ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות בישול בשבת ב' | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש שבת הלכות שבת מלאכות שבת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"א

הלכות בישול בשבת ב'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

ז - כלי ראשון, שני ושלישי
בישול מאכלים נעשה על ידי כלי שעומד על האש, השאלה, מה הדין כאשר ישנו סיר שאינו מונח על גבי האש או הפלטה, ויש בו מים חמים או תבשיל חם שהיד סולדת בהם, האם מותר להכניס לתוכו מאכל שאינו מבושל.
התשובה הכללית, שבכלי ראשון הדבר אסור ובכלי שני מעיקר הדין מותר, אולם בפועל רק בכלי שלישי מותר. כלי ראשון הוא הכלי שהתחמם על גבי האש, וכלי שני הוא כלי שעירו לתוכו את המים או התבשיל מתוך הכלי שעמד על האש. והטעם להבדל ביניהם הוא, שהכלי הראשון עמד על האש וגם דפנותיו התחממו, וממילא זמן ממושך ישמר חומו, ובכוחו לבשל את המאכל החי שיניחו בתוכו. אבל כלי שני, הואיל ודפנותיו לא התחממו על האש, בזמן קצר התבשיל או המים החמים שהניחו בו מתקררים, ואין בכוחם לבשל את המאכל החי שמניחים בתוכם (תוס' שבת מ, ב, 'שמע מינה').
אלא שיש מאכלים, כדוגמת דגים מסוימים, שהם יוצאים מהכלל ומתבשלים במהירות ובקלות, ואפילו בכלי שני הם יכולים להתבשל. מאכלים אלו מוגדרים בהלכה כ'קלי הבישול', ואסור מן התורה לבשלם בכלי שני. ולא זו בלבד, אלא אפילו לשפוך עליהם מים חמים מתוך כלי שני אסור, כי מאחר שדי להם בבישול קל, אפילו בעירוי מכלי שני הם מתבשלים ונעשים מוכנים לאכילה (מ"ב שיח, לו).
ואף שמעיקר הדין משמע שרק מאכלים בודדים נחשבים ל'קלי הבישול', כמה מגדולי הפוסקים חששו שמא איננו יודעים להבחין בין מאכלים רגילים ל'קלי הבישול'. ולדעתם, רק כאשר ידוע במפורש, שהמאכל אינו מ'קלי הבישול', כדוגמת מים ושמן, מותר ליתנו בכלי שני (מ"ב שיח, מב, שש"כ א, נט). בנוסף לכך, לדעת כמה מגדולי הפוסקים, כל מאכל שלא עבר בישול לפני השבת, אסור מדברי חכמים להכניסו לכלי שני בשבת, משום שהכנסתו לכלי שני נראית כבישול (מ"א, מ"ב שיח, לד). לפיכך למעשה, אין להניח מאכל שלא עבר בישול בכלי שני, אבל מותר לערות מכלי שני על מאכל שלא עבר בישול, ורק אם ידוע שהוא מ'קלי הבישול', אסור לערות עליו מכלי שני.
לפיכך, מותר להכין 'מנה חמה' של מרק או אורז, על ידי שייערו מים חמים מכלי שני לתוך ה'מנה חמה'. אבל פירה אסור להכין משום לישה (כמבואר להלן יב, ז).
אבל כלי שלישי, מוסכם להלכה שאינו מבשל. שאם שפכו את המים החמים או התבשיל שבסיר לכלי אחר, וממנו לעוד כלי, הרי זה כלי שלישי, ואין בו יותר איסור בישול. 1
ח - הכנת תה בשבת

הרוצה להכין תה בעזרת שקית תה, צריך לעשות זאת בכלי שלישי. כלומר יערה את המים החמים לכוס אחת (שהיא כלי שני), וממנה יערה את המים לכוס אחרת, שהיא כלי שלישי, ולתוך הכוס הזו מותר להכניס את שקית התה.
ולכאורה היה צריך להתיר לעשות זאת בכלי שני, שכן הכלל הוא שאין בישול בכלי שני. אלא שכפי שלמדנו, בדברים שהם 'קלי הבישול', יש בישול גם בכלי שני, ויש חוששים שעלי התה הם מ'קלי הבישול'. ועוד שיש סוברים, שאסרו חכמים להכניס לכלי שני מאכל שלא עבר בישול, משום שזה נראה כבישול (מ"א, מ"ב שיח, לד). לפיכך הרוצה להכין תה צריך לעשות זאת בכלי שלישי.
ואמנם יש שהחמירו והורו, שהואיל ואנו רואים שאפילו בכלי שלישי יוצא צבע וטעם מתוך שקית התה, סימן הוא שהתה מתבשל בקלות רבה, ולכן יש לאסור להניחו אפילו בכלי שלישי (ערוה"ש וחזו"א). אלא שלדעת רוב הפוסקים, כלל מוחלט הוא, שאין איסור בישול בכלי שלישי, ובכל מקרה מותר להכניס מאכל שלא התבשל לכלי שלישי. בנוסף לכך, מה שרואים שגם בכלי שלישי יוצא טעם וצבע מהתמצית, אין זה סימן לבישול. עובדה היא, שאף אם יכניסו את שקית התה למים בטמפרטורה של ארבעים מעלות, שאינם מסוגלים לבשל כלום, יצא טעם וצבע. לפיכך, מותר לתת שקית תה לתוך מים חמים שבכלי שלישי.
ואם הכינו מערב שבת תמצית תה נוזלית, מותר לשפוך אותה למים החמים שבכלי שני, שכן התמצית הנוזלית אינה מ'קלי הבישול', ומזיגתה לתוך הכוס אינה נראית כפעולת בישול.
והמהדרים נזהרים לכתחילה שלא לצבוע משקים (להלן יג, י), ועל כן ימזגו את תמצית התה לכלי שלישי, ועליה יערו את המים החמים מכלי שני, שבאופן זה המים מצטרפים לתמצית התה ולכל הדעות אין בזה חשש צביעה.
ואם באמצע השבת התמצית הנוזלית נגמרה ונשארו רק עלי תה בלא נוזלים, מותר לשפוך מים רותחים מהדוד לתוך כוס שתחשב כלי שני, וממנה יערו את המים על עלי התה, ויכינו עוד תמצית נוזלית. ואין לחוש בזה לבישול, כי עלי התה הללו כבר נתבשלו בערב שבת, ואין לגביהם יותר איסור בישול. 2

ט - עירוי רותחים לכוס רטובה
המיוחד בהלכה, שהיא חודרת בדייקנות עד לפרטים הקטנים ביותר, ודווקא על ידי כך היא מרוממת את כל הפעולות המעשיות של החיים ונותנת להן משמעות רוחנית ערכית.
ומכאן לשאלה מעשית, האם מותר בשבת למזוג מים חמים מן הדוד לתוך כוס שיש על דפנותיה רסיסי מים?
יש אומרים שהואיל ואיסור בישול מן התורה חל גם על טיפות ספורות של מים, אסור לערות מים חמים מן הדוד לתוך כוס שיש על דפנותיה רסיסי טיפות של מים קרים, מפני שהמים החמים יבשלו את רסיסי המים הקרים. ולכן יש לנגב היטב את הכוס מכל רטיבות, ורק לאחר מכן מותר למזוג לתוכה מים חמים (אג"מ או"ח א, סו"ס צג; מנח"י ט, ל; שש"כ א, נב).
לעומת זאת, דעת הרבה פוסקים, שאין צורך לנגב את הכוס מכל רטיבות, משום שאין זה דרך בישול. וגם ספק אם בפועל יהיו טיפות שיתבשלו. וגם אם יתבשלו, יהיה זה שלא ברצונו ובדעתו של האדם, שכן אין כוונתו במזיגת המים לבשל את הרסיסים הללו. וכן הלכה (ציץ אליעזר יג, מ; שבה"ל ז, מב; יבי"א ח"ד לג). 3

י - האם גוש חם מבשל?
כפי שלמדנו (הלכה ז), כלי ראשון מבשל כל מאכל, וכלי שני מבשל רק את המאכלים שמתבשלים בקלות, אבל כלי שלישי אינו מבשל כלל. אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה, מה דינו של גוש חם:
יש אומרים, שגם על גוש מאכל חלים כללים אלו, וכיוון שהוא מונח בכלי שלישי, אינו יכול לבשל שום מאכל. וכן דעת רוב הפוסקים (רמ"א, גר"א, פמ"ג, חת"ס ונשמ"א).
אולם יש פוסקים, שהחמירו והורו, שכל הכללים אודות כלי שני ושלישי נאמרו דווקא לגבי מאכלים נוזליים או רכים שבאים במגע שלם עם הדפנות הקרות של הכלים, ולכן אחר שהועברו מכלי ראשון לשני, ומשני לשלישי, כבר אין בכוחם לבשל. אבל כאשר מדובר בגוש מאכל, כמו למשל, חתיכת בשר, פשטידה, תפוח אדמה או אורז הצבור כגוש, מאחר שהם עשויים כגוש - חומם נאצר בתוכם, ואין הם מושפעים כל כך מהדפנות. ולכן כל עוד הם חמים בחום שהיד סולדת בהם, אפילו אם הם מונחים בכלי עשירי, יש בכוחם לבשל (מ"א, מ"ב שיח, מה).
למעשה, מאחר שהדבר נוגע לאיסור תורה, ראוי להחמיר, אולם בכל עת שיש ספק נוסף האם יש בדבר בישול, אפשר להקל לכתחילה. לפיכך, כל זמן שאפשר לנגוע במאכל הגושי, ספק אם היד סולדת בו, ואין לחשוש שמא הוא יכול לבשל (לעיל הלכה ד). וגם אם ברור שהיד סולדת בו, מותר לתת עליו רוטב קר שעבר בישול, הואיל ויש סוברים שאין בישול אחר בישול בנוזלים (לעיל הלכה ה). וכן מותר לתת עליו מלח, הואיל ואינו מתבשל בכלי שני (מ"ב שיח, עא). וכן מותר להניח מלפפון חמוץ וירקות חיים על קוגל או בשר לוהט, מפני שאין כוונה לבשל אותם.
אבל תבלינים חיים, כפפריקה ופלפל, אסור להניח על גוש לוהט, מפני שיש תועלת בבישולם, שאז טעמם יספג היטב במאכל. לפיכך, יש להמתין שהמאכל הגושי יצטנן קמעא עד שאפשר יהיה לנגוע בו, ואז מותר לתבלו בתבלינים. 4

יא - בישול אחר אפיה וכדומה
כפי שלמדנו (בהלכה ג) מותר לחמם בשבת מאכל שכבר התבשל כל צרכו, מפני שהאיסור הוא להעביר מאכל ממצב חי למצב מבושל, אבל לאחר שהמאכל התבשל אין איסור לחממו. אלא שעדיין צריך לברר האם מותר בשבת להעביר מאכל ממצב מבושל לצלוי, או מאפוי למבושל וכיוצא בזה. למשל, האם מותר לקחת בשר שנצלה לפני השבת ולהכניסו בשבת לקדרה של חמין, מצד אחד הוא כבר אינו חי ונצלה כל צרכו, אולם מצד שני, הכנסתו לקדרה תשנה את מצבו, מצלוי למבושל.
לדעת ראבי"ה, מרדכי ורוב הראשונים, אין בזה איסור. שהואיל ועל ידי חום האש המאכל כבר עבר ממצב חי למצב מבושל או אפוי או צלוי, אין בו יותר איסור בישול. ושינוי מצבו מצלוי למבושל או להיפך, אינו נחשב בישול אלא הטעמה נוספת שאין בה איסור. וכן ההלכה לדעת חלק מהפוסקים הספרדים (יחו"ד ב, מד; מנו"א ח"ב י, כו).
אולם לדעת רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' רעד), אמנם מותר לחמם בשבת מאכל מבושל, אפוי או צלוי, אבל לשנות את מהותו מצלוי למבושל אסור, מפני שזה נחשב כבישול חדש. וכן אסור לקחת לחם אפוי ולהכניסו לתוך סיר של תבשיל, שעל ידי כך הופכים את הלחם מאפוי למבושל. ואפילו אם המרק החם בכלי שני, יש לחוש שהלחם מ'קלי הבישול', והרי הוא מתבשל בכלי שני. וכן מנהג אשכנז להחמיר (רמ"א שיח, ה). וכן דעת חלק מהפוסקים הספרדים, שלכתחילה נכון להחמיר בזה (בן איש חי ש"ב בא ו; אול"צ ח"ב ל, ו).
אמנם גם הנוהגים להחמיר מסכימים שבדיעבד אם בישלו דבר אפוי או אפו דבר מבושל, המאכל לא נאסר, שכן בדיעבד אפשר לסמוך על דעת המתירים (מ"ב שיח, מו).
לפי מנהג רוב ישראל שנוהגים להחמיר בדין זה, הרוצה לטבול ביסקוויט בתה או קפה, צריך להקפיד שהקפה והתה יהיו בכלי שלישי שאינו מבשל. והרוצה לטבול לחם במרק, אם יעביר את המרק מהסיר לצלחת על ידי מצקת, יוכל להקל ולהחשיב את המרק ככלי שלישי ולטבול בו לחם (מ"ב שיח, מה). 5

יב - מגיס - ערבוב
ערבוב המאכל שבקדרה משפר את איכות הבישול, ולכן המערבב בשבת תבשיל שלא נתבשל כל צרכו, עובר באיסור תורה. פעולת הערבוב נקראת בלשון חכמים 'מגיס'. וגם כאשר התבשיל אינו על האש, כל זמן שלא נסתיים בישולו והיד סולדת בו, אסור מהתורה להגיסו. וכן אסרו חכמים להוציא מאכלים מתוך סיר שהתבשיל שבתוכו עוד לא מוכן לאכילה (מבושל כל צרכו), משום שלקיחת המאכל תגרום לתנועה בתוך הסיר, וזו היא פעולה של הגסה. וגם לאחר שהורידו את הסיר מהפלטה, אם בישול המאכל עוד לא נגמר, אסור להוציא מהסיר דבר. ורק כאשר התבשיל יתקרר עד שהיד לא תסלוד בו, מותר יהיה להוציא ממנו את המאכלים הרצויים.
אבל אחרי שנגמר הבישול, והמאכל ראוי לאכילה, אין בו יותר איסור בישול, ומותר לקחת מתוך הסיר את המאכל הרצוי (שו"ע שיח, יח). וכן מנהג רבים מיוצאי ספרד. ומכל מקום אין לערבב את התבשיל בעודו על האש, משום שהמערבב נראה כמבשל (ילקוט יוסף שיח, מג).
ומנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד להחמיר, שכל זמן שהתבשיל מונח על הפלטה, אפילו אם נגמר בישולו, לכתחילה אין מוציאים ממנו מאכלים. אלא קודם מורידים את הסיר מהפלטה ואחר כך מעלים בכף את המאכלים. ואם רוצים אחר כך להניח בחזרה את הסיר על הפלטה, יש להקפיד על הכללים שיבוארו בדיני החזרה (הלכה יט).
בשעת הצורך, גם המחמירים מקילים להוציא מאכלים מתבשיל שנגמר בישולו והוא עומד על האש. למשל, כאשר הסיר מונח על אש שאינה מכוסה, ואם יורידו אותו מן האש יהיה אסור להחזירו (כמבואר להלן יט), מותר להוציא את המאכלים מהסיר בעודו על האש. מפני שהעיקר להלכה, שמשעה שנגמר בישול המאכל, אין בו יותר איסור מגיס (חזו"א לז, טו; שש"כ א, לח). ומים, לכל הדעות מותר לקחת מתוך המיחם שעל הפלטה (שש"כ א, לט). 6

יג - הוספת מים לתבשיל שעל הפלטה כדי שלא ישרף
כאשר הנוזלים שבקדירת החמין שעל הפלטה התנדפו, ויש חשש שהתבשיל ישרף, אסור להוסיף לקדירה מים קרים, מפני שהם יתבשלו בה. אבל אם יש מיחם של מים חמים על הפלטה, מותר לערות ממנו מים חמים אל תוך הקדירה. ואם יש למיחם ברז, אפשר להוריד את קדירת החמין מהפלטה, וליצוק לתוכה מים חמים מן הברז. ואם הקדרה בשרית והמיחם פרווה, יש לפתוח את המכסה של הקדירה למשך כעשר שניות כדי שהאדים הרבים שבה יצאו ויתפזרו, ורק אח"כ יקרבו אותה מעט אל הברז, באופן שרק מעט אדים יעלו ממנה אל הדוד. וכאשר קשה לערות מן הדוד ישר לקדירה, אפשר לקבל את המים החמים בכוס ולערותם מן הכוס לקדירה, שכל זמן שהיד סולדת מחום המים, לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין בהם איסור בישול. וכך נוהגים רוב ישראל ובכללם יוצאי אשכנז, תימן וצפון אפריקה (מ"ב רנג, פד; ילקוט שמ"ש פח; שש"כ א, יז).
ויש אומרים, שאסור להוסיף מים חמים לתוך קדרה שעומדת על הפלטה, משום שלדעתם אין מתייחסים לחום המים אלא למעמד שלהם, שבעודם במיחם הם במעלת כלי ראשון, ובעת שייערו אותם ירדו ממעמד של כלי ראשון שבכוחו לבשל, למעמד של עירוי שאין בכוחו לבשל, וכאשר יכנסו לתוך הקדרה יתבשלו ויחזרו להיחשב ככלי ראשון. ויש מהספרדים שנוהגים כך (יחו"ד ד, כב). וספרדים שרוצים להקל כדעת רוב הפוסקים, יש להם על מי לסמוך (אול"צ ח"ב, יז, ח, ועיין במנו"א ח"א ג, טו). 7



^ 1.. אמנם היו מהאחרונים שנטו להחמיר שלא להכניס דבר חי שמתבשל בקלות לכלי שלישי שהיד סולדת בו, וכ"כ בשביתת השבת מלאכת מבשל כג עפ"י היראים. וכן דעת חזו"א נב, יט, לעניין קלי הבישול, שכל זמן שהמים חמים, אף בכלי שלישי ועשירי מתבשלים. וכ"כ לעניין תה בערוה"ש שיח, כח. ולדעת ח"א כ, ד, כל כלי שתכולתו חמה עד שהיד נכוות בה - מבשל. אולם לדעת רוב הפוסקים, הכלל שאין איסור בישול בכלי שלישי הוא מוחלט, וכל מאכל חי מותר להכניס בכלי שלישי. וכ"כ מ"ב שיח, מז, עפ"י פמ"ג. וההסבר המקובל הוא, שכך שיערו חכמים, שלא יתכן בישול בכלי שלישי. עוד נלענ"ד שאפשר אולי להסביר, שכל כלי שאין רגילים לבשל בו, מהתורה אין בו איסור, שכן איסור תורה הוא רק בבישול כדרכו. וכיוון שאין דרך בישול בכלי שני, מהתורה אין איסור להכניס מאכלים חיים לכלי שני. ומאכלים שהם 'קלי הבישול', דרך בישולם בכלי שני או אף בעירוי מכלי שני, ולכן אם הכניסם לכלי שני או שעירה עליהם מים חמים מכלי שני, עבר על איסור תורה. אבל בכלי שלישי, אין רגילים לבשל כלל, ואפילו את 'קלי הבישול', ולעולם לא יהיה בו איסור תורה. וכיוון שברוב מוחלט של המקרים אין אפשרות לבשל בכלי שלישי, לא אסרו חכמים בישול בכלי שלישי.
כתבו מ"א, מ"ב שיח, לד, כה"ח ע, שהלכה כפירוש הראשון בתוס' שבת לט, א, שאף שאין בישול בכלי שני, אסור להכניס לכלי שני מאכל חי משום שזה נראה כבישול, ורק תבלינים מותר כי אינו נראה בזה כמבשל. וכ"כ באול"צ ח"ב ל, ה (בביאור). לעומת זאת כתב ביחו"ד ו, כב, עפ"י כמה ראשונים ואחרונים, שהלכה כפירוש השני בתוס', לפיו אין איסור נראה כמבשל בכלי שני.
י"א שאיננו יודעים להבחין מהם 'קלי הבישול', ולכן יש להחמיר שלא להכניס לכלי שני את כל המאכלים, זולת אלה שידוע שאינם קלי בישול (יראים, סמ"ג). וי"א שרק במאכלים מיוחדים שידוע שהם קלי הבישול יש לחוש (ר"ן, טור). והרמ"א שיח, ה, כתב שנהגו להחמיר, וכ"כ מ"א יח; שועה"ר יב; ח"א כ, ד; מ"ב מב; שש"כ א, נט. והשו"ע שיח, ה, הזכיר את שתי הדעות ומשמע שנוטה לקולא. ולכך נטו כמה פוסקים, שיש להחמיר רק לגבי מה שידוע כמתבשל בקלות (חזו"א נב, יח; אול"צ ח"ב ל, ג). וכ"כ בילקוט יוסף שיח, מז (עמ' קצה), שכך דעת הרמב"ם ומהר"ם בן חביב.
כדי שלא להיכנס לפרטים ומחלוקות, כתבתי עפ"י שתי הסוגיות המבוארות לעיל, להחמיר תמיד בכלי שני ולהקל בכלי שלישי. ואף שמוסכם שאסור לערות מכלי שני על קלי הבישול, מ"מ למדנו שלרוה"פ סתם מאכלים אינם קלי הבישול, ואף למחמירים האיסור מדרבנן, שאין כוונתו לשם בישול, ובנוסף לכך, עירוי מבשל כדי קליפה שהוא פחות משיעור איסור מדאורייתא, ולרשב"ם אינו מבשל כלל. ולכן רק במה שידוע כקל בישול יש להחמיר בעירוי מכלי שני.
^ 2.. כפי שלמדנו בסוף ההערה הקודמת, אין להניח את עלי התה בכלי שני, משום שחוששים לסוברים שזה נראה כמבשל, וכן חוששים שעלי תה הם מ'קלי הבישול', שאסור להניחם בכלי שני, ואף לערות עליהם מכלי שני אסור. אלא שאם העלים בתוך שקית, מותר לערות עליהם מכלי שני, שכן עירוי מבשל כדי קליפה בלבד, ואם כן כוח הבישול לא יגיע לעלים שבתוך השקית (אול"צ ח"ב ל, ג, וילקוט יוסף שיח, מא).
כתבתי שאם התמצית הנוזלית שהוכנה מערב שבת נגמרה, יצוק על עלי התה המבושלים מים חמים מכלי שני. שהואיל ועלי התה כבר בושלו בערב שבת, אין בהם יותר איסור בישול. אבל לערות מהדוד ישירות לתוך הכלי עם התמצית - אסור, מאחר שהנוזלים שבתמצית התקררו, ולהרבה פוסקים אסור לחמם אותם לחום שהיד סולדת בו (לעיל הלכה ה, מ"ב שיח, לט). ועוד, שאולי עלי התה לא נתבשלו לגמרי לפני השבת, והעירוי יוסיף לבשלם. אבל אם העירוי יעשה מכלי שני - כבר אין לחוש לאיסור בישול, שגם אם נחשוש שהעלים מ'קלי הבישול', כיוון שכבר נתבשלו לפני שבת, אין חשש שעירוי מכלי שני יוסיף לבשלם. וגם אין לחוש לבישול המים הקרים שנותרו עם העלים, מפני שהמים אינם מ'קלי הבישול'.
^ 3.. אמנם לעניין קרבן חטאת, בזמן שבית המקדש היה קיים, רק מי שבישל בשגגה כמות שתספיק לפחות לרחיצת אבר קטן, היה חייב להביא קרבן חטאת (רמב"ם שבת ט, א), אבל האיסור מהתורה קיים גם על בישול של טיפה אחת. וזה היסוד לדעת האוסרים. ואף שרסיסי המים בכלי שני, מ"מ העירוי הוא מכלי ראשון, ומקובל להלכה שהוא מבשל כדי קליפה.
מנגד, ישנם טעמים רבים להיתר, ונזכירם בקצרה: מאחר שבישול הטיפות הללו נעשה שלא כדרך בישול, הרי זה איסור מדרבנן, ויש מתירים בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן אחד. ואולי אין כאן פסיק רישא, כי אולי העירוי לא יגיע ישירות אל רסיסי הטיפות (לעיל ט, 2). בנוסף לכך, לדעת החכם צבי (פ"ו) חצי שיעור אסור מצד אחשביה (שיש לו חשיבות), ולכן כשאינו מתכוון אין איסור אפילו הוא פסיק רישא. וכיוצא בזה כתב בציץ אליעזר יג, מ, שאין לטיפות הללו שום חשיבות. בנוסף לכך, יש לצרף את דעת הרשב"ם שסובר שעירוי מכלי ראשון אינו מבשל. ואם הרטיבות שבכוס היא מחמת מים חמים שהיו בכוס ונתקררו, יש מתירים מטעם שאין בישול אחר בישול, כמבואר לעיל ה-ו. ולמעשה, כיוון שגם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן, שכן המערה מים אינו מעוניין לבשלם, הלכה כדעת המתירים. ועפ"י רוב הטעמים הנזכרים, אין חובה לנגב כף שרוצים ליקח בה אוכל מכלי ראשון (שביתת השבת פתיחת למבשל יט; ציץ אליעזר יג, מ).
יש חוששים להשתמש במיחם חשמלי שיש בצידו צינורית המראה את כמות המים, מפני שבשעה שמוציאים מים, חלק מהמים שבצינורית חודרים למיחם, ואם היו קרים - יתחממו ויתבשלו. אך רבים הקילו בזה, כי אינו מתכוון לכך, ואולי הם חמים בחום שהיד סולדת בו. ואולי נתבשלו לפני שבת, ואזי לסוברים שאין בישול אחר בישול בנוזלים (לעיל ה-ו), אין בזה איסור. וכ"כ אז נדברו ט, יד, ויחו"ד ו, כא,.
^ 4.. לעניין איסור והיתר, יש שהחמירו בגוש כל זמן שהיד סולדת בו, וכ"כ איסור והיתר, רש"ל, ש"ך, פר"ח, פמ"ג. לעומתם, דעת הרמ"א, הגר"א, חת"ס, עפ"י תוס' ור"ן, שאין הבדל בין גוש לשאר מאכל. ויש סוברים, שאף המחמירים בדין איסור והיתר, סוברים שבכח גוש להבליע טעמים אבל לא לבשל, ולכן לעניין שבת אין בו איסור, וכ"כ מנחת יעקב סא, מה; ופמ"ג יו"ד צז, מ"ז יד. וכ"כ להקל באג"מ או"ח ח"ד עד, בישול ה; הליכות עולם ח"ד בא יב; אול"צ ח"ב, ל, טז. אולם במ"א שיח, מה, החמיר גם לעניין שבת, וכ"כ מ"ב קיח, ושש"כ א, סד. וכיוון שהמחלוקת בדאורייתא יש לחוש למחמירים, אלא שבפועל רק בתבלינים יש להחמיר. שכן כל אימת שיש ספק נוסף, יש להקל שאז הוא ספק ספיקא. וכן יש להקל לתת חמאה על גוש לוהט, כפי שכתב באג"מ שם, שכן החמאה עברה פיסטור שכמוהו כבישול, ושלא כשש"כ א, הערה קצח.
^ 5.. נהגו המחמירים להחמיר בשני דינים: א) לאסור בישול אחר אפיה. ב) לחוש לדעת הסוברים שהרבה מאכלים נחשבים 'קלי הבישול' ומתבשלים בכלי שני. אולם כאשר מעבירים את המרק על ידי מצקת, לדעת מהרי"ל, פר"ח ועוד, המצקת נחשבת לכלי שני, ואזי קערת המרק היא כלי שלישי, ובכלי שלישי אין לאסור. ואף שהט"ז והש"ך סוברים שהמצקת נחשבת ככלי ראשון, והמ"ב שיח, פז, חושש לדעתם. מ"מ יש כאן ספק ספיקא להקל (מ"ב שיח, מה), ובתנאי שהמצקת לא תשהה בתוך הכלי הראשון עד שתהיה חמה כמותו. שקדי מרק מותר ליתן לכתחילה בכלי שני, שהואיל והם מטוגנים בשמן עמוק, דינם כמבושלים (שש"כ א, ע). ועוד, שאין רוצים שיתבשלו עוד ויתרככו.
לגבי הצנמת חלה, לסוברים שאין בישול אחר אפיה בוודאי מותר. ולמ"א שיח, יז, מחה"ש וח"א (זכרו תורת משה כד, ז) - גם למחמירים מותר, שאפיה וצלייה הם דבר אחד. לעומת זאת יש שהחמירו, מפני שצלייה שונה מאפיה (פמ"ג שיח, מ"ז ז; שש"כ א, עא; כה"ח שיח, עח; אול"צ ח"ב ל, ו; מנו"א ח"ב י, 154). ויש מי שחשש למכה בפטיש (רב פעלים או"ח ב, נב). למעשה נראה יותר כדעת המתירים, שאפיה וצלייה הם עניין אחד, שבהמשך האפיה המאפה נעשה צנים. והמחמיר תבא עליו ברכה. וטוב להחמיר רק כאשר הכוונה לעשות צנימים ממש, אבל גם למחמירים מותר לחמם חלה באופן שהקרום שלה יוצנם, כי אין בזה שוני משמעותי ממצב האפיה. וכ"כ ברב פעלים או"ח ב, נב. וכעין זה בנשמת שבת שיח, כו.
^ 6.. מנהג המחמירים לחשוש לדעת הכלבו, שסובר שכל זמן שהקדרה מונחת על מקור החום, אש או פלטה, ההגסה אסורה מן התורה. ולמרות שדבריו קשים, ואינם מוסכמים על שאר הפוסקים, לכתחילה חוששים לדבריו. וכ"כ ברב פעלים ח"ג מה, ואול"צ ח"ב ל, טו. (ואולי חששו לדבריו משום שפעולת ההגסה נראית כמבשל).
^ 7.. נחלקו הפוסקים בביאור דעת השו"ע רנג, ד. לדעת מ"א, ט"ז, א"ר, פמ"ג, אג"ט, דעתו להקל, שכל עוד המים חמים בחום שהיד סולדת בו, אפשר להוסיף אותם לקדרה. לעומת זאת, יש אומרים שהשו"ע החמיר כדעת חלק מן הראשונים (הטעם השני ברבנו יונה ורי"ו), שהואיל ובעירוי המים ירדו ממעלת כלי ראשון, שאינם יכולים לבשל את המאכל אלא כדי קליפה, אסור שיבואו שוב לכלי ראשון. וכ"כ לב חיים א, צט, וכ"כ למעשה יחו"ד ד, כב, ועשל"ר ו, כח. ועצה שיכולה לסייע לנוהגים כך, שימלאו שקית מים ויסגרוה היטב ויניחוה בתוך הקדירה, ואם התבשיל יתייבש, ינקבו בה חור והמים החמים שבה ישפכו לתבשיל.
חומרה זו היא לפי השיטה שסוברת שיש בישול אחר בישול בנוזלים (לעיל ה-ו). אבל לסוברים שאין בישול אחר בישול בנוזלים, בוודאי אין שום איסור, וכך מנהג תימנים. ולמנהג אשכנז, כל עוד נותרה חמימות במים, אין איסור להעלות אותם לחום שהיד סולדת בו. וכ"כ להקל בשש"כ א, יז. וכן מנהג צפון אפריקה כמובא בילקוט שמ"ש פח.
לכאורה אם הקדירה בשרית, יש בעיה להניח אותה תחת ברז המים החמים וליצוק אותם לתוכה, מפני שיעלו אדים מן הקדירה הבשרית ויהפכו את המיחם לבשרי, ואם ירצו אח"כ ליקח מים לקפה, יעברו באיסור בשר בחלב. אלא שהאדים הללו בטעם בשר בטלים בששים אל מול המים שבמיחם. בנוסף לכך הוא נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ועוד, שלב"ח ורע"א, אם הזיעה יכולה להתפזר באוויר אינה הולכת דווקא למיחם שמעל. אולם כדי למעט את עליית האדים למיחם, לפני שמקרבים את הקדירה למיחם יש לפתוח את המכסה למשך כעשר שניות, ולהשתדל שלא לקרב את הקדרה מאוד אל המיחם. אולם גם אם לא עשו כן, המיחם לא נעשה מזה בשרי, כמבואר בהרחבות.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il