ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חיי עולם וחיי שעה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש תורה ולימודה דרכי לימוד הדרכות כלליות Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת תשס"ב

חיי עולם וחיי שעה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' דוד ב"ר אברהם לוי מלמד

רבים מוטרדים מהיחס שבין היותנו בעולם הישיבה, לבין היותנו מעורבים במה שעובר על עם ישראל. תלמידים רבים בשנה האחרונה עומדים בפני הדילמה האם להמשיך ללמוד, או שבשעה כזאת יש צורך לפעול בעולם המעשה, למען עם ישראל.
ברצוני להאיר מעט על היחס שבין ערך המעורבות והרגשת השייכות לכל מה שקורה לעם ישראל, לבין לימוד התורה.

המפגש עם קשיי החיים - לאחר ביסוס האמונה והביטחון
נתחיל בדוגמא שממנה נלמד על הדיון שלנו. בשבוע שעבר הייתי בשבת עם גננות. בין השאר, עסקנו שם בהתמודדות של הילדים הקטנים עם הסכנות הבטחוניות. בשיחה דיברנו על כך שהדברים העיקריים שילד צריך בשנות התפתחותו הראשונות הם בטחון ואמונה. הילד רוכש אותם בכך שהסביבה משדרת לו אמון, אהבה וחיבה. הפצע הנפשי שיכול להתחולל בלבו של ילד רך, כשהוא נפגש עם מאורע שמאיים על הבטחון האישי שלו, יכול להיות גדול לאין שיעור ממה שפוגע מאורע זה באדם גדול. לכן הטוב ביותר מבחינת הילדים הרכים הוא שהם יפגשו כמה שפחות עם קשיי המלחמה. זאת בשונה מאנשים מבוגרים, שנמצאים במצב המאפשר להם להתמודד עם קשיי המלחמה, ולכן אם הקב"ה מזמן אותם למערכה זו, הם צריכים להיכנס למערכה ולהיות חומת מגן לילדים הקטנים, שהתעסקות בקשיים אלו לא מתאימה לנפשם.

ממה נובע ההבדל בין ילדים למבוגרים? הפחד יכול להוציא אדם משלוותו ובטחונו בחייו. אדם צריך לבסס בקרב נפשו את הבטחון בחייו, את האמונה בסביבתו ובקרבת ה' אליו. רק לאחר שהוא מלא אמונה הוא יכול להתמודד עם קשיים ולתת פרופורציה נכונה לקשיים הזמניים, ביחס לאמונה והביטחון הנצחיים והקבועים.
כך גם אנו רואים בנוגע לדיני אבלות, ההלכה היא שאין אבלות בקטן. ודאי שאדם גדול שנפטר קרובו חייב להתאבל, ואם הוא לא מתאבל הוא נהפך להיות אדם אכזרי ולא מוסרי. אולם ילד קטן צריך לבסס בציורי נפשו את שמחת החיים. ילד שיחווה את האבלות בצורה של עצירת חיים יקבל מבט כללי על החיים שהם אינם זורמים ושמחים, ובודאי מבט זה הינו מבט המקטין את עוצמת החיים. לעומת זאת, אדם מבוגר שכבר ביסס בתוכו את החיבור לחיים מבין שהאבלות היא עצירה לשם עלייה והתקדמות. האבלות הינה הפרט שלא מעיד על הכלל, אלא הפרט שממנו ניתן להתחבר בצורה אחרת לחיים הזורמים.
כמו היחס בין האמונה והביטחון הקבועים לבין הקשיים הזמניים, כך גם היחס בין לימוד התורה לחיי השעה.

לימוד התורה - חיי העולם המאירים את חיי השעה

ניתן להתבונן ביחס בין שנות לימודנו בישיבה לבין השייכות שלנו למה שקורה בדור, כיחס בין עיסוק בחיי עולם לעומת עיסוק בחיי שעה.
שנות הישיבה הם הבירור של הנצח, ללא קשר למה שאפשר להוציא בפועל בדור מסוים. התורה היא תוכנית העל לכל הדורות כולם. לימוד התורה במבט של דור אחד עלול להקטין את הבנת התורה.

רבי שמעון בר יוחאי חי בתקופה סוערת. והנה הקב"ה גלגל את חייו בצורה שהוא בורח למערה ועוסק בתורה במנותק ממה שמתרחש מחוץ למערה, ורק לאחר מכן רבי שמעון יוצא מהמערה ונפגש עם חיי השעה. בהיותו בתוך המערה הוא עסוק רק בחיי עולם במנותק מחיי השעה. תורה זו היא התורה שמגלה את התיקונים הנצחיים והמהפכניים ביותר, שיכולים לגאול את העולם גאולת עולמים. אולם לאחר מכן נתבע מרבי שמעון לצאת החוצה ולהתחיל לגלות את חיי העולם בתוך חיי השעה, וזהו גם האידיאל שלנו. כך אנו אומרים בברכת התורה: "חיי עולם נתן בתוכנו". צריך קודם כל להשתייך למדרגת חיי עולם ורק לאחר מכן ניתן להביא לידי ביטוי את חיי העולם - בתוכנו.

תלמוד ומעשה
עסקנו בישיבה בסוגיית תלמוד גדול או מעשה גדול, ונוכחנו לראות בחלק משיטות הראשונים שלמרות שערך העיסוק במעשים טובים גדול מערך לימוד תורה, למרות שהאידיאל בעולם הזה הוא לגלות את הקב"ה בלבוש של העולם הזה בלבוש מעשי, בכל אופן היכולת שלנו לממש ערך זה הוא רק בתקופה שבה אנו מתנתקים מעיסוק בעולם המעשה. כמובן שאדם יכול לעשות מעשים טובים ללא האוצרות שיש בעולם התורה, אולם המעלה של מעשיו תהיה פחותה.

אנו מייעדים את כל עיסוקנו בתורה כדי לגאול את עם ישראל. בודאי שנוכל לגאול את עם ישראל רק אם נרגיש מה עובר עליו רק אם נחוש את מצוקותיו, אולם היכולת שלנו לעשות זאת בגדלות היא רק אם בתקופת היותנו בישיבה נגדל את עצמנו מתוך ניתוק מבדיקת צרכי השעה, נפתח תפיסות עולם ושייכות לעולם שלא מתחיל ונגמר בהסתכלויות של הדור שלנו על מעלותיו על צרותיו ומצוקותיו.

מעורבות עם הבריות - גם בתקופת העיסוק בתורה
כיצד נבטיח שכשיבוא הזמן אנו נוכל להיות שייכים לחיי השעה? כיצד נתרגל כבר עתה להיות אנשים מחוברים ומעורבים בדעת עם הבריות ולא מנותקים? על כך הורו רבותינו שגם בזמן שאדם לומד תורה, אם מזדמנת לו מצווה שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים הוא מפסיק מלימודו, מקיים מצווה זו וחוזר לתלמודו. הקב"ה מזמן גם לאדם הלומד תורה מצוות שגורמות לאדם שלא להיות מנותק מעולם המעשה. גם בהיותנו בישיבה הקב"ה מזמן לנו מצוות רבות. באופן טבעי, המצוות שיוטלו עלינו קשורות להיותנו בישיבה. אנו נפתח את מידת הרגישות שלנו לזולת ברגישות לחברינו בחדר, אנו נפתח את מידת המעורבות בדעת עם הבריות בהיותנו ערים למה שקורה בשיעור, אנו נפתח את מידת גמילות החסדים בדאגתנו לקרובי משפחה ועזרה להם.

היחס לפיגוע
כשקורה פיגוע ח"ו שנפגעים בו מבני עמנו, יש מספר צדדים אליהם אנו צריכים להתייחס.
ראשית, יש את הצד הפשוט של צער פרטי של אנשים ומשפחות כתוצאה מהפיגוע. למעשה, אין צורך להושיט עזרה בפועל לנפגעים אם הנפגעים אינם קשורים לסביבה הקרובה לנו. על כך אנו נאמר שיש רבים הסובלים בעם ישראל שמחכים למזור ורפואה נפשית ורוחנית, ואנו עתה מקדימים את הלימוד כדי שבבוא העת נוכל לפעול גדולות ונצורות למען כולם.

מלבד הצער של הנפגעים עצמם, יש בכל פיגוע צד שהקב"ה כביכול מדבר אל כל אחד ואחד מעם ישראל דרך הפיגוע. הצרה מעין זו אינה צרה פרטית אלא היא קוראת לכל אחד ואחד. מבחינה זו אנו שונים מרבי שמעון בר יוחאי, שהרי אנו לא חיים במערה אלא שומעים מה שקורה - האם אנו יכולים להישאר אדישים?
כאן נתבע מכל אחד מישראל להיות שותף לצרה. בפועל, הסביבה הקרובה לנפגעים צריכה לבטא זאת קודם כל בהשתתפות בצער (לוויה, ניחום, עזרה). הגדרת הסביבה הקרובה משתנה מאדם לאדם: אינו דומה לאדם שגר בישוב ואדם שגר בעיר, אינו דומה רב ישוב לאדם שאין לו תפקיד ציבורי וכו'.

מעבר למעורבות המעשית - כיצד זה צריך להשפיע על עבודת ה' שלנו?
ניתן לומר שבשמיעת צרה מסוימת שקרתה לא משתנה באופן עקרוני הבנתנו את המצב הלאומי שלנו. אנו כבר כשלושים שנה באותה מצב לאומי של סיעתא דשמיא גדולה, של הרבה ישועות ונחמות, של הרבה ריבוי אמונה בתוך עם ישראל, זאת מחד גיסא. מאידך גיסא אנו בתקופה של חולשה לאומית ומיעוט אמונה, שהיא הסיבה העיקרית לצרות הבאות עלינו. בזמנים שיש צרות אנו צריכים להרבות במשנה תוקף בלימוד אמונה, משום שזה מה שיאפשר לנו להרבות אמונה בתוך עם ישראל. כאן המקום להזכיר את רבי חנינא בן תרדיון שכשהוציאו להריגה שאל את חברו האם הוא יהיה בן עולם הבא. ונשאלת השאלה הכיצד רבי חנינא שמסר את כל כולו למען ה' ותורתו חשש שמא לא יזכה לעולם הבא? רבי חנינא היה בדור של גזירות נוראיות, וראה צרות רבות שיש לרבים מבני ישראל. אולם מכיון שהוא חשב שהתרופה הנצחית שיש לעם ישראל היא לימוד תורה, הזניח את העיסוק בצרות הבוערות ובגמילות חסדים שנקרתה לפניו ומסר את כל כולו רק ללימוד תורה.
אנו, שנמצאים בישיבה צריכים להיות במצב שאנו רוצים לצאת ולעזור ולהתפלל על צרתם של ישראל. אנו מתאפקים ורותמים את כל כוחינו למצוא תיקון לחיי השעה מתוך התמסרות לחיי עולם.

התחושה המוזרה שיש לנו בהיותנו בישיבה בעת שיש צרות נובעת משתי נקודות. ראשית, אנו לא מספיק מכירים בערך של לימוד התורה. שנית, כנראה טוב ונעים לנו בישיבה, ותחושת התענוג היא ממש הפכית לתחושת הצרות שיש לאומה.
התיקון הוא בכך שיש ללמוד לא רק מתוך תענוג אלא מתוך מסירות נפש. ביום שיש פיגוע, התיקון לכך הוא לעשות תענית דיבור, להשקיע יותר בלימוד תורה ואמונה.
ויהי רצון שלימוד שיעור זה יהיה בזמן הקרוב כלימוד הלכות בן סורר ומורה שלא היה ולא עתיד להיות, ולא נכתב אלא לדרוש ולקבל שכר.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il