אור למוצ"ש כ"ח כסליו ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ח

הלכות תפילה

גליון מס' 436



שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצ"ל

תפילה בנקיות וטהרת הגוף
מרן הרי"ח הטוב בעל ה"בן איש חי" (משפטים, ראשונה, ה"ב) הפליג בגודל מעלת התפילה, ובחובה להתפלל בגוף נקי, והיינו שאם היה נצרך לנקביו, לא יתפלל אם משער שלא יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, וז"ל: "ולהיות כי התפלה קדושתה גדולה מאד והיא דברים העומדים ברומו של עולם, לכך צריך להזהר בה לאומרה בגוף נקי וטהור, שאם היה צריך לנקביו אל יתפלל עד שיפנה, משום שנאמר הכון לקראת א-לקיך ישראל, ואם התפלל, תפלתו תועבה וצריך לחזור להתפלל , בד"א בגדולים אבל לא בקטנים, ואין צריך לחזור אלא כשאינו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה שהוא שעה וחומש שעה, דקים להו לחז"ל כל שלא יוכל לעצור שיעור זה כבר נהפך המאכל במעיו להיות צואה גמורה וכתיב וכל קרבי את שם קדשו, ולפיכך תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד. ועיין נשמת אדם כלל ג' אות א' ומ"מ לכתחלה צרי לחוש שלא יתפלל בגוף משוקץ, אפילו אם יעבור זמן תפלה אם ימתין עד שיפנה, והגם דיכול להעמיד עצמו יותר משיעור פרסה, והא דנקטי חז"ל שיעור הפרסה בהלוך היינו להחמיר, דהנצרך לנקביו אם יושב יוכל להעמיד עצמו יותר משיעור מהלך", עכ"ל.

נתעורר לנקביו באמצע תפילתו
עוד כותב מרן הבא"ח זיע"א (שם, ה"ג) שאם נתעורר לנקביו באמצע תפילתו, ישער אם יוכל להעמיד עצמו עד שיסיים תפילתו, ואם לא, לא ימשיך בתפילתו אלא יעקור ויצא לנקביו, ואחרי כן יחזור למקום שבו הפסיק בתפילתו, שההליכה לא נחשבת לו להפסק. וז"ל: "אם נתעורר לו באמצע תפילו בין לגדולים בין לקטנים, אם יוכל לעצור עצמו עד שיגמור תפלתו יגמור תפלתו, ואם לאו מותר לו לצאת ולפנות ואח"כ יגמור תפלתו, כי הליכה בלבד בלא דיבור לא חשיבה הפסק, ורק דמפני הכבוד הוא אין ראוי שיפסיק באמצע תפלתו, ובהאי גוונא שהוא לצורך לית לן בה", עכ"ל.

הלכות תפילה הנלמדות מקרבנות
על מעלתה של התפילה כותב מרן (סי' צח ס"ד) שהתפילה דומה לקרבן, וממילא ראוי ללמוד ממעשה הקרבנות הלכות שונות לתפילה, וז"ל: "התפלה היא במקום הקרבן, ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת , כמו מחשבה שפוסלת בקדשים - ומעומד , דומיא דעבודה - קביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו, ושלא יחוץ דבר בינו לקיר , דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר - וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה , כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות ", עכ"ל.

כוונת הלב בתפילה

מעלת התפילה רבה ועצומה היא, וחובה על כל איש ישראל להשתדל לכוון ולהבין את מה שמוציא מפיו בשעה שמתפלל לפני בורא עולם. וכך פסק מרן בשו"ע (סי' קא ס"א), וז"ל: "המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות. אם לא כיון באבות, אע"פ שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל", עכ"ל. הרי, שהבנת המילים והכוונה על מה שמוציא מפיו אינו ממדת חסידות בעלמא אלא דין מפורש שנפסק בשולחן ערוך. ומכל מקום, בדורנו שנחלשו הלבבות וטרודים מאוד בעניינים שונים, קשה לקיים את ההלכה הזו, ומה עוד שגם אם לא כיוון כלל, אינו מובטח שאם יחזור להתפלל יוכל לכוון, ומטעם זה חולק הרמ"א על מרן ולדעתו אין חיוב לחזור ולהתפלל, וז"ל: הגה - והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור", עכ"ל. ולמעשה, כך נקטינן, ואין חובה לחזור ולהתפלל מחמת חוסר כוונה בתפילה. וכך מסיק ה"כף החיים" לפסוק כדברי הרמ"א ודלא כמרן, וז"ל: "והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה וכו', וכ"כ הלבוש, פר"ח או' א', ר"ז או' א' וכ"כ הברכ"י או' ב' וז"ל, דעת מרן שהשמיט דברי הטור הנז', נראה דגם עתה ראוי להיות חוזר ויתעצם לכוין דעתו אבל לא נהגו כדבריו, וכן מהריק"ש בהגהותיו כתב דברי הטור כמור"ם עכ"ל, וכ"כ סידור בית יעקב בדיני תפילת י"ח או' פ"ה בשם האחרונים דהכי נקטינן ודלא כהשו"ע יעו"ש.

דעת הבא" שלא להשמיע לאוזניו
מרן הבא"ח כותב בעניין התפילה שלא להשמיע לאוזניו, וכמובא על פי הקבלה, וז"ל (משפטים, ראשונה, ה"א): "מאחר שגדולה מעלת התפלה שנזונים העליונים והתחתונים על ידה דהיא עומדת ברומו של עולם שגם לעולמות העליונים ימשך שפע על ידה, לכך הזהירו בזוה"ק להתפלל בלחש עד שאפילו אזניו לא תשמענה קולו, והטעם הוא כדי שלא יתקנאו בה החיצונים מחמת גודל מעלותיה, וכמ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל בעולת תמיד דף נ"ו ע"ב וז"ל התפלה אינה נכנסת בשום רקיע כי אם אותה תפלה דלא אשתמעת לאודנין, ולכן בק"ש תקנו שישמיע לאזניו, אבל הכא אם התפלה נשמעת לאזניו לא סלקא, כי שומעין ההחיצונים ומתערבין בהדה, וכשהיא בלחש דאינה נשמעת לאזניו אז היא רוחנית מאד מגדר טבע רוח אדם שהיא פנימית ורוחנית יותר מן הסט"א, ולכך אין רואין אותה, וזה הפך סברת מהרי"ק בבית יוסף שפסק שיותר טוב לשמיעה לאזניו, ועיין בברייתא ובירושלמי ותמצא כדברי הפך סברתו, וכן הקורא בס"ת חד קארי וחד שתיק, ואי תרי קראן גרע מהימנותא, כי התלה וקריאת ס"ת כלהו הוו מעלמא עלאה, דלגביה אנחנו מצלין בלחש וכו' עכ"ל ע"ש", עכ"ל.

חיוב להתאמץ לכוון בכל כחו
עוד מביא ה"כף החיים" שלמרות שלא נפסקה הלכה כמרן בעניין חזרה על התפילה אם לא כיוון, אבל מכל מקום חובה על כל אחד לדעת את חומרת הדבר ולהתאמץ בכל כחו לכוון עד כמה שיכול, וז"ל (שם): "וכ"כ החס"ל או' א' וכתב שם החס"ל דעכ"פ בדיעבד תפילתו תפילה ולא הוה ליה ברכותיו לבטלה, רק צריך להבין חומר הענין ולהתאמץ בכל כחו לפחות לכווין בברכה ראשונה יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' צ"ח או' ט"ו ודו"ק. ומ"ש ח"א כלל כ"ד או' ב' דנראה לו אם נזכר קודם שאמר בא"י בסוף הברכה יחזור לומר מא-להי אברהם וכו', עיין מ"ש עליו הפתה"ד או' ב' ומוסיף דבריו נראה שאינו מסכים לדבריו, יעו"ש.

השמעה לאוזניו בתפילת לחש
בשעה שאדם מתפלל תפילת לחש, ורוצה ללחוש לאוזניו מה שאומר כדי לעורר את הכוונה - יש על זה מחלוקת בין הפשט לבין הקבלה. לדעת מרן יש שני דינים, האחד הוא שיש לחתוך את המילים בשפתיו לא יתפלל מתוך כוונת הלב גרידא, ועוד שילחוש מעט עד שישמיע לאוזניו מה שאומר, וז"ל (שם, ס"ב): "לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו. ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו. וה"מ בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור, דאתי למטרד צבורא. הגה: ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל, כדי שילמדו ממנו בני ביתו, מותר". ומכל מקום, על פי הקבלה אין להשמיע לאוזניו מה שמחתך בשפתיו בתפילת י"ח. וה"כף החיים" (שם, סק"ז) מביא את דברי תיקוני הזוהר שלפי הקבלה שדבר זה חמור מאוד, וז"ל: "והכי איתא במסכת ברכות כד:, המשמיע לאוזניו הרי הוא מקטני אמנה, המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר, ע"כ. ופי' רש"י ז"ל הרי זה מקטני אמנה, כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש, הרי זה מנביאי השקר, דכתיב ויקראו בקול גדול עכ"ל. וכ"כ הטור. ומדברי התיקונים תיקון יו"ד משמע דנאחזים בה החיצונים שכתב וז"ל "ובדין דא בעמדם ישראל בעמידה לאתערא לגבה ח"י ברכאן בחשאי לארקא לה ברכאן, אתמר בחיוון בעמדם תרפינה כנפיהם דלא צריך למשמע גדפייהו כגוונא דחנה דאתמר בה וקולה לא ישמע וכו', ואם הוא אשתמע קליה מיד לפתח חטאת רובץ , ולא עוד אלא דאיהו זעיר במהימנותא , עכ"ל. וכ"כ האר"י ז"ל בשער הכוונות דרוש א' דחזרת העמידה דל"ח ע"ב וז"ל הראשונה היתה בלחש לפי שהיתה עדיין למטה במקום נה"י דז"א אשר יש שם פחד ואחיזה לחיצונים והקליפות כמו שמצינו להרשב"י ע"ה בזוהר מגזם אחד בענין המשמיע קולו בתפלתו שהקליפות אוחזות בתפלתו יען הוא במקום תחתון, אבל עתה בעלותה אל חג"ת דז"א אין שם פחד מן הקליפות, ולכן אומרים אותה בקול רם, עכ"ל. וכ"כ בפע"ח סוף פ"ב דשער העמידה וז"ל ואם תגביה קולך בעמידה דלחש תגרום לאחיזת הקליפות לכן הזהר מאוד שלא להגביה קולך", עכ"ל.

המתפלל חזרה קצרה כיצד אומר בקול
עוד מביא ה"כף החיים" שם, שמי שאיחר ומתפלל ג' ברכות ראשונות בקול כדי שהציבור יאמרו אתו קדושה, לא ימנע מלומר בקול רם משום שזכות המצוה מגנה עליו, וז"ל: "ודע דמה שנוהגים שמי שלא השיג לענות קדושה עם הציבור שמגביה קולו בתפילתו ואומר ג' ראשונות בקול רם כדי שישמעו הצבור ויענו עמו קדושה ואחר כך מסיים התפילה גלחש, לא נכנס בסוג זה וזה מותר דכיון דהוא עושה כן כדי לזכות את עצמו ואת אחרים כדי שיענו עמו קדושה, מצוה זו תגן לבל יתאחזו בה החיצונים, ומנהגם של ישראל תורה היא, ועיין בדברינו לעיל סי' ס"טו או' א'", עכ"ל.

היה מתפלל ושמע קדיש וקדושה כיצד ינהג
מרן כותב (שם, סי' ק"ד ס"ז) שמי שמתפלל ושמע קדיש או קדושה לא ימשיך בתפלתו וגם לא יכול לענות עמם, שזה הפסק, לכן ישתוק עד שיגמרו הקדיש או הקדושה וימשיך להתפלל. וז"ל: "אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, ויהא כעונה, עכ"ל. ומכל מקום, ב"כף החיים" שם, סקל"ד מביא שיש בדבר מחלוקת ראשונים, ובהרבה מקומות נהגו שלא כדעת מרן ולא שתקו, מטעם שאם ישתוק הרי זה שומע כעונה, והרי אסור לו לענות בפועל לקדיש או לקדושה, ואם כן גם לא ישתוק לכוון למה שאומר הש"ץ שלא יחשב לו הפסק באמצע תפילתו, ומביא את דעת החולקים הטוענים שלא נחשב שומע כעונה להפסק באופן זה, וז"ל: "אבל בשם ר"ת ור"י כתב שאין לו לשתוק, דכיון דשומע כעונה הוה ליה הפסק, וכתב שכן כתבו הגאונים, עכ"ד. וכ"כ הגמי"י בסוף פ"י מה"ת, וכתב ולדא כה"ג ור"ח וראבי"ה ורש"י, יעו"ש. ורבנו יונה והרא"ש כתבו מחלוקת זו בפרק מי שמתו, ולא הכריעו, ובסוף דבריו כתב רבנו יונה ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם, ודעבר כמר עבד ודעבד כמר עבד, ובלבד שיכון לבו לשמים . והב"ד הב"י בסי' זה. והשאגת אריה סי' ו' כתב בשם שבלי הלקט דלא אמרינן שמע ולא ענה יצא אלא אם יכול לענות אבל העומד בתפילה שאינו יכול לענות, לא יצא בשמיעה ודמי להא דאמר ר"ז כל הראוי לבילה וכו', וכ"כ האבודרהם והב"ד הער"ה בסי' זה או' ג' וכו', דהאגור קיבל מרבותיו שחכמי אשכנז נוהגים שלא לשתוק , אמנם התוס' שם בברכות כ"א ע"ה אחר שהביאו דברי הר"ת והר"י כתבו ונהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג וכו'", עכ"ל.

אם יש חשש שתתבלבל תפלתו לא ישתוק
ב"כף החיים" הביא שם מקרה, שבו בודאי לא ישתוק כאותם האומרים שלא ישתוק אם שמע קדיש או קדושה, באופן שאם ישתוק לא יוכל להתפלל כדבעי, או שיהיה הפסק גדול שאז יחשב לו הפסק ודאי לכו"ע בתפילתו, וז"ל: מיהו, אם מתפלל רחוק מהש"ץ ואם ישתוק לא יוכל לשמוע היטב מהש"ץ כדי לכוון למה שאומר או שהש"ץ אינו מבאר דבריו היטב בכדי שיוכל השומע לכוון אליו מלה במלה או מתפלל עם המכוונים שהש"ץ מאריך הרבה בקדושה בשביל הכוונה ויש חשש שנקרא הפסק בתפילה או אם המתפלל מכוון ואם יפסוק יש חשש שיתבלבל באיזה כוונה, נראה לי דאין צריך לשתוק שיש לסמול בזה על סברת האומרים דאין להפסיק", עכ"ל.

דעת ה"בן איש חי" - לשתוק
דעת ה"בן איש חי" כדעת מרן, שאם שמע קדיש או קדושה לא ימשיך בתפילתו אלא ישתוק ויכוון למה שאמר הש"ץ, אלא אם כן הש"ץ רחוק, שאז לא יכול לכוון לדבריו ונחשב לו הפסק, שימשיך בתפילתו, וכדברי הכה"ח הנ"ל. וז"ל (משפטים, ראשונה, ה"ה) "בתפלה אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה וכיוצא, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ונחשב כעונה לענין שיצא י"ח בקדיש וקדושה, ואע"ג דנחשב כעונה אין זה נחשב לו הפסק. ובסה"ק מקבציאל כתבתי דאם הוא רחוק מש"ץ ואינו שומע ממנו הקדיש או הקדושה אין צריך לשתוק אלא יתפלל כדרכו", עכ"ל הקדוש.

שהה כדי שיעור תפילה, יחזור להתפלל
מרן ה"בן איש חי" כותב ששיעור תפילה שלמה מתחילתה ועד סופה נחשב להפסק בתפילה, ואם שהה כדי שיעור זה באמצע תפילתו יחזור להתפלל, וז"ל (שם, ה"ח): "אם הפסיק תפלתו מחמת אונס ושהה כדי לגמור את כל התפלה מראשה לסופה, ה"ז חוזר לראש ומשערין לפי המתפלל", עכ"ל.

שלא לגעור בתינוק בתפילתו
יש להתפלל את כל תפילת הלחש ללא שום מפריע וללא שום התעסקות בעניינים אחרים, ואפילו אם תינוק מפריע לו באמצע תפילתו, לא יגעור בו אלא ימשיך בתפילתו באימה כעומד לפני מלך רם ונשא, ויכול לעשות תנועה שיבין שהוא מפריע לו דוקא בין ברכה לברכה, ואם זה לא עוזר, יכול להתרחק מעט שאין הפסק בהליכה. וכך כותב הבא"ח (שם, ה"ז) וז"ל: "אסור לגעור בפיו בעודו מתפלל בתינוק השוחק אע"ג דמטרידו בתפלתו, אלא בגמר הברכה יעשה תנועה בקול דוקא, או ירמוז בידיו כדי שישתוק, ואם עשה כן ועודנו משחק ומטרידו ירחיק עצמו ממנו ולא ידבר כלום, דהליכה בלבד אינו הפסק, וכל שהוא לצורך כהאי גוונא שרי", עכ"ל.

שמע ברכה ולא יכול לברך
ב"כף החיים" (שם, אות טל) מביא בשם הפרי מגדים שאדם שידיו מטונפות ולא יכול לברך בעצמו, ושמע מחברו ברכה שצריך לצאת בה, כגון שלא נטל ידיו שחרית, או שיצא מבית הכסא - אם שמע והתכוון לצאת וגם חברו התכוון להוציאו ידי חובתו בברכתו, יצא ידי חובתו בברכתו. וז"ל: "כתב הפרי מגדים דמכאן יש ללמוד במי שידיו מטונפות ושמע חברו שמברך על הפרי ונתכוון לצאת דיצא ומותר לאכול הפרי", עכ"ל. [וזה ק"ק למאן דאמר לעיל שבאמצע התפילה שלא יכול לומר קדיש או קדושה, גם לא יכול לשמוע מהש"ץ ולצאת שזה נחשב לו הפסק מדין שומע כעונה].

תפילות ותפילת מוסף לנשים
מרן כותב בשולחן ערוך במפורש, שנשים חייבות בתפילה, ולא סגי במה שיאמרו פעם ביום "מודה אני" או כל שבח קצר אחר, אלא חייבות בתפילה ממש. וז"ל (סי' קו ס"א): "ונשים ועבדים שאף על פי שפטורים מקריאת שמע, חייבים בתפילה, מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא", ע"כ. וב"כף החיים" (שם, סק"ז) מאריך להביא מחלוקת בראשונים וכן גם נחלקו בדעת מרן עצמו אם תפילה מדאורייתא או מדרבנן, והוא מסיק לכל אורך דבריו שתפילה מדאורייתא, ומביא שכן גם דעת האר"י הקדוש בדרוש ז' דציצית, עיי"ש. על כן, למעשה, אשה יכולה לקבל על עצמה בלי נדר תפילה אחת ביום, ואם יכולה גם ג' תפילות ביום, תבוא עליה ברכת טוב. גם תפילת מוספים תתפללנה נשים, שכך ראינו שנהגו נשים צדקניות מפורסמות שעשו את כל מעשיהם על דעת רבותינו הקדושים (אמו של הרב צדקה ע"ה היתה מתפללת מוסף וכך קיבלה הוראה ממרן הבא"ח זיע"א שכל מעשיה היתה עושה רק על דעתו, וידוע שהיתה למדני וידענית גדולה), וכן ראוי לכל אשה לנהוג ולעשות.

תפילת תשלומים
תקנו חז"ל שאדם שנאנס ולא התפלל יכול להשלים תפילתו בתפילת תשלומים בתפילה הבאה, באופן שמתפלל הראשונה לשם חובה והשניה לשם תשלומים, ואפילו אם התפילה השניה שונה מהראשונה שאותה חייב להתפלל. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הי"א) וז"ל: "שכח ולא התפלל שחרית ומוסף, ונזכר במנחה יתפלל מנחה תחלה, ואחריה מוסף ואח"כ תשלומין דשחרית, ואם התפלל מוסף קודם מנחה יצא, ואם עבר כל היום ולא התפלל מוסף אין לה תשלומין, אפילו בתורת נדבה דעבר זמנו בטל קרבנו", עכ"ל.

תפילת תשלומים בליל שבת
אדם שנאנס ולא התפלל תפילה אחת, יכול להתפלל בתפילה הסמוכה תפילת תשלומים. ולעולם יתפלל את התפילה הראשונה לחובה, ואת השניה לתשלומים, ואפילו אם התפילה הבאה שונה מהתפילה שחייב להשלים. למשל, אם לא התפלל תפילת מנחה בערב שבת, יתפלל ערבית של ליל שבת פעמיים, והשניה לשם תשלומים, למרות שאין זו התפילה שאותה לא התפלל. וכך כותב מרן (סי' קח ס"ט), וז"ל: "טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתים של שבת: הראשונה לערבית, והשניה לתשלומין ויש לדעת חידוש מעניין, שאם שמע מהשליח ציבור תפילת מעין שבע של ליל שבת וכיוון לצאת וגם הש"ץ כיוון להוציאו, נחשבת לו תפילה זו לתפילת תשלומים, למרות שזו תפילה שונה מתפילת מנחה של חול, וגם זה רק מעין שבע ולא תפילה גמורה.

אין תפילת נדבה בשבת
אדם שמסופק בתפילותיו יכול להתפלל באופן שעושה תנאי שאם חייב הוא להתפלל אותה, תהיה לו לחובה, ואם לאו, תהיה זו נדבה. ומיהו, בשבת אין לעשות תנאי כזה, משום שאין מביאים נדבה בשבת, וכותב הבא"ח (שם, הט"ז) גם כמה נפ"מ למעשה מדין זה, וז"ל: "אין מתפללין תפלת נדבה בשבת ויו"ט, ולכן כל היכא דהדין הוא שיחזור להתפלל בתורת נדבה, או היכא דאמרינן מספק יתפלל ויתנה כנז"ל, אין מתפללין כזאת בשבת ויו"ט, על כן היכא דחל ר"ח יום ששי והוא יום אחד דוקא, ושכח להזכיר ר"ח במנחה ונזכר אחר שחשכה, וכן אם טעה במנחה דיום אחרון של חוה"מ דבלילה הוא יו"ט, בכל זה לא יתפלל תפלת התשלומין משום דהדין בזה לחזור בתורת נדבה, ואין מתפללין נדבה בשבת ויו"ט ועיין מחב"ר", עכ"ל. ועוד כותב מרן ה"בן איש חי" זיע"א שאין להתפלל בזמן הזה תפילות נדבה אלא למה שמוכרח בלבד, וז"ל (שם, סכ"ב): "בזה"ז אין מתפללין נדבה אלא רק לעת הצורך מה שמוכרח להתפלל משורת הדין, דאין לב האדם מכוון". והוא על אותו משקל שפסק הרמ"א למי שלא כיוון בתפילה שלא יחזור על תפילתו, כך גם נדבה לא יתפלל אלא אם מוכרח, משום שממילא לא יכוון כל צרכו.

אמר יעלה ויבוא ביום חול לא יחזור
אדם שטעה ואמר "יעלה ויבוא" בתפילה של יום חול ולא בראש חודש, לא נחשב הפסק ולא חייב לחזור ולהתפלל. וכך כותב מרן (שם, סי"ב) וז"ל: "הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה, שלא בזמנה, לא הוי הפסקה. הגה: מיהו אם נזכר שטעה, פוסק אפי' באמצע הברכה", עכ"ל.

שליח ציבור שטעה בתפילת לחש
אם שליח ציבור טעה בתפילת לחש, יכול לצאת ידי חובתו בתפילת החזרה שמתפלל, אם יתכוון שהחזרה תחשב לו לתפילה שאותה חייב להתפלל מחמת טעותו, וכותב מרן (סי' קכח ס"ג) שבראש חודש הדין שונה, וז"ל: "כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל, ש"צ חוזר ומתפלל, אם טעה כמותו כשמתפלל בקול רם, חוץ משחרית של ר"ח, שאם שכח ש"צ ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו, אין מחזירין אותו, מפני טורח הצבור, שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ר"ח. אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, חוזר לרצה ואין בזה טורח צבור. הגה: י"א דאם טעה בשחרית של שבת וי"ט, דינו כמו בר"ח, והכי נהגו. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הכ"א): שליח ציבור שטעה בתפלת לחש באופן שצריך לחזור, יוצא י"ח במה שחוזר התפלה בקול רם, ואין צריך לחזור ולהתפלל בלחש", עכ"ל.


מעשה באמו של הרה"ג רבי יהודה צדקה זצוק"ל ראש ישיבת "פורת יוסף", שהיתה בת אחותו של מרן הרי"ח הטוב בעל ה"בן איש חי" זיע"א, והיתה ידענית גדולה, וכל מעשיה עשתה על פי דעתו דבריו והנחיותיו, עד שגדולי ישראל היו מתייעצים אתה לדעת מה היתה דעתו של ה"בן איש חי" בדינים שונים. היא היתה נוהגת להתפלל בבית כנסת "בית אהרן", והיתה תפילתה מתונה מילה במילה כמונה מעות, עד כדי כך שהיתה מתחילה תפילתה עם הציבור במניין הראשון, ומסיימת אותה בגמר התפילה של הציבור במניין השני. פעם בראש חודש, אחרי שיצאה, אמר לה השליח ציבור בלעג, "נו, את כל כך צדיקה ומאריכה בתפילתך". והיא השיבה לו "נו, אתה מקצת בתפילתך ומלדג על "יעלה ויבוא"... נפגע אותו שליח ציבור כיצד אומרת כן, והלך לברר בציבור שאכן אמר "יעלה ויבוא" כדי להוכיח לה את טעותה, והנה הם אמרו לו שאכן היא צודקת ולא אמר "יעלה ויבוא". רצו המתפללים לשוב ולהתפלל כדי לומר יעלה ויבוא, אמרה להם הרבנית זצ"ל הרי כתוב בשולחן ערוך סי' קכו שלא צריך לחזור באופן שהשליח ציבור טעה משום טורח ציבור. אמרו לה ולמה לא סימנת לשליח ציבור מייד בשעה שדילג יעלה ויבוא? אמרה להם, שאם הייתי עושה כן, כולם היו מסתובבים ומסתכלים עליי בעזרת נשים, ולא רציתי.


ויהי רצון שנזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל במהרה בימינו אמן.
חזרה למעלה