בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

ע"פ פסקו של הרב אברהם כלאב

תוקף צוואה שלא נכתבה כציווי לאחר מיתה

חולה סרטן נפטר והניח אחריו צוואה שנכתבה כחצי שנה קודם מותו. בצוואה הוא הקנה את כל רכושו, כולל כספים בבנק וזכויות שיגיעו לו בעתיד, לישיבה. לשון הצוואה הנוגעת לענייננו היא: "ברצוני לצוות את אשר ייעשה ברכושי ובהוני לאחר אריכות ימי ושנותי... שטר צוואה זה יחול באופן היותר מועיל על פי דיני תורה ועל פי מנהג המדינה... הנני מצווה ומקנה בזה את כל רכושי כולל כספים בבנקים וזכויות שיגיעו לי בעתיד... את כל הנ"ל אני מקנה ונותן מהיום ושעה אחת קודם פטירתי לישיבה פלונית".

undefined

חשוון תשס"ח
3 דק' קריאה
תיאור המקרה:
חולה סרטן נפטר והניח אחריו צוואה שנכתבה כחצי שנה קודם מותו. בצוואה הוא הקנה את כל רכושו, כולל כספים בבנק וזכויות שיגיעו לו בעתיד, לישיבה. לשון הצוואה הנוגעת לענייננו היא: "ברצוני לצוות את אשר ייעשה ברכושי ובהוני לאחר אריכות ימי ושנותי... שטר צוואה זה יחול באופן היותר מועיל על פי דיני תורה ועל פי מנהג המדינה... הנני מצווה ומקנה בזה את כל רכושי כולל כספים בבנקים וזכויות שיגיעו לי בעתיד... את כל הנ"ל אני מקנה ונותן מהיום ושעה אחת קודם פטירתי לישיבה פלונית".

התביעה: היורשים של הנפטר מערערים על תוקף הצוואה.
פסק הדין : בית הדין אישר את הצוואה
הנימוקים: היות שבשטר הצוואה נכתב שהמצַוה מצַוה את אשר ייעשה ברכושו לאחר מיתתו, ובפרט שהמצוַה היה חולה מסוכן, היה מקום לומר שצוואה זו היא מתנת שכיב מרע. אלא, שלמעשה כתב המצוַה שהוא נותן את הכספים והזכויות ''מעכשיו ושעה אחת קודם פטירתו'', שזו אינה לשון צוואת שכיב מרע, שהיא לאחר מיתה, אלא זוהי מתנה מחיים.
ואמנם, היה מקום לתת לצוואה מעמד מדין קנין סיטומתא. שהרי כיום מקובל לכתוב צוואה ולחותמה בחתימת ידו, וכן לעשות קניינים והתחייבות ע"י חתימת המתחייב, יש מקום לומר שלצוואה יש מעמד של קניין מדין קניין סיטומתא.
אלא שבנדון דידן, קניין סיטומתא לא יועיל. שכן, המצוַה היה מעוניין להקנות את הכספים שבחשבונו בבנק, שהם כמִלוה, וקניין סיטומתא אינו מועיל להקנות מִלוה. ראיה לדבר מדין קניין מעמד שלשתן, שכתב לגביו הרשב"ם (בבא בתרא קמח.): "במעמד שלשתן קנה - מתלת הלכתא בלא טעמא הוא, ולפי שהדבר נהוג הוא בין הסוחרים והחנונים תקנו את הדבר לקנות באמירה במעמד שלשתן, לפי שאין קנין מועיל בדבר שאין בעין, ומוקמינן לה התם בין במלוה בין בפקדון...".
הרי, שאף שהיה מקובל בין הסוחרים להקנות חובות במעמד שלשתן, לא הועיל הדבר עד שחכמים עשו תקנה מפורשת לכך, למרות שמנהג הסוחרים מועיל מדין סיטותמא.
אמנם, יש לומר, שהיות שכל אדם שמפקיד כספים בבנק בישראל עושה זאת על סמך היתר עסקא, נמצא שחצי מהכספים הנמצאים בבנק הם בתורת פיקדון ולא בתורת מלוה, ולגביהם תועיל הצוואה מדין סיטומתא.
אלא שדבר זה תלוי במחלוקת האחרונים, אם בכור נוטל חלק בכורה בחלק הפיקדון של עסקא. ההלכה היא, שבכור נוטל חלק בכורה רק ב/מוחזק'', ולא ב''ראוי'', דהיינו לא בנכסים שהיו רק ראויים לבוא לנפטר קודם מותו אך לא הוחזקו תחת ידו בפועל. מסיבה זו, בכור אינו נוטל פי שניים בחוב. לגבי חלק הפיקדון של עסקא, נחלקו האחרונים אם הוא נחשב ''מוחזק'' או ''ראוי''. לדעת נתיבות המשפט (סימן רעח סק"ד) היות שסוף סוף המעות שאצל מקבל העסקא אינן המעות המקוריות, אין נותן הכסף נחשב מוחזק גם בחלק הפיקדון. אבל דעת הרדב"ז (פתחי תשובה שם סק"ד) היא שחלק הפיקדון נחשב ''מוחזק''. לכאורה השאלה אם ניתן להקנות בסיטומתא את חלק הפיקדון תלויה במחלוקת האחרונים הזו.
הגמרא במסכת ראש השנה (ו.) אומרת שצדקה נקנית בדיבור בלבד, ללא צורך במעשה קניין. לאור זאת, היה מקום לומר ששטר הצוואה מקנה לישיבה את החוב שבבנק מדין נדרי צדקה. אלא שמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רנח סעיף ח), שאין חוב נקנה לצדקה באמירה בלבד. וממילא אותה מחלוקת אחרונים שהבאנו לעיל לגבי מעמדו של חלק הפיקדון שב''עסקא'' רלוונטית גם לעניין נדרי צדקה.
ונראה שיש לקיים את הצוואה מדין ''מצווה לקיים דברי המת''. שכן, אף שקניין אינו מועיל לדבר שלא בא לעולם, ולא לחובות, כתב באחיעזר (ח"ג סי'' לד), שהדין של ''מצוה לקיים דברי המת'' חל עליהם. הטעם הוא, שהמצוה לקיים דברי המת אינה חיוב ממוני, אלא חיוב הדומה לנדר, וכשם שהמת עצמו - אילו היה חי - היה צריך לקיים את נדרו, כך גם יורשיו צריכים לקיים דבריו, וכן מבואר גם מדברי המגיד משנה (הלכות מכירה פרק כב הלכה טו).
ואמנם, התוספות כותבים, שהדין של מצוה לקיים דברי המת הוא רק כאשר הִשליש המצַוה את המטלטלים שמצוַה עליהם ביד שליש, ולא כשציווה בלבד, והסיבה היא, שציווי בעלמא של אדם אינו בעל תוקף, והנפטר בעצמו אינו צריך לעמוד בהתחייבותו. אבל מי שנדר נדר, כתב בקצות החושן (סימן רנב סק"ג), שכיוון שאילו היה חי היה צריך לקיים את נדרו, גם היורשים צריכים לקיים דבריו מדין ''מצוה לקיים דברי המת'', אף שלא הושלש הממון.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il