ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יש מי ששוה יותר... | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ציבור וחברה נושאים שונים Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ב

יש מי ששוה יותר...

על שויון כלכלי ביהדות



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

מידי שנה סוערת המדינה למשך מספר ימים בשאלת הפער הכלכלי המתרחב. חוסר השויון בהכנסות וברמת החיים - זועק לשמים. פוליטיקאים וכלכלנים נדרשים לשאלה: כיצד לצמצם את הפער הזה? שאלת השויון - רחבה היא עד מאד. לא רק בתחום הכלכלי היא עוסקת, אלא מתפרשת על כל תחומי החיים: שויון בין גברים לנשים, בין בני עמים שונים, בין אזרחים לגרים, ועוד ועוד. ואנו, נידרש לשאלה זו מתוך מקורותיה של תורת ישראל.

א. השויון בתנ"ך
רעיון השויון מופיע בתורה בהקשרים שונים. המקור הבולט מתייחס לשויון בפני החוק, ועוסק בשויון שבין האזרח לבין הגר (במדבר טו, טו): "הקהל, חוקה אחת לכם ולגר הגר, חוקת עולם לדורותיכם, ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". התורה לא מסבירה לנו את הבסיס הרעיוני לשויון זה. אולם מי שעמד על כך הוא איוב (לא, יג-טו), אשר נשבע: "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי. ומה אעשה כי יקום א-ל? וכי יפקוד, מה אשיבנו? הלא בבטן עושני עשה, ויכוננו ברחם אחד!". חובת ההגינות מתייחסת אפילו לעבד, אשר בימי קדם נחשב לרכושו של האדון בדיוק כמו כלבו... הבסיס לחובה זו הוא האנושיות. כולנו יצירי כפיו של בורא העולם. כולנו ילודי אשה. על כן המחוייבות המוסרית קיימת כלפי כל אדם באשר הוא. ובעצם, מתבסס רעיון השויון על מעשה בראשית. העובדה שכל בני האדם הם ילידי זוג אחד של הורים: אדם וחוה; העובדה שכל בני האדם נבראו בצלם אלוקים - היא הנותנת את הבסיס להכרה בשויון היסודי של כולם. "זה ספר תולדות אדם. ביום ברוא אלוקים אדם, בדמות אלוקים עשה אותו. זכר ונקבה בראם, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום היבראם" (בראשית ד, א-ב). מכאן השויון שבין אדם לחבירו, בין איש לאשתו ועוד ועוד.

ב. השויון הכלכלי
על פי זה היה מקום לצפות כי התורה תדריך אותנו להקים חברה בה ישרור שויון כלכלי רחב ביותר (ככל האפשר ב"עלמא דשיקרא" בו אנו חיים, על כל מגבלותיו). אולם כאשר מעיינים אנו בדרכי היישום של רעיון השויון בתחום הכלכלי, הדברים אינם ברורים.

ידוע ומפורסם הוא ההסבר למצוה להשיב את הקרקעות ביובל. היובל, כך מסבירים, מביא להשבת השויון על כנו, לאחר שחוקי השוק כרסמו בו במשך חמישים שנה. כך, מי שסבו נאלץ למכור את אדמתו לפני עשרות בשנים עקב הסתבכות כלכלית, יזכה סוף-סוף לאמצעי ייצור משלו, אותם יוכל להוריש לבניו. ומי שאבותיו צברו בשבילו אחוזות נרחבות, ייאלץ להשיב אותן למי שלא נותרו בידיו קרקעות כלשהן. אולם דומני כי קשה לקבל את ההסבר הזה למצוות היובל.

הזדמנות יחידה במינה עמדה לרשות עמנו ליצור שויון כלכלי חד-משמעי. הדבר אירע בימות יהושע בן-נון, בשעה בה חילקו את הארץ לשבטים ולמשפחות. ואכן מפשטי הכתובים עולה תמונה של חלוקה שוויונית: "לאלה (שנפקדו במפקד בערבות מואב) תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יותן נחלתו... לשמות מטות אבותם ינחלו" (במדבר כו, נג-נה). אולם המעיין בדברי חז"ל שלא כך היו פני הדברים. אמנם החלוקה הבסיסית היתה לפי הדור שנכנס לארץ. אולם כל אחד מאלה שנכנסו לארץ "הוריש" את נחלתו לאביו או לסבו שיצא ממצרים, ואז התבצעה חלוקה מחודשת בין הבנים והנכדים: הבן שהיו לו בנים רבים קיבל נחלה שווה לאחיו, שלו מעט בנים. כתוצאה מכך נוצר פער ניכר כבר בדור שנכנס לארץ, כך שאדם שנכנס לארץ ולו אחים רבים, קיבל נחלה קטנה בהרבה ממי שנכנס לארץ כבן יחיד (תוספתא בבא בתרא פ"ז ה"ג). היכן, א"כ, השאיפה לשויון?

ג. קנאת איש מרעהו

טעמה של השבת הקרקעות ביובל מפורשת בתורה עצמה: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה כג). אילו היתה הארץ שייכת לכל עם ישראל, אכן היה מן הצדק לחלק אותה באופן שווה לחלוטין. אולם התורה מדגישה כי ארץ ישראל אינה שייכת לעם ישראל. אילו היתה שייכת לנו, היתה לנו רשות לעשות בה ככל העולה על רוחנו, ואף למכור חלקים ממנה לצמיתות. אולם הארץ אינה שלנו. "כי לי הארץ". ואנו - אין אנו עליה כי אם אורחים. "כי גרים ותושבים אתם עמדי".

גם הקרקעות (אמצעי הייצור), גם ההון וגם כוח העבודה - כולם שייכים לבורא העולם. "כי לי הארץ" (ויקרא שם); "לי הכסף ולי הזהב, נאום ה' צב-אות" (חגי ב, ח); "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה'..." (ויקרא כה, נה). לא שויון זכויות כלכליות נובע מכך, כי אם יחס אחר לרכוש המופקד בידיו של אדם.

מדוע מוטרדים אנו מחוסר השויון הכלכלי? האם זוהי הבעיה האמיתית? אם נגיע למצב בו לכל אדם בעשירון התחתון יהיו אמצעי קיום מינימליים, מדוע עלינו להיות מוטרדים מכך שישנם עשירים מופלגים בעשירון העליון? מדוע יש לראות אי-צדק בכך שיש לעשיר מה שאין לרעהו? אילו היו כל אמצעי הייצור משותפים לכולם, אכן היה מקום לטענה זו. אך מכיון שכל אמצעי הייצור שייכים לריבונו של עולם, והוא המחלק אותם, עם הכשרונות, עם היוזמה, עם החריצות ועם הסייעתא דשמיא, בצורה שונה לכל אדם ואדם, מדוע עלינו להתקומם כנגד סדר זה בו סידר הקב"ה את עולמו? האם באמת יש בכך אי-צדק משווע, או שמא קנאת מי שאין לו במי שיש לו? ואם כך הם פני הדברים, האם השגת שויון כלכלי מרבי באמת תמנע את הקנאה, או להיפך, תגרום למתח עוד יותר גדול סביב כל מידה מועטה או מדומה של אי-שויון?


ד. ר' עקיבא וטורנוסרופוס
האם נסיק מכאן כי עלינו לדגול בקפיטליזם קיצוני ודורסני, בו החזק רומס את החלש ומזניח אותו למר גורלו? את ההתייחסות לכך נוכל ללמוד מן הדברים הבאים: (בבא בתרא י, א).

"וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם אלוקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. אמר לו: אדרבה, זו שמחייבתן לגיהינם! אמשול לך משל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וציוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא כועס עליו?..."


טורנוסרופוס - פטליסט הוא. לדעתו, אם הא-ל בחר באחד להיות עני ובחבירו להיות עשיר - אל לו לאדם להתקומם כנגד גזירת שמים. לעומתו, ר' עקיבא, תובע מן האדם לפעול לתיקונו של עולם. ויכוח זה קדם באלף ושמונה מאות שנה לוויכוח שבין הקפיטליסטים לבין הסוציאליסטים. הקפיטליסטים, שנהנו מתמיכתה של הכנסייה הנוצרית (בעיקר הפרוטסטנטית) סברו כי העושר הוא מתנת הא-ל, ולכן אין מחוייבות לחלק אותו עם הזולת, שעליו לקבל את גורלו המר בהכנעה. הסוציאליסטים סברו, לכאורה, כר' עקיבא, ותבעו מכל אדם לדאוג לשויון מלא בחברה. אולם הם הלכו הרבה יותר רחוק. לא שויון מלא דרש ר' עקיבא ליצור. הוא לא בא בשם הצדק, כי אם בשם הצדקה. דרישתו היתה שהעשיר לא יישאר באנוכיותו. עליו לראות את אחיו העני כחלק ממנו, ולדאוג לפרנסתו. נקודת המוצא איננה תביעה לשויון מלא, מתוך מחשבה שכל חוסר שויון הוא חוסר צדק. נקודת המוצא היא האחווה והערבות ההדדית, מהן נובע הצורך לספק לכל אדם את צרכיו המינימליים, ואף מעבר לכך: "די מחסורו אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו". ההכרה בכך שהעושר הוא מתנת ה' מחייבת את העשיר להשתמש בו באופן התורם לאחרים.

ה. שויון - מהו?
אם כן, מהו האידיאל שהתורה חותרת אליו?
עלינו להבחין בין שתי רמות של שויון: בין שויון הערך לבין שויון ההישגים. ערכו של אדם נובע מעצם היותו נברא בצלם אלוקים ומהיותו שייך לעמו ולאנושות כולה. לכל אדם יש תפקיד בעולם ובחברה, ללא קשר להישגיו, למעמדו ולרמת חייו. תודעת השייכות בין כולם יוצרת בהכרח גם תחושה חזקה של אחווה ושל ערבות הדדית. החתירה לשויון מעמדי וכלכלי מניחה מראש כי ערכו של האדם נובע מהישגים כאלה ואחרים. כאילו העשיר שווה יותר מאיש המעמד הבינוני.

מתוך נקודת מוצא כזאת, הכרח הוא שתהיה קנאה בין אדם לחבירו. תמיד יימצאו הבדלים בין איש לזולתו, והקנאה לא תסור גם אם יצטמצמו הפערים. אדרבה, עצם הדגשת המעמד הכלכלי או החברתי כבסיס להערכתו של אדם, יוצרת סולם ערכים שקרי ומעוות, בו הדבר החשוב ביותר לאדם הוא כספו. הגישה צריכה להיות הפוכה. הקב"ה לא ברא עדר של כפילים זהים. הוא ברא אנשים שונים זה מזה - בכל: באמצעים העומדים לרשותם, בכשרונותיהם, בנטיותיהם ובהעדפותיהם. דווקא מתוך השוני הזה שביניהם, יכול כל אחד מהם לתרום את תרומתו הייחודית למשפחה ולחברה. החברה לא יכולה לוותר על אף אחד מהם. לכל אחד מהם יש ערך כאחד, יחיד ומיוחד. כן הם העשיר והעני, מי שבידו יותר אמצעים ומי שבידו אמצעים מצומצמים יותר. כולם רואים את עצמם כמרכיבים של אותה חברה. כל אחד מהם מעריך ומכבד את עצמו ואת זולתו. כל אחד מהם שמח בחלקו, וכל אחד מהם שמח לעזור לזולתו. העני מעניק לעשיר כבוד וסיפוק. העשיר מעניק לשכנו העני מרכושו. ושניהם יחד בונים חברה שיש בה אחווה וענווה, כבוד והערכה, חסד וטובה. הדגש להערכה העצמית לא צריך לבוא על בסיס ההישגיות האישית כי אם על השייכות לכלל והתועלת לחברה.

ו. השמיטה
את הרעיון הזה מלמדת אותנו שנת השמיטה. השמיטה אינה מפקיעה את הבעלות הפרטית מכל וכל. כל אדם ממשיך להחזיק באדמות שתחת ידיו. אולם פעם בשבע שנים - יבול האדמה שייך לכלל. כל אדם מקבל על פי צרכי משפחתו, והמסחר התחרותי ביבול האדמה - נאסר. מצוה זו אינה מבטלת את הפערים הכלכליים, אך היא מקהה את עוקצם למשך שנה ארוכה. היא מחדדת את התודעה כי כולנו - העני והעשיר כאחד - בניו של הקב"ה ואוכלי שולחנו. היא מעמיקה את תחושת השייכות ההדדית העומדת מעל ומעבר לפערים בהישגיות האישית. היא גם מפסיקה את התחרות הכלכלית הדורסנית לתקופת מה, כדי לחזור ולהפגיש כל אחד מאתנו עם התחושות המוסריות הבסיסיות הקוראות לערבות הדדית, לחסד ולאחווה, תוך שלילת הקנאה והדורסנות, האנוכיות והחמדנות. תקופה זו מקרינה על כל השנים הבאות אחריה ומבקשת ליצור חברה בריאה, מלוכדת וגומלת חסדים הראויה להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

מקורות שונים
הקדמת הרב קוק זצ"ל לשבת הארץ
שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ!
שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה. "לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'". שנת שויון ומרגוע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היושר האלוקי המכלכל חיים בחסד. אין רכוש פרטי מסויים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוקי שורר על כל אשר נשמה באפו. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר, המתגרה על יד המסחר, משתכחת. "לאכלה ולא לסחורה"...
רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל. "שנת שבתון יהיה לארץ - שבת לה'!".

"עין אי"ה" (מסכת פאה, פרק ה משנה ב)
הנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כי אם הוא חוק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה - הוא ממש חלקם.
הרעיון הצפון בזה, הוא להוציא מלב בני-אדם את הטעות לחשוב שהעניות היא רק רע בעולם, ושאינו אלא חסרון מוחלט שאין עמו טוב, באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כי אם נדיבות יתרה. ומזה הרעיון יוכל גם כן לצאת משפט מעוקל של התנגדות אבירית לכלל דרך ה', שהוא דרך משפט וצדקה... כי הסובר שיש בבריאה חסרון מוחלט, כבר הוא רחוק מהשגת דרכי השם יתברך העליונים איך שפעלו תמים הוא, ואין לך רעה בעולם שהוכנה כי אם שיצא ממנה תכלית טובה... וכן הוא במידת העניות, ודאי כמה מידות טובות נמשכות ממנה - הטבת המידות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות והשתתף בצערו של חבירו, וההוצאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד, שהם תכונות יקרות, שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאוד... וכאלה טובות רבות בלתי ידועות לנו, עד שהעניים בעניותם הם גם כן נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביאו לתכליתו המאושרת כמו כל העובדים כולם. על כן, צריך שיהיה למתנתם צורה של משפט, כנוטל את שלו מדין ולא צורה של חסד וחנינה...

לפי הדעה המוטעית, שאין בעניות כי אם חלישות וחסרון, וכל עמל האדם התרבותי הוא רק לכחד מן העולם את העניים בכל אופן שיהיה, לפי הדעה המשחיתה הזאת - גם אם יהמו לפעמים רחמי האיש על העני... לא יוכל להתרומם כל כך לכבד בלבו את העני, מאחר שאינו רואה בו כי אם מעמסה על הכלל בלא תועלת. ומזה בא גם כן הקימוץ בצדקה. .. על כל פנים דברים שהם באים רק להרחבה, ודאי לא תשאהו רוחו לתן לו בצדקה. אמנם תורתנו הקדושה שהיא תורת חסד, צותה לנו (דברים טו, ח) ליתן לעני 'די מחסורו אשר יחסר לו', ופירשו חז"ל (כתובות סז ע"ב) אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, כשהורגל בכך בעת היה לאל ידו. והחיוב בא מצד ההכרה על ערך הפעולה שבא אל הכלל מעָנְיוֹ של זה, אם כן הוא עובד את הכלל בגורל חייו המרים וכמה ראוי לאמצו...

הבלתי מכירים את שימוש העניות בטובת הכלל, לא יוכלו להכיר דרך כבוד אל העני והוא אצלם יורד ונִקְלֶה. אמנם לפי דרך תורתנו הקדושה הלוא הוא גם כן עולה במעלת כלל החברה, והוא גם כן עובד את חלקו בעליה האנושית למה שהוכן לה. על כן ראוי לנו להעניקו גם כן להרחבת חייו ולכבדו..."

תוספתא בבא בתרא
ר' אליעזר בן יעקב אומר... שלא ניתנה הארץ אלא ליוצאי מצרים, ולא נתחלקה אלא לעומדים בערבות מואב... כיצד? שני אחין שהיו מיוצאי מצרים. לאחד יש לו תשעה בנים, ולאחד יש לו בן אחד, ולפניהן בית חמשת כורין - תשעה נטלו בית לתך (½ בית כור כ"א = סה"כ 4 וחצי בתי כור. לתך = חצי כור), ואחד נוטל בית לתך. החזירום לאבותיהם. חזרו אבות והורישו את הבנים: תשעה נטלו מחצה (2 וחצי בתי כור, שליש בית כור בערך לכל אחד), ואחד נטל מחצה (2 וחצי בתי כור).

מדרש רות רבה (ה, ט)
"תני בשם ר' יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום' ולא אמרה 'אשר עשה עמי' אלא 'אשר עשיתי עמו' -

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il