ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת משפטים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות משפטים Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ז-תשס"א

רעיונות לפרשת משפטים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

אם כסף תלוה
ההלוואה - חובה גמורה ומצוה מפורשת היא בתורה. "כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו,ח). אך כאן, בפרשת משפטים, מופיעה מצוות ההלוואה בניסוח אחר - "אם כסף תלווה את עמי". דהיינו: אם ברצונך להלוות - תלווה, ורק אל תיקח ריבית; אבל אם אין רצונך להלוות - אינך חייב בזאת כלל. ואכן אומר רש"י בשם חז"ל: "כל אם ואם שבתורה - רשות, חוץ משלושה, וזה אחד מהן". תמוה א"כ הדבר: אם כוונת התורה לחייב את נתינת ההלוואה, מדוע נכתבה כאן לשון בלתי מחייבת?

ויכוח ישן הוא בין בעלי המוסר. מהי הדרך הישרה שיבחר לו האדם בקיום המצוות? האם עדיף לקיים אותן מתוך הזדהות או מתוך קבלת עול? יש אומרים, ההזדהות עדיפה, לתת לעני מתוך אהבה ורחמים. "רחמנא ליבא בעי". ויש אומרים: לא כי, אלא הפוגש עני ברחוב יתן לו שתי פרוטות: האחת - להרגיע את רגשי הרחמים, והשניה והעיקרית - לשם קיום המצוה.

דבר גדול מסיק המהר"ל מפראג מפסוק זה. זהו מקורה של הכפילות בהוראת התורה. הניסוח של המצוה בלשון "אם" - המשאיר את הבחירה ביד האדם עצמו - בא לומר לו: מחד גיסא, עליך לדעת שגם המצוות החברתיות והמוסריות הן הן מצוות ה'. ואפילו על החובה החברתית הבסיסית ביותר - "ואהבת לרעך כמוך" - נאמר: "אני ה'!". אך מאידך גיסא לא נכון יהיה אם תתייחס אל הזולת רק כאל אובייקט שאתה נדרש לקיים בו מצוות כאלה ואחרות. עליך לקיים את המצוה הזאת מתוך רגשותיך הטבעיים כאילו לא נצטווית על כך באופן מחייב. ואם תקיים את המצוה רק לשם שמים ללא רגשות אחריות והזדהות עמוקים עם מקבל ההלוואה - לא קיימת את המצוה הזאת בשלמות. העני הזקוק להלוואה - אדם הוא, ולא רק חפץ דומם המהווה אובייקט לקיום מצוות. עליך להרגיש שההלוואה שאתה נותן היא לאחיך, בן עמך - "העני עמך".

עם זאת עליך לדעת שהקב"ה - אשר ברא את שניכם בצלמו ובחר בשניכם כבני עמו - הוא זה שנטע בך את תחושת הרחמים וההזדהות עם סבלו. א"כ אין סתירה בין שני הצדדים: האנושי והא-להי. ההזדהות עם העני היא היא ההזדהות עם דבר ה'. לכן נאמר: "כסף תלווה את עמי " - לא "בן עמך", כי אם "עמי", עם ה' - "את העני עמך" - זה שאתה מזדהה אתו.

את העני עמך
(תשס"א)
"אם כסף תלוה את עמי" - מצווה אותנו רבון כל העולם. כאן למדנו את מצוות ההלוואה לעני. אך מדוע תלווה דווקא "את עמי" ולא לכל העולם? מדוע אמרו חכמים: "עמי ועובד כוכבים - עמי קודם"? הרי "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ולא רק על עמו ישראל! ואף אם נבין שיש סדרי עדיפויות בין בן ברית לבין מי שאינו בן ברית, מדוע תינתן תלווה דווקא "את העני עמך" ולא את העני אשר אינו "עמך"? ומדוע הורונו חז"ל: "עניי עירך ועיי עיר אחרת - עניי עירך קודמין"?
בכדי לענות על שאלות אלה, צריכים אנו להעמיק חקר בהבנתה של אהבת הבריות. זו, מאין היא באה? על מה היא מתבססת? ואכן שתי תשובות יש לשאלה זו, וההבדל ביניהן הוא המכתיב את ההשלכות ההלכתיות והמעשיות.

הדרך הראשונה היא הפסימית. אתה - האדם החי עלי אדמות - אין ערך לחייך. אין לך זכות קיום בעולמו של הקב"ה. קיומך על האדמה לא בא אלא מחסד ה' השורה על כל בריותיו. ואף אתה, לך בדרכו של בוראך, ועשה חסד עם זולתך. אהבת הבריות שזהו הבסיס שלה - ניתן לראות בה את ביטולה של האישיות הפרטית. לפי השקפה זו, אף אישיותו של הזולת אין לה ערך משל עצמה, אלא שגדלותה של מידת החסד חופפת על הכל. זוהי דרכו של "אותו האיש" אשר הטיף לעזיבת העם ולנטישת המשפחה, תוך תביעה לאהוב את הכל עד כדי הגשת הלחי השנייה...

אך יש דרך שנייה, דרך אופטימית. דרך זו רואה את האדם הפרטי כאישיות בעלת ערך. לא בחסד הוא חי בעולמו של הבורא, אלא בזכות טבעית, בהיותו חלק בלתי נפרד מן הבריאה אשר עליה נאמר: "וירא א-להים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד". אישיות זו - דווקא מתוך תחושת הערך שלה - הולכת היא ומתרחבת. בתחילה כוללת אישיות מורחבת זו את המשפחה הגרעינית: בן הזוג והילדים. אחר כך מתרחבת היא על המשפחה המורחבת ועל השבט, על הקהילה ועל מקום המגורים. בהתרחבותה הנוספת כוללת אישיות זו אף את העם כולו, ובהתרחבות גדולה יותר - את האנושות כולה, ואף את כל הבריאה. מסירותו של אותו אדם למשפחתו, לעירו ולעמו - לא מתוך ויתור על אישיותו הפרטית היא באה. להיפך, הוא מרגיש את עצמו חלק בלתי נפרד מן היחידה הגדולה אליה הוא שייך. כל התפתחותה ועושרה - התפתחותו ועושרו האישיים הם גם כן. כל אלה שייכים ל"אני" המורחב שלו. ואכן כך מצווה אותנו התורה: "ואהבת לרעך כמוך". אל תאהב את רעך במקום לאהוב את עצמך. אהב את עצמך. הכר בערך עצמך. ואז תגלה ש"רעך" אינו נפרד ממך אלא עצם מעצמך ובשר מבשרך. או אז תוכל לאהוב אותו פשוט "כמוך".

זוהי דרכה של תורת ישראל. "חייך קודמים". אחר כך עליך לדאוג לבני ביתך ולהוריך. אחר כך "קרובו צריך להקדימו לכל אדם... ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת", במעגלי אהבה ההולכים ומתרחבים מן המרכז אל הקצוות. אלא שמי שהנחיה זו לנגד עיניו לא יוכל להישאר ספון בתוך בועתו הפרטית, וחזקה עליו שיזכה להרחיב את אישיותו עד שיחוש את היותו שייך לכל העולם ולכל בריותיו של הקב"ה, אשר הוא טוב לכל, ורחמיו על כל מעשיו.

אחרי רבים להטות (תשנ"ז)
הציווי ללכת אחר הרוב, הוראה של תורה הוא. ביסודו - אמור הוא בבית הדין. אך מדברי הפוסקים עולה שהדברים אמורים אף בהנהגת הציבור.
אך שני היבטים יש לה להליכה אחר הרוב: האמת והשלום. יש הליכה אחר הרוב המבטאת את החתירה לאמת. מסתבר, כי אותה דעה הזוכה להסכמה רחבה יותר, היא הקרובה יותר אל האמת הא-להית, כפי שהיא נוגעת להלכה ולמעשה. ויש הליכה אחר הרוב המבטאת את החתירה לשלום בחיי החברה. מכיון שיש דעות שונות בין בני האדם, הפיתרון היעיל והנוח ביותר הוא ללכת אחר הרוב; ובכך ייכון השלום בין אדם לחבירו ובין היחיד לבין החברה כולה.

ואכן מצאנו מחלוקת בין פוסקי ההלכה בשאלה עקרונית זו, אם ההליכה אחר הרוב חותרת אל האמת או אל השלום. השלכה מעשית לכך: האם הולכים אחר רוב איכותי, של קבוצה קטנה של חכמים, או אחר הרוב הכמותי, של המון העם?
לא מצאנו הכרעה חד-משמעית בשאלה זו. פעמים שערך האמת גובר, ופעמים שערך השלום גובר. כאשר עומדת על הפרק שאלה של ניגודי אינטרסים - קובע ערך השלום. שם אין אמת אחת מוחלטת שיש לחתור אליה, אלא אינטרסים שונים של אנשים שונים. כאן ההליכה אחר הרוב יכולה לתת כמה שיותר סיפוק לצרכים של כמה שיותר אנשים. אך במקום בו שאלה ערכית עומדת על הפרק - ובה יש אמת א-להית אחת - שם גובר ערך האמת. שם, ההליכה אחר רוב של חכמי התורה היא הנותנת את הקירבה המרבית אל האמת הא-להית האחת. ואז, אף אם חכמי ישראל עומדים בדעת מיעוט מול המון העם, אומרת התורה "לא תהיה אחרי רבים לרעות".
שני ערכים גדולים אלו, של אמת ושל שלום, הם העומדים ביסודו של הציווי "אחרי רבים להטות". ועל שניהם כאחד נאמר "והאמת והשלום אהבו".

תשמטנה ונטשתה (תש"ס)
אמנם אין מצוה מפורשת בתורה לעסוק בעבודת האדמה בארץ ישראל; אבל ערכה של עבודת האדמה נרמז לא פעם בין השיטין של דברי התורה. וכך נאמר בפרשתנו: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספתה את תבואתה". מה שנותן ממד עמוק לקשר שבין האדם מישראל לבין אדמתו - שהיא אדמת הקודש - היא אותה שנה שבה הוא נדרש לעזוב את האדמה. "והשביעית - תשמטנה ונטשתה".

את מה מצווה החקלאי לעזוב? האם את השנה השביעית עצמה? האם אפשר לעזוב את הזמן? אמנם ביטוי דומה מופיע גם בספר נחמיה, כאשר העם כורת אמנה בינו לבין ה' א-להיו ומתחייב: "וניטוש את השנה השביעית" (ראב"ע). אבל גם פסוק זה קשה מבחינה תחבירית! צריך א"כ לומר, שהציווי "תשמטנה ונטשתה" אינו לשמוט ולנטוש את השנה אלא לשמוט ולנטוש דברים אחרים באותה שנה, כאילו היה כתוב: והשביעית - תשמוט ותנטוש בה את מה שאתה נדרש לשמוט ולנטוש: את כספי ההלוואות, את הפירות שגדלו באותה שנה או את הקרקע עצמה.
פרשנים אחרים קושרים את שני הפסוקים זה לזה: בשש שנות המעשה עליך לזרוע את הארץ ולאסוף את התבואה; ואילו בשביעית - תשמטנה - את ארצך - שלא תחרוש ולא תזרע בה, ונטשתה - את תבואתה - שאותה תפקיר ולא תאסוף.

לפי כל הפירושים, מצוות השמיטה - כשמה כן היא - לשמוט, לנטוש ולעזוב את מה שנמצא תחת הידיים: כסף, פירות או קרקע. מדוע מדגישה התורה במיוחד דווקא את ההיבט הזה של השמיטה?
את עומקה של התשובה נוכל להבין דווקא מתוך השוואה לראשיתה של הפרשה. מחזוריות דומה - של שש שנות עבודה ובשנה שלאחר מכן הפסקה של העבודה - רואים אנו גם אצל העבד העברי: "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחופשי". השנה השביעית היא שנת החופש. האדם מישראל, גם אם הוא נמכר לעבד - הוא אדם חופשי, שתפקידו להיות עבד ה' מבלי שעול בשר ודם יחצוץ בינו לבין ה' א-להיו. ה"שפת אמת" מסביר, שזוהי גם משמעותה של שנת השמיטה. לא רק האדם יוצא לחירות ופוגש ישירות את בוראו. גם האדמה יוצאת לחירות דומה. השמטת הקרקעות והפקרת הפירות - יש בה הכרזה גדולה מצד האדם שהחזיק בהם עד היום: אדמה זו - בת חורין היא. לא שלי היא. שייכת היא למי שאמר והיה העולם. רק כפיקדון היא מונחת אצלי, לעובדה ולשומרה.

נטישת האדמה למשך שנה אחת - לא התנכרות יש בה אלא העמקה של הקשר. לא קשר טבעי הוא הקשר שבין אדם מישראל לבין אדמת הקודש. קשר כזה קיים בכל עם עלי אדמות; אבל לא יכול להתקיים בעם ה' היושב בארץ ה'. דבר ה' - העוקר אותנו מן הגלות ונוטע אותנו באדמה - הוא, ורק הוא, מקור הקשר הלא-נורמלי והבלתי טבעי אותו צריכים אנו לחוש כלפי ארץ ישראל, לא רק בשנת השמיטה אלא בכל שש שנות המעשה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il