ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת וארא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות וארא Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ז - תשס"ב

רעיונות לפרשת וארא


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

שתי הנהגות
"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם". שתי הנהגות הן לקב"ה בעולמו: "א-ל ש-די" מחד גיסא, ו"ה'", בשמו המפורש, מאידך גיסא.

הראשונה - הנהגה טבעית. לא נעשה בה דבר החורג מן הטבע. אמנם אין העולם הפקר, ויד ה' נגלית בדרכי ההשגחה; אבל חוקי הטבע אינם מופרים בגלוי. רצון ה' נעשה תוך שיתוף פעולה מלא עם הטבע העולם וטבע האדם, עם חוקיהם וכוחותיהם. זוהי הנהגת "א-ל ש-די", בה התגלה ה' לאבות.

ההנהגה השניה היא הנהגה ניסית. שם אין הטבע משתף פעולה עם רבונו של עולם. ואף האדם אינו מתכופף בפני בוראו. כאן נשברים כל החוקים. ניסים גלויים מתחוללים. זוהי ההנהגה בשם "ה'", השם המפורש, בה התגלה ה' ביציאת מצרים: "אני - ולא מלאך, אני - ולא שרף, אני - ה' ולא אחר".

לכאורה גדולה היא הנהגת הנס מהנהגת ההשגחה הפועלת בתוך הטבע. יד ה' ניכרת יותר בשעה שהוא שובר את כל מערכות הטבע ועושה את רצונו בגלוי. אך לא זהו האידיאל. הן תכלית הבריאה היא להגיע לתיקון מלא של העולם הזה, על כוחות הטבע שלו ונטיות לב האדם החי בו! הנס בא במצב של דיעבד, בו הטבע אינו ראוי לשתף פעולה עם רצון ה', והוא עומד לו לשטן. אזי אין ברירה אלא לשבור אותו. הים עומד למכשול בדרך הגאולה, והקב"ה "נאלץ" לקרוע אותו. במצב זה של דיעבד, מנסה גם האדם לעמוד למכשול בפני התכנית האלוקית, ואז נדרש לשבור אותו באמצעות עשר מכות. זוהי דרכה של גאולת מצרים.

גאולת העתיד - שונה היא. היא באה בדרך הטבע. השגחת ה' מתגלה - לא בשבירת לבם של מלכים ונשיאים אלא ע"י נתינת תפקיד לכל אחד מהם. יש מי שתפקידו לסייע, ויש מי שתפקידו להפריע ולחשוף כוחות עמוקים יותר מתוך ההתמודדות. אך כולם מניעים את המהלך. איש לא נעדר. כך הוא בכוחות האדם, וכך הוא בכוחות הטבע. כולם מצטרפים אל הקב"ה בדרך הגאולה.

למען ספר שמי בכל הארץ
השומע את קריאת התורה, שם לב לביטוי החוזר על עצמו פעם אחר פעם במהלך הפרשה. גם הקורא בתורה מקפיד לסיים כל "עליה" בפסוק כזה: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", "למען תדע כי אין כה' אלוקינו", ועוד.
אילו היה בא מלך בשר ודם, ומכה את שונאיו תוך שהוא מכריז כי מטרתו היא "שתזכרו אותי", איך היינו מתייחסים אליו? האם לא היה נחשב בעינינו כעריץ צמא דם ורודף פרסום? ואם כן, מדוע בא הקב"ה ומציג את עצמו כך?

נדרש א"כ להעמיק ולבאר את תוכנה של האמונה היהודית. לאחר קריאת ההתפעלות "אין כאלוקינו", באה קריאה של התעניינות: "מי כאלוקינו"? ורק לאחר ההיכרות אומרים אנו בנוסח של קירבה: "אתה הוא אלוקינו".
וכך גם כאן. לא לחינם מדגישה התורה במתן תורה כי ה' אלוקינו - בו מצווים אנו להאמין והוא הנותן לנו את התורה - הוא זה אשר הוציאנו מארץ מצרים. ביציאת מצרים התגלה ה' לעינינו כאלוקי הצדק. אילו רצה רק לגאול את עמו, הרבה דרכים היו לפניו, מבלי שיהיה הכרח להכות את כל העם המצרי מכות כה קשות. במכות מצרים בא הקב"ה להראות כי הצדק הוא אחת ממידותיו.
כאשר הצדק מתגלה ועושה דין בעושי העוול, דורש הוא כי ידעו הכל כי לא במקרה באה עליהם הצרה הזאת. הצדק הוא שמופיע ודורש כי הכל יכירו אותו ויכירו בו. כך תדע האנושות כולה לשים את הצדק והמשפט כנר לרגליה. ולשם כך עליה לדעת כי "אין כה' אלוקינו" - "המלך המשפט".

ביציאת מצרים בא הקב"ה ומלמד את העולם צדק ומשפט בדרך הקשה, של הבאת עונש קשה על עושי העוול. גם לעתיד לבוא ישוב הקב"ה להתגלות בעשיית צדק בעולם, אך בדרכי שלום:
"ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענוי ארץ... והיה צדק איזור מתניו, והאמונה איזור חלציו... לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

הנחש והתנין

שני מופתים נעשו במטה. אמנם יש ביניהם קווי דמיון רבים, אבל שונים הם מאד זה מזה. בפרשת שמות השליך משה את מטהו, והוא נהפך לנחש. מופת זה ניתן לו כדי שיעשה אותו לעיני עם ישראל, למען יאמינו בשליחותו. בפרשת השבוע ישנו מופת שני. לא במטה משה הוא נעשה, כי אם במטהו של אהרן. לא לנחש הוא נהפך כי אם לתנין. ולא לעיני בני ישראל נעשה המופת, כי אם לעיני המצרים: פרעה וחרטומיו. צריכים אנו לומר כי לכל מופת היה תפקיד אחר. מהו?

המופת הראשון - הוא המטה שנהפך לנחש - מיועד לעם ישראל. הקללה בה נתקלל הנחש היא ההשפלה: "על גחונך תלך ועפר תאכל". תכונה זו, משל יש בה על מצבם של בני ישראל במצרים. הן הם היו בני חורין בארצם, זקופים וחסונים כמטות. ועתה נהפך עליהם הגלגל, והרי הם מושלכים על הארץ ומושפלים עד עפר. הושלך המטה ארצה ונהפך לנחש. אף לא נותר בו עמוד שדרה של ממש, כדי להתמודד עם איומיהם של המצרים. כדי לשרוד, הוא נאלץ להסתגל למצבים הקשים, כאותו נחש מתפתל. הישועה - בה ישוב הנחש להיות למטה - תבוא רק ברגע שמשה ישלח ידו ויאחוז בזנבו, ברגע שבו תגיע ההשפלה לשיאה, "הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב" - אז יגיע רגע צמיחתה של הישועה. אז ישוב הנחש הגמיש לעמוד זקוף כמטה על הארץ.

שונה הוא המופת של אהרן. לא אחיו בני עמו הוא פונה, כי אם אל אויביו המצרים. לא את שפלותו של הנחש הוא צריך להראות להם, אלא את עוצמתו של התנין. הרי בנבואת יחזקאל, ראה פרעה את עצמו כ"תנין הגדול השוכן בתוך יאוריו". בא אהרן והראה לו כי התנין אינו אלא מטה יבש, אשר אם לא דבר ה' נותן לו את כוחו האימתני והעצום, הרי הוא גולם עץ ותו לא. אך אהרן לא מסתפק בכך שהמצרים מבינים מהו המקור האמיתי של עוצמתם. יודע הוא כי כל זמן שהמצרים מייחסים לעצמם איזושהי עוצמה, עדיין עומדים הם במרד מול מי שאמר והיה העולם. על כן יש שלב שני למופת, בו בולע תנינו של עם ישראל את תניניהם של חרטומי מצרים.

בפרשה זו באות תכונותיהם של משה ואהרן במהופך מתכונותיהם הקבועות. משה רבינו, אשר מידתו היא מידת הדין, הופך את המטה לנחש רך וגמיש. אהרן הכהן, אשר מידותיו הן האהבה והשלו-ם, הופך את מטהו לתנין מאיים. וגם זאת מתוך אותו עיקרון: לא האדם הוא הגואל בכוחו את עמו ולא בן אנוש הוא המעניש את המצרים. הקב"ה - שברא הן את המטות והן את הנחש והתנין - הוא המשתמש במשה ואהרן כשלוחיו, גם בניגוד לתכונותיהם הטבעיות. הוא הנותן לתנין המצרי את כוחו, והוא שהופך את עמו ישראל ממטה לנחש, ומתוך שיא ההשפלה, של זנב הנחש, מחזיר את עמו להיות מטה זקוף וחסון, החוזר להינטע בארץ אבותיו.

הלשון החמישית
ארבע לשונות של גאולה - ידועות ומוכרות: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי", וכנגדן - ארבע כוסות בליל הסדר. ידוע כי ישנה גם לשון חמישית, שכנגדה נקבעה כוס חמישית בליל הסדר. אולם נחלקו הדעות ביחס לתוכנה ומשמעותה של לשון זו וכוס זו. ומתוך כך יש מקום להסברים שונים לכך שהיא רשות ולא חובה.

הדעה המפורסמת ביותר היא דעת הראב"ד ("ספר הזכות"), האומר שהכוס החמישית היא כנגד הלשון החמישית של הגאולה: "והבאתי אתכם אל הארץ". הדבר מעורר קושי גדול: מדוע לא נכללת לשון זו בין לשונות הגאולה, ומדוע לא תקנו חז"ל כוס כנגדה? ההסבר נראה פשוט. כל הלשונות האחרות עוסקות באירועים חד-פעמיים: הפסקת העינוי, הפסקת העבודה, היציאה ממצרים ומעמד הר-סיני. הכניסה לארץ, לעומת זאת, איננה אירוע שהיה. זוהי מציאות המתמשכת לאורך זמן. ומכיון שכך, יכולות לחול בה הפסקות, כפי שאכן קרה, לאסוננו, כמה פעמים. על כן, אין כנגד זה כוס של חובה בליל הסדר.

דעה שנייה היא דעת המהר"ל (בספרו "גבורות ה'"). לדעתו, הכוס החמישית היא כנגד הפרנסה ולא כנגד אחת מלשונות הגאולה. המהר"ל מסתמך על כך שכוס זו נסמכת לאמירת פסוקי ה"הלל הגדול", שעיקרו הוא הפסוק: "נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו". פרנסתו של אדם, הבאה באופן מתמיד מידו של הקב"ה, איננה הגאולה ממצרים. היא התוצאה שלה. פרנסתו של העבד תלויה באדון. ואילו בן החורין - פרנסתו תלויה במישרין בהשגחת ה' עליו. זהו אחד הביטויים המרכזיים של החירות: "עבדי הם... ולא עבדים לעבדים". על כן, הפרנסה אינה אלא תוספת, הבאה על גבי ארבע לשונות הגאולה וארבע הכוסות של ליל הסדר.

דעה שלישית היא דעת הנצי"ב מוולוז'ין ("העמק דבר"). לדעתו, הלשון החמישית איננה "והבאתי אתכם אל הארץ" אלא "וידעתם כי אני ה'". הכוס החמישית איננה תוצאה של מעשה ה', שהוא המוציא, המציל, הגואל והלוקח, אלא תגובתו של כל אדם מישראל למעשה ה' המתייחס אליו. האדם היודע את ה' הוא האדם החי בדבקות אלוקית מתמדת, ומתוך תודעה שדבר ה' מלווה אותו בכל צעד ושעל בחייו, הן כמצווה והן כמשגיח.

בסופו של דבר, עולות שלוש הדעות בקנה אחד. אין מקום בו יכול האדם מישראל לחוש את השגחת ה' יותר מאשר בארץ ישראל. זו הארץ שמשטר הגשמים ההפכפך שלה ממחיש את העובדה שהפרנסה באה מאת ה'. זו הארץ שמקומה הגיאו-פוליטי משך אליו מאז ומעולם את כל האימפריות הגדולות, והביא לכך שהמצב הבטחוני והפוליטי יהיה תלוי באופן מתמיד בחסדי שמים. זו הארץ שהמצוות התלויות בה מקיפות את האדם בתחומים רבים של חיי החול. זו הארץ בה מצווים אנו להעמיד שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר, שישפטו את העם משפט צדק על פי התורה. זו הארץ בה מתממשת היכולת של כל יהודי להיות בבחינת "יודע את ה'".

לאור זה נוכל להבין רעיון שעלה לאחרונה, לשתות חמש כוסות בליל יום העצמאות.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il