ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת בשלח | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בשלח Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ו-תשס"א

רעיונות לפרשת בשלח


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

לא קלה היתה פרנסתם של אבותינו במדבר. אמנם מידי בוקר בבוקר היה המן יורד אליהם; אמנם מידי ערב בערב היה השלו מגיע אליהם; אך כל זה היה "לחם מן השמים". כל יום ויום צריך היה לצפות מחדש למתנת ה'. לא קל היה ללכת לישון מידי לילה בידיעה שהאוהל ריק ואין בו אף טיפה אחת של מזון לילדים הרעבים. לא קלה היתה אותה תחושה של תלות מתמדת במתנת השמים הניתנת בכל יום מחדש.

אנשים רבים, שאולי היו שמחים להימנות בין אוכלי המן, צריכים לחשוב פעמיים אם בזאת הם בוחרים. הן כל אדם נורמלי היה מעדיף לאכול ולשבוע מיגיע כפיו, ולחוש כי גורלו ופרנסתו נתונים אך בידיו שלו. אולם לא כך מנהיג הקב"ה את עמו ישראל בצאתו ממצרים. לא מיד נכנס העם אל ארצו להוציא לחם מן הארץ ביגיע כפיו. נדרש שלב מעבר - המדבר. שם חי העם כולו בתלות מוחלטת בה' אלוקיו. "ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן אשר לא ידעת ואשר לא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

תקופת הכשרה זו - של חיי תלות וחוסר אונים - היא המכינה את העם אל בניינה הנכון של ארץ ישראל. "את המן אכלו עד בואם עד קצה ארץ כנען". ומתוך הבנה של אותה הנהגה אלוקית המתגלה לנו במן, נוכל להבין גם את הדרכת ה' למשה על שפת ים-סוף, "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". זהו שלב המעבר וההכשרה אל המלחמה הטבעית שבסוף הפרשה: "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק".

"הבלגה" אלוקית על ים סוף
מלאה היא שירת הים בביטויים הנראים בעינינו כביטויים שיש בהם מידה רבה כוחניות. הביטויים: "כוח", "גאון" "עריצות" וכדו', במונחים שונים ובהטיות דקדוקיות שונות, חוזרים על עצמם שוב ושוב. ואילו ביטויים של חסד, אהבה ורחמים אינם מופיעים בה כלל ועיקר. האם כוונתה של התורה היא להכשיר את האלימות?

חז"ל רמזו לכך במדרש המובא בילקוט שמעוני:
"בשעה שיצאו ישראל ממצרים, עמד שר של מצרים ונשתטח לפני הקב"ה. אמר לפניו: ריבונו של עולם! במידת הרחמים בראת עולמך, ואת מתגאה בחוזקה? מיד קרא הקב"ה לכל שרי האומות, והיה מסדר לפניהם כל המאורע. אמר: שפטו נא ביני ובין זה... אמר לפניו: ריבונו של עולם! הדין עמך, ועמך האמת. אלא אם רצונך, תושיע את ישראל ולא תאבד את מצרים. כיון שראה מיכאל ששרי האומות מלמדין סנגוריא על מצרים, רמז לגבריאל וטס למצרים טיסה אחת, ושמט לבנה עם טיטה (=הטיט שלה) ותינוק אחד מת ששקעוהו בבנין. עמד לו לפני הקב"ה. אמר לפניו: ריבונו של עולם! בזה ענין שעבדו בניך. כיון שראתה מידת הדין, אמרה: עשה דין לבניך במצרים, שרובן חייבין. מיד טבעו מצרים..."


השר של מצרים תבע רחמים. האם לא ראוי לנהוג בדרכים של הבלגה ושל איפוק כלפי המצרים? הן מדת החסד האלוקית היא על כל ברואיו, הן יהודים והן שאינם יהודים, הן רעים והן טובים; ומי ימנע ממנו לגאול את עמו מבלי לפגוע קשות במצרים? תשובתו של הקב"ה באה מצד מידת הדין ושאיפת הצדק. על החוטא לבוא על ענשו. ויתור - פירושו אי צדק. ענישת המצרים - פירושה הופעת מידת הצדק בעולם. וכל זה - לאחר משפט מדוקדק, בו מונחים השיקולים לכאן ולכאן על כפות המאזניים, ואלוקי הצדק בוחן את הדין ומוציא אותו לאמיתו. כוח אלוקי זה - העומד לשירותו של הצדק, כוח הבא לממש את המשפט - חותם המוסריות הצרופה מונח בו. לעומת זאת, כל פגיעה, אם אינה עומדת במבחן מדוקדק של צדק ומשפט - פסולה היא מכל וכל, גם אם אין בה אלימות פיסית במובן המצומצם של המילה.

המוסר היהודי אינו מבחין בין פגיעה אלימה לפגיעה שאינה אלימה. לשון הרע - למשל - הוא איסור חמור הרבה יותר מאשר חבלה גופנית. הלבנת פנים - שיש בה "אבק רציחה" חמורה הרבה יותר מאשר מכה מכאיבה. גם הפתגם העממי אומר: "מכה - עוברת, מילה - נשארת". לעומת זאת, אדם או עם, העומדים להגן על זכויותיהם הצודקות - שלהם או של אחרים - אינם צריכים להתנצל גם אם הם נאלצים להגן עליהן בכוח הזרוע מפני מי שבא לפגוע בהן שלא כדין.

אך דבר אחד למדנו מדברי המדרש: השימוש בכוח הזרוע מותר רק לאחר בחינה מדוקדקת בפלס המשפט. ואם זוהי ההנהגה האלוקית, קל וחומר לאדם, שעליו לבדוק היטב - על פי מבחן משפטי-הלכתי אובייקטיבי ונטול פניות - אם אכן כוחו עומד לשירות הצדק או לשירותו של האינטרס האישי הצר.

הטענות שמביא המדרש בשם השר של מצרים - טענותיה של הנצרות הן, ובעקבותיה - התרבות המערבית כולה. תפיסה זו שאינה רואה את הצדק כערך, ושוללת כל הפעלה של כוח כדי להשיגו. לדעתה, מה שנדרש הוא ויתור מתמיד, אפילו לרשע, עד כדי הגשה של הלחי השנייה. אך גם היא מודה שהאנושות לא עמדה באתגר זה שהוצב בפניה.

על פי זה יש להבין את הסיפור המיוחס לרבי יהונתן אייבשיץ, רבה של פראג. ר' יהונתן נשאל על ידי הבישוף המקומי: מדוע אתם היהודים, מתארים את אלוקיכם כגיבור איש מלחמה, קנוא ונוקם, בעוד שאנו, הנוצרים, מתארים אותו כאל האהבה, החסד והרחמים? האם זה לא מראה שהמוסר שלנו גבוה מן המוסר שלכם? ענה לו רבי יהונתן: אתם, אמנם מתארים את אלוהיכם בתור אל החסד; אבל את כל הנקמה, הקנאה והמלחמה - לקחתם לעצמכם. אנו, לעומת זאת, מסרנו ביד אלוקינו את הקנאה ואת הנקמה; ואילו את החסד, האהבה והרחמים השארנו לעצמנו...


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il