יום ד' כ"ג ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (43 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (43 ד')

כסליו תשס"ח

נס הניצחון ונס פך השמן

הלכות חנוכה חלק א'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן

להורדת התמונה לסלולרי: שלח את ההודעה 8816598  למספר 1315. למכשירים התומכים בגלישה באינטרנט בלבד. מחיר: 3 ש"ח. האור שמאיר את החושך - תורה שבעל פה
לא מקרה הוא שחג החנוכה חל באותה תקופה שבה החושך של הלילה מגיע לשיאו. בתקופה הזו מגיעים הלילות הארוכים בשנה, והקור החורפי מתפשט על הארץ. ולא רק זה, אלא שגם הירח אינו מאיר, הואיל וחנוכה חל בימים הסמוכים לראש חודש, שבהם הירח מתמעט והולך.

ובאותה השעה שהשמש הולכת ושוקעת, והחושך מתפשט על הארץ, והלילה הארוך מטיל את צילו המאיים והקר, יוצאים יהודים ונרות בידם, ומדליקים את נרות החנוכה. ומסמלים בזה את האמונה היהודית האדירה שפורצת את כל המחשכים. גם בתקופות החשוכות ביותר, עת אשר אימפריות ענקיות שלטו באכזריות בעולם, גם אז לא התייאשנו מאור התורה והאמונה, והמשכנו ללמוד וללמד. ומעט מן האור שלנו הולך ודוחה הרבה מהחושך שלהם.

ימי החנוכה הם ימי השמחה של תורה שבעל פה, ראשית מפני שהם נתקנו על ידי חכמים, וגם מצוות הדלקת הנרות היא מהמצוות הראשונות שתקנו חכמים. אולם מעבר לכך, יש בהם ביטוי כללי לעניינה של התורה שבעל פה. בימי הבית הראשון היתה הנבואה נפוצה בישראל וממילא עסקו בעיקר בתורה שבכתב. אך לאחר חורבן הבית הראשון והסתלקות הנבואה הגיעה שעתה של תורה שבעל פה. תורה שבעל פה מגלה את מעלתם של ישראל שהם שותפים בגילוי אורה של תורה. העקרונות קבועים בתורה שבכתב, והדרך להגשמתם נסללת על ידי חכמי תורה שבעל פה. אמנם אורה של תורה שבכתב מבהיק יותר, דומה הוא לשמש בצהרים, ואילו אורה של תורה שבעל פה דומה לירח וכוכבים. אולם בכוחה של תורה שבעל פה, לרדת אל מסתרי נפשו של האדם, ולהאיר את כל הפינות החשוכות שבעולם. בתקופת בית המקדש השני הונחה התשתית לסדר לימוד תורה שבעל פה, לכל התקנות, הסייגים והמנהגים. על ידי האור המיוחד של תורה שבעל פה, שהוא דומה לנרות החנוכה שמאירים את החשכה, הצלחנו גם להתמודד עם כל קשיי הגלות.

הרעיונות הללו הגנוזים בחנוכה הם כנראה הסיבה הפנימית לכך שימי החנוכה זוכים לכל-כך הרבה אהבה וחיבה, עד שכמעט אין יהודי, ואפילו הוא רחוק מקיום הרבה מצוות, שאינו נוהג להדליק את נרות החנוכה. ויתר על כן, כל היהודים נוהגים להדר במצווה זו כמנהג "מהדרין מן המהדרין" (עיין בהמשך יב, ב).

מוסיף והולך עד שמונה
כל דבר בעולם חולף ומתכלה. כך גם דרכם של רעיונות וזיכרונות, שבמשך הזמן הם מאבדים מכוחם וחיוניותם. והנה כאן בהדלקת נרות החנוכה מתגלה שהאמונה בה' אינה נחלשת, אלא להפך, למרות הצרות והחושך שמסביב, היא מוסיפה להתקיים, ועוד הולכת וגוברת. הרוחניות הצרופה שמתגלה בתורה היא נצחית, ועל כן היא מוסיפה והולכת. אבל רעיונות אחרים שאינם נצחיים - חולפים ומתכלים. מתוך חביבות הרעיון הנפלא הזה, נהגו כל ישראל כמנהג "מהדרין מן המהדרין", ומוסיפים בכל יום נר, עד שביום האחרון מדליקים שמונה נרות.

כידוע במספר שמונה יש רמז למה שמעל הטבע הגשמי. שהרי העולם כולו נברא בשבעה ימים, וכן ימי השבוע הם שבעה, ואילו המספר שמונה רומז אל מה שמעל הטבע, כמו ברית המילה שבאה לתקן ולרומם את הטבע למדרגה יותר גבוהה, ועל כן היא נעשית ביום השמיני. גם התורה שבאה לרומם את הטבע למדרגה אלוקית שייכת למדרגה השמינית, לפיכך ניתנה התורה לאחר ספירת שבעה שבועות, שמבטאים את שלמותו של הטבע, ולאחר מכן הננו מתעלים למדרגה שמעל הטבע, אל חג השבועות יום מתן תורה. וכן אנו נוהגים לסיים את קריאת התורה ביום שמיני עצרת הוא יום שמחת התורה.

גם ימי החנוכה שמבטאים את מעלתה של התורה שבעל פה שייכים למדרגה שמעל הטבע, לפיכך מדליקים נרות במשך שמונה ימים והולכים ומוסיפים עד שמונה נרות. 1

על הנסים, הלל וקריאה בתורה

תקנו חכמים את ימי החנוכה כדי להודות ולהלל לה' על הישועה שעשה לישראל. ותקנו לכך נוסח "על הנסים", ואומרים אותו בברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה. וכן נוהגים לאומרו בברכת המזון בברכת "נודה לך". ובברכה מעין שלוש אין מזכירים את החנוכה. ואם לא אמר "על הנסים" בתפילה או בברכת המזון, אינו חוזר. ואם נזכר לפני שסיים את הברכה שאומרים בה "על הנסים", יחזור לומר "על הנסים". אבל אם כבר אמר את שם ה' שבסיום הברכה, לא יחזור (שו"ע תרפב, א). אבל טוב שיאמר "על הנסים" בסיום התפילה, לאחר סיום הברכות, ששם מותר להוסיף תחנונים והודאה כרצונו. וכן השוכח לומר "על הנסים" בברכת המזון, טוב שיאמר אותו בסיום ברכת המזון יחד עם "הרחמן", ששם מותר להוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, מ"ב ד). 2

וכן מצווה לומר בכל יום משמונת ימי החנוכה הלל שלם בברכה (ערכין י, א). שכך ההלכה, שבכל עת שישראל נמצאים בצרה גדולה כשעבוד של עבדות או בגזירת מיתה, כשנגאלים מצרתם צריכים לומר הלל (פסחים קיז, א; מגילת תענית ט, ב). ומהמצווה לומר הלל שלם בברכה בכל ימי החנוכה אפשר ללמוד על מעלת חנוכה, שאפילו בחג הפסח אומרים הלל שלם רק ביום הראשון, ואילו בימי החנוכה אומרים הלל שלם בכל הימים. 3

תקנו לקרוא בתורה בחנוכה בקרבנות הנשיאים שהביאו בימי חנוכת המשכן. בכל יום קוראים נשיא אחד וביום השמיני מתחילים לקרוא בנשיא השמיני ומסיימים אחר פרשת הנרות שבתחילת פרשת בהעלותך (מגילה ל, ב; שו"ע תרפד, א).

איסור תענית והספד והליכה לבית קברות
ימי החנוכה הם ימי שמחה, הלל והודאה, לפיכך אסור להתענות ולהספיד בהם. ואפילו ביום היורצייט על אב או אם, שרבים נוהגים להתענות בו, אם הוא חל בחנוכה אין מתענים. וכן חתן וכלה, שלפי מנהג אשכנזים וחלק מהספרדים מתענים ביום החתונה, בחנוכה אין מתענים. 4

וכן אסור להספיד בהם, בין הספד שבשעת הלוויה ובין הספד שאומרים באזכרה במלאות שבעה או שלושים. ורק אם המת תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו בעת ההלוויה (שבת כא, ב, שו"ע ורמ"א תרע, א). דיני אבלות נוהגים בחנוכה כבכל יום (שו"ע תרצו, ד).

רבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בימי החנוכה ביום היורצייט או בסיום השבעה והשלושים, מפני שהביקור בבית הקברות עלול להביא לבכי ומספד האסורים בחנוכה. אלא יקדימו ללכת לשם לפני החנוכה או ידחו את ההליכה לשם לאחר החנוכה. ויש נוהגים ללכת לבית הקברות בימי החנוכה, וכך נוהגים חלק מהאשכנזים. ולפקוד קברי צדיקים בחנוכה לכל המנהגים מותר (בא"ח וישב כב, וע' גשר החיים כט, ו).

מנהג ספרדים לומר צידוק הדין בחנוכה (שו"ע תכ, ב) ומנהג אשכנזים שלא לומר (רמ"א שם ובסי' תרפג, א). ולכל המנהגים אין אומרים בחנוכה תחנון, "ולמנצח". ונוהגים שהאבלים אינם יורדים לפני התיבה בחנוכה. 5

סעודות בחנוכה
ימי החנוכה נקבעו כימי הלל והודאה, אבל שלא כמו בפורים שמצוות היום לקבוע סעודה ומשתה, בחנוכה אין מצווה מחייבת לקבוע סעודה. והטעם לכך, מפני שבזמן הפורים נגזרה גזרת השמדה כנגד קיומו של הגוף, ועל כן המצווה לשמוח גם בגוף על ידי אכילה ושתייה. אך לעומת זאת בחנוכה הניצחון היה רוחני, שהרי גזרת היוונים היתה כנגד קיום התורה בלבד, ומי שהיה מקבל על עצמו לנהוג כיווני היה מציל את עצמו. לכן עיקר עניינם של ימי החנוכה הוא רוחני, להודות ולהלל לה' שעזר לנו לשמור את התורה ומצוותיה (לבוש).

ואף שאין חובה לקבוע סעודות בחנוכה, מכל מקום לדעת הרבה פוסקים יש מצווה לקיים בחנוכה סעודות, כדי לשמוח בישועה שעשה ה' לישראל בימים ההם בזמן הזה. ויש אומרים שעל נס ההצלה הרוחנית קבעו חכמים לומר הלל והודאה, ולזכר חנוכת בית המקדש ראוי לקיים סעודות.

למעשה נוהגים להרבות בסעודות בחנוכה, ומרבים לומר בהם דברי תורה, שירות ותשבחות, ועל ידי כך לכל הדעות הסעודות הן סעודות מצווה. ובנוסף לכך, על ידי דברי התורה יקבלו הסעודות את אופיו המיוחד של חנוכה, שעיקרו שמחה רוחנית ומתוך כך השמחה תמשך לסעודה. 6

נהגו לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, לזכר הנס שנעשה בהם, שהאכילה יהודית בת יוחנן כהן גדול את האויב במאכלי חלב, ולאחר שנרדם הרגתו, ונעשתה ישועה לישראל. ואף שמעשה זה היה לפני ימי החנוכה, מכל מקום מכוח זיכרון מעשה גבורתה של יהודית התעצמו אח"כ החשמונאים והעיזו למרוד ביוונים, ועל כן מעשה גבורתה שייך לנס החנוכה. ועוד נהגו לאכול בחנוכה מאכלים מטוגנים בשמן, כסופגניות ולביבות.7

איסור עשיית מלאכה לנשים
נהגו הנשים מנהג מיוחד, להימנע מעשיית מלאכה בשעה שנרות החנוכה דולקים. ויש נשים שנהגו להימנע מעשיית מלאכה במשך כל ימי החנוכה, ובמיוחד ביום הראשון והשמיני. אולם למעשה המנהג להימנע ממלאכה בשעה שהנרות דולקים, ואף זאת רק בחצי השעה הראשונה שבה יוצאים ידי חובת המצווה.

שני טעמים נאמרו למנהג. הראשון, כדי שלא יבואו בטעות להשתמש באור נרות חנוכה. וכיוון שהנשים עלולות לטעות בזה יותר, רק הן נמנעות ממלאכה בשעה שהנרות דולקים. והשני, מפני קדושת ימי החנוכה, שאומרים בהם הלל והם דומים לחול המועד וראש חודש. ובשעה שהנרות דולקים, מתגלה קדושת היום. ונהגו בזה רק הנשים, מפני שיש להן זכות מיוחדת בחנוכה, שמתוך גבורתה של יהודית ונשים אחרות התחיל הנס.

ונהגו הנשים להימנע ממלאכות שאסורות בחול המועד, ככיבוס, גיהוץ, תפירה וכיוצא בזה, אבל לבשל ולטגן מותר. 8

כשנתבונן, נמצא כי פעמים רבות יש שני טעמים למנהגי הנשים. הראשון, מפני שדעתן קלה והן עלולות לטעות להשתמש לאור הנר, והשני, מפני שיש להן מעלה מיוחדת, ועל כן קדושת היום מתגלה אצלן יותר 9 .



^ 1. ועיין במהר"ל תפארת ישראל פרק ב' וסוף פרק כה, ונר מצווה ע' כג. תפישתם של היוונים צמחה מהטבע, וכיוון שיש בטבע כוחות שונים, האמינו בריבוי אלים. אין בטבע ערכים אלא חוזק ויופי - וזו היתה שאיפתם. לעומת זאת יסודה של היהדות בה' אחד שמעל ומעבר לטבע, וברא את הטבע. והיעוד הוא לגלות את האחדות בעולם, לגלות את צלם האלקים שבאדם על ידי המוסר, התורה והמצוות. היוונים אינם יכולים להסתדר אתנו, מפני שהאמונה בה' אחד וערכי המוסר מפוררים את עיקרה, אולם היהדות יכולה להסתדר עם היוונות, ולהשתמש בה ככלי למחקר והגדרה ולגילוי התכנים היהודיים. על כל זה ויותר עיין בספר בינה לעתים ח"א פרקים כה - כז.
^ 2. אמנם דעת ר"ת שאם לא עקר את רגליו חוזר לברכת מודים כדי לומר "על הנסים", אבל אין הלכה כמותו. וכבר משאמר שם ה' שבסוף הברכה אינו חוזר, ואף לא יסיים "למדני חוקיך". (מ"ב רצד, ז; וע' תורת המועדים י, ג). לגבי ברהמ"ז, מהגמרא שבת כד, א, משמע שנהגו לומר, אבל לא תקנו זאת כחובה, וכך דעת רשב"א וריטב"א. ומהרמב"ם משמע שחובה להזכיר, ובאו"ז כתב שנהגו בו כחובה. ולראבי"ה חובה לאכול סעודות פת בחנוכה, ולכן אם לא הזכיר חוזר. אולם להלכה אם לא הזכיר אינו חוזר. וע' ימי הלל והודאה מ, ב-ג.
^ 3. יש שני סוגי אמירת הלל, על מועד ועל הצלה מנס. סוכות הוא מועד, ומבואר בערכין י, ב, שאומרים הלל שלם בכל שבעת ימי החג, כי כל יום חלוק מחבירו בקרבנותיו, ועל כן יש לו יחוד משלו, שעליו ראוי לומר הלל, לעומת פסח שבכל הימים מקריבים אותם הקרבנות. בחנוכה אומרים הלל שלם על נס ההצלה, ואומרים הלל שלם בכל שמונת הימים, מפני שהנס הלך והתגדל בכל יום, ועל כן בכל יום מדליקים עוד נר (שבה"ל קעד, ב"י תרפג). ואף שברור שעיקר יסוד אמירת ההלל בחנוכה הוא על הניצחון, וכדברי הגמרא בערכין ופסחים, וכ"כ רבנו גרשום. מ"מ נס פך השמן שבא עם הניצחון ביטא את גודל הניצחון. וע"ע בימי הלל והודאה מא, ג, ובהערות 22 - 25. ועיין לעיל ד, 6, אם אמירתו מהתורה או מדברי חכמים.
^ 4. אמנם בזמן שנהגו הימים הכתובים במגילת תענית, נהגו שלא להתענות ולהספיד גם ביום שלפני וביום שאחרי חנוכה, אבל כיוון שבטלה מגילת תענית, אף שימי החנוכה נשארו לדורות, מ"מ אין להחמיר לפניהם ולאחריהם. וכ"כ הטור ושו"ע תרפו, א. ויש שהחמירו שלא להתענות ביום שלפני חנוכה (רז"ה, פר"ח וב"ח). וכתב במ"ב שלכתחילה יש לחוש לדבריהם. וע' כה"ח תרפו, ג-ז.
^ 5. לגבי חנוכה ור"ח כתבו במ"ב תרפג, א, וכה"ח ה, שאבל לא ירד לפני התיבה בשחרית אבל יכול להתפלל מנחה וערבית. אמנם בבאו"ה סי' קלב, כתב שבכל יום שאין אומרים "למנצח" האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"ל כב. והמנהג הרווח שאבלים אינם יורדים לפני התיבה בכל התפילות שבחנוכה ור"ח. וע' בפס"ת קלב, לא.
^ 6. ברמב"ם ג, ג, כתב שהם ימי "שמחה והלל", וכ"כ רי"ץ גיאת ועוד ראשונים, והדרך לבטא שמחה בסעודות מצווה. וכ"כ מהרש"ל וב"ח ועוד רבים. והראבי"ה עוד מחמיר ואומר שאם שכח לומר "על הנסים" בברכת המזון עליו לחזור, ומשמע שלדעתו ישנה חובה לסעוד על פת בחנוכה (ואין הלכה כמותו). לעומת זאת דעת מהר"ם מרוטנברג (סי' תרה) שאין מצווה לקיים סעודות בחנוכה, והביאו בשו"ע תרע, ב. והכריעו כמה ראשונים, וכ"כ למעשה הרמ"א, שיאמרו בסעודות דברי תורה ובכך יחשבו לכל הדעות סעודות מצווה. וע' בימי הלל והודאה א, א, ותורת המועדים ט, י, וימי החנוכה טז, ח.
^ 7. המנהג לאכול חלב מובא בר"ן לשבת כא, ב, וברמ"א תרע, ב, ובעוד ראשונים ואחרונים. ולדעת רבים המעשה ביהודית לא היה בימי מרד המכבים. ובאר בבא"ח וישב כד, שכיוון שאף הוא היה כנגד אויב ממלכי יוון שרצה להעביר את ישראל על דתם, צרפו המנהג לזכור הנס הזה בחנוכה. ולמעלה הוספתי ביאור לזה. ויש עוד מנהג קל שהוזכר במעט ספרים, לאכול מאכלים מטוגנים בשמן. וכתב רבנו מימון אביו של הרמב"ם (בפירושו על עניין חנוכה), שאין להקל בשום מנהג, ואפילו מנהג קל כאכילת סופגנין, והוא מנהג קדמונים, ואין לבזות מנהגי האומה. וע' בימי הלל והודאה א, ב.
^ 8. שבה"ל והטור תרע, א, מביאים מנהג שנשים אינן עושות מלאכה כל שמונה הימים, וכתבו שאין להקל למי שנוהגת כך. והב"י כתב שהואיל ואין בזה צד איסור, אין למנהג זה מקום. והחכ"צ פז, אף כתב שיש איסור להימנע ממלאכה בכל היום כי הבטלה מביאה לידי חטא. וכ"כ במ"ב תרע, ה. ובמ"א הביא שיש נוהגות להימנע ממלאכה כל זמן שהנרות דולקים בביה"כ שהוא עד חצות הלילה, ויש נוהגות להימנע ממלאכה בכל היום הראשון והשמיני. ובמ"ב ד' כתב להימנע רק חצי שעה. בספר חסידים קכא, כתב שראוי גם לגברים להימנע מעשיית מלאכה, אבל לא נהגו כן. ועיין בכה"ח ט, ותורת המועדים ט, טו, וימי הלל והודאה פרק ב. ואף שלכאורה לפי הטעם הראשון היה נכון לאסור בחצי השעה הראשונה גם טיגון ובישול, נהגו להתיר. ואפשר לומר שהעיקר לעשות היכר של איסור, ומתוך כך יזכרו שאסור להשתמש לאור הנרות. ומ"מ י"א שמשפחות שנהגו להחמיר יותר, עליהן להמשיך במנהגן, ועיין בבא"ח וישב כז, כה"ח תרע, ט.
^ 9. אמרו חכמים שנשים חייבות במגילה, ארבע כוסות והדלקת נרות חנוכה, כי "אף הן היו באותו הנס" (מגילה ד, א, פסחים קח, ב, שבת כג, א). לתוס' והרבה ראשונים, עיקר החיוב לגברים ואף הנשים חייבות, כי גם הן ניצלו ממצרים ומהמן ומהיוונים. ולרש"י ורשב"ם (פסחים קח, ב), חיובן נובע מזה שהיו שותפות מרכזיות באותו הנס, שכן למדנו בסוטה יא, ב, בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ממצרים, שלמרות הגזרות האמינו בה' ועודדו את בעליהן והולידו ילדים. וכן בפורים, הנס בא על ידי אסתר, ובחנוכה על ידי יהודית. ומבחינה זו שייכותן למצווה אולי קודמת לגברים, ולכן רק הן מקפידות להימנע ממלאכה בעת שהנרות דולקים.
ועיין לעיל א, ז, לעניין ר"ח, שהוא במעלה אצל הנשים יותר מאצל הגברים, מתוך שלא חטאו בעגל ותרמו למקדש. ואפשר לומר שלכן גם בחנוכה יש להן יותר מעלה, שאז סיימו עבודת המשכן, ואז חנכו המקדש בימי החשמונאים. וגם בחינת תושבע"פ שהזכרנו לעיל קשורה למידת המלכות, ועו"ע בבא"ח וישב כז. ועיין בפניני הלכה - תפילת נשים ו, ב, בעניין ברכת "שעשני כרצונו", ושם ז, א, לעניין תלמוד תורה, ובפרק ג, על מעלת הגברים והנשים וסדר גילוי המעלות.

חזרה למעלה