ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מלאכת הוצאה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש שבת הלכות שבת מלאכות שבת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"א

מלאכת הוצאה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

א - מלאכת הוצאה
מלאכת 'הוצאה', היא מלאכה של העברת חפץ מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' ולהיפך, וכן טלטול חפץ ב'רשות הרבים' יותר מארבע אמות.
במשך ששת ימי החול תפקידו של האדם לעשות מלאכות כדי לשכלל את העולם ולפתחו. לעשות כלים ומכשירים, לבנות בתים, לפתח את החקלאות לצרכי מזון ולבוש, והמגמה העליונה של כל המלאכות - לבנות את המשכן והמקדש שבו השכינה שורה. ולמרות חשיבותה העצומה של המלאכה, ציוותה אותנו התורה לשבות ביום השבת מכל מלאכה, להתבונן ביסודות האמונה ולעסוק בתורה. ועל ידי כך העבודה שלנו בששת ימי המעשה מקבלת משמעות עמוקה, ובכוחה לקדם את העולם אל תיקונו, ולהקים בו מקדש לה' אלוקי ישראל.
החידוש שבמלאכת 'הוצאה', שלא רק שינוי בחפץ עצמו נחשב מלאכה, אלא אף שינוי מהותי במיקומו של החפץ נחשב מלאכה. אכן חשיבות גדולה ישנה למקום. אין דבר בעולם שאין לו מקום, ובמקומו יש ממנו תועלת, וכשאינו במקומו אין לו חשיבות. למשל, במקום שאין מים יש להם ערך רב, ובמקום שיש עודף מים - ערכם יורד. יותר מזה, בלא מקום אין קיום לשום דבר. לכן נקרא ה' 'מקום', שהוא מקיים את העולם ונותן מקום לקיומו. חז"ל קראו למקומות השונים 'רשויות', שכל חפץ נמצא ומתקיים ברשות המקום שהוא מונח עליו.
וכן מצינו בתורה שהוצאת התרומות למשכן, מ'רשות היחיד' של כל אחד ואחד מישראל אל 'רשות הרבים' שבה עשו את המשכן, נחשבת מלאכה, שנאמר (שמות לו, ו): "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא".
מן התורה המקומות השונים מחולקים לשלושה סוגי רשויות: 'רשות הרבים', 'רשות היחיד' ו'מקום פטור'. והוסיפו חכמים ותקנו שרוב המקומות שהוגדרו כ'מקום פטור' יהיה דינם כדין 'רשות הרבים', ונקרא שם המקומות הללו 'כרמלית'.

ב - רשות היחיד ורשות הרבים
'רשות היחיד' היא מקום שמוקף מחיצות שעל ידן הוא נחשב למקום אחד, ומותר לטלטל בתוכו חפצים. ואפילו הוא מקום גדול מאוד, כיוון שהוקף מחיצות, הרי הוא נחשב למקום אחד, שאין הבדל מהותי בין אם החפץ נמצא בצד מזרחו או מערבו.
הדוגמא הבולטת ל'רשות היחיד' היא כמובן בית. אבל אין צורך שהמקום יהיה מוקף בקירות ותקרה, אלא כל שיש סביבו מחיצה בגובה של עשרה טפחים (76 ס"מ), הרי הוא 'רשות היחיד'. וגם בור שעומקו עשרה טפחים נחשב 'רשות היחיד', וגם סלע או תל הגבוה עשרה טפחים נחשב 'רשות היחיד', ואף שאין מעליו מחיצות, עצם גובהו עשרה טפחים מעל שאר פני השטח נחשב כמחיצות ואנו רואים אותן כאילו הן ממשיכות ועולות ומקיפות את השטח שעל הסלע. אולם צריך שמקום 'רשות היחיד' יהיה רחב לכל הפחות ארבעה טפחים (כ-30 ס"מ), שאם אין לו רוחב זה, אין הוא מקום חשוב להיחשב 'רשות היחיד', והרי הוא 'מקום פטור'. עוד יש לדעת שגם מדרון בשיפוע חד נחשב מחיצה. 1
'רשות הרבים' היא מקום המשמש לצרכי רבים כרחוב או שוק או דרך בין עירונית, ובתנאי שרוחבו יהיה לפחות 16 אמה (7.30 מטר), ואין עליו תקרה. ויש שהוסיפו עוד תנאי להגדרת 'רשות הרבים', שרגילים לעבור בו בכל יום ששים ריבוא אנשים, כמספר האנשים שנמנו בתורה בעת שהיו אבותינו במדבר (להלן ח). כעקרון, כל איסורי טלטול קשורים ל'רשות הרבים', ובהגדרה הפוכה: אין איסור טלטול במקום שאינו 'רשות הרבים'. ב'רשות הרבים' אסור לטלטל חפץ יותר מארבע אמות (עיין להלן ג-ד), וכן אסור להעביר חפץ מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' או להיפך.

ג - מקום פטור וכרמלית

הרשות השלישית היא 'מקום פטור', ובה כלולים השדות, המדבריות, הימים והאגמים, וכל שאר המקומות שמצד אחד, אינם מוקפים מחיצות המגדירות אותם כ'רשות היחיד', ומאידך, אינם משמשים את הרבים באופן קבוע. וכיוון שזה מקום ללא הגדרה, אין לו חשיבות של מקום, והחפץ המונח בו אינו מונח במקום הקושר אותו אליו, ולכן מותר מהתורה לטלטל חפץ מ'מקום פטור' ל'רשות היחיד' או ל'רשות הרבים', וכן מרשויות אלו ל'מקום פטור'. וכן מותר לטלטל חפצים בתוך 'מקום פטור' לכל מרחק שהוא.
אלא שהואיל ויש דמיון בין 'מקום פטור' ל'רשות הרבים', שבשניהם רשאים הרבים להשתמש, עשו חכמים סייג לתורה ותקנו שכל המקומות הפתוחים שאינם 'רשות היחיד' יקראו 'כרמלית' ודינם יהיה כדין 'רשות הרבים', שאסור לטלטל ב'כרמלית' יותר מארבע אמות. עוד תקנו, שאסור לטלטל מ'כרמלית' ל'רשות היחיד' ול'רשות הרבים' או מהן ל'כרמלית'.
ורק מקומות שאינם ראויים לשימוש חשוב, כגון סלעים גבוהים משלושה טפחים (כ-23 ס"מ), שרוחבם פחות מארבעה טפחים (כ-30 ס"מ), נשארו בגדר 'מקום פטור', ומותר לטלטל מ'רשות היחיד' או מ'רשות הרבים' אליהם, וכן מותר לטלטל מהם אל 'רשות היחיד' או אל 'רשות הרבים'. והטעם שלא גזרו איסור על 'מקום פטור' משום שהוא שונה בתכלית משאר הרשויות, שעל ידי שהוא גבוה לפחות שלושה טפחים - נעשה מופרד מפני הקרקע, וכיוון שאינו רחב ארבעה טפחים - אין בו שיעור של מקום חשוב, ולא יבואו לטעות וללמוד ממנו היתר טלטול במקומות אחרים שיש בהם שיעור מקום חשוב. 2

ד - טעם איסור טלטול ד' אמות ב'רשות הרבים'
כפי שלמדנו אסור להוציא בשבת דברים וחפצים מרשות אחת לחברתה. ובתוך 'רשות היחיד', אפילו היא בית גדול שיש בו חדרים רבים, מותר לטלטל חפצים ללא הגבלה, מפני שכל 'רשות היחיד' נחשבת לרשות אחת, והזזת החפצים בתוכה אינה נחשבת הוצאה מרשות אחת לחברתה. אבל ב'רשות הרבים' רשאי אדם לטלטל חפץ בתוך ד' אמותיו בלבד, משום ש'רשות הרבים' שייכת לכולם, וכיוון שכך, מותר לכל אדם להשתמש רק באותם ד' אמות שהוא בתוכם. שיעור ד' אמות הוא שיעור המספיק לשכיבת אדם תוך פשיטת ידיו ורגליו. ואם יוציא חפץ מתוך ד' אמותיו, נמצא שהוציא חפץ מרשותו שבתוך 'רשות הרבים' אל 'רשות הרבים' הכללית, ויש בזה איסור תורה.
מבחינה רוחנית צריך לדעת שכל הקלקולים והבלבולים שיש בעולם נובעים מן הפירוד והמחלוקות שבו. עמים נלחמים זה בזה, אנשים מתחרים זה בזה, תנועות אידיאולוגיות נאבקות זו בזו, וכך כוחות רבים מאוד הולכים לאיבוד על ריב ומדון. ואף האדם עצמו נקרע בין רצונותיו השונים שפעמים רבות נראים כמנוגדים זה לזה. התיקון לכל זה הוא גילוי האחדות. מתוך אמונה בה' אחד שברא את כל העולם, מבינים שכל הרצונות השונים שבעולם מכוונים למטרה אחת. ורק בשילובם יחד, על פי הדרכת התורה, אפשר לפתח את העולם ולהשלימו. על פי זה אפשר להבין מדוע מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא כלל גדול בתורה, מפני שהיא מגשרת על פני הקרעים שבמציאות ומסייעת לנו לגלות את היסוד האחדותי שבעולם.
עתה אפשר גם להבין מדוע ב'רשות היחיד' מותר לטלטל חפצים, מפני ש'רשות היחיד' היא מקום מתוקן, שעל ידי היקף המחיצות שלו מתגלה מגמתו האחת, ואז כל החדרים והמקומות שבו נחשבים למקום אחד, ומותר לטלטל בהם חפצים. אבל 'רשות הרבים' היא מקום שעדיין לא תוקן, שבאים בו לידי ביטוי האינטרסים השונים של האנשים, ולכן החפצים שמונחים בו עוד לא הגיעו למקומם הקבוע, וכל טלטול של חפץ יותר מד' אמות ברשות הרבים נחשב מלאכה.
'כרמלית' הוא מקום שאינו מיועד לשימוש המוני, לפיכך אין בו ביטוי בולט לאינטרסים השונים, ולכן מן התורה היה נחשב כ'מקום פטור' שלא חלים עליו איסורי טלטול. אך הואיל ואנשים משתמשים בו בערבוביה, יש לו דמיון ל'רשות הרבים', ולכן קבעו חכמים שדין 'כרמלית' כדין 'רשות הרבים' האסורה בטלטול.
ואם מקיפים את 'רשות הרבים' בחומה או גדר, ואף סוגרים את השערים בלילות, מגלים בה את היסוד האחדותי, את המכנה המשותף, ואזי היא נעשית מתוקנת כ'רשות היחיד', ומותר לטלטל בכולה. וכדי לתקן 'כרמלית', אין צורך להקיף אותה בגדר או חומה, אלא די להקיפה ב'צורות הפתח' בלבד, ועל ידי כך היא נעשית כ'רשות היחיד' שמותר לטלטל בתוכה (כמבואר להלן כט, ב).

ה - איסור טלטול מהתורה ומדברי חכמים
למדנו שאיסור מלאכת 'הוצאה' חל על טלטול חפצים מרשות לרשות, היינו מ'רשות היחיד' אל 'רשות הרבים' או ל'כרמלית' (שהיא 'רשות הרבים' מדברי חכמים). וכן להיפך, מ'רשות הרבים' או 'כרמלית' לתוך 'רשות היחיד'. וכן על טלטול של ארבע אמות ב'רשות הרבים' או 'כרמלית'. ועתה נלמד באופן מדויק, מהי המלאכה האסורה מן התורה.
מלאכת 'הוצאה' מורכבת משלושה שלבים: א' עקירת החפץ מהרשות שהיתה בה, ב' העברתו לרשות אחרת, ג' הנחתו בה. גם מי שעשה את שלושת השלבים על ידי פעולה אחת חייב, כגון שזרק חפץ מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים', או שזרקו למרחק של ארבע אמות ב'רשות הרבים'. וכן אדם שאחז בידו חפץ או שהיה בכיסו חפץ, והלך מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים', עבר באיסור 'הוצאה', שכן בתחילת הליכתו ביצע עקירה, ובעת שעבר מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' ביצע העברה, ובעת שעמד ב'רשות הרבים' ביצע הנחה. 3
כל זמן שלא נעשו שלושת השלבים על ידי אדם אחד, אין בדבר איסור תורה. למשל, אם אדם לקח כלי מ'רשות היחיד' והושיט את ידו כשהכלי בתוכה אל 'רשות הרבים', כיוון שעדיין לא הניח את הכלי ב'רשות הרבים', לא עבר על איסור תורה. ואם יבוא אדם שנמצא ב'רשות הרבים' ויקח מידו את הכלי, נמצא שהכלי הועבר מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' בלא שאחד מהם עשה מלאכה שלימה שאסורה מהתורה, כי הראשון ביצע עקירה והעברה, והשני את ההנחה.
אלא שחכמים אסרו לשניים לבצע בשותפות את מלאכת ההוצאה, משום שחששו שמא מתוך שתִמָצֵא דרך לעקוף את האיסור, יהפוך האיסור לקל ויבואו אנשים לבצע את ההוצאה לבדם ויעברו על איסור תורה (שו"ע או"ח שמז, א).
עוד צריך לדעת, שמהתורה איסור הוצאת חפץ הוא רק כדרך שרגילים להוציאו. למשל, אם אחז את החפץ ביד, או הניח אותו בכיס או בתרמיל, נחשב שהוציאו כדרכו ועבר על איסור תורה. אבל אם הוציא אותו בשינוי, כגון שהניח מטפחת בתוך נעלו או על ראשו, לא עבר באיסור תורה. אלא שחכמים אסרו לבצע הוצאה בשינוי, שמא יבואו מתוך כך להוציא בלא שינוי.
לסיכום, האיסור מן התורה נוגע לעצם ביצוע המלאכה בלבד, שאדם אחד לא יעשה מלאכה כפי שהוא רגיל לעשותה בימות החול. וחכמים הוסיפו ואסרו כל פעולה שתשיג את מטרת המלאכה, שגם אם יעשה את המלאכה בשינוי ועל ידי שני אנשים, יעבור על איסור חכמים בעצם זה שהשיג את מטרתו והעביר את החפץ למקום שרצה. עוד חשוב לציין, כי גם ב'כרמלית' אסרו חכמים להעביר חפץ בשינוי או על ידי שני אנשים. 4

ו - טלטול פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים
למדנו בהלכות הקודמות, שבכלל מלאכת ה'הוצאה', האיסור לטלטל חפץ ב'רשות הרבים' יותר מד' אמות. כי רשותו של אדם העומד ב'רשות הרבים' מתפשטת על ד' אמות, ואם הוציא חפץ מחוץ לד' אמותיו, נמצא שהוציאו לרשות אחרת ועבר על איסור תורה. אבל בתוך ריבוע של ד' אמות על ד' אמות מותר לטלטל. לפיכך, רק אם טלטל חפץ למרחק של יותר מאלכסון הריבוע של ד' אמות על ד' אמות (2.58 מטר) עבר על איסור תורה, כי רק אז ברור שטִלטל אל מחוץ לריבוע שמותר לו לטלטל בו.
מהתורה, אדם שרוצה להעביר חפץ בתוך 'רשות הרבים', יכול לטלטל את החפץ מעט פחות מד' אמות, ויעמוד וינוח מעט כדי לקבוע לו בזה מקום חדש, ושוב יוכל ללכת עוד שיעור של פחות מד' אמות ויעמוד, וכך ילך ויעמוד, ילך ויעמוד, עד שיביא את החפץ למקום הרצוי לו. אלא שחכמים אסרו זאת, שמא ילך בפעם אחת יותר מד' אמות ויעבור על איסור תורה. ואפילו ב'כרמלית', שהיא 'רשות הרבים' מדברי חכמים, אסרו לטלטל חפץ פחות פחות מד' אמות, שמא יבוא לטלטל יותר מד' אמות ב'רשות הרבים'. 5
אך במצב שאדם עלול לאבד את כספו, כגון שנכנסה שבת ולא הספיק להגיע לביתו ובתרמילו כסף רב, ואין הוא יכול להחביאו במקום בטוח, ואין לו שם גוי שיכול לשמור על הכסף או להביאו לביתו - התירו לו חכמים לטלטל את התרמיל באופן שילך פחות פחות מד' אמות עד שיגיע למקום שיוכל לשומרו. היתר זה הוא אפילו ב'רשות הרבים' מן התורה. וב'כרמלית', גם לצורך מצווה מותר לטלטל פחות פחות מד' אמות (או"ח רסו, ז, ח, באו"ה שמט, ה). 6

ז - ההיתר לטלטל למקום פטור
כפי שלמדנו (בהלכה ג), 'מקום פטור' הוא מקום הנמצא ב'רשות הרבים' כדוגמת סלע שגובהו לפחות ג' טפחים (כ-23 ס"מ), ורוחבו פחות מד' טפחים (כ-30 ס"מ), וכיוון ש'מקום פטור' אינו נחשב למקום חשוב, מותר ליטול חפץ מ'רשות הרבים' או מ'רשות היחיד' ולהניח אותו על גבי 'מקום פטור'. וכן להיפך, מותר ליטול חפץ המונח על 'מקום פטור' ולהניח אותו ב'רשות היחיד' או ב'רשות הרבים'.
מהתורה היה אפשר בדרך זו גם להעביר חפץ מ'רשות היחיד' אל 'רשות הרבים', באופן שתחילה יוציא את החפץ מ'רשות היחיד' ויניח אותו על 'מקום פטור'. ולאחר מכן ייטול אותו מ'מקום הפטור' ויניח אותו ב'רשות הרבים'. אבל אסרו חכמים לעשות כן, כדי שלא יבואו להקל ב'הוצאה' האסורה מהתורה.
אלא שנחלקו הפוסקים אם מותר להיעזר ב'מקום פטור' כדי להעביר חפצים מ'רשות היחיד' ל'כרמלית' וכן להיפך. יש אומרים, שגם ל'כרמלית' אסרו חכמים להעביר חפצים דרך 'מקום פטור', ואף שכל איסור טלטול חפצים ל'כרמלית' הוא מדברי חכמים, לא חילקו חכמים בדבריהם (רז"ה, ראב"ד ורא"ש). ויש אומרים, שרק כאשר יש חשש שיעברו על איסור תורה בטלטול מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' או להיפך, אסרו חכמים להעביר חפצים דרך 'מקום פטור', אבל העברת חפצים דרך 'מקום פטור' מ'רשות היחיד' ל'כרמלית' מותרת (רי"ף ורמב"ם).
למעשה, בשעת הצורך, אפשר לסמוך על המקילים ולטלטל חפצים מ'רשות היחיד' ל'כרמלית' ולהיפך דרך 'מקום פטור'. עצה זו חשובה לחיילים שנקלעו בשבת למקום שאינו מוקף בעירוב. שאם ירצו להעביר דבר מהאוהל שהוא 'רשות היחיד' אל חצר המחנה שהיא 'כרמלית', יצאו מהאוהל ולא יעמדו עד שיניחו אותו על 'מקום פטור', ואח"כ יקחוהו מ'מקום הפטור' ויניחוהו בחצר. וכן להיפך, כאשר ירצו לטלטל מהחצר לאוהל, יניחו אותו תחילה על 'מקום פטור', ואח"כ ילכו לאוהל. וכך יעשו כשירצו להעביר דבר מאוהל אחד לאוהל אחר דרך החצר, שיוציאו אותו מהאוהל ויניחוהו תחילה על 'מקום פטור' בחצר, ואח"כ יוכלו לקחתו ולהניחו במקום שירצו. 7
ח - רשות הרבים מן התורה
השאלה המעשית ביותר בדיני 'הוצאה' בשבת, האם הרחובות שבערים ובישובים נחשבים ל'רשות הרבים' מן התורה, או שהם 'רשות הרבים' מדברי חכמים הנקראת 'כרמלית'. אם הרחובות שלנו נחשבים 'רשות הרבים' מן התורה, קשה מאוד לתקנם ולהופכם ל'רשות היחיד', מפני שצריך לשם כך להקיף את כל העיר בגדר, ולהתקין דלתות בכל הכניסות, ולדאוג לסוגרן בלילה. וכל זמן שלא עשו זאת, אסור לטלטל בערים ובישובים שלנו.
אך אם הרחובות שלנו נחשבים 'כרמלית', היינו רשות הרבים מדברי חכמים, ניתן בקלות יחסית לתקנם ולהופכם ל'רשות היחיד' המותרת בטלטול. וזאת על ידי היקף העיר ב'צורת הפתח', כלומר, בעמודים שעליהם מתוחים חוטים, היוצרים מעין צורה של פתח בין כל עמוד לעמוד (להלן כט, ב-ג).
נקדים תחילה שאנו לומדים את איסורי שבת ממלאכת המשכן, שכאשר ציוותה אותנו התורה שלא לעשות מלאכה בשבת, התכוונה שנשבות ממלאכת המשכן שבה עסקו ישראל במדבר, וממילא גם דין 'רשות הרבים' נלמד מהמציאות שהיתה במדבר. וכיוון שהרחוב הראשי שהיה במחנה ישראל היה רחב שש עשרה אמה (7.30 מטר), כדי שיוכלו להעביר בו שתי עגלות מהעגלות שהובילו את המשכן, לפיכך רק רחוב שרוחבו ט"ז אמה ומעלה נחשב 'רשות הרבים'. אלא שנחלקו הראשונים בשאלה, האם גם למספר האנשים שילכו בו יש שיעור.
יש אומרים, שכל רחוב או שוק המשמש את הרבים ורוחבו ט"ז אמה נחשב 'רשות הרבים' מהתורה, ואין זה משנה כמה אנשים משתמשים בו בכל יום. לפי דעה זו ה'עירובין' שלנו שהם 'צורות הפתח' אינם מועילים, מפני שיש בערים שלנו רחובות שרוחבם עולה על שש עשרה אמות (7.30 מטר). ויש להוסיף, שלפי דעה זו, כל זמן שיש בעיר רחובות שרוחבם 16 אמה, גם לרחובות הצרים אין העירוב של 'צורת הפתח' מועיל, כי מציאותה של 'רשות הרבים' מהתורה בתוך השטח המוקף ב'צורות הפתח' מבטלת את ההיקף של 'צורות הפתח'. וכך סוברים רמב"ם, ר"ת, רמב"ן, רשב"א ועוד רבים.
ויש סוברים, שהואיל ובמחנה ישראל שבמדבר היו שישים ריבוא גברים (שש מאות אלף), וכולם היו נצרכים ללכת אל המשכן ולסייע בבנייתו ולשמוע תורה ממשה ומהכהנים והלוויים, לפיכך 'רשות הרבים' היא דרך או שוק שרוחבם לפחות 16 אמה והולכים בהם בכל יום שישים ריבוא. ודרך שאין הולכים בה בכל יום שישים ריבוא, נחשבת 'כרמלית'. וכך סוברים בה"ג, רש"י, סמ"ג, רא"ש ועוד רבים. ויש מבארים שיטה זו, שגם אם אין הולכים שם בכל יום ויום שישים ריבוא, אם מידי פעם מזדמנים שם ביום אחד שישים ריבוא, נחשב אותו מקום ל'רשות הרבים', שכן גם במדבר לא בכל יום כל הגברים היו מגיעים לדרך הראשית ההולכת למשכן. בפועל, רק בערים ענקיות, כ'ניו יורק' ו'מקסיקו סיטי', ישנם רחובות שעוברים בהם שישים ריבוא אנשים ביום. אבל בסתם ערים גדולות, אין רחובות שעוברים בהם שישים ריבוא ביום אחד, וממילא לדעה זו אין בהם 'רשות הרבים' מהתורה ודינם כ'כרמלית', וניתן להתיר את הטלטול בהם על ידי עירוב של 'צורת הפתח'. לדעה זו, 'רשות הרבים' מהתורה היא בעיקר בדרכים בין עירוניות, שהואיל ודרכים אלו מיועדות לכל בני העולם ולא לבני עיר אחת בלבד, הם נחשבים 'רשות הרבים' גם כאשר אין הולכים בהם שישים ריבוא ביום. 8

ט - הלכה למעשה
למעשה נוהגים רוב ישראל כדעת המקילים, ומטלטלים בערים שלנו על סמך עירוב של 'צורת הפתח'. אלא שיש לשאול, מאחר שמחצית הפוסקים מחמירים וסוברים ש'עירוב' של 'צורת הפתח' לא מועיל לערים שלנו, שיש בהם רחובות שרחבים 16 אמה (7.30 מטר), היאך נהגו רוב ישראל כשיטה המקילה. הרי מדובר בספק איסור תורה, שצריך להחמיר בו?
התשובה הפשוטה, שבמקרים נדירים, כאשר מדובר בדבר שקשה מאוד להחמיר בו, פעמים שהתפשט המנהג בישראל לסמוך על הדעה המקילה למרות שמדובר בספק דאורייתא. ואכן קשה מאוד להחמיר בדבר זה, שהרי למחמירים אסור לקחת בכיס שום חפץ, מטפחת וכדומה, ולעיתים הדבר נצרך מאוד. וכן משפחות לא יוכלו לבקר זו אצל זו ביום השבת, מאחר שאסור להעביר ברשות הרבים את התינוק ועגלתו, וכן את החיתולים והבקבוק שלו. ואם כן, מאחר שלדעת מחצית הפוסקים אפשר להקל, בלית ברירה סומכים על דעתם ומקילים.
עוד צריך להוסיף, שבאמת המחלוקת איננה שקולה, כי ישנם עוד כמה תנאים להגדרת 'רשות הרבים', ואם נצרף אותם לחשבון, יצא שלדעת רוב הפוסקים אין לרחובות שלנו דין 'רשות הרבים' מהתורה, וממילא העירוב בדרך של 'צורת הפתח' מועיל בהם. ראשית, לדעת כמה פוסקים 'רשות הרבים' מהתורה היא רק כאשר הרחוב חוצה את העיר מתחילתה ועד סופה בקו ישר כסרגל, אבל אם הוא עקום מעט, כבר איננו 'רשות הרבים' מן התורה. וברוב המקומות אין רחוב ראשי כזה, וממילא אפשר לסמוך על 'צורת הפתח'. ועוד, שיש מן הפוסקים שסוברים, שכפי שהרחובות שלנו מסודרים, באופן שכל רחוב נחצה על ידי רחוב אחר, נחשבים כל הרחובות כמוקפים במחיצה משלוש רוחות, ואינם רשות הרבים מהתורה, וממילא העירוב של 'צורת הפתח' מועיל להם (ערוה"ש וחזו"א). ויש עוד צדדים להקל כמבואר בהערה.
כשנצרף את כל השיטות האלו יחד, יצא שלדעת רוב הפוסקים הרחובות שלנו נחשבים 'כרמלית' ואפשר להתיר את הטלטול בהם על ידי עירוב של 'צורת הפתח'.
אע"פ כן לדעת רבים, כיוון שהדבר נוגע לספק איסור תורה, ראוי מלכתחילה להחמיר שלא לסמוך על עירוב של 'צורת הפתח' במקום שיש בו רחובות שרוחבם מעל 16 אמה. 9

י - לבישת בגד אינה נחשבת הוצאה
מותר לאדם ללבוש את בגדיו ולנעול את נעליו ולחבוש את כובעו, ולצאת בהם ל'רשות הרבים'. משום שהבגדים טפלים לגופו, וכל זמן שהוא לבוש בהם, אינם נחשבים כעומדים בפני עצמם אלא הרי הם כחלק מגופו, ואינו עובר עליהם בטלטול.
גם בגדים שנועדו לזמנים מיוחדים טפלים לגוף. לכן מותר ללבוש על המעיל את מעיל הגשם העשוי ניילון, כי יש נוהגים ללובשו בשעה שיורד גשם. וכן מותר לנעול על הנעליים ערדליים. וכן מותר לגרוב שני זוגות גרביים, משום שבחורף יש שרגילים לגרוב שני זוגות. וכן מותר ללבוש שתי חולצות זו על זו, מפני שיש אנשים שלובשים בחורף שתי חולצות. לפיכך, אדם הרוצה להביא לחבירו חולצה דרך 'רשות הרבים', יכול ללובשה על חולצתו ולהביאה לחבירו אפילו בקיץ. אך אם יקח את הבגד בידו או יישאנו על כתפו ויצא ל'רשות הרבים' - יעבור על איסור תורה. 10
גם דבר שאינו נחשב למלבוש, המתעטף בו כדרך לבוש - יכול לצאת בו ל'רשות הרבים'. למשל, אשה הרוצה להביא דרך 'רשות הרבים' שמיכה או מפה, יכולה להתעטף בה כדרך מלבוש ולילך בה לרשות אחרת. וכן מי שהולכת לטבול, יכולה להתעטף במגבת וללכת בה ב'רשות הרבים'. כללו של דבר: כל שהוא עליו כדרך לבוש - מותר (שו"ע שא, לה-לו). וכן מי שרוצה להוציא מטפחת, יכול לכורכה סביב צווארו כצעיף ולצאת (מ"ב שא, קלג; שש"כ יח, מח).
גזרו חכמים שלא לצאת ל'רשות הרבים' בלבוש שעלול ליפול, שמא יטלטל אותו ד' אמות ב'רשות הרבים'. 11 אבל בכיפה מותר לצאת למרות שאינה תפוסה בחוזק, מפני שאף אם תיפול, אין חשש שיטלטל אותה ד' אמות, שהרי הלכה היא שאסור ללכת ד' אמות בלא כיסוי ראש, ולכן מיד כשיאחז בה יניח אותה על ראשו ואין חשש שילך ד' אמות כשהיא בידו (שו"ע שא, ז, מ"ב קנג).
לגבי כפפות, יש אומרים שאין לצאת בהן למקום שאינו מוקף בעירוב, שמא כאשר יתחמם יכניסן לכיסו ויטלטל אותן ד' אמות ויעבור על איסור תורה. לכתחילה רצוי להחמיר, והמנהג להקל (שו"ע שא, לז, ועיין בבאו"ה שם).
נחלקו הפוסקים לגבי כיסוי ניילון המיוחד שמניחים על מגבעת בעת שיורד גשם כדי להגן עליה, יש אוסרים מפני שאינו דרך לבוש וכל ייעודו להגן על הכובע, ויש מתירים וסוברים שאף זה דרך לבוש. והרוצה להקל רשאי. 12

יא - מהם הדברים הטפלים לבגד ודין כפתורי רזרבה
בנוסף לבגדים, גם כל מה שרגילים לחבר לבגד, כגון כיסים וכפתורים, נחשב בכלל הבגד והוא טפל לגוף, ואין בו איסור הוצאה. ואף שאם יקח אדם בידו כפתורים או כיסים יעבור על איסור 'הוצאה', הכפתורים והכיסים שרגילים לחבר לבגד, הם חלק מהבגד וטפלים אליו. וכן תווית המפעל שמייצר את הבגד נחשבת כחלק מהבגד וטפלה אליו. וכן מותר ללבוש מעיל שמחובר אליו כובע, גם כאשר הכובע משתלשל לאחור ואין כוונה לחובשו, שכן הכובע נחשב חלק מהמעיל. וגם מה שרגילים לחבר לבגד כדי לקשטו נחשב חלק מהבגד, כמו למשל, כפתורים שבחפתי החליפות, ונוצה שמחברים לכובע או לבגד.
לגבי כפתורי רזרבה התעוררה שאלה. שכן כפתורים אלו אינם משמשים את הבגד ואינם מקשטים אותו, אלא תופרים אותם לבגד במקום נסתר, כדי שאם אחד הכפתורים ייפול, יהיה לבעל החליפה כפתור מתאים במקומו. יש אומרים שהואיל ואינם מועילים לבגד ויש להם חשיבות, אסור לצאת בהם לרשות הרבים (ח"א נו, ג). ולדעת רוב הפוסקים, מותר לצאת בהם, שהואיל ורגילים לחבר כפתורים אלו לבגד, הם נחשבים כחלק ממנו וטפלים אליו. וכן הדין לגבי לולאה שתולים בה את המעיל, שאם נקרעה בצד אחד, למרות שמתכוונים לתקנה, אין בה חשיבות והיא טפלה לבגד, ומותר לצאת במעיל שהיא מחוברת אליו ל'רשות הרבים'. והואיל והמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כמקילים. 13
יב - תשמישי הגוף - משקפיים ותחבושת
כשם שמותר לאדם ללכת ב'רשות הרבים' כשעל גופו בגדים, מפני שהם טפלים לגופו, כך מותר לצאת ל'רשות הרבים' בשאר דברים המשמשים את גופו של האדם, שאף הם נחשבים טפלים לגופו (שו"ע שא, כב). למשל, מותר לכבדי שמיעה לצאת ל'רשות הרבים' כשמכשיר שמיעה באוזנם (לעיל יז, ג), וכן מותר לקצרי רואי לצאת במשקפיהם, מפני שהמשקפיים טפלים לגוף. אבל אסור לצאת במשקפי שמש ל'רשות הרבים', מפני שיש חשש שכאשר יגיע למקום צל יכניס אותם לכיסו ויטלטלם. ואדם שצריך להרכיב משקפי שמש מפני חולשת עיניו, ואינו מורידם במקום מוצל - מותר לו לצאת בהם ל'רשות הרבים'. וגם כאשר משקפי השמש מחוברים על ידי ציר למשקפיים רגילים, ובמקום מוצל מגביהים אותם בלא להסירם מהמשקפיים, מותר לצאת בהם ל'רשות הרבים', כיוון שאין חשש שיבוא לטלטל אותם בידו (עיין שש"כ יח, יח, ילקוט יוסף שא, לה).
גם פלסטר או תחבושת הקשורים או מודבקים לגוף כדי לרפא פצע או להגן עליו, נחשבים כמשמשים את הגוף ומותר לצאת בהם ל'רשות הרבים'. וכן מותר למי שידו כואבת, לצאת ל'רשות הרבים' כשידו מוחזקת במשולש לצוואר. וכן מותר למי שאוזנו כואבת, לצאת כשבאוזנו צמר גפן. וכן מותר לצאת עם פלטה ליישור שיניים בפה, שכל אלו משמשים את הגוף וטפלים לו (שו"ע שא, כח; מ"ב קח; שש"כ לד, כט).

יג - מקל הליכה וכלב נחייה וכסא גלגלים
חיגר המוכרח להיעזר בהליכתו במקל, רשאי ללכת ב'רשות הרבים' במקל, מפני שהמקל נחשב כנעליו, שבלעדיו אינו יכול ללכת. אך אם הוא יכול ללכת בלא המקל, למרות שהדבר קשה לו מאוד, אינו רשאי לצאת ל'רשות הרבים' במקל (שו"ע שא, יז).
עיוור שנעזר בימות החול במקל הליכה, אם הוא יכול ללכת גם בלא המקל, המקל נחשב לגביו משא, ואסור לו לצאת במקלו במקום שאין בו עירוב (שו"ע שא, יח). ואם אין ביכולתו ללכת כלל בלא המקל, כגון שאינו מכיר את המקום שבו הוא צריך ללכת, מותר לו לצאת עם המקל (ערוה"ש שא, עב). 14
מותר לעיוור לצאת ל'רשות הרבים' עם כלב נחייה, ואע"פ שהוא אוחז ברצועה הקשורה לכלב, אין בזה איסור, שהואיל והרצועה קשורה תמיד לכלב, היא טפלה לגופו, ואין בה טלטול (אג"מ או"ח א, מה; מנו"א ח"ג כז, מט; ועיין שש"כ יח הערה סב, ולעיל כ, ב).
נכה שמרותק לכסא גלגלים ומניע את גלגלי הכסא בידיו, רשאי לצאת עם הכסא לרשות הרבים, מפני שהכסא נחשב כנעליו (שו"ע שא, טז-יז; אג"מ או"ח ד, צ). אבל אם הנכה אינו יכול להסיע את עצמו, אסור להוליך אותו, כשם שאסור לשאת תינוק שאינו יכול ללכת ברשות הרבים או כרמלית (מ"ב שח, קנג). ולצורך מצווה מותר לבקש מגוי שיוליך את הנכה בכסאו, שבאופן זה הוא 'שבות דשבות', שהותר לצורך גדול וצורך מצווה (לעיל ט, יא). 15

יד - תכשיטים
כפי שלמדנו, הכלל הוא שאיסור הוצאה אינו חל על דברים הטפלים לגוף, ולכן מותר לצאת ל'רשות הרבים' עם כל סוגי המלבושים. לפי זה גם תכשיטים המקשטים את האדם, כל זמן שהם ענודים על הגוף או תלויים על הבגדים, נחשבים טפלים לגוף ואין עוברים עליהם בהוצאה.
אלא שחששו חכמים, שמא תרצה אשה להראות את תכשיטיה לחברתה, ותסירם מגופה ותאחזם בידה ותשכח ותלך ד' אמות ב'רשות הרבים' ותעבור על איסור תורה. לפיכך אסרו חכמים לצאת בשבת בכל אותם התכשיטים שיש חשש שתרצה להראותם לחברתה, ובכלל זה עגילים, צמידים, טבעות, שרשראות וקשתות.
אולם כבר בתקופת הראשונים נהגו הנשים לצאת בתכשיטיהן ביום השבת, ונחלקו הפוסקים בפשר מנהגן. יש אומרים שמצד הדין אכן יש בזה איסור מדברי חכמים, אלא שלא מחו בהן הרבנים, מפני שפשט מנהגן בכל ישראל, והעריכו שגם אם ימחו כנגדן לא יחדלו מכך, ולכן העדיפו שלא לפרסם את האיסור, שמוטב תהיינה שוגגות ואל תהיינה מזידות.
ויש פוסקים שלימדו זכות על מנהגן, ומבארים שכל מה שאסרו חכמים לצאת בתכשיטים הוא מפני החשש שמא יעבירו אותם ד' אמות ב'רשות הרבים' ויעברו באיסור תורה. אבל כיום שלדעת רבים אין 'רשות הרבים' מהתורה, גם אם יטלטלו את התכשיטים לא יעברו באיסור תורה, וממילא אין מקום לגזירה שלא לצאת בתכשיטים, שאין גוזרים גזירה לגזירה.
ויש אומרים, שכיום התכשיטים מצויים יותר, ואין לחשוש שמא אשה תסיר את תכשיטיה ברחוב כדי להראותם לחברותיה, ולכן אפילו ב'רשות הרבים' מהתורה מותר לצאת בתכשיטים.
וכיוון שכל יסוד האיסור הוא מדברי חכמים, אפשר לסמוך על דעות המקילים. וכן נוהגות הנשים לצאת בתכשיטיהן גם במקומות שאין בהם עירוב. 16
טו - שעון, מפתח, תעודת זהות ותרופות
נחלקו הפוסקים לגבי שעון יד. יש אומרים שרק אם הוא משמש כתכשיט, מותר לצאת בו ל'רשות הרבים', והמבחן לכך הוא כיצד נוהגים בשעה שהוא עומד מלכת. אם רגילים להסירו, סימן שאינו תכשיט, והוא נלקח לצורך ראיית השעה בלבד, וכיוון שאינו צורך הגוף, אסור לצאת בו ל'רשות הרבים' בשבת. אבל אם גם בשעה שהוא עומד מלכת רגילים לעונדו מפני יופיו, כגון שהוא עשוי זהב, הרי הוא תכשיט ומותר לצאת בו ל'רשות הרבים'.
והרבה פוסקים סוברים, שהואיל ועונדים אותו על הגוף כדרך מלבוש, ואדם שהולך בלא שעון מרגיש כאילו חסר דבר ממלבושו. וגם דרך תשמישו הוא להסתכל עליו בעודו ענוד על הגוף, נמצא שהוא טפל לגוף ודינו כמלבוש ותכשיט, ומותר לצאת בו ל'רשות הרבים'. והעיקר כדעת המיקלים והמחמיר תבא עליו ברכה. 17
בעיה קשה מתעוררת למי שמתגורר או מתארח במקום שאין בו עירוב, ורוצה לצאת מביתו ואינו יודע מה לעשות עם המפתח. והעצה לכך, שישתמש במפתח כאבזם לחגורה. כלומר, יקח שרוך וישחיל עליו את המפתח, ויקשרנו בקשר עניבה, ויחגור עצמו בו כך שהמפתח ישמש כאבזם, ובאופן זה מותר לו לצאת ל'רשות הרבים' (שש"כ יח, מט-נ. ועיין לעיל הערה 10).
ישנם מקומות שבהם אסור לאדם ללכת ברחוב בלא תעודת זהות או דרכון, וכאשר אדם צריך לצאת לרחוב בשבת לצורך גדול או לשם מצווה, יוציא אותה בשינוי, כגון שיניח אותה תחת כובעו או בתוך חולצתו באופן שהיא אינה נופלת על ידי החגורה, ובדרך זו ההוצאה נעשית ב'שבות דשבות', שהתירו חכמים לצורך גדול וצורך מצווה (לעיל ט, יא).
וכן חולה שהרופא צווה עליו שלא לצאת מביתו בלא תרופה מסוימת, רשאי לצאת לצורך גדול או לצורך מצווה עם התרופה, ובתנאי שישא אותה בשינוי. ומי שנצרך להקל בזה, נכון שלא יעמוד ב'רשות הרבים', אלא ילך ברציפות עד שיגיע ל'רשות היחיד' שאליה התכוון ללכת (שש"כ מ, ז, לעיל הערה 3). 18
במקום שאינו מוקף עירוב ויש צורך בטחוני הכרוך בפיקוח נפש שיהיו אנשים שצמודים לנשק ולטלפון נייד, מותר להם לצאת עמהם למה שמקובל לצאת בשבת. ואת הטלפון ישאו בשינוי אבל את הנשק ישאו בלא שינוי, מפני הסכנה שבנטילתו בשינוי. ולצורך טיול אסור להם לצאת עם הנשק או מכשיר הקשר. ודין זה יבואר בהרחבה להלן (כז, יז).



^ 1.. גבעה תלולה, שהמדרון המקיף אותה תלול באופן שיורד בתוך ד' אמות (182.4 ס"מ) עשרה טפחים (76 ס"מ), נחשב כהיקף מחיצה העושה את מה שמעל המדרון הזה ל'רשות-היחיד', ובלשון חז"ל נקראת גבעה זו 'תל המתלקט' (מ"ב שמה, ה. נחלקו לגבי מקום המתלקט עצמו, אם הוא נחשב כחלק מרשות היחיד, כמבואר בבאו"ה שנב, ב, 'בענין'). וכן דין עמק שמוקף מדרון תלול באופן זה.
תקנו חכמים שאם המקום המוקף מחיצות גדול מבית סאתיים, למרות שמהתורה הוא רשות היחיד, מותר לטלטל בתוכו רק אם המחיצות שלו הוקמו לשם דירה. ואם הן טבעיות, צריך להקים מחיצה של יותר מעשר אמות במרחק של עד עשר אמות מהמחיצה הטבעית, כדי שגם האדם יהיה שותף בהקפתו, ואז יהיה מותר לטלטל בכל אותו מקום (שו"ע שנח, ח, מ"ב סב). בית סאתיים הוא כגודל חצר המשכן, ושיעורו חמישים אמה על מאה אמה (5,000 אמות רבועות), 1,039.68 מ"ר, כלומר קצת יותר מדונם.
לפי השיעור המדויק 'טפח' הוא כרוחב שורש ארבע אצבעות מלבד האגודל במקום חיבורם לכף היד, ושיערו רוחבו כ-7.6 ס"מ (עיין להלן כט, 1). לפי זה ג' טפחים הם 22.8 ס"מ, וכתבתי 23 כדי להקל על הזיכרון. וכן ד' טפחים הם 30.4 ס"מ וכתבתי 30. וכן לעניין 16 אמות, הם 7.296 מטר, וכתבתי 7.30.
^ 2.. 'מקום פטור' יכול להיות ב'רשות הרבים', ונחלקו הפוסקים אם יש 'מקום פטור' ב'כרמלית': י"א שהואיל וה'כרמלית' עצמה היתה מתחילה 'מקום פטור', וחכמים קבעו שתהיה 'כרמלית', לפיכך גם 'מקומות הפטור' שבה נגררים אחר מצבה הראשון ודינם כ'כרמלית' (ר"ן, הגמ"י, טור, ב"י בשם רמב"ם). וי"א שדין 'כרמלית' כדין 'רשות הרבים', לפיכך, אם יש בה מקום שאינו רחב ד' טפחים וגובהו למעלה מג' טפחים הרי הוא 'מקום פטור' (רש"י, מ"מ בשם רשב"א, מאירי, ר' ירוחם). אבל ב'רשות היחיד' לכל הדעות אין 'מקום פטור', כי הגדר המקיפה את 'רשות היחיד' הופכת את כל מה שבתוכה ל'רשות היחיד' (רמ"א שמה, יט, באו"ה שם 'ר"ן', 'ויש חולקים').
'רשות הרבים' נמשכת עד גובה י' טפחים בלבד. אדם שיקח בידו חפץ וילך על חבל או קורה התלויה מעל 'רשות הרבים', לא יעבור על איסור טלטול, כי האוויר שמעל י' טפחים נחשב 'מקום פטור'. אבל נחלקו לגבי שולחן שגובהו למעלה מי' טפחים ורוחבו יותר מד' טפחים והוא עומד ב'רשות הרבים' או 'כרמלית'. לשו"ע שמה, טז, הואיל ואין לו מחיצות שיעשו אותו 'רשות היחיד' דינו כ'כרמלית', ולמ"ב שמה, סו, והגר"א עפ"י כמה ראשונים, הוא 'מקום פטור', כי אין 'כרמלית' ו'רשות הרבים' למעלה מי' טפחים. ובשעה"צ סח כתב שגם השו"ע חזר בו (הל' עירובין לרב לנגה עמ' 20).
^ 3.. אסור ללכת ברציפות מרשות היחיד דרך רשות הרבים עד לרשות יחיד אחרת. ויש אומרים שהוא איסור תורה (תוס' עירובין לג, א 'דהא'). אמנם לדעת רבים כל זמן שלא עמד ברשות הרבים האיסור מדרבנן בלבד, מפני שכל עוד הוא הולך לא ביצע הנחה ברשות הרבים (רשב"א, ריטב"א עירובין לג, א; ט"ז שמו, ב). וכך מורים להלכה (שועה"ר שמז, ט; רשז"א בשש"כ ל, הערה קלד). ולכן, במקום שיש ספק לגבי כשרות ה'עירוב', אפשר ללכת ברציפות מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, שכל זמן שלא עמד הריהו ספק בשני דרבנן לדעת רוב הפוסקים (הסוברים שרה"ר שלנו היא כרמלית).
^ 4.. ההבדל בין איסור תורה לאיסור חכמים בחומרת העונש, שאם עשה איסור תורה: במזיד נענש בכרת, בשוגג צריך להביא קרבן חטאת. ואם עשה את המלאכה בשינוי עבר על איסור חכמים: במזיד נענש במלקות מדברי חכמים, בשוגג אינו נענש. הבדל נוסף, שבאיסורי התורה אין להקל אלא בשעה של סכנת נפשות. ואילו באיסורי חכמים, במקרים מסוימים של שעת הדחק ניתן להקל גם כשאין סכנת נפשות. למשל, הקילו לחולה לעבור על איסורי חכמים (להלן כח, ב). וכן אדם שעומד להפסיד ממון רב, הקילו חכמים שיעבור על איסור מדבריהם ויציל את ממונו על ידי העברתו בשינוי מ'רשות הרבים' ל'רשות היחיד' (רמ"א שא, לג, ובמ"ב רסו, יז). וכן הקילו לגבי הצלת תפילין כמבואר בשו"ע שא, מב. ועיין בהלכה הבאה.
^ 5.. לדעת הרבה פוסקים (הראב"ד, הרז"ה, הרא"ש ועוד), אם יהיו שם הרבה אנשים, מותר לכתחילה שכל אחד יטלטל את החפץ פחות מד' אמות ויעביר את החפץ לחבירו, שאף הוא יטלטל את החפץ פחות מד' אמות, וכך יוכלו להעביר את החפץ למרחק רב. ולפמ"ג, אפילו לשני אנשים מותר לעשות כן, באופן שכל פחות מד' אמות יעבירו את החפץ ביניהם. ויש מהראשונים שאוסרים לטלטל באופן זה אפילו על ידי הרבה אנשים (רמב"ן). דעות אלו הובאו בשו"ע שמט, ג, ובאו"ה 'וחברו'. ולצורך הצלת תפילין התירו חכמים לאדם אחד לטלטל אותם פחות פחות מד' אמות (שו"ע שא, מב).
^ 6.. אם זה שחשכה עליו שבת לא הפסיק ללכת מעת שנכנסה השבת, ישנה עצה נוספת, שירוץ עד שיגיע לביתו. שהואיל ואת עקירת החפץ ביצע לפני כניסת השבת, בכל מקרה לא יהיה בידו איסור תורה, וכדי להציל את ממונו התירו לו חכמים לרוץ עד ביתו תוך ביצוע העברת רשות והנחה האסורות מדברי חכמים. ותקנו שירוץ, כדי שלא יטעה ויעמוד. (שבת קנג, ב: "דוקא רץ אבל קלי קלי (בהליכה) - לא. מאי טעמא? כיון דלית ליה היכירא - אתי למיעבד עקירה והנחה"). ואם אפשר, עליו להעביר את חבילתו ולהניחה ב'רשות היחיד' בשינוי תוך השלכתה כלאחר יד מגבו, וזאת כדי למעט עד כמה שאפשר באיסור (שו"ע רסו, יא).
^ 7.. עצה זו היא הנוחה לחיילים בצבא. 'מקום פטור' הטוב ביותר הוא סלע או עמוד שגובהו למעלה מי' טפחים (76 ס"מ) ורוחבו פחות מד' טפחים (כ-30 ס"מ). אך אם אותו עמוד או סלע נמוך מ-76 ס"מ, כפי שלמדנו בהערה 2, נחלקו הפוסקים אם הוא נחשב 'מקום פטור': יש אומרים שאין 'מקום פטור' ב'כרמלית', ויש סוברים שיש 'מקום פטור' ב'כרמלית'. בשעת הדחק לחיילים בצבא אפשר להקל (משיב מלחמה סימנים ה' וס'). לעיתים אפשר לסדר מקום פטור רק על ידי ספסל שרוחבו פחות מ- 30 ס"מ, אלא שלגביו מצטרף עוד ספק, שלדעת המאירי, כלים אינם יכולים להיחשב 'מקום פטור' (שעה"צ שמה, טו). אך בשעת הדחק כשאין מוצא אחר, אפשר להחשיב גם כלים הנמוכים מי' טפחים העומדים ב'כרמלית' כ'מקום פטור' (שואל ומשיב ד, ח"ג ריש סי' ב; הל' עירובין פ"א הערה 16).
כתפו של אדם: לרשב"א ולתוס' גם גופו של אדם אחר יכול להיחשב 'מקום פטור', ובתנאי שהוא גבוה מי' טפחים (76 ס"מ), כגון על כתפו. ויש אומרים שאין גופו של אדם נחשב מקום, וממילא אינו 'מקום פטור' (עי' מ"ב שמז, י). בשעת הדחק, כשאין מוצא אחר, אפשר לסמוך על הדעה המקילה.
^ 8.. בבאו"ה שמה, ז, מנה שנים עשר ראשונים מקילים, ושנים עשר ראשונים מחמירים. ודעת השו"ע בפשטות להחמיר, ועפי"ז כתבו כמה אחרונים שמלכתחילה צריכים הספרדים לנהוג לחומרא ולא לסמוך על העירוב של צורות הפתח (ילקוט יוסף שמה, ד. מנו"א ח"ג כז, סעיפים י, נט). לעומת זאת, יש אחרונים (מ"א, ערך השולחן) שכתבו שהשו"ע לא הכריע, כי בכמה מקומות משמע שסובר כמקילים (שג, יח; שכה, ב). ובמבוא ל'אור לציון' ח"ב ענף א' א-ב, ביאר, שבספק דאורייתא החמיר, ובספק דרבנן היקל, ועל פי זה יישב את הסתירות שבדברי השו"ע. והמ"א והט"ז כתבו, שרוב הפוסקים נוטים לקולא, לפיכך אפשר לסמוך על עירוב של צורות הפתח להתיר טלטול בערים שלנו, וכן נוהגים אשכנזים רבים. והרבה אחרונים כתבו, שאף שאין אפשרות למחות במקילים, מ"מ בעל נפש ראוי שיחמיר, שזהו ספק תורה. וכ"כ מ"ב שמה, כג.
הקשו על הדעה המקילה, איך יתכן שתנאי זה שילכו שישים ריבוא לא נזכר בגמרא. ועוד, שהרי גזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת ולא ליטול לולב ביו"ט ראשון של סוכות שחל בשבת, שמא יטלטל את השופר או הלולב ברשות הרבים (ר"ה כט, ב). ואם מקום שאין בו שישים ריבוא אינו רשות הרבים, מסתבר שלא היה בזמן חז"ל רחוב שהלכו בו ששים ריבוא, ולא היתה רשות הרבים מהתורה, ומדוע גזרו? ועוד, שאם אין רשות הרבים מהתורה בזמן הזה, מדוע גזרו לנשים שלא ייצאו בתכשיטים שמא יטלטלום (להלן יד). ואפשר לבאר שגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בשבת, ולא לצאת בתכשיטים, מפני שהדרכים שבין עיר לעיר, גם לדעה המקילה נחשבים רשות הרבים, כמובא בבאו"ה שמה, ז, סוד"ה 'שאין'. וההליכה בהם היתה שכיחה באותם זמנים, כי הערים היו קטנות והיו הולכים מעיר לעיר ומכפר לעיר באותן הדרכים. והטעם להבדל בין דרך שבתוך העיר לדרך בין עירונית, שדרך שמחוץ לעיר שייכת לכל העולם, ולכן גם אם אין הולכים שם בכל יום ששים ריבוא, היא שייכת לרבים והיא 'רשות הרבים'. אבל דרך שבתוך העיר או סמוכה לעיר, שייכת לבני העיר ואינה רשות הרבים מהתורה, ורק אם בוקעים בה ששים ריבוא ביום, כבר אינה נחשבת ברשות בני העיר והופקעה לכל ההולכים בה. על פי זה נבין מדוע אמרו (עירובין ו, ב) על ירושלים שאלמלא דלתותיה ננעלות בלילה היתה רשות הרבים, ואף שמן הסתם לא היו בה ששים ריבוא בכל יום, מ"מ היתה מופקעת לצורך כלל ישראל, ורחובותיה שייכים לכל העולים לרגל, והרי היא כדרכים בין עירוניות. ולכן רק מפני שהיתה מוקפת חומה ודלתותיה נעולות בלילה אינה רה"ר. ועיין עוד בהערה הבאה.
^ 9.. מארבעה צדדים הרחובות שלנו אינם רשות הרבים מהתורה: א) כפי שלמדנו, לדעת מחצית הפוסקים, כל שאין הולכים ברחוב ששים ריבוא בכל יום, אינו רה"ר מהתורה, וזה אינו מצוי ברחובותינו. ואף שיש מפרשים שגם רחוב שמידי פעם הולכים בו ששים ריבוא נחשב רשות הרבים (ערוה"ש שמה, כו; בית אפרים או"ח כו; הלכות עירובין עמ' 25, עפ"י לשון הראשונים: "מצויים שם שישים ריבוא"), גם דבר זה אינו מצוי.
ב) לדעת רש"י ועוד, רק כאשר הרחוב חוצה את העיר בקו ישר כסרגל הוא נחשב רשות הרבים, וברוב המקומות אין הדבר כן (אמנם אג"מ או"ח א, קמח, אינו מקבל סברה זו). ג) כתבו בית אפרים כו, ערוה"ש שמה, יט-כב, וחזו"א או"ח קז, ה-ח, שלפי מבנה הרחובות שלנו, שכל רחוב נחצה לרוחבו על ידי רחוב אחר, נמצא כל רחוב מוקף שלוש מחיצות. שכן מהתורה מחיצה נחשבת כבר משעה שרובה סתומה, וכיוון שהבתים שלצידי הרחוב סותמים את רוב השטח, נחשב הרחוב שיש לו שתי מחיצות, וכיוון שחוצה אותו רחוב, וגם מצידי הרחוב החוצה עומדים בתים, ואף הם סותמים את רובו, נמצא שהרחוב החוצה נחשב כמחיצה לצד השלישי של הרחוב, וכך יוצא שכל רחוב שבעיר מוקף בשלוש מחיצות, ומדאורייתא אין הוא נחשב רה"ר. ורק חכמים קבעו שצריך ארבע מחיצות, ושאין סומכים על רוב סתום, וספק דרבנן לקולא. ד) יש מקום לומר שחכמים הם שקבעו שצורת הפתח אינה מתירה טלטול ברשות הרבים, אבל מהתורה צורת הפתח נחשבת למחיצה גמורה. נמצא שכל המחלוקת היא בדברי חכמים, וספק דרבנן לקולא (כ"כ בבאו"ה שסד, ב, בדעת הרמב"ם. ואף שהקשו על דבריו, כתב באול"צ ח"א ל', שכך היא דעת הרא"ש, שצורת הפתח מועילה לבטל את איסור התורה. נמצא שהמחלוקת בדברי חכמים בלבד). ה) עוד אפשר אולי לומר, שהואיל וחלק ממדינת ישראל מוקף מחיצה משלוש רוחות, אף שהן רחוקות מאוד, לתוס' מדאורייתא הן מועילות, ואזי כל הספק מדרבנן (עיין להלן בהרחבות כט, ד, ג).
הרי שאין זו מחלוקת שקולה, ולרוה"פ אין הרחובות שלנו רה"ר מהתורה, ובנוסף לכך הוא ספק ספיקא בארבעה ספיקות, שעל פי כללי ההלכה, הלכה כדעת המקילים.
יש רחובות בערים הגדולות שאף שאין הולכים בהן בכל יום ששים ריבוא, מ"מ נוסעים בהן ששים ריבוא בכל יום. ולכאורה באותן הערים אי אפשר להתיר טלטול בעירוב של צורות הפתח. אלא שנראה שאין הכבישים נחשבים כרשות הרבים, שהואיל ואסור להולכי רגל ללכת בהם - אינם פתוחים לרבים. והמכוניות עצמן נחשבות לרשות היחיד (ישועות מלכו או"ח כו). ומצד זה יש לומר שרחובות רבים לכל הדעות אינם רה"ר דאורייתא, כי אין בהם רוחב ט"ז אמה, שכן אין להחשיב את הכביש שנועד למכוניות. ויש חולקים על סברה זו (ערוה"ש שמה, כו; אג"מ או"ח א, קלט).
מנגד, ישנם פקפוקים לגבי העירוב שלנו: אם יש בעיר גויים או יהודים מחללי שבתות, גזרו חכמים שאינם מצטרפים לשותפות של כל בני העיר, וממילא העירוב לא חל. ועיין להלן כט, ז, כיצד פוטרים בעיה זו. בעיה נוספת, שיש בעיר גינות גדולות משיעור בית סאתיים (50 אמה על 100 אמה, קצת יותר מדונם אחד), וגינות אלו מבטלות את העירוב, מפני שאי אפשר ללכת שם. אולם בפועל, אם מותר ללכת בגינות הללו, שיש בתוכם שבילים, אין הם פוסלות את העירוב. וכן אם הן מוקפות גדר, אינן פוסלות את העירוב. בעיה נוספת, שלפי הרמב"ם העירוב של צורת הפתח אינו מועיל אם המרחק שבין עמוד לעמוד עולה על 10 אמה (4.56 מטר). אלא שהואיל ורוב הפוסקים חולקים עליו, והדין דרבנן, אין חוששים לשיטתו (כך דעת סתם בשו"ע שסב, י).
יש מדקדקים שבעת שנצרכים להוליך חפץ או תינוק מבית אחד לבית אחר דרך הרחוב, הולכים ברציפות בלא לעצור עד שיגיעו לבית. שבאופן זה הם אינם מבצעים הנחה ברה"ר, ולדעת רבים אין בזה איסור תורה (כמבואר בהערה 3), וממילא הספק נהיה ספק בדברי חכמים מעוד צד, ונראה שבאופן זה אפשר לכתחילה להקל.
^ 10.. דעת השו"ע שא, לו, שכל שהוא מלבוש, אפילו אין רגילים כלל ללובשו באופן זה, כגון שחוגר על עצמו שתי חגורות זו על זו, כיוון שהוא דרך לבוש, כלומר שהוא חוגר את החגורה כפי שרגילים לחוגרה - מותר. אולם לדעת הרמ"א, רק אם יש אנשים שרגילים ללבוש כך, כגון שתי חולצות זו על זו, או שני זוגות גרביים - נחשב דרך לבוש ומותר לצאת בו בשבת, אבל שתי חגורות אין רגילים לחגור זו על זו, ולכן אסור לצאת בהן בשבת.
^ 11.. לערוה"ש שא, נג, כל בגד שמעיקר הדין היה מותר לצאת בו לרה"ר אלא שחכמים אסרו לצאת בו מחשש שמא ייפול ויבוא לטלטל ד' אמות, או שילעגו לו ויסירנו, או שייכנס לביהכ"ס ויטלטל אותו ד"א - האיסור הוא דווקא ברה"ר דאורייתא. ורק בתכשיטי נשים אסרו גם ב'כרמלית' (עיין להלן יד).
^ 12.. אג"מ או"ח א, קח-קי, אסר לצאת עם הניילון שנועד להגן על הכובע מהגשם, עפ"י המבואר בשו"ע שא, סעיפים: יג, יד, שכל שנועד להגן על הבגד אינו נחשב מלבוש ואסור לצאת בו, והואיל וניילון זה נועד להגן על הכובע ולא על גוף האדם, ומצד עצמו אינו לבוש ואינו מוסיף נוי, אסור לטלטלו בשבת. וכן דעת מנח"י ג, כו, וגם חשש שאחר שהגשם יפסק יוריד את הכיסוי ויטלטלנו ד' אמות. אבל לדעת רשז"א, אם מדובר על כיסוי ניילון מיוחד שנועד לכובע, שאין מסירים אותו בשעה שמפסיק לרדת גשם, הרי הוא נחשב כלבוש ומותר לצאת בו ל'רשות הרבים' (שש"כ יח, הערה מו). וכן דעת ציץ אליעזר י, כג; ויבי"א ה, כד. והואיל וספק זה דרבנן, שגם לאוסרים אין בזה איסור דאורייתא, שאין זו דרך הוצאה, והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולהרבה פוסקים אין כיום 'רשות הרבים' דאורייתא, לפיכך אפשר להקל.
^ 13.. דין כפתורי הרזרבה כדין לולאה של כפתור או של חגורה שצד אחד שלה ניתק. לדעת ח"א נו, ג, אם הוא מתכוון לחבר אח"כ את אותה לולאה, הרי שהוא מחשיבה, וכיוון שעתה אינה משמשת את הבגד לצורך הכפתור או החגורה, נמצא מטלטל את הלולאה, ודינה כדין ציצית שנפסלה שעובר עליה כמבואר בשו"ע שא, ל. וכן דין בגד שיש בו מתלה שנקרע בצד אחד, שהואיל ואי אפשר לתלות בו את הבגד, אסור לצאת בבגד זה לרה"ר. וכך סובר מ"ב שא, קנ. וכ"כ בשש"כ יח, סעיפים: לג, מב, מד. ויש מציעים, שהאדם יתכוון שלא לתקן את הלולאה הזו אלא לזרוק אותה ולחבר לולאה חדשה, ועל ידי כך היא לא תהיה חשובה עבורו ותחשב טפלה לבגד ויוכל ללבוש את הבגד בצאתו ל'רשות הרבים'. והרבה פוסקים סוברים, שהלולאות הללו אינן חשובות ובכל מקרה הן טפלות לבגד, ורק אם הן מזהב הן חשובות ואסורות בטלטול כל זמן שאינן משמשות את הבגד. וכ"כ שועה"ר שא, מז; תהלה לדוד לב; ערוה"ש קז, ועוד פוסקים כמובא במנו"א ח"ג כז, כז. ובכל מקרה נראה שגם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן, כיוון שאין זו דרך הוצאתם, והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפיכך הוא ספק דרבנן. (אמנם צ"ע מדברי השו"ע שא, ל, לגבי ציצית, ואפשר לומר שבציצית הטלטול נחשב כדרכו ולצורך גופה, שכך המצווה שיהיו הציציות מחוברות לבגד ויצא עמהן. וגם כשהציצית נפסלה, הוא רוצה להביאה לביתו כדי לתקנה, הרי שהוא מטלטל אותה כדרכה. משא"כ כאן שהוא יוצא ונכנס עם הבגד, ואינו חושב כלל על הכפתור או המתלה הקרוע, נמצא שאינו צריך לגופה, ואין רגילים לטלטל כך כפתורים ומתלים).
^ 14.. כיום מלמדים את העיוורים להיעזר במקל הליכה, עד שלפי הרגשתם הם אינם מסוגלים להסתדר בלא מקל אפילו במקום מוכר, ואולי יש מקום להתיר להם לצאת לרה"ר עם מקל גם במקום מוכר.
^ 15.. יש שפקפקו בהיתר לנכה שמוליך את עצמו לצאת עם כסאו (הר צבי או"ח א, קע, שש"כ לד, כז), שאולי גם כאשר הנכה מוליך את עצמו הכסא אינו טפל לו. והעיקר כדעת המקילים. ועיין בילקוט יוסף שא, נו; ופס"ת שא, ט.
לדעת רבים ההיתר לבקש מגוי שיוליכנו בכסאו הוא רק בכרמלית, מפני שלדעתם, הכסא אינו טפל לאדם, ולכן הטלטול שלו אסור מהתורה, וממילא ברה"ר אינו אלא שבות אחד (חלקת יעקב א, סו; מנח"י ח"ב קיד, ו; נשמת אברהם שא, טז, 1). אבל יש מקום לומר שכסא הגלגלים של הנכה טפל לו, וכיוון שחי נושא את עצמו טלטולו אסור רק מדרבנן, וכדין אדם ששוכב על מיטה, שהמוציא אותו במיטתו עובר באיסור חכמים (שבת צג, ב). וממילא גם ברה"ר אפשר לבקש מגוי להסיעו. וכ"כ הרב פרץ (אוצר פסקי עירובין לח). גם אולי יש מקום לומר שדינו כחולה, שהתירו למענו שבות של אמירה לגוי.
^ 16.. דעת הרי"ף והרמב"ם, שכל מקום שאינו 'רשות היחיד', אסור לצאת בו בתכשיטים שאשה עשויה להסירם. ודעה זו מובאת כדעה העיקרית בשו"ע שג, יח. ולפי זה אין היתר לצאת כיום בתכשיטים, וכן דעת הרא"ש והר"ן. ומה שאין מוחים הוא משום: מוטב יהיו שוגגים ולא מזידים. ודעת הרמב"ן והרשב"א, שאין לענוד תכשיטים אפילו בחצר המוקפת עירוב, שמא ישכחו ויצאו ל'רשות הרבים'. אך לעומת זאת, עפ"י דעת התוס' שבת סד, ב, באר בעל התרומה, שכיום שאין לנו רה"ר מהתורה אין איסור לצאת בתכשיטים (ואמנם בארתי בהערה 8 שבדרכים בין עירוניות גם כיום יש רה"ר לכל הדעות, ומדוע לא חששו שיטלטלו בהן. ויש לבאר פירוש זה, שבזמן הראשונים נשים לא נהגו לצאת לדרכים בין עירוניות, אבל בזמן חז"ל יצאו, ולכן גזרו שלא יצאו בתכשיטים). והר"ר שמשון כתב בשם רבנו שר שלום, שכיום התכשיטים מצויים ואין הנשים רגילות להראותם זו לזו ב'רשות הרבים', לפיכך מותר כיום לצאת בתכשיטים. וכן נוהגים. ואע"פ כן יש אומרים, שלכתחילה טוב להחמיר שלא לצאת בתכשיטים למקום שאינו מוקף בעירוב.
עוד יש לציין, שיש תכשיטים שאסרו חכמים לצאת בהם משום שפעם נהגו הנשים לטבול לנידתן במעיינות ובורות מים חיים, וחששו שמא לפני הטבילה יסירו את התכשיטים הללו וילכו עימם ד' אמות עד למקום הטבילה. וכתב בשש"כ יח, הערה נה, שיש ללמד עליהן זכות עפ"י מה שכתב באורחות חיים הל' שבת סעיף רסא, שהואיל וכיום הטבילה נעשית בתוך בתים שהם 'רשות היחיד', אין מקום לחוש לזה.
^ 17.. כדעה הראשונה כתב בשש"כ יח, כז, ואמנם כתב שלמקילים יש על מה לסמוך, וכן כתבו ישכיל עבדי ז, יט; ולהורות נתן ד, כו. ובמנח"י א, סז, משמע שמחמיר אפילו בשעון של זהב. לעומת זאת רשז"א מיקל, כמובא בשש"כ יח, הערה קיג. וכן באג"מ או"ח א, קיא, כתב שמעיקר הדין מותר. וכ"כ ביחו"ד ג, כג, ובמנוחת אהבה ח"ג, כז, לג. ואם המקום מוקף בעירוב, גם הנוהגים להחמיר שלא לסמוך על עירוב של צורת הפתח לרחובות שרוחבם ט"ז אמה, לגבי שעון יכולים לסמוך על המקילים.
^ 18.. השינוי הוא שבות מוסכם, ועוד יש לצרף את הסוברים שרה"ר שלנו היא מדרבנן, והרי זה שבות דשבות. ועוד סברה כתב מהר"ש ענגיל (ג, מג), שההוצאה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי אין צריכים את תעודת הזהות עצמה, אלא רק להינצל על ידה. אבל בתרופה קשה לומר שאין צריכים לגופה (עיין ציץ אליעזר יג, לד). ואזי לסוברים שרה"ר מדאורייתא אין להקל, ולכן נכון שלא יעמוד ברה"ר, כמבואר לעיל בהערה 3 (ועיין נשמת אברהם שא, ב, 1). ולכתחילה גם לגבי תעודת זהות ראוי לנהוג כך.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il