרצות פרצו היונים בחומות בית המקדש, ועל כך אמר המשורר: "ופרצו חומות מגדלי". הכינוי "מגדל" לבית המקדש מוזכר בשיר השירים: "כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות", ומפרשים חז"ל 17 : "תלפיות"- זהו בית המקדש, תל שכל פיות פונים אליו.

"וטמאו כל השמנים" מכוון לדברי הגמרא במסכת שבת 18 : "כשנכנסו יונים להיכלך טמאו כל השמנים שבהיכל".
ומנותר קנקנים, נעשה נס לשושנים. כך הם המשך הדברים במסכת שבת: "ולא מצאו אלא פך אחד של שמן". במילה "שושנים" יש משמעות כפולה: כינוי לכנסת ישראל כאמור בשיר השירים: "כשושנה בין החוחים", וכן כינוי לכהנים צעירים כדברי הגמרא במסכת סנהדרין 19 : "פרחי כהונה מוציאים אותו חוץ לעזרה"- כוונת הגמרא שם לכהנים הצעירים המקנאים את קנאת המקדש ופוגעים במי שטימא את המקדש.

בני בינה, ימי שמונה, קבעו בשיר ורננים. רומז לחכמתם של בני אותו הדור שהבינו שאף על פי שנראה כאילו הנס היה שבעה ימים בלבד יש לקבוע את החג לשמונה ימים (כך כתב החת"ם סופר בחידושיו למסכת שבת 20 ).
ו.
חֲשֹׂף זְרוֹעַ קֹדְשֶׁךָ, וְקָרֵב קֵץ הַיְּשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ, מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָׁעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן, בְּצֵל צַלְמוֹן, הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה.

הבית השישי נמסר בשתי גרסאות, ויתכן שגרסה אחת נכתבה בלחץ הצנזורה הנוצרית שהטילה את אכפה על כל אוצרות התורה והקדושה של בית ישראל. ננסה לבאר את הגרסא השכיחה יותר (כמובא בסידור "אוצר התפילות" ח"ב).

חשף זרוע קדשך, וקרב קץ הישועה. בדברי ההקדמה הזכרנו את הנוהג שרווח אצל הפייטנים שחותמים את שמם בראשי המילים של הבית, ומוסיפים את התואר "חזק" כברכה, בסיום השיר. בשיר זה מובאת בפיסקה זו המילה "חזק" על ידי צירוף שלושת המילים הראשונות של הבית.

המילים "זרוע קדשך" רומזות על הכנת הגאולה העתידה המסומלת בזרוע ה'. כך מובא בספר ישעיה, בפרק המתאר את התגלות הישועה העתידה: "מי האמין לשמועתנו, וזרוע ה' על מי נגלתה" 21 , וכן בתפילת ישעיה להתעוררות הגאולה: "עורי עורי לבשי עוז זרוע ה'". הכינוי "זרוע קדשך" המוזכר בשיר בא ללמדנו על הצורך בגאולה הבאה בידי שמים ולא על ידי בשר ודם.

ענין חשיפת הזרוע מכוון לדברי הנביא יחזקאל 22 : "תכין פניך וזרועך חשופה", ומבאר רש"י כי הכוונה לגילוי המלחמה כדרך הנלחמים בזרוע מגולה. ולכן הכוונה להתגלות הישועה ללא שום הסתר פנים, שנהגה בימי המרה.

המילים "קץ הישועה" מלמדים שתהליך הישועה הינו תהליך ארוך, ויתכן וחלק מהמאורעות הקשים מהווים שלבים בתהליך ישועה זה. על כן, באה הקריאה לקרב את קץ הישועה, שבו אין צורך יותר לצרות והאור זורח ללא שום הסתרה.
ביטוי זה מקובל בתפילות שונות בעלות משמעות דומה, כמו: "קץ הגאולה", "קץ הישועה" ועוד. יתכן שמקורו בדביר החזון שנאמרו לדניאל, שבהם הגאולה העתידה מתוארת בהקדמת התואר "קץ": "חתום הספר עד עת קץ", "עד מתי קץ הפלאות" ובסיום הספר: "ותעמוד לגורלך לקץ הימין" וביאר רש"י שם שהכוונה לאחרית הימים.

נקם נקמת דם עבדך מאומה הרשעה. מילים אלו מעידות על הימים הקשים בהם נכתב הפיוט. ימים מלאים כאב על צערם של ישראל, עבדי ה', משונאיהם, שעצם קיומם בעולם הינו גילוי של מערכת הרשע הרומית, ועל כן הם מתוארים במילים: "ואמה הרשעה".
הקריאה לנקמה מעוגנת במזמורי ספר תהילים: "יוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך", ומתאימים הם להבטחת התורה בסוף פרשת "האזינו": "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו". תואר מלכות הרשע בה"א הידיעה (-"אומה הרשעה) מעיד על התבלטותה המרושעת מלכות אדום בין כל אומות הרשע שקמו מאז ומעולם.

כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה. במילים אלו ישנו ביטוי לכאב הלב הנמשך ומדכא, על אורך הגלות שאיננה מסתיימת ולא נראה שום אור בקצה המנהרה, כאילו אין קץ לימי הרעה.
דחה אדמון, בצל צלמון, הקם לנו רועים שבעה. "אדמון" הוא תוארו של עשו, על פי הנאמר בפרשת "תולדות": "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער". עשו הוא המתייחס למלכות הרביעית שאחריה תבוא הגאולה.

המילה "צלמון" נגזרת מהמילה "צלמוות", ומכוונת לגיהנום ולאבדון המוחלט כפי שהוא נזכר בכמה מקומות. יתכן ומשמעות הבקשה: "דחה אדמון בצל צלמון" רומזת לדברי חז"ל במסכת פסחים, שלעתיד לבוא יבוא עשו כשהוא מתעטף בטלית ויבקש להצטרף לגאולה הכוללת, ועתיד הקב"ה לדחותו דחיה גמורה שאין לה תקנה.
"הקם לנו רועים שבעה" הכוונה לדברי הנביא מיכה: "והקימונו עליו שבעה רועים, שמונה נסיכי אדם", ופרשו חז"ל מיהם שבעת הרועים: שם, חנוך ומתושלח מימין, דוד באמצע, ומשמאל- אברהם יעקב ומשה. מאוחר יותר נתייחס תואר זה לשבעת האושפזין הידועים בחג הסוכות.

ביחס לתואר "רועה שבעה" שנאמר בגרסה השניה, יתכן והוא רומז לאותם שבעת הרועים כשהרועה המרכזי שבתוכם הוא הנקרא "רועה שבעה", הוא דוד המלך שעליו נאמר בחז"ל: "דוד מלך ישראל חי וקיים".


^ 1 ע"ע מדרש רבה פרשת לך-לך מד, אות יז.
^ 2 טז, יט.
^ 3 קמד, א.
^ 4 דף יב ע"ב.
^ 5 שמות טו, יז.
^ 6 לג, יא.
^ 7 מסכת ביצה דף כה ע"ב.
^ 8 מו, כ.
^ 9 מלאכים א' ו, יט.
^ 10 ג, כו.
^ 11 ירמיה יח, יד.
^ 12 כה, טו.
^ 13 ס, ה.
^ 14 כח, יא.
^ 15 דף י ע"ב.
^ 16 סח, לב.
^ 17 מסכת ברכות דף ל ע"א.
^ 18 דף כא ע"ב.
^ 19 דף פב ע"ב.
^ 20 דף כא ע"ב.
^ 21 נג, א.
^ 22 ד, ג.

חזרה למעלה