ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נס פך השמן - האמנם נס גדול?! | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים חנוכה עניינו של חג Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תש"ס

נס פך השמן - האמנם נס גדול?!


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יוסף יעקב בן זרח נתן

שאלה:
עם ישראל הוא עם למוד נסים. המקרא מספר לנו על נסים רבים, כאשר חלקם הם נסים משמעותיים של כלל ישראל כמו בקיעת ים סוף, בקיעת הירדן או "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", וחלקם נושאים אופי פרטי יותר, כמו נסי אלישע, המציף מן המים ברזל של גרזן, או שמרפא את המוות שבסיר, או אפילו מחייה את המת. גם בתקופת התנאים והאמוראים עדיין פוגשים אנו נסים רבים, שחלקם לכאורה אינו נופל במדרגתו מנס פך השמן. 1
עד ימינו, מפורסמים מעשיהם של גדולי ישראל במופתים שאינם נופלים מהברכה ששרתה בפך השמן שהספיק לשמונה ימים. שאלתינו היא אם כן - מדוע "זכה" נס פך השמן ל"התפעלות" עד כדי הנצחתו לדורות בשמונת ימי חנוכה? 2
בדברינו ננסה לענות על שאלה זו בשלושה מעגלים.

מעגל ראשון
בכדי לעמוד על משמעות הנס נתבונן בכמה פרשיות העוסקות בחנוכת המשכן והמקדש:

השראת שכינה בחנוכת המשכן
"ותצא אש מלפני ה’ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

השראת שכינה בחנוכת הבית בימי שלמה:
"וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העלה והזבחים וכבוד ה’ מלא את הבית: ולא יכלו הכהנים לבוא אל בית ה’ כי מלא כבוד ה’ את בית ה’: וכל בני ישראל ראים ברדת האש וכבוד ה’ על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה’ כי טוב כי לעולם חסדו" (דהי"ב ז, א - ג). 3

השראת שכינה בחנוכת הבית בימי עזרא:
"ויהי מקץ ימים רבים והמלך שלח את נחמיה ירושלימה... לא מצאו את האש כי אם מים קפואים מצאו תחתיה... ויהי בהקריבם את קרבן ה' וצו אותם לזרוק את המים על העצים ועל הקרבן אשר על המזבח ויעשו כן. אחרי כלותם והשמש יצאה על הארץ, והעבים נפוצו והנה אש אלוקים מתלקחת בקרבן, וישתומם כל העם מסביב, ויפלו הכהנים וכל העם על הפנים... וישירו הכהנים בהלל להודות לה'" (ספר המכבים ב', א). 4

על פי זה רואים אנו את המציאות של אש היורדת מן השמים בשלושת הפעמים שבהם נבנה מקום לשכינה - במשכן במדבר ובשני המקדשים. בשלושתם ירידת האש מן השמים מסמלת את השראת השכינה. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

עד כאן דיברנו על השראת השכינה באירוע הראשוני והחד פעמי של ירידת האש מן השמים.
הגמרא מספרת לנו על אירוע נוסף - לא חד פעמי כי אם יום יומי שהתחולל במקדש - במנורה, אירוע שגם לו הייתה משמעות דומה:

מתיב רב ששת: (ויקרא כד) "מחוץ לפרוכת העדת יערך" - וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא, עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים (שבת כב, ב).

רש"י מדייק מלשון הכתוב "להעלות נר תמיד" -
"מדלא כתיב להעלות נרות - שמע מינה: הוקבע נר אחד להתחיל בו בכל יום, וזהו נר מערבי השני של מזרח, והכי תנן (תמיד לג, א): נכנס ומצא נרות מזרחים דולקות - מדשן המזרחי ומניח את המערבי דולק, שממנו מדליק את המנורה בין הערבים, מצאו שכבה, כגון משמת שמעון הצדיק - מדליקו ממזבח העולה... וכל זמן שהיו ישראל חביבין - היה דולק כל היום, והיינו עדותה.
קביעות הופעת השכינה אם כן התבטא במקדש בנס היום יומי שבמהלכו הנר המערבי דולק תמיד כעדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל.

עד מתי התקיים נס זה?

וכך מובא בגמרא ביומא (לט, א):
"תנו רבנן: ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך - פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה ".

שמעון הצדיק - משיירי כנסת הגדולה, ועל פי הגמרא חי בסוף ימי פרס, תחילת עלייתה של יוון, 5 ובתקופתו התרופפה העדות על השראת השכינה בישראל - "מכאן ואילך פעמים היה הנר המערבי דולק ופעמים כבה".

משמעות הדברים היא שנס זה של הנר המערבי התחולל באופן קבוע במקדש הן בבית ראשון והן בבית שני עד לתקופת שמעון הצדיק, תקופה שבה תרבות יוון האיצה את התפשטותה ואת השפעתה, והשראת שכינה החלה נדחקת והולכת.
אחר כל זאת נחזור אל משמעות נס פך השמן, ונאמר שגם לנס זה הייתה משמעות דומה.

ואלו הם דבריו של הפני יהושע על הגמרא בשבת (כא, ב):
הפני יהושע שואל:
"ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס הזה למה, דהא קיי"ל טומאה הותרה בציבור, והיו יכולין להדליק בשמן טמא?... לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם... והואיל ואיתרחש להו ניסא בעיקר העניין שנגאלו גאולה שלימה מיד שונאיהם, שהיו אומרים לישראל "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" וגזרו כמה שמדיות, ועכשיו שנגאלו ונעשה להם נס גדול ששלטו, לכך נעשה להם נס גם כן בעניין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם, כדדרשינן נמי לעניין נר מערבי, אלא שלאחר מיתת שמעון הצדיק אפילו נר מערבי לפעמים היה כבה והולך, לכך נעשה להם נס בזה העניין ממש באותן הימים שהיה עת רצון, להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה ".


בניסוח מעט שונה נאמר כך: התחדשות הנס במנורה מבטא את התחדשות השראת השכינה, אחרי שחיללו היוונים את המקדש והופסקה העבודה בו. משמעותו של הנס הייתה במשמעות דומה לשלוש חנוכות הבית שקדמו לחנוכה זו, ומבחינת העם היושב בציון הייתה כאן בשורה של חזרת השכינה למקדש ולישראל.

מעגל שני
דומה שישנו מימד נוסף במעמד זה:
נתבונן בפירושו של ברש"י לפסוקים בספר ויקרא ( ט', כג):
"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה’ אל כל העם".

השאלה שרש"י מתמודד אתה היא זו: הפסוק מספר על כך שמשה ואהרון נכנסו אל אהל מועד, ומיד לאחר מכן יצאו וברכו את העם. מהו פשרה של כניסה זו? 6

רש"י (ויקרא ט, כג):
"ויבא משה ואהרן...- כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל.
ויצאו ויברכו את העם - אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו (תהלים צ, יז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל. לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (פסוק ו), אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו".


רש"י מתייחס בדבריו אל הרובד הבסיסי של השראת השכינה, אלא שרש"י מוסיף משמעות נוספת לאירוע זה. רש"י מתאר את מצב העם שכבר השלים את מלאכת בניית המשכן, אך השכינה בוששת מלשרות בתוכו. בתחילה מתאר רש"י את אהרון הכהן אשר נוטל על עצמו את האחריות "יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל", ולאחר מכן גם העם היו סבורים שעוון העגל רובץ עליהם ומעכב את השראת השכינה.

במילים אחרות - ירידת האש מן השמים משמשת גם כאות סימן או הסכמה לישראל על כך שהקב"ה מחל לישראל על חטא העגל, והרי הוא כבר חפץ במעשה ידיהם.


גם בבית המקדש הראשון מובאת בחז"ל התייחסות אל מעגל זה במסכת שבת (ל, א):

"אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהלים פו) "עשה עמי אות לטובה ויראו שנאי ויבושו" - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון! אמר לו: מחול לך. אמר לו: עשה עמי אות בחיי! אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע. כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: (תהלים כד) "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד", רהטו בתריה למיבלעיה, אמרו: (תהלים כד) "מי הוא זה מלך הכבוד"? אמר להו: "ה' עזוז וגבור". חזר ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה", ולא נענה. כיון שאמר (דברי הימים ב, ו) "ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך - מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון".

אחר כל זאת נחזור אל משמעות נס פך השמן, ונאמר שגם לנס זה הייתה משמעות דומה.

ואלו הם דברי המהר"ל בנר מצווה (עמוד כב):
"ועוד יש לומר, שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל שהיו מנצחים את היונים, רק שלא היה נראה שהיה כאן נצחון הזה על ידי נס שעשה זה השם יתברך ולא היה זה מכחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס מן השם יתברך, וכך המלחמה שהיו מנצחין ישראל היה מן השם יתברך".

המהר"ל אינו מפרט, אך ניתן להרחיב את דבריו ולייחסם לשני מישורים:
1. החשמונאים הובילו מהלך משמעותי מאד במלחמתם במעצמה הגדולה - ביוון. הרקע אמנם ברור - השפעת התרבות היונית הייתה גדולה והרסנית, היו בה גם גזירות שמד שחייבו במצבים מסוימים למסור את הנפש, ובכל אופן צעדו הם צעד נוסף משמעותי בהכרזת המרד, ובמלחמה ה חזיתית במעצמה הגדולה, עם כל הכרוך בכך הן מבחינת הדם הרב שנשפך. בבית שני עד עכשיו לא היה מהלך של הליכה חזיתית למלחמות, כאשר הגישה למלכות פרס אשר קדמה ליוון הייה בקבלת רשות ובהסכמה. ויותר מכך - גם בבית ראשון לא מצאנו מהלך של הליכה חזיתית כל כך נחרצת כנגד מעצמה גדולה.

2. מבחינת הפילוג בעם. הכרזת המרד ביוון הובילה גם למערכה פנימית מסובכת של מי שהלך עם החשמונאים כנגד המתיוונים ותומכיהם. שבירת כלים זו לא הייתה קודם לכן, וגם לאחר הניצחון חוזרים אנו ורואים את דרכם של החכמים כנגד הצדוקים שלא הייתה בדרך של שבירת הכלים.

בהקשר לכך ניתן לראות בנס זה משהו מעין הממד הנוסף שראינו בהקשר לאש שירדה מן השמים, אש שהיה בה מעין אות מן השמים על כפרת חטא העגל, או על כפרתו של דוד בחטאו בבת שבע. גם כאן ניתן לראות בנס מעין הסכמה אלוקית על כך שהקב"ה בוחר וחפץ במהלכם זה של החשמונאים.

מעגל שלישי
אלא שעדיין נשאל. האם נס פך השמן דומה לאש שירדה מן השמים, או שדומה הוא לנס התמידי אשר היה בנר המערבי אשר במנורה.
תשובתנו היא שבפשטות דומה הוא לאש שירדה מן השמים. הסיבה -
א. נס זה היה אירוע חד פעמי שקשור להתחדשות העבודה.
ב. נס זה היה במנורה כולה ולא רק בנר המערבי.
ג. לא נזכר בשום מקום (לכאורה) שהנר המערבי חזר לדלוק בדרך הנס לאחר נס פך השמן.

אלא שאם כן נשאל - מהי המשמעות לכך שכאן האות מן השמים הייתה שונה מן האות שבפעמים הקודמות? מדוע בכל החנוכות האחרות ירדה אש על גבי המזבח ואילו כאן הנס היה במנורה?

בכדי לענות על שאלה זו יש להתבונן מהו ההבדל שבין המזבח לבין המנורה.
המזבח - מבטא את ההתבטלות של המציאות אל נוכח האלוקות. על המזבח מקריבים חיים, והתבטלותם יש בה מן התיקון. המזבח מבטא גם את הענווה "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'".
המנורה - "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב). המנורה מאירה. "כי נר מצוה ותורה אור". המנורה במהותה אינה מבטאת את מידת ההתבטלות אלא את הופעת החכמה - "הרוצה להחכים ידרים" (ומקום המנורה בדרום הקודש).

הבדל נוסף בין החנוכות:
בראשונות האש היא אש מן השמים ולא מן ההדיוט.
בחנוכת בית חשמונאי האש היא מן ההדיוט, אלא ששרתה בה הברכה והמשיכה לדלוק.

משמעות ההבדלים:
ניתן לומר שיש כאן שתי צורות של השראת שכינה. בשלוש הפעמים הראשונות עומדים במעמד של חנוכת הבית, והביטוי לכך שקב"ה בא והישרה את שכינתו היה באש שירדה על גבי המזבח. כאן מאיזו סיבה השראת השכינה מצאה את ביטוייה דווקא במנורה, ובפשטות משמעות הדברים היא שיש כאן אופי אחר של השראת שכינה.

באופן כללי נאמר שיש כאן מעבר מצינור הנבואה אל צינור החכמה.
בבית ראשון הייתה נבואה ורוח הקדש, ואילו בבית שני עם עלייתו של עזרא נסתלקה הנבואה (עזרא היה "סופר"), כבר לא היו נסים בבית המקדש, בקדש הקודשים לא היה כבר הארון, וההדרכה הרוחנית המרכזית אל הדור הייתה דרך החכמים - דרך אנשי כנסת הגדולה.

ויותר מכך נאמר. ניתן לראות בתקופה שלאחר חנוכת בית המקדש על ידי החשמונאים תקופה משמעותית מאד, אולי אף הרת משמעות קיומית לכל סדר ההתפתחות וההשתלשלות של תורה שבעל פה שלאחר מכן. חלקים גדולים מאד ממורשת תורה שבעל פה של התנאים התגבשה והתבררה בתקופת הזוגות והתנאים עד לתקופתו של ר' יהודה הנשיא. זוהי התקופה שבה היצירה בתחום מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה היו משמעותיים מאד, וזוהי גם התקופה שלאחריה צמחו כלל יצירותיהם של התנאים. על פי דברינו אלו ניתן לראות בהתחדשות השלטון היהודי, וכן ההתחדשות הרוחנית שבעקבות חנוכת הבית את הקרקע שאפשרה את התקופה הפורה כל כך בעיצובה של תורה שבעל פה.

ואלו הם דבריו של הרב קוק ביחס למעמדו הרוחני של בית שני:
"מפני שלא הוכשרה עדיין הנשמה הפרטית של היחידים לקבל את כל תקפו וזהרו של אור האידיאה האלהית עצמה, ולהתאים על ידו את חייהם עם ערך הכלל ושלמותו לכן הוכרח להשבר אותו המצב הנשגב של האומה שהחל לעלות ולהתרומם בימי הבית הראשון. הבית השני לא הוכן להשבת אותה האיתנות של האומה, במלא המובן. לא כח צבורי ישראלי הופיע עליו, כי אם כח של יחידים. "הנבדלים מטומאת עמי הארצות", שעל ידם נתן ד' ניר לישראל לעמד לגורלו האחרית הימים" (מהלך האידיאות לרב קוק עמוד קט).


הרב קוק מדבר על בית ראשון במשמעות של תקופה שבה האידאה האלוקית הופיע בתוקף ובזוהר, בניגוד לבית שני שלא הופיע בו כוח ציבורי כי אם כוח של יחידים. תפקידו של בית שני היה להכשיר את העם לקראת הדרך הארוכה שבה העם עדיין צריך ללכת עד לגאולה האחרונה, ולא כ"בית האחרון".

בהקשר לכך בבית שני, לאחר הסתלקות המאורות מתחילה בנייה מחודשת של כל התורה כולה הנלמדת ונמדדת ללא הנבואה וללא רוח הקדש, כי אם בשכלם ובמחשבתם של החכמים - חכמי תורה שבעל פה.

עוד הערה לסיום: בדברינו על משמעותה של חנוכת החשמונאים את הבית ציינו שהיה כאן שלב הכנה אל תקופה חשובה ביצירתם של החכמים. על כך נעיר שהדברים אינם חופפים לגמרי את המעבר מנבואה לחכמה שהיה כבר בייסודו של הבית השני, אלא שבכל אופן ניתן לראות את התהליך כתהליך הדרגתי, כאשר כלל שמותיהם של התנאים המוכרים לנו הוא מן התקופה המאוחרת יותר. גם ביחס לאופן החנוכה בימי עזרא נציין שעל ירידת האש מן השמים בחנוכת זו יודעים אנו רק מעדות בספר המכבים, ופירוש הדבר שהאש הייתה פחות משמעותית כביטוי לשכינה בתקופת עזרא. תשובתנו היא שבכל אופן ישנה הדרגתיות במעבר מן הנבואה אל החוכמה, ובתקופת החשמונאים התרחש שלב משמעותי נוסף בכיוון זה.


^ 1 דוגמאות: הגמרא בתענית (כה, א) מספרת על ר' חנינא בן דוסא כמה וכמה סיפורי מופתים: "חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא, אמר לה: בתי למאי עציבת? - אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו אור לשבת. - אמר לה: בתי, מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא: היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה.
^ 2 ניתן לבחון את הדברים בשני היבטים - בהקשר לציונו של הנס, וכן בהקשר לציון הנצחון על היוונים. אנו בדברינו נתמקד במשמעותו של הנס.
^ 3 יש מקום להתבונן בפשר העובדה שבדברי הימים נזכרת האש היורדת מן השמים, ואילו בספר מלכים נזכר הענן המלא את הבית "ויהי בצאת הכהנים מן הקדש והענן מלא את בית ה': ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה': אז אמר שלמה ה' אמר לשכן בערפל" (מלכים א' ח, י- יב).
יש לציין שהציור להשראת שכינה מופיע הן באש והן בענן. כך בעמוד האש ועמוד הענן, דרך שניהם הנזכרים במעמד הר סיני, ועד להסתלקות השכינה בספר יחזקאל - שגם שם נזכרים שניהם.
^ 4 יש לעיין בשאלה מדוע בספר עזרא לא נזכרת העובדה שירדה אש מן השמים.
^ 5 יצא לקראת אלכסנדר מוקדון כאשר עלה על ירושלים להחריבה: "יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מלאכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. - אמר להם: למה באתם? - אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו? - אמר להם: מי הללו? - אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. - אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו, וזרעוהו כרשינין. כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב. - אי בעית אימא - ראויין לבגדי כהונה, ואי בעית אימא - עת לעשות לה' הפרו תורתך" (יומא סט, א).
^ 6 בתירוצו הראשון כותב רש"י שנכנסו להקטיר קטורת.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il