בית המדרש

  • מדורים
  • בימה תורנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

ריבוי דעות (פלורליזם) - חיובי או שלילי?

אתמול, כשהלכתי למכולת, שמעתי שני אנשים מתווכחים. אחד אמר - שביתת המורים הצליחה מעל למצופה, והשני טען - כשלון גמור. בזמן שעמדתי בתור, הצטרף לוויכוח אדם שלישי וטען, שתלוי מאיזו זווית מסתכלים, מהצד של המשכורת... חשבתי, למה לשני יהודים יש תמיד שלוש דעות? אומרים, שזו תופעה בעם היהודי בגלל הראש של הגמרא. מעניין, ריבוי דעות - חיובי או שלילי?

undefined

רבנים שונים

יט טבת תשס"ח
5 דק' קריאה
אתמול, כשהלכתי למכולת, שמעתי שני אנשים מתווכחים. אחד אמר - שביתת המורים הצליחה מעל למצופה, והשני טען - כשלון גמור. בזמן שעמדתי בתור, הצטרף לוויכוח אדם שלישי וטען, שתלוי מאיזו זווית מסתכלים, מהצד של המשכורת...
חשבתי, למה לשני יהודים יש תמיד שלוש דעות? אומרים, שזו תופעה בעם היהודי בגלל הראש של הגמרא. מעניין, ריבוי דעות - חיובי או שלילי?

מתוך קודש
הרב יהושע שמידט שליט"א - ראש הישיבה ורב הישוב שבי שומרון

"שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך... אז תראי ונהרת, ופחד ורחב לבבך כי ייהפך עליך המון ים חיל גויים יבואו לך". במילים אלו מתנבא הנביא ישעיה על כך שבתהליך הגאולה יבואו אנשים רבים לארץ, ועם ישראל לא יוכל לקלוט את השפע, ואז נפחד כאדם הנבהל בבא אליו טובה רבה פתאום (רד"ק). נבואה זו מתגשמת בימינו - כחלק מתהליך גאולת עם ישראל והיותנו עצמאיים בארצנו, ותרבות השפע שאנו שרויים בה, נחשפנו לדעות ותרבויות שמאיימות לבלוע אותנו.
כיצד נתמודד עם תופעה זו?
עונה על כך מרן הרב קוק זצ"ל בנאומו בפתיחת המכללה העברית בירושלים. הרב מדקדק שם במילות הנבואה שראינו לעיל, שהמילה "פחד" מופיעה לפני "ורחב לבבך", וזאת מפני שבראשית מגיע הפחד מהכנסת דעות ורעיונות זרים אשר יכולים לפגוע בחינוך הטהור, ולגרום להשפעה שלילית על עם ישראל.
ואכן מבחינה מעשית, ישנם מספר עצות להתמודדות עם הדעות הזרות:
א. סור מרע - אם דעתנו נשמעת וביכולתנו לעצור את הדעות שליליות, עלינו לכפות דעתנו ולחנך לקדושה, וכך יכול לנהוג כל אחד בביתו לפני שפשה הנגע (אגרות הראיה ח"א עמ' י"ט).
ב. הסברה - עלינו להסביר שבכל חברה ישנם גבולות, כמו שאנו מבינים שלא נלך ערומים ברחוב, למרות שבאיי גווינא מקובל הדבר. א"כ כולם מבינים שיש גבול לפתיחות, השאלה היא מהו!
ג. צריך להרבות את מבצרי התורה, הישיבות. להרבות בלומדי תורה, לחנך לדקדוק במצוות, החזקה במסורת ובמנהג אבותינו הקדושים. לגלות פתיחות אצל הנוער לענייני קדושה, קדושת העיניים, המחשבה, כתריס כנגד רוחות ודעות זרות.
לאחר מכן נוכל להיות פתוחים. אימתי?
אומר הרב באורות עמ' ס"ז: "כשכח ישראל ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשים מתוקנים... אז ההתרחבות לצד החול, לעינוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה... לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים".
יסוד הדברים להרבות פתיחות לענייני קדושה. ובענייני חול: פתיחות, אבל בזהירות ורק תוך הדרכה על פי דעת תורה של גדולי הדור, מחנכים צדיקים. ויהי רצון שיתקיים בנו דברי הנביא "ומלאה הארץ דע את ה' כמים לים מכסים".

נדרשת הכרעה
הרב יעקב סביר שליט"א - ר"מ בישיבת ההסדר אלון מורה
בכל מערכת מחשבתית בריאה חשוב שיהיו דעות שונות ומחלוקות. ריבוי הדעות מפרה את החשיבה, מעמיק את העיון ותורם לליבון ראוי של הסוגיא. היהדות אינה מעודדת 'אומרי הן' - אנשים חסרי מחשבה עצמית המחפשים להצדיק בכל מצב את הדעה המקובלת. דרך זו עלולה להוביל לניוון אינטלקטואלי וליהדות הקופאת על שמריה.
אמנם, מצד שני ישנה סכנה בריבוי דעות, שמא בשל סברות שונות ומתחלפות תאבד או תטשטש יכולת ההכרעה.
הגמרא (גיטין נ"ו) מספרת, שכאשר בר קמצא אמר לקיסר, שהיהודים מרדו בו ולא יקבלו ממנו קורבן, רצו חכמים להקריב את הקורבן ששלח הקיסר למרות המום שהוטל בו. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומים קרבים לגבי מזבח! רצו חכמים להרוג את השליח, אמר להם רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים ייהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.
במבט ראשון, הגמרא תמוהה, שהרי רבי זכריה שהעז לצאת כנגד דעתם של חכמים, כנגד דעת הרוב, הוא לכאורה אמיץ ולא עניו? אבל במבט שני אפשר להבחין שענוותנותו של ר' זכריה היא חוסר יכולתו להכריע! ההיסוס המוגזם שלו הביא אותו לאי יכולת מעשית לקחת אחריות. ר' זכריה אומר סברות אמיתיות. עומדות על המאזניים שתי סברות מנוגדות, האחת , להקריב בעל מום, או להרוג יהודי שבא בעלילת זדון כנגד כלל ישראל, והשניה היא שאין היתר הלכתי ברור להקריב בעל מום או להרוג אדם ש"רק" הטיל מום בקורבן. ר' זכריה החליט שלא להחליט, כפי שאומרים - שב ואל תעשה עדיף. ר' יוחנן גוער בו, כי הוא מבין שזו ענוותנות פסולה הראויה לגינוי. מבחן התוצאה הוא אכזרי, דעתו של ר' זכריה הביאה לתוצאות מרות ואיומות.
לפני זמן לא רב נפגשנו בשיקולים דומים. רב פלוני אמר: פקודה להשתתף בפינוי יהודים מביתם על מנת למסור את הקרקע לנכרים, הינה פקודה הנוגדת את התורה ואסור לקיימה. אמר רב אלמוני, יאמרו: אנחנו הורסים את צה"ל, יאמרו שאנו מתכחשים לממשלה דמוקרטית, יאמרו שאנו מפלגים את העם, רק באהבה ננצח...
אמר רבי... ענוותנותם של אלו, החריבה את יישובינו, שרפה את בתי מקדש מעט שלנו והגליתנו מחבלי ארצנו...

צדיק באמונתו יחיה
הרב נתנאל יוסיפון שליט"א - ר"מ בישיבה הגבוהה מצפה יריחו
"כשאני יושב ללמוד הנני נמצא תיכף ומיד בחבורת חכמי המסורה. היחס בינינו הוא אישי. הרמב"ם מימיני, רבנו תם משמאלי, רש"י יושב בראש ומפרש, רבנו תם מקשה... כולם הם בחדרי הקטן, יושבים מסביב לשולחני... אין תלמוד תורה רק פעולה דידקטית... היא חוויה כבירה של התיידדות של דורות הרבה" (הרב סולובייצ'יק, גלוי ונסתר עמ' 232).
בנושא של ריבוי דעות אנו מהלכים על חבל דק המתוח מעל פי תהום. צעדנו ימינה - הפסדנו רבות, סטינו שמאלה והתרסקנו חלילה בתהום עמוקה.
מחד, ריבוי דעות מרחיב דעתו של אדם עד אין קץ, כדברי בן זומא - "איזהו חכם, הלומד מכל אדם" (אבות ד, א). במבט ראשון המשנה תמוהה - מדוע נכתב 'לומד' בלשון הווה, ולא 'למד' בלשון עבר, הרי רק מי שכבר למד הכל מכולם הוא החכם, ואילו מי שעדיין לומד בהווה עדיין אינו חכם?
אלא, שהמשנה באה ללמדנו, שהחכמה היא אין סופית, כיוון שהיא רוחנית ובלתי מוגבלת, ולפיכך רק מי שבחזקת 'לומד' בהווה, שכל הזמן ממשיך ללמוד מכולם, הרי הוא שייך לחוכמה של כולם והוא חכם. ריבוי דעות הוא חשוב, כי בכל דעה ביהדות יש זווית נוספת של האמת, ומי שקשוב לכל הדעות - הוא קשור לכל, וגם אם לא למד הכל, הוא מחובר לכל החכמה.
כך היה בסנהדרין, כשכל גדולי הדור דנו במשותף. כך נכתבו גם המשנה והגמרא, שאינם יצירה של יחיד גאון, אלא יצירה משותפת של בית מדרש של רבים. ואף בגלות, כשהתפזרנו, וכל גדול דן בעוונותינו לבדו, הרי כדברי הרב סולובייצ'יק בהם פתחנו, עדיין צורת הלימוד בגמרא ובחברותא היא דיון בין דעות רבות.
אולם מאידך, חשוב לזכור שדעות רבות יכולות להביא את האדם לפי פחת. אם ישמע האדם דעות רבות אף בתוך היהדות, ולא יכריע ביניהם אפילו לעצמו, הרי הוא כצופה מן הצד הרואה דברים נפלאים אך נשאר ריק מכל תוכן. המציאות בה אומר האדם - יש דעה כזו ודעה כזו, ולו בעצמו אין דעה, היא מציאות שהאדם מגדיר עצמו כחסר כל . לא זו דרכנו. בסנהדרין הייתה הכרעה בסוף הדיון, וכמובן הכרעה מתוך גדלות אמיתית של תורה ולא מתוך סברות כרס, כי הדרך היא להיות קשוב לכל, מחובר לכל, אך מתוך הקשר הזה להגיע לנקודה אמיתית, וכך זו נקודה גבוהה וכוללת. לפיכך, מול המשפט הפופולארי והמוטעה - 'איש באמונתו יחיה', בא חבקוק והעמידם על אחת - " צדיק באמונתו יחיה", רק הצדיק יכול ללכת באמונתו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il