ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הערמות הלכתיות | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש הלכה ומנהג נושאים שונים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ב

הערמות הלכתיות


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
בלהה בת אביגדור

כותרת שיעור זה היא " הערמות הלכתיות" - זוהי מילה בעלת צליל שלילי. למילה "הערמה" יש משמעות של התחכמות לא יפה, משהו לא מוסרי. מכון צומ"ת שאני עומד בראשו עוסק בפתרונות ליום שבת, ולא פעם נראה לחלק מהציבור שאנו עוסקים בהתחכמויות, על ידי כל מיני סידורים טכנולוגיים.

משמעות השורש "להערים" אצל חז"ל
שנינו בתמורה (ה, א) "כיצד מערימים על הבכור? מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה. ילדה זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים". משנתנו עוסקת באדם שאינו רוצה לתת את הבכור לכהן, ולכן הוא 'מערים'. עוד בהיותו בבטן אימו הוא מקדיש אותו לקרבן, וכאשר יש לו צורך להקריב קרבן הוא מנצל את העובר שנולד ומקריב אותו. אומר הרמב"ם בפירוש המשניות: "תחבולת ההיתר תקרא הערמה". ענין ההערמה - תחבולת היתר . 'תחבולת היתר' זו כבר מילה עדינה יותר. הרמב"ם כותב זאת משום שלכאורה קשה: מצד אחד בתורה מילת עורמה אינה חיובית - "והנחש היה ערום", "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה", אך מצד שני לשון המשנה היא לכתחילה "כיצד מערימין על הבכור?" אם ערמה היא דבר שלילי, כיצד נותנת המשנה עצה לכתחילה? לכן
מסביר הרמב"ם שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד.

ביטוי זה מופיע במשנה נוספת בעניין מעשר שני: "מערימין על מעשר שני, כיצד? אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברים הילך מעות אלו ופדה לך מעשר שני" (מעשר שני ד, ד). אדם שמפריש פירות מעשר שני בשדהו חייב להעלות אותם לירושלים, או לפדות אותם ולהעלות את הכסף. אם האדם פודה ולא מעלה את הפירות פיזית צריך להוסיף חומש. הוספת החומש היא רק אם פודה בעצמו אבל אם הוא פודה פירות של מישהו אחר הוא פטור מהחומש, ואם הוא רוצה לחסוך את החומש, אומרת המשנה שהוא יכול לתת את הפירות לעבד ולשפחה, אבל בסוף הוא יפדה ויעלה לירושלים עם הכסף.כך יחסוך את הקנס. כמו כן במעשר שני ד,ה: "היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה, חוזר ואומר הרי אלו מחוללין". גם כאן המשנה נותנת לו עצה - "מערימין על מעשר שני".

שתי משניות אלו שימשו את החתם סופר (שו"ת חת"ס או"ח סימן מ"ב) בדיון על מכירת חמץ. הוא מכנה הערמות אלו " תקנתא דרבנן... נתנו חז"ל עצה ." הוא גם מזכיר את דברי הירושלמי במסכת מעשר שני (ד,ג(: "למה מערימין עליו? מפני שכתוב בו ברכה". זה משפט מאוד פרובלמטי. במעשר שני כתוב שמי שמעלה את הפירות לירושלים ואוכל אותם או את פדיון המעשר זוכה לברכה. ברכה זו שהתורה מעניקה למי שאוכל פירות בירושלים משמשת בירושלמי כסיבה למה להערים, כדי לזכות בברכה! מסברא שלנו היינו אומרים בדיוק להיפך - אדם שרוצה לקבל ברכה שישלם, שיפדה יותר, וכאן העובדה שזה משמש גורם לברכה היא דוקא סיבה לתת לחז"ל דרך ועצה איך להערים.
חשוב להדגיש שאין כאן הפיכת המושג 'הערמה' למושג קדוש ומרומם, אלא רק הוצאה מכלל תפיסה מוטעית שיש כאן משהו שהוא פסול מיסודו.

הערמות הלכתיות שונות

מצינו שורה ארוכה של הערמות בעניינים שבין אדם למקום: במסכת שבת קיז, ב "נשברה לו חבית בראש גגו - מביא כלי ומניח תחתיה, ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף. נזדמן לו אורחין - מביא כלי אחר וקולט, כלי אחר ומצרף. ולא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יקלוט, ואין מערימין בכך. משום רבי יוסי בר יהודה אמרו: מערימין...", יכול להזמין אורחים באופן מלאכותי. זו לא בדיוק הערמה אבל כאן יש דעה שלא יעשה דבר כזה ויש דעה שכן יעשה - מחלוקת.
לגבי "אותו ואת בנו שנפלו לבור, רבי אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, והשני עושה לו פרנסה במקומו, בשביל שלא ימות. רבי יהושע אומר: מעלין את הראשון על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, ומערים ומעלה את השני". לאחר שמעלה את הראשון "מתחרט" ומעדיף לשחוט את השני.

ישנן הערמות שהותרו רק לתלמידי חכמים כי הם יהיו יותר זהירים ולא ילמדו מכך להתיר דברים דומים, אבל אדם שאינו בקי בדין עלול לטעות מכך. למשל: מותר להערים ולקחת שן של שום ולסתום חבית דולפת בשבת ולומר שאינו מכוון אלא להצניעו שם ולא לתקן. והתירו רק לתלמיד חכם כי אדם אחר עלול לעשות זאת גם ללא הערמה (שו"ע או"ח שי"ד,י"א).
וכן לגבי אדם שהולך ונם בספינה המונהגת ע"י נוכרים, וכשמגיע שעת ההפלגה אומר שכוונתו רק להתנמנם ולא להפליג, וכך עובר את הנהר, אומרת הגמרא שהדבר מותר רק לצורבא מרבנן.
ועוד במסכת שבת יט, א: "תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים - לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה - שפיר דמי. ופוסק עמו על מנת לשבות, ואינו שובת, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך. ומצור לצידן, אפילו בערב שבת מותר". כלומר, מותר לי לבוא לרב-חובל ולומר לו שאני מצטרף למסע בתנאי שבשבת הוא יעמוד, אף על פי שכולם יודעים שהוא לא יעשה זאת. זוהי אמירה 'לצאת ידי חובה', אף על-פי-כן כיוון שאני מעלה את השבת לסדר היום - משהו סמלי - זה מספיק. גם זה מעין הערמה.

אדם שהשכיר בהמתו לגוי והוא יודע שהגוי יעבוד בה בשבת מצוי בבעיה שכן מצווה על שביתת בהמתו, ואף אם היא אצל הגוי כעת מצווה הוא שלא תעבוד. על כך מציע הרמ"א בשולחן ערוך אורח חיים סימן רמו,ג: "ואם רוצה יכול להפקירה לפני ג' בני אדם כדין שאר הפקר, ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה", זה מין הפקר שהוא לא הפקר. אמנם נחלקו מפרשי השולחן ערוך איזה מין הפקר זה. יש אומרים שאמנם לאחר שבת אין אדם יכול לזכות בה אך בשבת זהו הפקר גמור, אבל המגן-אברהם והשו"ע סוברים שגם בשבת לא יכול אדם לזכות בה. גם הצמח-צדק צווח בשאט נפש על כך שאנשים משכירים סוסיהם כדי להפקיע מהם איסור שבת והתיר רק לדבר מצוה דרבים כגון להוליך אתרוגים ולזכות את הרבים למהר הליכתם וגם אז על ידי הפקר, שבמקום מצוה אין להחמיר.
דוגמא יותר בולטת שעליה מדברים הרבה היא מכירת חמץ. כולם יודעים שהחמץ יחזור לאחר הפסח, זאת מין הסכמה שזו מכירה לצרכים הלכתיים. לכן יש שסברו שהמכירה מועילה רק באיסור דרבנן. החתם סופר סובר שהיא מועילה גם לאיסור דאורייתא, למשל: אם לאדם יש בהמות והוא רוצה להאכילן בחמץ, יכול למכור את הבהמות לגוי והגוי יאכילן. כאן אנו עוסקים באיסור דאורייתא של הנאה מחמץ, ולא כמו מכירת חמץ הרגילה שמהתורה אינו עובר בבל יראה מאחר וכבר ביטלו. בכל זאת סובר החת"ס שזו מכירה גמורה.

הערמות בבין אדם לחבירו
אדגיש בדגש חזק שעניין הערמות הוא רק בין אדם למקום, ולא כשמדובר בין אדם לחברו. בעניינים הלכתיים הקשורים במשהו שפוגע בזולת, כמעט לא מצינו צידוק להערמות. גם אם אפשר להיות מחוכם ולרמות את השני ולגנוב לו בכך משהו או לשקר באופן המותר לפי הגדרים ההלכתיים, הדבר שלילי בהחלט וכדי למנוע מצב זה כתבה התורה ציווים כוללים כמו: ואהבת לרעך כמוך, ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלוקיך.

מדוע אמרנו ' כמעט '? יש שני דברים שעליהם יש לדון. הראשון הוא הפרוזבול - אדם מלווה ולא משמט חובו בשביעית, ע"י שכותב פרוזבול, ולכאורה זה בין אדם לחברו, ובפרט שהתורה אומרת (דברים טו) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".
לכאורה עניין זה הוא בין אדם לחברו וזאת הערמה! והשאלה מתעצמת, כאשר מתבוננים ורואים שמתקן התקנה הוא דווקא הלל, שכל אישיותו היא בין אדם לחברו!

נראה לי לומר ששמיטת כספים אינה מצווה בין אדם לחברו אלא בין אדם למקום. אין שום צידוק לאדם לא לשלם חובו, אמנם הלוואה היא מעשה שבין אדם לחברו, אך טעם המצוה לשמט אינו שייך למוסר האנושי. הייתי מעדיף להשתמש במינוח אחר -האם המצוה הזאת היא שכלית או שמעית, ע"פ הגדרותיו של הרמב"ם. לדעתי פשיטא ששמיטת כספים אינה מצוה שכלית. אין שום הגיון אנושי לומר שפעם בשבע שנים מוותרים על החובות, זהו צו אלוקי כמו המצווה להשבית את האדמה, כדי להפגין "כי לי הארץ". ראייה לכך ניתן להביא מהמשנה (שביעית י, ט): "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו". יש נטייה בחז"ל לומר ללווה: אל תנצל את הזכות הזאת, אמנם נתגלגלה לידך זכות כספית שאתה יכול להרויח ולא לשלם את החובות, אבל אל תראה את זה כזכות אלא לך ושלם.

הדוגמא השנייה היא ריבית. מצוות הריבית היא בודאי איסור שבין אדם לחברו. אמנם מצד הצידוק הכלכלי יש צידוק לקחת ריבית, מפני שהכסף שווה, וכמו שכשאני משכיר למישהו רכוש אני יכול לקבל דמי השכרה, כך בכסף יש צידוק לבקש ממנו דמי השכרה על הכסף. אך בכל זאת, אינני יכול לומר שזה לא נחשב בין אדם לחברו. אעפ"כ מצאנו בכך הערמה הנקראת היתר עסקא. ואמנם היתר זה מאוד מפותח מבחינה הלכתית, ובמיוחד בימינו שתולים שלט על הקיר שכל מה שאנו עושים כאן זה היתר עסקה, אך עדיין יש בהיתר זה קשיים הלכתיים רבים, ואף על-פי-כן זה הפך להיות נורמה. אין לי הסבר השקפתי איך מפעילים את ההערמה בתחום שבין אדם לחברו בקשר להיתר עסקא, אבל מעבר לדוגמא זאת לא מצאתי דברים בתחום בין אדם לחברו.

הערמות קנייניות
ניתן לחלק את ההערמות שבין אדם למקום לשני סוגים:
1. הערמות קנייניות כגון מכירת חמץ, מכירת בכור והפקרת הבהמות.
2. הערמות שאינן קשורות לענייני קניין: עובר את הנהר בשבת, הפיכת העיר לרשות היחיד
ע"י ערוב היוצר צורת פתח, גרמא בשבת וכדומה.

במבט ראשון נראה שהקבוצה הקניינית היא יותר 'חלשה', כי מלבד ההערמה יש בה גם בעיה של סמיכות דעת. אך נראה לי לומר להיפך. כל המחלוקות שמצאנו בהערמות - מה מותר להערים ומה לא, האם רק לת"ח וכו', הן רק לגבי הערמות לא קנייניות. על הערמות קנייניות לא מצאנו מחלוקות והגבלות. משמעות הדבר היא שההערמות הקנייניות הן יותר חלקות. בפעולה קניינית, בעצם סמיכות הדעת לא מעניינת אותנו.

כך למשל לגבי הדוגמא שהבאתי קודם לגבי שביתת בהמתו, שאדם מפקיר אבל אין שום אדם יכול לזכות בזה, כי אין כוונתו אלא להפקיע מעליו איסור שבת. יש כאן פורמליזם הלכתי, מכיוון שזהו עניין בין אדם למקום ולא שאלות של מוסר ואתיקה, זו הלכה. אני יודע שהיום קצת קשה להבין זאת, היום מחפשים חווייתיות, את עומק הענין, אבל אם אנחנו מתייחסים לקניינים כמערכת משפטית אינני מוצא שום פסול בכך שעורך דין טוב ימצא את הפרצה המשפטית, אם אני לא פוגע באף אחד. אם מבחינה הלכתית התנאי הפורמלי קיים, אז אין שום בעיה. חוסר סמיכות הדעת אינה מעלה ואינה מורידה, משום שלא מחפשים איזה עומק של אמת פנימית, אלא גדרי קניין הם פורמלים, ואם התורה אומרת שחמץ שלי אסור ושל נכרי מותר, אז אם פורמלית זה חמץ של נכרי אז לא עוברים עליו, ומעבר לזה אין כל חיוב. אם התורה אומרת שלבהמותי אסור לעבוד בשבת ואני מפקיר אותם, גם אם ההפקר הוא רק חלקי - לא עוברים עליו.

בכור נוטל פי שנים רק מממון הנמצא בידי האב בזמן פטירתו, ואילו ממה שהגיע ליורשים אחר פטירת האב אינו נוטל פי שניים. מה יהיה הדין אם אדם מכר חמץ ונפטר בפסח ועכשיו החמץ חזר ליורשים לאחר הפסח (החזרה זה לא ביטול רטרואקטיבי אלא מכירה חדשה), האם הבכור יטול פי שניים? אותה שאלה יש לשאול גם על היתר המכירה בשנת השמיטה. אדם מכר שדותיו ונפטר, האם הבכור יטול פי שנים או לא? הרב פרנק בתשובה עוסק בכך ועולה מדבריו שאין זה מוכרע, אך הוא נוטה לומר שאנחנו רואים את המכירה רק בהקשר ההלכתי של פסח ושמיטה, אבל מבחינת ירושה זה לא מכור ולכן הבכור יטול פי שנים. זהו חידוש גדול, שבהערמות ההלכתיות - אני מוציא מהם רק את ההיבט הפורמלי המצומצם לגבי הענין ההלכתי שאותו אני בא לפתור ותו לא.

אבסס את הדברים. הרב שלמה זלמן אויירבך בספרו "מעדני ארץ" לגבי היתר המכירה שהיה שנוי במחלוקת מראשיתו וגדולי ירושלים התנגדו לו: "מה שכתב כי היא (היתר המכירה) דבר זר מאד בהערמה דמוכח חוכא ואיטלולא וחילול השם, הנה כבר עשינו (דברנו) לפני הגאון המהרי"ל דיסקין הרבה בענין זה יותר מכל הדברים ולא שמע ממנו שיש לחוש לזה". ובאמת אם תתבוננו תראו שכל הפולמוס מסביב לשמיטה לא היה על סוגיית הערמה. סוגיית ההערמה מוזכרת אולי בשוליים. היום משום מה הפכו את זה לדגל המרכזי בויכוח נגד היתר המכירה, וזה לא נכון במקור הענין. הערמה היתה קיימת תמיד לגבי היתרים אחרים כפי שמוצאים למשל במשנה של מכירת הבכור. לגבי מכירת בכור יש נכרי בצד השני, ולכן אי אפשר לבוא היום ולטעון :יהודים רבים אינם שומרי מצוות ואינם מתכוונים למכור חמץ או קרקע, הם עושים זאת רק משום שהרבנות מכריחה אותם ונותנת להם אישור שיווק וכד', ואין זה כזמן המשנה שהיו כולם היו שומרי מצוות. טענה זו נשללת, שהרי הנכרי הקונה היה תמיד גוי, והוא בודאי לא כפוף להלכה, והרי סמיכות דעת צריך גם של המוכר וגם של הקונה. כותב על כך הרב אויירבך זצ"ל, שאין העכו"ם מכוון לזכות כלל ובעיני העכו"ם תמיד זה חוכא ואיטלולא, אבל מ"מ אין לחוש לזה. הנכרי מבין שהוא משמש חוליה בטקס דתי, הרבנים רוצים למכור לו והוא משתף איתם פעולה, ויש לו סמיכות דעת לקנות את החמץ של העיר, או את כל הקרקעות או את הבכור, מה אכפת לו לשתף פעולה. לכן כל ענין ההערמה, גם אצל החזו"א שהתנגד להיתר המכירה, מופיע רק באיזו אגרת ולא מופיע בספר.

ה"נודע ביהודה" חיזק את חלות מכירת החמץ וכתב שהמכירה ודאי תופסת שהרי אם אדם מכר את החמץ, והנכרי בא לבית דין, יכול לדרוש לקבל את החמץ אם ישלם את כל מה שצריך, ולא יעזור למוכר אם יטען "לא התכוונתי באמת, זו רק הערמה".

משמעות הערמה בהשקפה
בצד ההשקפתי זה ענין של חינוך להבנת המושג "הלכה". אנחנו לא יכולים לבוא עם טעמי מצוות כשאנו דנים במישור ההלכתי, אלא יש לנו מערכת חוקים מהתורה, מה שנאסר נאסר, ומה שלא - מותר. יתר על כן, אנחנו רואים בזה פתחים שהתורה השאירה במתכוון. זה לא כמו מערכת משפטית, שנכתבה בידי בני אדם, ומישהו גילה בה פירצה, שאז הולכים למערכת וסותמים את הפירצה. אנחנו לא מדברים ח"ו על פרצות בחוקי התורה - שהקב"ה לא חשב על משהו, אלא אדרבה, אם יש דרכים הלכתיות עוקפות - סימן שניתנו בכוונה. א"כ ההיתרים הם ברמת הלכתחילה.

הערמה שאינה הלכתית
לסיום נזכיר הערמה שאינה הלכתית. ביציאת מצרים ה' אומר למשה שילך לפרעה ויגיד לו "דרך שלשת ימים נלך". לכאורה זו הונאה פוליטית ולא משה המציא אותה אלא הקב"ה אמר למשה ואהרון לומר כך. הגמרא ורוב המפרשים אינם מתייחסים לבעיה זו, ומצאתי רק שניים מהמפרשים שהתייחסו לכך:
רבנו בחיי אומר שהאילוץ לומר "דרך שלשת ימים לא היה כדי לשכנע את פרעה, אלא היה מכוון דווקא כלפי עם ישראל, משום שאם היו אומרים לו שיוצאים לעולם, לא היה רוצה לצאת. פירוש זה דחוק מעט, ועל כן מפרש אור החיים בצורה אחרת. אור החיים כותב שהערימו על המצרים ואמרו להם שהולכים רק לשלושה ימים כדי שישאילום כלי כסף וכלי זהב, על-מנת למושכם לים. המצרים לא רדפו אחרי ישראל בגלל שהם ברחו אלא בגלל כלי הכסף והזהב. ומדוע הדברים נעשו באופן של הערמה? מידה כנגד מידה - כנגד "הבה נתחכמה לו"! רואים כאן שגם תהליך הגאולה עובד לפעמים כך. ואולי זה צריך להיות רמז לימינו, שאנחנו לא צריכים להיות תמימים, לפעמים צריך להתנהג בצורה של התחכמויות, זה נשמע לפעמים לא יפה, לא מוסרי, אבל אין דרך אלא להגיד שנתחכמה כנגד "הבה נתחכמה". מוסרנות יתר אינה תמיד הדרך הנכונה בה יש להתנהג עם אומות העולם.

סיכום
לסיכום, כבר במשניות אנו מוצאים את המושג הערמה כמתן אפשרות לכתחילה להימנע ממצוות ומאיסורים. לא נלמד מכאן שראוי כל הזמן לחפש אחרי פתרונות כאלו, אבל בשעת הצורך אין בכך כל פסול. ההערמה אינה דבר פסול משום שאם הקב"ה הגדיר את תנאי המצווה באופן מסויים אז ברור שכאשר תנאים אלו אינם מתקיימים אין כל מצוה, וכמובן שאין בכך 'פירצה' השייכת רק אצל מחוקק אנושי. כמו כן, הערמות מצאנו כמעט תמיד רק בעניינים שבין אדם למקום, אך בעניינים שבין אדם לחבירו כתבה התורה ציווים כלליים על- מנת למנוע אפשרות של הערמה.

יהי רצון שנזכה כולנו לגאולה שלמה בכללא ובפרטא, ישועה אישית, שמחות, אושר ונחמות.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il