ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מבעיר ומכבה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש שבת הלכות שבת מלאכות שבת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"א

מבעיר ומכבה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

א - מלאכת הבערה
נאמר בתורה (שמות כ, ט): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", וביארו חכמים שכוונת התורה לאסור בשבת את כל ל"ט סוגי המלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן. ואף שגם מלאכת הבערת האש בכללן, שכן היו מבעירים אש כדי להכין צבעים לצביעת יריעות המשכן, בכל זאת הזכירה התורה במפורש את מלאכת ההבערה, שנאמר (שמות לה, ג): "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". ושאלו חכמים, לשם מה היה צורך להזכיר את מלאכת ההבערה באופן מיוחד. פירש רבי נתן, שרצתה התורה לפרט מלאכה אחת לדוגמא, כדי ללמדנו שאף שכל ל"ט המלאכות שנאסרו בשבת נלמדו מפסוק אחד - "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", מכל מקום כל מלאכה ומלאכה נחשבת לאיסור בפני עצמו, ולכן העושה כמה מלאכות בשגגה - חייב קרבן חטאת על כל אחת ואחת מהן (שבת ע, א).
על ידי העוצמה האדירה שבאש יכול האדם לשלוט בכוחות הטבע ולרתום אותם לשרותו. על ידי האש יצר האדם כלי ברזל, שיפר את מזונו, ובהמשך יצר מכונות בעלות עוצמה. לכן אולי נבחרה מלאכת ההבערה מכל המלאכות כדוגמא המבטאת את יכולתו העצומה של האדם לפעול לשכלול העולם. אולם בשבת צריך כל יהודי לנוח ולהתעלות מעל לכל הפעולות היצירתיות, ולזכור את הבורא שהוציאנו ממצרים, ולהתענג על השבת בלימוד התורה ובסעודות.
לכאורה יש לשאול על עצם מלאכת ההבערה, הרי יש בידינו כלל: "כל המקלקלין פטורין" (שבת קה, ב), ולכן אדם שקרע בגד או שבר כלי בשגגה - פטור מקרבן חטאת. ואמנם המקלקל עובר באיסור מדברי חכמים, מכל מקום מהתורה אין בזה איסור, ואם כן מדוע מבעיר אש בשבת עובר באיסור תורה, הרי בכל שריפה - חומר הבעירה מתקלקל. אלא שכל זמן שהרווח שנוצר על ידי האש בחימום הבית ובהדלקת הנר וכיוצא בזה חשוב יותר מן האובדן של חומר הבעירה, הרי זו מלאכה יוצרת ולא מקלקלת (רמב"ם שבת יב, א, ועיין בכס"מ).

ב - פרטי הלכות הבערה

המבעיר אש כל שהיא, אם יש לו בדבר צורך, עובר על איסור תורה. ואין זה משנה אם הדליק את האש על ידי שפשוף אבני אש זו בזו, או על ידי זכוכית מגדלת שריכזה את קרני השמש בעוצמה על הקש, או שהדליק את האש על ידי גפרור או חשמל, ואין זה משנה אם האש תבער על ידי שמן או נפט או חשמל, בכל מקרה שהתכוון להוציא אש והוציאה - עבר על איסור תורה.
אולם המוציא ניצוצות אש שאין בהם ממש, אינו עובר על איסור תורה, ואם הניצוצות יצאו שלא בכוונה, אין בזה איסור כלל. לכן מותר להשתמש בשבת בבגדים סינטטיים או בבגדי צמר, למרות שבעת לבישתם ופשיטתם יוצאים מהם ניצוצות אש, שהואיל ומדובר בניצוצות היוצאים בלא רצון וכוונה, אין בזה איסור (שש"כ טו, עו; יחו"ד ב, מו).
כשם שהדלקת אש חדשה אסורה מהתורה כך הגברת אש אסורה מהתורה. ואמנם ביום טוב הדין שונה, להוליד אש חדשה אסור, ולהגביר את האש הקיימת מותר, אבל בשבת גם הוספת אש אסורה מהתורה. למשל, אסור להגביר את האש הבוערת בכירי הגז על ידי סיבוב הכפתור המזרים יותר גז. וכן אסור להזרים יותר נפט לתנור כדי להגביר בו את האש. ואף הוספת שמן לנר בוער אסורה מהתורה (ביצה כב, א).
וכן אסור לחתות בגחלים, שעל ידי החיתוי האש מתגברת (כריתות כ, א). וכן אסור לפתוח תנור עצים, שעל ידי כך נכנסת רוח לתוך התנור ונופחת בגחלים ומגבירה את האש (מ"ב רנט, כא). ואם תנור העצים פתוח, או שיש מדורה בתוך מקום סגור, אסור לפתוח חלון או דלת מול האש, שמא תיכנס משם רוח חזקה ותפיח אש בגחלים. וכאשר הרוח אינה מנשבת כלל, מותר לפתוח שם דלת או חלון (שו"ע רעז, ב).
בשעה שנר שמן מונח על השולחן, צריך להשתדל שלא לנענע את השולחן בחזקה, שמא יגרמו לשמן להתקרב לנר והלהבה תגדל ונמצא מבעיר. אך בנר שעווה או בנר שמן שמונחת בו פתילה צפה, אין לחוש שמא נענוע השולחן יגרום להגברת האש (מ"ב רעז, יח).

ג - גזירת חכמים שלא לקרוא לאור הנר
גזרו חכמים שלא יקרא אדם בשבת לאור הנר, שמא תכהה הלהבה ויבוא להטות את הנר, כדי להזרים לפתילה יותר שמן, ויעבור על איסור תורה של מבעיר. ואמנם תקנו חכמים להדליק נר לכבוד שבת, אולם ייעודו של נר זה הוא לצורך הסעודה שאינה דורשת עיון רב, וכן כדי שיוכלו ללכת בבית בלא להיתקל ברהיטים. אבל אסרו חכמים לעשות לאור הנר דבר שדורש עיון רב, שמא מתוך שירצה לראות יותר טוב יטה את הנר. ואם ירצה ללמוד לאור הנר, יבקש מחבירו להשגיח עליו שלא יטה את הנר, או שילמד עם חבירו יחד, כדי שישגיחו זה על זה (שבת יא, א; שו"ע רעה, א-ג).
אם הנר מפראפין, כמו רוב הנרות שלנו, לדעת הרבה פוסקים, מותר גם ליחיד ללמוד לאורו, מפני שאין חשש שיטה את הנר, שכן ההטייה נועדה לקרב את השמן לפתילה, ובנר פראפין ממילא השעווה דבוקה וקרובה לאש. וכן אין חשש שמא יבוא להיטיב את הפתילה, כי נר פראפין דולק היטב ואין צורך לטפל בו אחר הדלקתו (מ"ב רעה, ד; כה"ח רעה, יא).
מותר ליחיד ללמוד לאור נורה חשמלית. וגם כאשר יש שם שני מתגים לשתי נורות, והדליק נורה אחת, מותר ללמוד לאורה. וגם כאשר אפשר לסובב את המתג ולהגביר את האור שבנורה, מותר ללמוד לאורה. כי טעם הגזירה היה שמא הנר ייחלש ויבוא להטות את הנר כדי להחזירו למצבו הקודם, אבל לא חששו שמא ידליק עוד נר או יוסיף עוד שמן בנר. וכיוון שאור הנורה החשמלית אינו נחלש, אין חוששים שמא יבוא להדליק עוד נורה או יגביר את אורה. ומכל מקום לכתחילה, טוב להניח במקרה כזה על מתג הנורה פתק שכתוב עליו 'שבת', כדי שלא יבוא בטעות להגביר את האור (שש"כ יג, לז; יחו"ד ו, כ).

ד - דינים הקשורים לנר שבת
בשעה שנר דולק בבית, יש להיזהר שלא לפתוח כנגדו חלון או דלת, שמא הרוח תכבה אותו. וגם כאשר מנשבת בחוץ רוח חלשה שאין בכוחה לכבות את הנר, אסור לפתוח את החלון, שמא מיד עם פתיחת החלון תתחזק הרוח ותכבה את הנר, ונמצא שפתיחת החלון כיבתה את הנר. וכאשר הרוח אינה נושבת כלל, יש אוסרים לפתוח את החלון ויש מתירים. ובשעת הצורך, כגון שחם בחדר, אפשר לפתוח את החלון כדעת המקילים (מ"ב רעז, ג).
מותר לפתוח חלון או דלת במקום שגם אם תנשב בחוץ רוח חזקה לא תוכל לכבות את הנר. כגון שהחלון או הדלת רחוקים מן הנר, או שהחלון נמצא בזווית שמעט רוח נכנסת דרכו. וגם כאשר הרוח עלולה לגרום ללהבה להתנועע מעלה ומטה ולצדדים, כל זמן שאין בכוחה לכבותו, מותר לפתוח את הדלת או החלון (שו"ע רעז, א; מנו"א ח"ג כו, 6).
הדליקו נרות לפני שבת מול חלון פתוח, ואח"כ החלה רוח לנשוב, מותר בשבת לסגור את החלון כדי להגן על הנר, מפני שבסגירת החלון אין עושים דבר לנר עצמו, אלא רק מונעים מהרוח לכבותו (רמ"א רעז, א).
וכן מותר לסגור דלת במקום שבוערת מדורה. ולמרות שהרוח הנכנסת מפיחה בגחלים ומלבה את האש, ובפועל לאחר שיסגור את הדלת האש תחלש מעט, אין בסגירת הדלת פעולת כיבוי, משום שהעצים ימשיכו לבעור כדרכם, וסגירת הדלת רק מונעת מרוח חדשה להמשיך ללבות את האש (שו"ע רעז, ב). אבל כאשר השלהבת בוערת על ידי גז או נפט, אסור להחליש את הזרמת הגז או הנפט, כי זו ממש פעולה של כיבוי, מפני שהיא פעולה בחומר הבעירה עצמו (שו"ע רסה, א). 1

ה - מלאכת מכבה וביאור 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'
מלאכת מכבה לצורך הכנת פחמים היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת. שכן במשכן הבעירו עצים ואח"כ כיבו אותם כדי שיהפכו לפחמים, שעל ידם הבעירו אש יציבה למשך זמן רב לצורך הכנת הצבעים שצבעו בהם את יריעות המשכן. כיוצא בזה, המכבה נר כדי להבהב את הפתילה על מנת שיוכלו אח"כ להדליק אותה ביתר קלות - עובר באיסור תורה.
השאלה מה דין מי שמכבה את האש שלא לצורך גוף הכיבוי, היינו שלא לשם עשיית גחלים או הבהוב הפתילה, אלא מפני שהוא חס על השמן או מפני שהאור מפריע לו. כלומר לא בשביל עצם הכיבוי אלא מפני שאינו רוצה שהנר ימשיך לדלוק. נחלקו בזה התנאים: לדעת רבי שמעון, הואיל וזו 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', איסורה מדברי חכמים בלבד. ולדעת רבי יהודה, גם כאשר מגמתו אינה גוף המלאכה, כיוון שבפועל התכוון לכבות את הנר, הרי שעשה מלאכה ועבר על איסור תורה (שבת לא, ב; צג, ב).
למעשה, לדעת הרמב"ם (שבת א, ז) 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' אסורה מהתורה, ולדעת רוב הראשונים, איסורה מדברי חכמים (רב האי גאון, ר"ח, מאור, רמב"ן ועוד. וכן בשו"ע שלד, כז; מ"ב פה). אלא שהואיל וההבדל בין 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' ומלאכה רגילה הוא רק בכוונת עשייתה, 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' נחשבת חמורה יותר מאיסור חכמים (עיין לעיל ט, ו).

ו - דין שריפה המכלה ממון
כשפורצת שריפה בשבת, השאלה הראשונה היא, האם נשקפת ממנה סכנת נפשות. אם נשקפת ממנה סכנת נפשות, מצווה לעשות הכל כדי לכבותה. אבל אם ברור שאין היא מסכנת נפשות, אפילו אם היא עומדת לשרוף רכוש רב, כגון שבית שלם עולה בלהבות, אסור לכבותה, שאין איבוד ממון דוחה שבת.
ולא זו בלבד, אלא שאסרו חכמים להוציא חפצים מהבית הבוער לרחוב או לחצר משותפת. ואף שיש שם עירוב, חששו שמא מתוך שאדם בהול לרוקן את ביתו מחפציו, יבוא לכבות את השריפה או להוציא חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים. ורק את המאכלים, הכלים והמלבושים הנצרכים לאותה שבת מותר להוציא (בתחום העירוב). ואם יש לו בבית כלי גדול, יכול להכניס לתוכו יותר מאכלים ממה שהוא צריך לאותה שבת, ולהוציא את הכל בפעם אחת. וכן לגבי הבגדים, אם הוא מוציאם בדרך לבישה, יכול להוציא מלבושים רבים, אף יותר ממה שהוא צריך לאותה שבת. ואיסור זה נאמר לגבי הוצאה לחצר משותפת, אבל לחצרו הפרטית שאינה צריכה עירוב, או לדירה אחרת שבאותו בניין במקום שעשו עירוב - מותר להציל את כל המאכלים והחפצים שאינם מוקצה (שו"ע שלד, יא, מ"ב כח). 2
כשם שלבעל הבית מותר להציל את הדברים הנצרכים לו לשבת, כך גם מותר לבעל הבית לומר לשכניו, בואו והצילו לעצמכם. וכל אחד מהם רשאי אז להציל לעצמו מזון לצורך שבת וללבוש כל מה שיוכל, ואחר השבת מנהג חסידות שיחזירו לבעל הבית את המוצרים והבגדים שהצילו (שו"ע שלד, ט; שש"כ מא, ג-יג).
נחלקו הפוסקים אם מותר להציל מדירה בוערת כסף וחפצים יקרי ערך שאינם לצורך לשבת, ולמיקל יש על מה לסמוך. וכל זה בתנאי שאין עוברים על איסור תורה, שאם כדי להציל את הכסף צריך לטלטלו מרשות היחיד לרשות הרבים תוך ביצוע איסור תורה - אסור להציל. אבל מותר לטלטל את הכסף בשינוי, כיוון שהשינוי גורם שלא יהיה בזה איסור תורה (שו"ע שלד, ב; ט"ז, ועיין מ"ב ד' ה', שעה"צ ג, ובאו"ה 'ויש').
מותר לדיירי הבתים הסמוכים לדליקה להציל את כל חפציהם, שהואיל והשריפה עוד לא נאחזה בביתם, אינם בהולים כל כך, ואין חשש שיבואו מתוך כך לכיבוי השריפה (שו"ע שלד, א).
למרות שליהודי אסור לכבות את השריפה, מותר לו לרמוז לגוי שיכבה את האש, כגון שיאמר: "כל המכבה אינו מפסיד". או שיקרא לגוי לבוא בדחיפות ויספר לו שפרצה שריפה ואסור ליהודים לכבות אותה, והגוי יבין מעצמו שרוצים שיכבה את האש ואולי אף ישלמו לו שכר עבור כך (שו"ע שלד, כו).
וכן מותר לגרום לכיבוי השריפה, שמהתורה רק עשייה ישירה של מלאכה - אסורה, וחכמים אסרו גם לגרום לעשיית מלאכה, אך במקום הפסד התירו 'גרמא'. לפיכך, ארון שאחזה האש בצידו האחד, מותר לכסותו בסמרטוטים רטובים, כדי שהאש תכבה כשתגיע לשם. וכן מותר להניח על המקום שעדיין לא בוער שקיות מלאות מים, כדי שתתבקענה בשעה שהאש תגיע אליהן והמים שישפכו יכבו את האש (שו"ע שלד, כב). וכן מותר לשפוך מים על הצד שאינו בוער, ובתנאי שישפוך את המים רחוק מהאש, באופן שהאש תתחיל להיכבות רק לאחר זמן (עיין שו"ע שלד, כד; שש"כ מא, טז).

ז - כיבוי אש במקום פיקוח נפש
במקום שנשקפת מהאש סכנה לחיי אדם, מצווה על כל מי שיכול - להזדרז לכבותה, שפיקוח נפש דוחה שבת. ואפילו במקום שיש ספק סכנה, מצווה לכבות את האש. למשל, כשפורצת שריפה בבית מגורים גדול, אף שכפי הנראה כל דיירי הבית הספיקו להימלט משם, כל זמן שיש חשש שמא נשאר שם אדם, צריך לכבות את האש. וגם כאשר מירב הסיכויים שאם נותר שם אדם כבר נשרף למוות, הואיל ויש סיכוי מסוים שעוד אפשר להצילו, צריכים לעשות הכל כדי לכבות את הדליקה (שו"ע שכט, ג; להלן כז, א).
ויש לפעול ביעילות בכל הדרכים. מי שיכול - ינסה להציל אנשים מהאש, ומי שיכול - ינסה להשתלט על האש בכלים העומדים לרשותו, ובמקביל, אחרים ידאגו להתקשר למכבי אש. ואם אחד הרואים מסופק שמא עדיין לא התקשרו למכבי האש, אף שמסתבר לו שכבר התקשרו, ליתר בטחון גם הוא צריך להתקשר, שספק נפשות דוחה שבת. ובאותה שעה אין לשאול רב מה מותר לעשות, אלא צריך להזדרז ולהציל.
למעשה, נוהגים כיום להתייחס לכל שריפה גדולה שפורצת בבית מגורים כספק סכנה שצריכים לכבותה בשבת. לדוגמא, אם השריפה פרצה בבית קומות, הרי שיש חשש שמא תתפשט לדירות אחרות ולא יספיקו לפנות את דייריהם. וכשהשריפה גדולה, אין זמן לבדוק האם יש בדירות הנוספות תינוקות או חולים שאינם יכולים להתפנות בכוחות עצמם. בנוסף לכך, מחוברים לבתים בלוני גז העלולים להתפוצץ ולסכן אנשים הנמצאים מחוץ לבית. ובדרך כלל מתאספים סביב סקרנים העלולים להיפגע מן הפיצוץ, ופעמים שיקח יותר זמן להרחיקם מאשר לדאוג לכיבוי האש. ואם הבית הנשרף סמוך לבתי מגורים, יש סכנה שהאש תתפשט אליהם ותסכן את דייריהם. ולעיתים פורצת אש במחסנים שיש בהם חומרים כימיים ששריפתם עלולה לגרום להתפשטות גזים רעילים שיסכנו את תושבי הסביבה.
הורה הרב גורן, שאם מחבלים שונאי ישראל הבעירו אש שיש ממנה נזק לרכוש, מכבים אותה בשבת. ואף שמהאש שהבעירו לא נשקפת סכנת נפשות, יש לחשוש שאם לא יכבו אותה, תיווצר אצל המחבלים תחושה של הצלחה שתעודד אותם לבצע פיגועים נוספים שיסכנו נפשות (עפ"י שו"ע או"ח שכט, ו. כיום כל הארץ נחשבת כמקום ספר למלחמה זעירה, שבה משתמשים כיום אויבי ישראל, ועיין להלן כז, יב).

ח - כיבוי למניעת נזקי גוף מרבים
כפי שלמדנו (בהלכה ה), המכבה שריפה עובר על איסור מדברי חכמים לדעת רוב הפוסקים. שכן רק אם הוא מכבה את האש לצורך עשיית גחלים הכיבוי נעשה לצורך גופו, אך אם הוא מכבה כדי למנוע את נזקי השריפה, כיוון שאין לו עניין בעצם הכיבוי אלא העיקר אצלו שלא תהיה אש, אזי הכיבוי במקרה זה נחשב 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'.
אמנם לעניין הצלת ממון, העמידו חכמים את דבריהם ואסרו לכבות אש כדי להציל ממון, אבל כאשר נשקפת מהאש סכנת פציעה לרבים, התירו חכמים לכבות את האש. למשל, כאשר גחלת מונחת ברשות הרבים, במקום שרבים עלולים להינזק ממנה. אם אפשר לפנותה משם, למרות שהיא מוקצה, יפנו אותה. אך אם אי אפשר לפנותה, למרות שאין שם סכנת נפשות, התירו חכמים לכבותה, כדי למנוע נזק מרבים. אבל להזמין מכבי אש אסור, מפני שנסיעתם כרוכה בחילול שבת מהתורה, ואסור לעבור על איסור תורה כדי למנוע חשש פציעה שאין בה סכנת נפשות (שו"ע שלד, כז. ועיין להלן כז, טז).
לסיכום למדנו שבשלושה מצבים יש היתר לכבות אש או לגרום לכיבויה: א) במקום פיקוח נפש מצווה לעשות הכל כדי להציל נפשות. ב) במקום שיש סכנת פציעה לרבים, מותר לכבות את האש, שלא העמידו חכמים את דבריהם במקום שיש סכנת פציעה לרבים, אבל אסור לעשות מלאכות שאסורות מהתורה.
ג) במקום שיש הפסד ממון בלא סכנת פציעה, אסור לכבות את האש אך מותר לגרום לכיבויה ב'גרמא', היינו בדרך עקיפה. וכן מותר לבקש מגוי בדרך רמז לכבות את האש.



^ 1.. ביצה כב, א: "הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה". לדעת התוס' 'והמסתפק', טעם החיוב בנטילת שמן מפני שבעת נטילת השמן מיד הלהבה נחלשת. אבל אם ההשפעה של נתינת השמן או נטילתו היתה ניכרת רק אחר זמן, אין זה כיבוי אלא גרם כיבוי. אולם לדעת הרא"ש (ביצה ב, יז), גם כאשר נטילת השמן או נתינתו איננה משפיעה מיד, הואיל ועל ידי כך הנר ידלק יותר זמן או פחות זמן הרי זו הדלקה וכיבוי מהתורה. וגרמא הוא רק כאשר הפעולה נעשית בדבר אחר, כגון שממלא כדים במים שאח"כ כשהאש תגיע אליהם יתבקעו ויכבו אותה. אבל כאן הוא מוסיף או מפחית את זמן ההבערה בחומר הבעירה עצמו. לפי זה, כאשר מוסיפים נפט בתנור או שמן בנר, אם האש תתגבר מיד, לכל הדעות המוסיף עובר באיסור תורה. ואם האש לא תתגבר מיד אלא רק תוכל להמשיך לדלוק יותר זמן, לדעת הרא"ש הדבר אסור מהתורה, ולתוס' מדרבנן.
^ 2.. לדברי הרמב"ם והסוברים כמותו שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדאורייתא, ברור שאין אפשרות להתיר כיבוי שריפה לשם הצלת ממון, ולשיטתם מובן מדוע גזרו שלא להציל יותר ממה שהוא נצרך לשבת. אולם לדעת רוב הפוסקים, הסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדברי חכמים, יש לשאול, הרי מצינו שהתירו חכמים את איסוריהם כדי למנוע הפסד גדול. למשל, התירו לדרוך על עשבים שעלו בצינור כדי למנוע הפסד (כתובות ס, א; שו"ע שלו, ט). ורבים סוברים שמדובר באיסור תורה של תיקון צינור, והתירו לעשותו בשינוי כדי למנוע הפסד (לוית חן קג). וכן הקילו להוציא חפצים יקרים בשינוי לרשות הרבים לצורך הצלת ממון (רמ"א שא, לג). וכן יש מתירים לטלטל מוקצה לצורך הצלת ממון (שו"ע שלד, ב). ואם כן מדוע לא הקילו כאן לכבות שריפה לצורך הצלת כל ממונו.
ויש לומר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חמורה משאר איסורים דרבנן, וכ"כ הר"ן (סא, א, בדפי הרי"ף ד"ה 'ובמקום'), שהואיל והיא דומה לאיסור תורה, שאם היה צריך לגופה - אסורה מהתורה, חששו חכמים שמא לא ידעו להבחין בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה, ויבואו להקל גם במלאכות האסורות מהתורה, לפיכך אסרו לכבות את האש גם כאשר המלאכה אינה צריכה לגופה. כיוצא בזה כתבו בח"א מו, א, ובאו"ה רעח, סוד"ה 'מותר'. (כיוצא בזה מצינו בדין ביהש"מ כמבואר במ"ב שמב, א). עוד יש לומר, שמפני שהשריפה היא אירוע שיוצר בהלה עצומה, ומתוך שאדם חס על ממונו יוכל לעשות מלאכות רבות, לא התירו חכמים את דבריהם, כדי למנוע חילול שבת. ורק התירו הצלה שנעשית במידה, שבאופן זה אין חשש שיגררו לעבור על שאר איסורים.
בשש"כ פרק מא הערה ח' כתב שרשז"א תמה, מדוע לא נחוש למצבם הנפשי של בעל הבית ובני משפחתו, שיראו את ביתם ורכושם עולה בלהבות ואולי תיטרף דעתם, ולפעמים מרוב צער אדם יכול למות או להשתגע. וכתב בשש"כ פרק לב הערה פג, שיש סוברים שכדי למנוע טירוף דעת מתירים איסורי תורה. אכן להלכה נראה, שכאשר יש חשש ממשי שאחד מבני המשפחה עלול לאבד את שפיות דעתו, מותר לכבות את השריפה, אולם כשאין חשש, אף שמדובר בצער נורא, לא התירו לכבות את הדליקה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il