ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מוזר הייתי לאחי | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תנ"ך ספר שמואל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

מוזר הייתי לאחי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

כותרת המאמר לקוחה מדברי דוד על עצמו בפרק ס"ט בתהלים: "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי" 1 . 2
מהו פשר המוזרות, ומהו מקורו של הניכור?
במאמר זה נעשה ניסיון לדלות מן הפסוקים 3 ומחז"ל דבר על טיב יחסם של הסובבים את דוד אליו בשלב בחירתו למלך, וכן בשלבים הסמוכים למעמד זה 4 . בחלק האחרון של המאמר ישנה התחלה של ניסיון לגעת במהות הדברים. יהי רצון שלא תבוא תקלה על ידנו.

היחס אל דוד במעמד ההמלכה
הרקע:
"ויאמר ה' אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלך על ישראל מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך" 5 . שמואל נשלח אל בית ישי, קורא להם לזבח, ובשלב זה מתחיל תהליך בחירתו של המלך המיועד. עיון בפסוקים המתארים את מעמד בחירת המלך ומשיחתו, מצייר בפנינו יחס לא פשוט של בני משפחת דוד אליו. בשורות הבאות ננסה לדלות מן הפסוקים דבר על מהות יחס זה.

"ויאמר שלום לזבח לה' באתי התקדשו ובאתם אתי בזבח ויקדש את ישי ואת בניו ויקרא להם לזבח" 6 . "ויעבר ישי שבעת בניו לפני שמואל ויאמר שמואל אל ישי לא בחר ה' באלה" 7 .
נשים לב : לישי שמונה בנים, אך ישי מקדש רק את "שבעת בניו" לזבח. דוד אינו נלקח בחשבון מאיזו סיבה. וממשיך המקרא לתאר: "ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים ויאמר עוד שאר הקטן והנה רעה בצאן ויאמר שמואל אל ישי שלחה וקחנו כי לא נסב עד באו פה " 8 . כמה דיוקים ניתן לדייק בפסוק זה:
א. ישי אינו מתנדב להביא את דוד על אף שהאפשרות היחידה שנותרה למימושה של נבואת שמואל היא שדוד הוא הבן הנבחר! 9
ב. דבריו של שמואל "כי לא נסוב עד בואו פה" מעידים על עוצמת התנגדותו של ישי להבאתו של דוד. שמואל נאלץ לאיים ולומר שלא יעזוב את המקום לפני בואו של דוד!

עד כאן מעט רמזים בדבר יחסה של משפחת דוד אליו. בפסוקים לא מפורש מהו הרקע ליחס זה, ואף אנו נדחה מעט את העיסוק בו, אך ננסה לבחון מהו מקומו של שמואל בהקשר לשאלתנו זו.
באופן ראשוני נאמר - שמואל איננו מכיר את דוד, וממילא היינו מצפים שברגע שידע במי המדובר ימלא את הצווי האלוקי וימליכהו ללא כל עיכוב. אלא שמן הפסוקים עולה תמונה אחרת:
"וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא" 10 .

ושתי הערות נעיר בהקשר לפסוק זה:
ג. שמואל כישי יודע שמדובר הוא בבן האחרון, ובכל אופן אינו מבטא בשום צורה את העובדה שמבין הוא שמשיח ה' הוא העומד לפניו 11 .
ד. באמצע הפסוק ישנה פרשייה פתוחה 12 המחדדת את הערתנו הקודמת, ומצביעה על עיכוב או על היסוס שהיה לשמואל מלהמליך את דוד.
חז"ל במדרש ביטאו את היסוסו זה של שמואל בציור הבא:
"וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי התחיל שמואל מזלזל בו , מיד קצף עליו הקב"ה ואמר לו קום משחהו כי זה הוא. קום - בגערה אמר לו, קום מלפניו, משיחי עומד ואתה יושב ? וכשמלך מהו אומר 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה' 13 " 14 .
ושוב עולה השאלה: שמואל הרי לא הכיר קודם לכן את דוד, מה אם כן גרם לו להיסוס זה, או אפילו ל"זלזול" כלשונו של המדרש?
גם בהקשר לשמואל נדחה מעט את העיסוק בשאלת המהות, וקודם לכן ננסה לבחון את התמונה הרחבה יותר המשרטטת את מורכבות הרקע במערכת היחסים של שמואל אל דוד.

אהבת שמואל לשאול

שני מלכים העמיד שמואל בחייו - את שאול ואת דוד. השוואה בין יחסו של שמואל אל שאול לבין יחסו אל דוד מצביעה על הבדלים משמעותיים מאד ביניהם. הביטויים לחיבה ששררה בין שמואל לבין שאול רבים הם בפסוקים, ונזכיר מעט מהם:
"ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו ויאמר הלוא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד".
"ויאמר שמואל אל כל העם הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמהו בכל העם וירעו כל העם ויאמרו יחי המלך" 15 .
וביטוי נוסף מובהק לכך הוא כאשר הקב"ה ניחם על המלכתו:
"ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה " 16 .

ישנם גם ביטויים רבים נוספים שאינם ביטויי חיבה מובהקים, אך בכל אופן משרטטים הם מערכת יחסים טובה של לווי ותמיכה שהעניק שמואל לשאול במהלך היבחרותו למלך וכן בתקופות מאוחרות יותר: "ויקח שמואל את שאול ואת נערו ויביאם לשכתה ויתן להם מקום בראש הקרואים והמה כשלשים איש" 17 .

העיקרון עליו עמדנו מוצא את ביטויו בצורה רחבה בכל מהלך הפסוקים בסוף פרק ט המתאר את אכילתם המשותפת 18 , עלייתם על הגג ודיבורם שם 19 , וכן פעולות נוספות שהמקרא מדגיש את העובדה שעשאום יחדיו 20 .
כך גם היה כאשר נענה שמואל לבקשת שאול "ויאמר חטאתי עתה כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל ושוב עמי והשתחויתי לה' אלהיך" 21 . זה עתה התנבא אליו בדבר ה' וקרע את הממלכה מידיו, אך בכל אופן תומך בו שמואל ונענה לבקשתו "וישב שמואל אחרי שאול וישתחו שאול לה'" 22 ועוד.
מנקודת מוצא של שייכות גדולה כל כך אל שאול, ברור לנו עד כמה קשה היא השליחות שמטיל עליו ריבונו של עולם ללכת ולהמליך את דוד:
"ויאמר ה' אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלך על ישראל מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך" 23 .

שליחתו לילך ולהמליך את המלך הבא מקבלת בפסוק זה משמעות של תיקון לאבילותו על שאול. כל זאת במבט האלוקי. האם אכן התממשה אמירה נבואית זו?
"ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו כי התאבל שמואל אל שאול וה' נחם כי המליך את שאול על ישראל" 24 .
פסוק זה אמנם קודם לפסוק המספר על השליחות, אך מן הלשון "עד יום מותו" ניתן לדייק שמשהו מן האבלות דבק בשמואל עד סוף חייו 25 .

על אבלות זו נעיר: חז"ל לימדו אותנו שגזירה היא על המת שישתכח מן הלב 26 . כאן אמנם אין המדובר הוא במת, אך הסברה תקיפה גם כאן. הגזירה האלוקית נגזרה על שאול, ואף נצטווה שמואל על מעשה המלכתו של דוד כנחמה על קריעת המלכות משאול, ובכל אופן רושם האבילות אינו עוזב את שמואל עד יום מותו!
אין לנו אלא לומר ששמואל אינו מפנים את משמעותה של הגזירה האלוקית אשר קרעה את המלכות משאול. בהמשך נראה עד כמה רחב הוא היקפה של אמירתנו זו.

וממשיך המקרא:
"ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה' באתי" 27 .
אברבנל: "הנה מה שאמר שמואל איך אלך, היה אצלי התנצלות בלתי אמיתי מפני ששמואל לא רצה למשוח איש בחיי שאול... וגם ששאול לא ישלח ידו במשיח ה', והוא היה אוהב לשמואל מאד, וירא מלפניו ומכבדו יותר מאביו ואיך יהרגהו "? 28

את פרק זה נחתום במדרש חכמים המביע נאמנה את עומק יחסו של שמואל אל שאול:
"ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב 'ויהי כאשר זקן שמואל' 29 , ומי סיב שמואל כולי האי? והא בר חמישים ושתים הוה, דאמר מר: מת בחמישים ושתים שנה - זהו מיתתו של שמואל הרמתי! - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: זקנה קפצה עליו, דכתיב 'נחמתי כי המלכתי את שאול' 30 . אמר לפניו: רבונו של עולם, שקלתני כמשה ואהרון, דכתיב 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו' 31 , מה משה ואהרון - לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם, אף אני לא יתבטל מעשה ידי בחיי " 32 .
על פי גמרא זו מבקש שמואל שלא יבטל מעשה ידיו בחייו. בקשה זו משמעותית כל כך, עד כדי שהגמרא רואה בה סיבה מספקת מבחינת ההנהגה האלוקית להקפיץ זקנה בטרם עת על שמואל, או אפילו לקצר את שנות חייו.

יחסו של שמואל אל דוד
המקרא מספר לנו על שני מפגשים בלבד שהיו ביניהם.
הראשון - מעמד ההמלכה.
כבר הזכרנו את לשון הפסוק: "וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא" 33 , והערנו דבר על הססנותו של שמואל, ואף על הגערה הנזכרת בחז"ל. אלא שגם הפסוק הבא ממחיש, ואולי ביתר שאת את אותו דבר עצמו:
"ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה ויקם שמואל וילך הרמתה" 34 .
שמואל מבצע את הגזירה האלוקית למשוח את דוד, ומיד לאחר מכן "ויקם שמואל וילך". כאן לא נזכרת נשיקה כבשאול, ואף לא שום מילה של חיבה, שליחות, או לפחות הדרכה כל שהיא.
פסוק זה חותם את מעמד ההמלכה, ונפרדות הדרכים. ימים רבים יעברו עד ששוב ייפגשו, וגם כאן - המקרא בחר לתארה בפסוקים קצרים, ורב בה הנכסה על הנגלה:
"ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל הרמתה ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול וילך הוא ושמואל וישבו בנוית {בניות}" 35 . 36

האדם יראה לעיניים
כל אלו מובילים אותנו אל נקודת הראשית:
"ושמואל ראה את שאול וה' ענהו הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצר בעמי: ויגש שאול את שמואל בתוך השער ויאמר הגידה נא לי אי זה בית הראה : ויען שמואל את שאול ויאמר אנכי הראה עלה לפני הבמה ואכלתם עמי היום ושלחתיך בבקר וכל אשר בלבבך אגיד לך" 37 .
שמואל נתבשר על בואו של המיועד למלכות, אך הקב"ה לא נצרך לזהותו לו, ובתוך המון רב שהתאסף 38 מזהה שמואל את שאול והקב"ה מסכים על ידו.
ויותר מכך - בהמשך נשאל על ידי שאול "אי זה בית הראה" ותשובתו היא "אנכי הראה". חז"ל במדרש הצביעו על קשר בין תשובתו זו לבין העובדה שקודם לכן זיהה מעצמו את המיועד למלכות.
"שמואל כשאמר לו שאול 'הגידה נא לי איזה בית הרואה' 39 היה צריך לומר מה אתם מבקשין אני אומר לכם היכן הוא, אלא נתגאה ואמר אנכי הרואה. אמר לו הקב"ה אתה הרואה? אף אני אראך שאין אתה רואה. אימתי הראהו? בשעה שאמר לו "מלא קרנך שמן ולך ואשלחך אל ישי בית הלחמי" 40 . כיון שבא אל ישי, העביר לפניו אליאב וראה אותו בחור, התחיל משבחו ואומר: "אך נגד ה' משיחו". אמר לו הקב"ה: "לא כך אמרת אנכי הראה? אל תביט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו". העביר לפני כולן והוא אומר לו: "לא בחר ה' באלה" 41 .

שמואל מדמיין לעצמו היאך צריך להיראות מלך ישראל, ואכן כאשר מגיע שאול מקבל שמואל אישור לדמיונו זה - ואולי לתפישתו הרוחנית בדבר דמותו של המלך האידיאלי. על פי המדרש ניתן לדייק שגם יכולתו לזהות את שאול מקורה ב"אנכי הראה", ובמילים אחרות ראייתו הנבואית היא שהקנתה לו את היכולת לזהותו.
אלא שהמדרש מבקר את שמואל על תשובתו זו, ואומר לו הקב"ה - "אף אני אראך שאין אתה רואה". שמואל אמנם הצליח לזהות את שאול, אך יכולתו זו לא תעמוד לו ביום שיבוא לבחור במלך הבא - בדוד.

ואכן שמואל אינו מצליח לזהות את דוד, ויותר מכך - נעיין בעיכובים שהיו לו עד לבחירתו של דוד:
"ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו".
רד"ק : ויאמר אך נגד ה' משיחו - פירוש אמר בלבו או בפיו כי חשב כי זה הוא המלך שצוהו האל למשוח לפי שהיה בכור בבני ישי, ועוד כי ראהו יפה צורה וקומה כשאול, וחשב כי הקב"ה בוחר באנשים יפה קומה וצורה למלכות כדי שיהא מוראו על העם. וכן אמר בשאול הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם, וכן הוא כמו שחשב שמואל כי בעל קומה וצורה יפה בוחר בו האל למלוכה כדי שייראו ממנו העם ובלבד שיהיה לבו טוב וישר ופירוש נגד ה' משיחו כמו נכח ה' דרככם כלומר ה' יהיה עמו" 42 .

כבר הערנו על כך ששמואל אינו מפנים לגמרי את גזירת קריעת המלכות משאול, ואכן בבחירתו באליאב נחשף הקשר העמוק של שמואל אל עולמו של שאול, קשר אשר הוביל אותו לחפש מלך על פי אמות המידה המוכרות לו משאול. כך ביחס לאליאב, ובהיפוכם של דברים ביחס לדוד. שמואל מהסס מלהמליך את דוד, וגם לאחר המלכתו נשמר המרחק ביניהם. אין ספק שהצער הגדול על שאול מהווה חלק משמעותי במרחק ששומר שמואל מדוד, אלא שבכל אופן קשה לראות בכך את המענה השלם ליחסו אל דוד, וזאת על סמך הנחה שאילו היה סבור שאכן דוד הוא המלך האידיאלי, קשה להבין מדוע עמד מנגד ולא ליווהו בדומה לליוויו את שאול.

מקור כוחם של המלכים
אחר כל זאת חוזרים אנו ושואלים - מה באישיותו של שאול גרם לשמואל לתמוך בו ולעמוד אחריו ברגעים הקשים, ומדוע לא זכה דוד לתמיכה זו? התשובה לכך נעוצה לכאורה בבסיס בחירתו כל אחד מהם למלך, או במילים אחרות בהקשר המייחד את אישיותו של כל אחד מהם, שהיא גם מקור כוחו בהנהגה. ונפתח בשאול :
ניתן לראות כי בחירתו של שאול למלך הושתתה על מעלותיו הגדולות. ונמנה מעט מהן:
"ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם" 43 .
"וישאלו עוד בה' הבא עוד הלם איש ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים : וירצו ויקחהו משם ויתיצב בתוך העם ויגבה מכל העם משכמו ומעלה : ויאמר שמואל אל כל העם הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמהו בכל העם וירעו כל העם ויאמרו יחי המלך" 44 .

הנבואה מעידה על שאול כי אין כמוהו בכל העם, והמשמעות היא שהראשון בעם במעלותיו הרוחניות והגשמיות הוא הראוי למלוכה.
מצודות דוד - בחור וטוב - נבחר במעשיו ויפה מראה. גבוה - והיה גבוה מכל העם מן כתפו ולמעלה.
מלבי"ם - מצד שאול עצמו שהיה שלם בין במדותיו הנפשיות שהיה בחור וטוב - ר"ל הגם שהיה בחור בשנים ורתיחת דמו לא שקטה בכל זאת היה טוב עם אלהים ואדם, ולא נמשך לתאוותיו, עד שלא היה איש מבני ישראל - גם בין הזקנים לימים טוב ממנו - במדותיו, וכן היה שלם בתארו ויפיו כי היה משכמו ומעלה גבה מכל העם - עד שהיה מיוחד בגבורה ובטוב המדות ובתואר הקומה ויצלח למלוכה.

ומה ביחס לדוד ?
נקודת המוצא של מנהיגותו אינה השלמות האישית שלו, הן בהקשר לייחוסו והן בהקשר להיותו בעל תשובה. כבר הזכרנו את יחסה של משפחתו אליו 45 , ולכך נוסיף את העובדה שדוד נכשל באופן שההיחלצות והתשובה מסיבוכי החטא הכתירו אותו בתואר: "נאם דוד בן ישי, שהקים עולה של תשובה" 46 . משמעות הדבר היא שנקודת המפתח באישיותו של דוד וביכולת הנהגתו אינה השלמות או הפסגה הרוחנית שבה היה נתון 47 .
"שאול באחת - ועלתה לו, דוד בשתים - ולא עלתה לו" 48 .

והוא אדמוני עם יפה עינים
"וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי ויאמר ה' קום משחהו כי זה הוא".
לפני שנעמוד על המשמעות של תיאור משולש זה, נתייחס לעצם היסוסו של שמואל שהמקרא כורך אותה אחר תיאורו זה של דוד. כריכה זו מהווה נקודת מפתח ראשונה בפסוקים המצביעה על איזו סיבה ביחס המנוכר אל דוד - לפחות מבחינתו של שמואל. בלשון זו מתואר דוד בשלושה תיאורים: אדמוני יפה עיניים, טוב רואי - (יפה תואר).

ביחס לביטוי אדמוני, ביטוי זה נזכר ביחס לאדם אחד נוסף בכל המקרא כולו - עשיו. "ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו" 49 . 50
• בלעדיותו של תיאור זה ביחס לעשיו, וכן הזכרת מראה זה כרקע להיסוסו של שמואל, יש בה בכדי להעיד על כוונת המקרא לתאר דבר משמעותי ביחס לאישיותו של דוד.
"אדמוני אמר ר' אבא בר כהנא כולו שופך דמים , וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב וישלח ויביאהו והוא אדמוני נתירא, אמר אף זה שופך דמים, אמר לו הקב"ה עם יפה עינים" 51 .
מדרש זה מייחס את תיאור אדמוניותו של דוד למבטו של שמואל, ואילו את היפה עיניים מייחס לקב"ה. תוספת התיאור "עם יפה עינים" באה על פי זה להמתיק את מה שנראה במבטו של שמואל.

מלבי"ם : והוא אדמוני - פה הראה לו אמיתת מה שאמר תחלה כי לא כאשר יראה האדם, כי דוד היה אדמוני שגברה בו האדומה והוא בטבעו מוכן לשפיכת דם , ומצד אחר נראה בו גם כן רושמים טובים כי היה יפה עינים וטוב ראי - שזה מורה על שהוא חד העיון וטוב המזג כמ"ש הטבעיים, ואם היה נשאר על ההבחנה האנושית של שמואל היה מחליט היותו בלתי ראוי , אבל ה' יראה ללבב...".
על פי המלבי"ם שמואל רואה את הצדדים השונים שבדוד אך החיבור שביניהם אינו נתפש בדעתו 52 .
יש לציין שאת דבריו של המלבי"ם ניתן עדיין לבאר בהקשר לחששו של שמואל מן האדמוניות, אך ניתן להבין את המקרא גם בהקשר לעיקרון "אחדות ההפכים".
דוד על פי זה ממזג במראהו תכונות שבדרך הטבע מנוגדות זו לזו, וזוהי הסיבה המרתיעה את שמואל מלהמליכו.

מעט על המהות
בפרק הקודם התייחסנו למראהו של דוד כמביע עולם שאינו נתפש בעולמו של שמואל, ובאופן רחב יותר - עדיין אינו נתפש בכלים הנוכחיים של המציאות. עולם זה אינו מצטמצם לפרט מסוים כלשהו, אלא קשור הוא לזווית חדשה של הסתכלות על הקדש בכלל ועל מושגי הכלל והנהגת האומה, מושגים העומדים בבסיס ייעודו ותפקידו של המלך. מתוך נאמנות להגדרתנו בכותרת " מעט על המהות", נצטמצם בשתי תכונות, וגם בהם נסתפק ב"כפתחו של מחט". 53
הנושאים:
א. אחדות ההפכים (כהמשך לפרק הקודם).
ב. שייכותו אל מציאות עתידית שעדיין אינה בתודעתם של הסובבים אותו.

"'הן בעוון חוללתי' 54 אחד אומר דוד בן אהובה היה, ואחד אומר בן שנואה היה. ישי פירש מאשתו שלש שנים, לאחר שלש שנים, היה לו שפחה נאה ונתאווה לה. אמר לה בתי, תתקני עצמך הלילה, כדי שתכנסי איתי בגט שחרור. הלכה השפחה ואמרה לגבירתה, הצילי עצמך, ונפש אדני מן מגיהנום, אמרה לה מה טעם? שחה לה את הכל. אמרה לה בתי, מה אעשה שהיום שלש שנים לא נגע בי? אמרה לה לכי תקני עצמך, ואף אני, וכך עשתה. לערב עמדה השפחה וכבת את הנר, באת לסגור את הדלת, נכנסה הגבירה ויצאת היא, עשתה עמו כל הלילה ונתעברה מדוד, ומתוך אהבתו על אותה שפחה, יצא דוד אדום מבין אחיו, בקשו בניה להורגה ואת בנה דוד כיון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי הניחו לו, ויהיה לנו משועבד ורועה, והיה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנים. כיון שאמר לו הקב"ה לשמואל "לך ואשלחך אל ישי בית הלחמי" 55 , ואמר לו ישי "עוד שאר הקטן והנה רועה בצאן". כיון שבא התחיל השמן מבצבץ ועולה, אמר לו הקב"ה "קום משחהו כי זה הוא". פינה השמן על ראשו ונקרש כאבנים טובות ומרגליות, וישי ובניו היו עומדים ברתת ואימה. אמרו: לא בא שמואל אלא לבזותינו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול, ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ, כיון שנטל כוס ישועות שמחו כולם" 56 .

לא נאריך בהתייחסות לפרטיו של המדרש, אך גם לא ניפטר בלא כלום.
במדרש זה מתוארת הורתו של דוד. ישי התאווה אל שפחתו, ובכל אותו הלילה סבור היה שבא עליה. על סמך מחשבתו זו "ומתוך אהבתו על אותה שפחה, יצא דוד אדום מבין אחיו", אלא שלבסוף התברר שבא על אשתו. דוד אם כן נולד מביאה שיש בה מיזוג של מחשבת סערת האהבה אל שפחתו, עם מציאות של ביאה בטהרה וללא רבב.
בהמשך לדברינו בפרק הקודם ניתן לומר שמדרש זה גם כן מביע את תכונת אחדות ההפכים שבו, כאשר לבושו של העיקרון מתייחס ללידתו - דוד בא לעולם מתוך מיזוג שבין אש התאווה של ישי המתבררת כמחוברת אל הקדש ובטהרה.

מקור נוסף בחז"ל שבו ניתן לראות ביטוי נוסף לעיקרון זה הוא במדרש הבא:
"הוא עדינו העצני - כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו כעץ" 57 . 58
גם מדרש זה מביע את שייכותו של דוד אל עולמות ואל תכונות שבאופן פשוט אינן דרות באדם אחד 59 .

התכונה הנוספת שהזכרנו היא - " שייכותו אל מציאות עתידית שעדיין אינה בתודעתם של הסובבים אותו ". וגם בה נאמר דבר: תוך כדי הליכתו של דוד בין האנשים המקרא מספר לנו על תגובתו של אליאב למהלכו זה של דוד:
"וישמע אליאב אחיו הגדול בדברו אל האנשים ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת".
על סיפור זה נשאל:
איזו כוונת זדון ורוע לב ניתן לייחס לדוד? גם לשיטתו של אליאב, דוד הרי בא למערכה מתוך סקרנות - "כי למען ראות המלחמה ירדת"?
ונשים לב: טענותיו של אליאב כנגד דוד נזכרות בהקשר לשמיעתו את דבריו אל העם. פירוש הדבר הוא שהמניע לטענותיו אינו משום עצם הגעתו של דוד אל המערכה, אלא משום דבריו אל העם.
מה פשר הדבר?
עיון בדבריו של דוד מצביע על רוח חדשה של תקווה שהפיח דוד בעם. "כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים" 60 . על פי זה נאמר כך: אליאב אינו מאמין בכוחו של דוד, וממילא הקהילות שמקהיל דוד ומפיח בהם תקוות יש בהן משום תקוות שווא. תקוות שכאלה בעיצומה של מלחמה הנתונה במשבר אי אפשר לייחס להן תום לב ומשום כך רואה בהן ביטוי לרוע לב.

דברים אלו מתיישבים היטב עם המדרש הבא:
"ויאמר שמואל אל ישי התמו הנערים ויאמר עוד שאר הקטן וכי קטן היה והלא אלי הוא הקטן שנאמר "אצם הששי דוד השביעי" 61 ולמה נקרא קטן שהיה מאוס בעיני אביו מפני שכשהיה קטן היה מתנבא ואומר עתיד אני להחריב את מקומות פלשתים ולהרוג מהן אדם גדול ושמו גלית ועתיד אני לבנות בית המקדש. מה עשה בו אביו הניחו לרעות את הצאן אמר לו שמואל שלחה וקחנו" 62 . 63

לסיום - נחתום בביאורו של המהר"ל לשאלת ייחוסו של דוד. כאן השייכות אל העתיד אינה בהתנהגותו של דוד אלא בעצם הוויתו.
ומזה תבין הטעם שהמלך המשיח יהיה נולד מאומה אחרת, שהרי דוד ממואבית ושלמה מעמונית, שכאשר הש"י רוצה להוציא הויה חדשה אל זה צריך הרכבה מן נטיעה אחרת שאינו מן הראשונה, שאם היה זה הנטיעה הראשונה אין כאן דבר חדש... וזה כי לא היה ראוי שיבא ענין חדש והויה חדשה לעולם כי אם על ידי העובדי גילולים, וכל אשר יותר רחוק מישראל ראוי שיהיה ממנו הויה חדשה, ולכך ההויה החדשה באה מן עמון ומואב שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב שנמצאו עליהם (דברים כג) לא יבואו בקהל לעולם, שלא תמצא דבר זה בשום אומה כלל, ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח שהיא הויה חדשה, וכל זה מפני התחדשות הויה החדשה" 64 .

מהי כוונת המהר"ל בצורך של המשיח להיות "ענין חדש והויה חדשה"? מדוע דווקא משיח מבטא מגמה זו? 65
באופן בסיסי המלך הוא המנהיג את חיי השעה של האומה - את המציאות. ניתן לומר שתכונה בסיסית של מלך היא - היכולת שלא ליפול את תוך המסגרות והמגבלות שהמציאות מערימה בדרכו של העם. ישנן נקודות זמן בחיים הרוחניים והלאומיים שבהם חיי השעה נקלעים אל מבוך. התוצאה יכולה להיות ב"נפילה בשבי", או בסוגים שונים של עצירות מפני המשבר. "הויה חדשה" פירושה יניקת כוח מן המגמות העתידיות תוך צמצום ההישענות על מסגרות ההווה או העבר.

דוד הוא הראשון ואף המקור לחידושה של הנהגת המלכות בעולם, ואך מתחייב הוא כי בראשיתו של מהלך רוחני חדש זה יעמדו רבים בדרכו. כה מקיפה היא שייכותו זו, ומשום כך הובטח לו על ידי הנביא:
"ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם" 66 .


^ 1. תהילים סט, ט.
^ 2. קודם לכן מתאר דוד את יחסם של שונאיו אליו: "רבו משערות ראשי שנאי חנם עצמו מצמיתי איבי שקר אשר לא גזלתי אז אשיב" (פס' ה). עוד נעיר שההנחה הפרשנית העומדת ביסודה של הכותרת היא שכוונת הלשון אחי ובני אמי היא כפשוטה. יש מן הפרשנים שייחסוה לעשיו, וכן יש שראו בה משל כללי ולאו דווקא בייחוס למסכת חייו של דוד.
^ 3. עיקר התמקדותנו תהיה בפסוקים בספר שמואל. אגב כך נעיר שפסוקים הלקוחים מספר שמואל א יצוין בהם הפרק והפסוק בלבד וללא ציון הספר.
^ 4. יש לציין שהניכור שנעסוק בו במהלך המאמר מתייחס בעיקר לראשית דרכו, או לשלבי משבר בהם עמד דוד כמעט לבדו, כאשר פעמים רבות הסובבים אותו אינם יורדים לעומק דעתו. דברים אלו אינם סותרים את העובדה שאין דמות במקרא שפעמים כה רבות נזכר שרבים כל כך אוהבים אותה. הפתרון לשאלת היחס בין שתי המגמות נעוץ בציר הזמן, או בחלוקה בין אנשים שונים או קבוצות שונות בעם. עוד נציין כי בספר תהילים רבים הם המזמורים בהם מתאר דוד את מבקשי רעתו, ולכך יש לייחד בירור נוסף שאינו קשור בהכרח לנושא שלנו.
^ 5. טז, א.
^ 6. טז, ה.
^ 7. טז, י.
^ 8. י, יא.
^ 9. ידיעת ישי שהמדובר הוא במעשה של המלכה מפורשת בפסוקים, וכך גם עובדת דחייתם של שבעת הבנים: "ויקרא ישי אל אבינדב ויעברהו לפני שמואל ויאמר גם בזה לא בחר ה': ויעבר ישי שמה ויאמר גם בזה לא בחר ה': ויעבר ישי שבעת בניו לפני שמואל ויאמר שמואל אל ישי לא בחר ה' באלה" (טז, ח-י).
^ 10. שם, יב.
^ 11. הערה זו יכולה להתפרש בכמה אופנים. א. במשמעות של צפייה לכך ששמואל לא ימתין לצווי, שהרי ברור לו שדוד הוא הבן הנבחר. ב. גם אם נאמר ששמואל חיכה למימושה של הנבואה "ומשחת לי את אשר אמר אליך" (טז, ג), עדיין ניכר ההבדל שבין התעוררותו ביחס לאליאב לומר "אך נגד ה' משיחו", שפירושו לדעת הרבה פרשנים התלהבות מן המחשבה שהנה משיח ה' עומד לפניו, לבין שתיקתו הגמורה נוכח הבן שברור שהוא הבן הנבחר.
^ 12. בתנ"ך קורן הפרשייה היא סתומה ואילו במהדורת ברויאר הפרשייה היא פתוחה.
^ 13. תהילים קיח, כב.
^ 14. תנחומא וירא ו.
^ 15. י, כד.
^ 16. טו, י-יא.
^ 17. ט, כב.
^ 18. "ויאכל שאול עם שמואל ביום ההוא" (ט, כד).
^ 19. "וירדו מהבמה העיר וידבר עם שאול על הגג" (ט, כה).
^ 20. "וישכמו ויהי כעלות השחר ויקרא שמואל אל שאול הגג {הגגה} לאמר קומה ואשלחך ויקם שאול ויצאו שניהם הוא ושמואל החוצה: המה יורדים בקצה העיר ושמואל אמר אל שאול אמר לנער ויעבר לפנינו ויעבר ואתה עמד כיום ואשמיעך את דבר אלהים" (כו-כז). הפסוק שלאחר מכן מתאר את ההמלכה אשר לוותה בנשיקה.
^ 21. טו, ל.
^ 22. טו, לא.
^ 23. טז, א.
^ 24. ט, לד-לה.
^ 25. ונשים לב: המקרא אינו אומר שהתאבל שמואל על שאול כל ימי חייו, אלא שהאבילות (שייתכן ואף מסתבר שפגה עוצמתה בשלב כלשהו, ואולי אחרי דברי הקב"ה אליו "עד מתי אתה מתאבל על שאול") גרמה לכך שלא יסף לראותו שוב עד יום מותו. על פי דברינו אלו המשמעות היא שלאבילותו היה רושם עד סוף חייו, אף שבפועל מסתבר שממשותה נפסקה בשלב מוקדם יותר.
^ 26. "תנו רבנן: שלושה דברים עלו במחשבה לבראות, ואם לא עלו - דין הוא שיעלו: על המת שיסריח, ועל המת שישתכח מן הלב, ועל התבואה שתרקב. ויש אומרים: על המטבע שיצא" (פסחים נד, ב).
^ 27. טז, א-ב.
^ 28. וממשיך האברבנל לומר שפעמים היו הנביאים מחפשים תואנות בכדי שלא יאמרו בפירוש כוונותיהם לפני הקב"ה. ועל דבר זה אמר אדוננו משה "הן אני ערל שפתיים ואיך ישמע אלי פרעה" עם היותו יודע שדבר ה' אלוקינו יקום לעולם.
^ 29. שמואל א ח.
^ 30. שמואל א טו.
^ 31. תהילים צט.
^ 32. תענית ה, ב.
^ 33. י, יב.
^ 34. טז, יג.
^ 35. יט, יח.
^ 36. על פי פשוטו של מקרא דוד בא לספר לשמואל על ההכרח שהוביל אותו להיפרד משאול. אלא שחז"ל מייחסים לפסוק זה את העיסוק בהכנות לבניין בית המקדש: "וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה, וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, אמרי, כתיב (דברים יז (וקמת ועלית אל המקום, מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע... " (זבחים נד, ב).
^ 37. ט, יז-יט.
^ 38. כבלשונם של הנערות עמהן דיבר שאול ונערו "ותענינה אותם ותאמרנה יש הנה לפניך מהר עתה כי היום בא לעיר כי זבח היום לעם בבמה" (ט, יב).
^ 39. ט, יח.
^ 40. טז יא.
^ 41. מדרש תנאים דברים א, יז.
^ 42. פירוש נוסף שנזכר בפרשנים והרד"ק גם כן מביאו בהמשך דבריו: "ויש מפרשים כי כאשר אמר נגד ה' משיחו על שאול בקש עוד שלא תסור המלוכה ממנו כשראה אליאב שלא היה יפה כמוהו בקש מה' שלא יחליף שאול באחר לפיכך ענה לו האל אל תבט אל מראהו כי מאסתיהו ושאול הוא שהיה יפה מראה וגבה קומה".
פירוש זה נמצא אף במלבי"ם. הרלב"ג גם כן מביאו, אלא שמקשה עליו הרלב"ג: "אלא שכבר יקשה לזה השיטה אמרו גם בזה לא בחר ה' כי לפי זה הפירוש לא תהיה הוראה מדברי הש"י לשמואל שלא בחר באליאב". היאך יענה המלבי"ם על קושייתו של הרלב"ג? בפשטות הלשון "גם בזה לא בחר ה'" מתייחסת לעובדה שאכן לא נבחר אליאב. אי בחירתו אמנם אינה מפורשת בלשון הפסוקים, אבל היא עומדת ברקע לחזרתו של שמואל למחשבה שראוי שאול להמשיך למלוך.
^ 43. ט, ב.
^ 44. י, כב-כד.
^ 45. עיין בפרק "היחס אל דוד במעמד ההמלכה".
^ 46. מועד קטן טז, ב.
^ 47. על השאלה מהו מקור כוחו בהנהגה - לא נענה במאמר זה, אך גם לא ניפטר בלא כלום. העיקרון: דוד הוא מעין מנצח על תזמורת. כוחו של המנצח הוא ביכולתו להביא לידי ביטוי את כל הכלים. מנצח טוב אינו בהכרח גם הנגן הטוב ביותר, ובוודאי שלא על כל הכלים שעליהם הוא מנצח. דוד מקשיב אל עומק המציאות ומוביל אותה קדימה. המוקד במנהיגותו הוא במה שהוא מחולל בעם ולא בשלמותו האישית כמקור לדוגמא ולחיקוי. דוד מצליח להרים את רוח העם ולחלץ אותו מרגעי משבר גדולים - בניגוד לשאול שברגעי משבר אינו מצליח להרים את רוח העם אלא נחלש בהחלשותו (כך בפרק יג, טו, וכן במלחמתו בגלית). דוד גם מעורב בעם, אהוב על ידי העם, חי את הדופק של המציאות ועוד.
^ 48. יומא כב, ב.
^ 49. בראשית כה, כה.
^ 50. הלשון "אדמוני" נזכרת שלוש פעמים במקרא. פעם אחת ביחס לעשיו, ופעמיים ביחס לדוד. הפעם הנוספת היא כאשר גלית מסתכל אל דוד העומד מולו "ויבט הפלשתי ויראה את דוד ויבזהו כי היה נער ואדמני עם יפה מראה" (יז, מב). יש לשים לב שגלית אינו רואה את יפה העיניים, אלא את יפה המראה. במילים אחרות נאמר - אינו חודר אל יופיו הפנימי של דוד אלא רואה את מראהו החיצוני.
^ 51. בראשית רבה, סג.
^ 52. המשך דבריו של המלבי"ם: "אבל ה' יראה ללבב וידע כי מטוב בחירתו יעשה אך משפט וצדקה, ובטבע האדמימות הנטועה בו ישתמש ללחום מלחמות ה' ולהכרית מעיר ה' כל פועלי און, וזה הנרצה בעיני ה' שהגם שנמצא נטיה רעה בטבעו הוא ימשול בה מצד צדקתו וטוב בחירתו".
^ 53. התשובה השלמה יותר לשאלת המהות נעוצה בניתוח פרשיות שונות בפרקי דוד תוך עמידה על דרכו הרוחנית. בנוסף לכך - השוואה בין התנהגותו של דוד במצבים שונים להתנהגותו של שאול בכוחה לחדד את ההבדל שבין העולמות השונים, ולאפשר לנו להבין טוב יותר מהו החידוש הגדול שהביא עמו דוד לעולם.
^ 54. תהילים נא, ז.
^ 55. שמואל א טז, א.
^ 56. ילקוט המכירי תהלים קיח, כח.
^ 57. מועד קטן טז, ב.
^ 58. בפשט הכתוב עדינו העצני הוא אחד מגבוריו של דוד: "אלה שמות הגברים אשר לדוד ישב בשבת תחכמני ראש השלשי הוא עדינו העצנו {העצני} על שמנה מאות חלל בפעם אחד {אחת}" (שמואל ב כג, ח), ואילו חז"ל במדרש דורשים את הפסוק ביחס לדוד. ניתן לומר שנקודת החיבור שבין הפשט לדרש היא בעובדה שמדובר הוא באחד מגיבוריו, וממילא יש משמעות לדרשה על תכונותיו של גיבור דוד כבאות מכוחו של דוד.
^ 59. ישנו עיקרון נוסף - משמעותי מאד המובע במדרש זה. עיקרון זה קשור לאבחנה שהגמרא מייחסת לישי שמת בעטיו של נחש, אבחנה שיש לבחון אותה לאור מדרש זה. בכדי לעמוד על משמעותו הרחבה - יש צורך בהתרחבות רבה ולכן לא אבאר את הדברים במאמר זה. הנושא קשור לאבחנה שבין שתי דרכים רוחניות שונות - דרכם של מעלי עולמות כנגד דרכם של מבררי בירורים (מטבע הלשון לקוחה מן הרב קוק). אסתפק בציון שני מקורות העוסקים בכך: ערפלי טהר בעמ' כ - כב, אורות הקדש חלק ב עמ' שפה.
^ 60. יז, כו.
^ 61. דברי הימים א ב, טו.
^ 62. מדרש תנאים דברים א, יז.
^ 63. מקור נוסף שניתן לראות בו התייחסות כמעט ישירה לעיקרון שהבאנו נמצא בפסוק הכותרת של המאמר: "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי: כי קנאת ביתך אכלתני וחרפות חורפיך נפלו עלי: ואבכה בצום נפשי ותהי לחרפות לי: ואתנה לבושי שק ואהי להם למשל" (תהילים סט, ט-יב). דוד מבאר מהו מקורו של הניכור - "כי קנאת ביתך אכלתני וחרפות חורפיך נפלו עלי". ובמילים אחרות - קנאת ביתו של הקב"ה בוערת בי והחרפות המכוונות כלפי הקב"ה מכוונות כלפי. בלשון זה, וכן בפסוקים נוספים בפרק זה מצביע דוד על הניכור שחשים אליו הסובבים אותו, ומייחס אותו לנאמנותו הגמורה לרבונו של עולם "כי עליך נשאתי חרפה כסתה כלמה" (שם, ח).
^ 64. נצח ישראל עמ' קמט - פרק לב.
^ 65. המוקד בתשובתנו לשאלה זו אינו בביאור המהר"ל תוך נאמנות גמורה לדבריו שם, אלא בהתייחסות כוללנית למשמעותה של המלכות בהקשר להגדרה הנזכרת במהר"ל - "ענין חדש והויה חדשה".
^ 66. שמואל ב, ז, טז.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il